ובוץ וסחף יעלו מתהום ומחו זכרך

על חששותיו של אלתרמן לגורל מפעל חייו - עיון במחזה האחרון – "ימי אוּר האחרונים"

פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1778, 1/9/2022

חדשות בן עזר 1778
.pdf
Download PDF • 79KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



"ימי אוּר האחרונים"1 הוא מחזה אלגורי שכתיבתו התחילה בשנות השישים המוקדמות, ולא נסתיימה עד יום מותו של המשורר ב-28 במארס 1970. לפנינו מחזה המחזיר את הגלגל אלפי שנים לאחור, אל השושלת השלישית של אוּר ומלכה אוּר-נמו, שהקים מפעלי מים אדירים לטובת החקלאות ולרווחת התושבים. לפנינו מחזה הבוחֵן את הסיבות לשקיעתה של המדינה החילונית הראשונה בהיסטוריה האנושית – מדינה שהשתיתה את כל קיומה ואורחות חייה על יסודות רציונליים של תכנוּן הנדסי, והתכחשה לשלטון האלים.


שנותיו האחרונות של אלתרמן, שבהן התחבר המחזה שלפנינו, היו "שיר פגעים" מתמשך: חוב שנצבר לרשויות המס למן הימים שבהם הגיעו אליו סכומי ענק, תודות להצלחת המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", מירר את חייו (בן-דמותו במחזה מודה ש"בְּשֶׁל חוֹבוֹת לְנוֹשְׁכֵי נֶשֶׁךְ" [עמ' 109] הוא נאלץ למכור את בני משפחתו לנושים). הוא ניסה לשקם את מצבו הכלכלי, שנתערער עקב מצבה של בִּתו וחוסר התמצאותו בעניינים פיננסיים, ולהחזיר את החוב בכספים שיגיעו ממכירת מחזות מקוריים לתאטרון. ואולם, שניים מן המחזות שחיבר אז ("משפט פיתגורס" ו"אסתר המלכה") נחלו כישלון חרוץ וירדו מן הבמה לאחר שהוצגו פעמים אחדות בלבד.2 זאת ועוד, צעירי המשוררים והמבקרים (וגם אחדים מן המבקרים הוותיקים) שילחו בו חִצי ארס וריפו את ידיו; וגרוע מכול – בריאותו התערערה עד מאוד עקב התמכרותו "לטיפָּה המרה". הרופאים זיהו קריסת מערכות כללית, והבינו שזמנו קצוב.


גם המשורר חש והבין את מצבו האישי הנואש. במחזה שלפנינו רמז אלתרמן שוב ושוב שימיו עלי אדמות ספורים. קריסת העיר והממלכה, קריסת שלטונו של המלך וקריסת בריאותו של המשורר התמזגו כאן לתמונה אפּוֹקליפטית אחת של הרס וחורבן.


המחזה שלפנינו בוחן כאמור את הסיבות לשקיעתה של המדינה החילונית הראשונה בהיסטוריה. דומה שמַטבע הלשון "עולם המחר" (עמ' 200) המשובץ כאן בדברי אנשיו של נמרוד, הוא רמז שקוף ליומרותיהם של מנהיגי ברית המועצות להילחם ב"דקדנטיוּת" של משטרי המערב ולבנות "עולם חדש" המבוסס על עקרונות של שוויון וצדק מוחלטים, אף להציג את הדתות והאמונות כ"אוֹפּיוּם להמונים". ואכן, אוּר-נמו, מלך אוּר, מנסה למרוד באלים ולִבנות חברה חילונית, מתקדמת וצודקת, הדואגת לרווחת תושביה, ללא התערבות האלים, אך בפועַל רוב נתיניו עניים מרודים.


בפרק השני של המחזה אור-נמו, מלך אור, מציג את תפיסת עולמו לפני הכוהן והכוהנת. בהצביעו על עמוד בזלת שהוצב בכיכר העיר, ועליו חרותות שורות של עיקרי חוק ומשפט, הוא אומר להם: "לֹא אֱלִילֵי שָׁמַיִם וּשְׂעִירֵי תְּהוֹם / כִּי אִם מִשְׁפַּט הַגֵּר וְהַיָּתוֹם / וְדִין הָאַלְמָנָה וְהֶעָשׁוּק וְהַנִּרְדָּף / אֲשֶׁר עַל זוֹ הָאֶבֶן. הַחֻקִּים הַלָּלוּ / יַחַד עִם חֻקּוֹת הַקַּו וְהַמִּסְפָּר / הֵם עִקָּרִים אֲשֶׁר לְפִי שָׁעָה / דַּי לִי בָּהֶם..." (עמ' 135). סצנה זו אפשרה לאלתרמן לרמוז על הפער הבלתי ניתן לגישור בין המצע המדיני האוּטוֹפי לבין המציאוּת האפורה של חיי המדינה.


ייתכן שאלתרמן חשב כאן בראש וראשונה על ברית-המועצות, שבָּהּ ביססה תורת מרקס (שנתבססה לא במעט על תורת ישראל) עקרונות אלטרואיסטיים נשגבים שנועדו להיטיב לכאורה עם המוני הנדכאים ולהשתית את הקיום האנושי על מֹאזני הצדק והמשפט, ולא על חסדי שמים. למעשה, אלתרמן, שאהדתו לא הייתה נתונה לקפיטליזם המערבי, צידד אמנם בערכים הסוציאליסטיים, אך תיעב את ברית-המועצות, שבָּהּ נכלאו מאחורי "מסך הברזל" אחדים מבני משפחתו והיו כאותם אסירים פוליטיים, שבקושי רב ניתן היה לקבל מהם אות חיים. ספרייתו הלכה ונמלאה בספרים על ברית-המועצות, על "עולם המחר" ועל מנגנוני הסתר של המִשטרים הטוטליטריים שחשיבותם של חיי אדם בעבורם היא כקליפת השום. אם ברית-המועצות עמדה לנגד עיניו של אלתרמן בעת שחיבר את "ימי אוּר האחרונים", אין ספק שהוא גילה אמבּיוולנטיוּת מרובה כלפי תפיסת עולמו הרציונלית החד-משמעית והבלתי-מתפשרת של אוּר-נָמו, מלך אוּר.


יש להניח שהוא חשב במקביל על תקופת שלטונו של בן-גוריון שהתאפיינה גם היא בשליטה ריכוזית של הממשלה במשק ובריסון החופש לצבירת רכוש והון פרטי. התקרבותה של ישראל לאמריקה בימי המתח הבין-גושי אותתה לאלתרמן שלא ירחק היום ומשטר סוציאליסטי אתאיסטי (מתון אמנם), כמו זה שהונהג בהשראת ברית-המועצות במדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה, עתיד לשקוע עד מהרה – הוא ומנהיגיו. ואולם, בעת שחיבר את "ימי אוּר האחרונים" כבר ראה אלתרמן את תוצאות ה"אמריקניזציה" של המדינה הצעירה, וניכּר שלגביו הבחירה בין שתי המעצמות הייתה בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מֵיִצרי". אחד האנשים הפשוטים בשוּק, קולע הסלים, מסביר איך המירו באוּר כשדים את הלכידוּת החברתית הקוֹמוּנלית בקפיטליזם האֶגוֹצנטרי ש"אין לו אלוהים": "בְּנֵי אָדָם לֹא חוֹשְׁשִׁים שֶׁרֵיקִים הַשְּׁחָקִים / הָעִקָּר שֶׁמְּלֵאִים הַשְּׁוָקִים" (עמ' 104).

*

"ימי אוּר האחרונים" הוא מחזה על שקיעתן של עיר, מדינה ותרבות (וכן על החיים ההולכים וקרבים אל קִצם). אף-על-פי-כן, במחזה יש רגעים מצחיקים מאוד, ומשולב בתוכו גם מחזה-בתוך-מחזה, שבּוֹ מקבלת השחקנית הוראות מהבמאי איך להצחיק את הקהל.


תערובת אוקסימורונית ייחודית של שמחה ושל יגון, אִפיינה תמיד את יצירת אלתרמן, שחתרה לתיאורם של רגעי הסף והסוף ולא התכחשה לטרגיקה שבבסיס הקיום האנושי. וכאן, במחזה שמתכנן ראש להקת המשַׂחקים, השחקנית הצעירה מתבקשת לרדת שְׁאוֹלה, והבמאי משמיע את ה"אני מאמין" התאטרוני שלו במילים: "עָלֵינוּ הַמְּלָאכָה לְהַגִּישׁ, / וְהַקָּהָל מַה שֶּׁיַּרְגִּישׁ יַרְגִּישׁ. / אָדָם יָכוֹל לְהַגִּיש חֶזְיוֹן תּוּגָה, / וּלְגַלְגֵּל אֶת הַקָּהָל מִצְּחוֹק. / וְאָדָם יָכוֹל לְסַפֵּר בְּדִיחָה / וְהַקָּהָל יִתְיַפַּח וְיִבְכֶּה בְּדִמְעוֹת שָׁלִישׁ" (עמ' 142).


אחת הסוגות שפִּרנסו את היצירה האלתרמנית, מראשיתה ועד סוֹפהּ, היא הסוגה הקרויה בשם "מְחוֹל השחת" – danse macabre. במופע עִוועים זה, הקרוי גם בשם "מְחוֹלת המוות", מלַווים המנגנים בעליצוּת, בריקודים ובנגינת כינור, את המוּעדים אלֵי רקב וקבר. סוגה זו משולבת כבר בבלדות הגנוזות שחיבר אלתרמן בין "כוכבים בחוץ" ל"שמחת עניים",3 ובאופן מיוחד היא משולבת ביצירתו הגדולה "שמחת עניים", הגדושה במראות רפאים ובעליצות מָקַבּרית.4 לימים עמדה סוגה זו גם בבסיס מחזור שיריו של אלתרמן "שיר עשרה אחים".5


ביצירתו המאוחרת "חגיגת קיץ" (1965) מתואר בשיר "כלי הזמר" משורר היושב ליד המכתבה וכותב יום ולילה, עד שמגיעים המנגנים ללַווֹתוֹ לבית עולמו (שיר י"ז של המחזור "דברים שבאמצע"). שיר זה הוא בעצם דיוקן עצמי אוֹטוֹ-אירוני, שבּוֹ תיאר אלתרמן בסגנונם היום-יומי של יריביו הצעירים, את מַהֲלך חייו במלואו כאילו לא היו חייו אלא יום אחד ויחיד, שעבר עליו ביעף בעודו רכון על דפי הכתיבה: "שְׁלֹשָה כְּלֵי-זֶמֶר נִגְּנוּ בָּעִיר/ עַל כִּנּוֹר, עַל חָלִיל, עַל תֹּף./ עָבַר עַל פְּנֵיהֶם אִישׁ צָעִיר,/ אָמְרוּ לוֹ: מִלִּים לַנִּגּוּן הַזֶּה כְּתֹב. // כָּתַב וּמָחַק וְחָזַר / וּמָחַק וְכָתַב וְתִקֵּן / וְלִטֵּשׁ וְשִׁנָּה וְעָבַר / בְּקֻלְמוֹס, הוֹסִיף, גָּרַע, סִגְנֵן, // וּכְשֶׁרָאָה כִּי עֶרֶב כְּבָר, / הֶעֱלָה אוֹר וְהִמְשִׁיךְ לְכַוֵּן / לִבּוֹ לַמְּלָאכָה, וְלִפְנֵי שֶׁגָּמַר, / קָם וְיָצָא אֶל הַקּוֹל הַמְנַגֵּן / קָם וְיָצָא אֶל הַקּוֹל הַמְנַגֵּן / וְצָחַק בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁן / וְגוּפוֹ גּוֹחֵן, שָׁמֵן, זָקֵן".


משמע, נוצתו של המשורר רצה ללא הרף בכל תחנות חייו, ותיעדה בהתמדה את אירועי הזמן, הקטנים והגדולים. את כל ימיו הקדיש למלאכתו זו, ורק ביום מותו – עם הישמע קולם של נגני "מְחול השחת" המוליכים בנגינתם את הנדונים למוות עד לבור קברם, מצליח המשורר לשבּוֹת סוף-סוף ממלאכתו ולהתפנות לחיים החוץ-ספרותיים. למרבה האירוניה המרה, הוא מתחיל להתבונן בעצמו ולחיות את חייו הפרטיים, הרגילים והנורמליים, רק ביום מותו.


החיים במילואם יכולים אפוא להיראות בעיני הסופר השוקד על מלאכתו כאילו אין הם אלא יום אחד ארוך, שבסיומו הוא נקרא ללכת לבית עולמו. באחד משיריו האחרונים שנותרו בעיזבון – "באמצע המישור" – כתב אלתרמן: "וְהוֹסִיף וּמֵאֵן / לַהֲפךְ לִדְמָמָה / אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע / וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע / וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ". אלתרמן יכול היה להבקיע את מָסך הזמן, ולשעֵר את מראֵה פָּניה של המציאוּת שתישאר אחריו, בלעדיו, ביָדעו היטב כי "בֶּן חֲלוֹף הַמְּשׁוֹרֵר, אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר" (כדבריו בטור "שחרורה של לוֹרֶליי").

*

ואולם, בעקבות מאמרי הביקורת הנוקבים והמעליבים שניתכו עליו ועל יצירתו מיום שהוציא את "עיר היונה" ועד יום מותו, הוא התמלא חשש שמא יקרוס מפעל חייו לנגד עיניו הרואות , אף ימשיך לקרוס לאחר מותו, עד לרגע שבּוֹ יימחה שמו כליל ממפת הספרות העברית. לא אחת ניסה אלתרמן להבין – כמשורר וכאגרונום – מהו שעושה יצירה אחת ל"אילן ירוק עד" בעוד שהיצירה האחרת קמֵלה או נכרתת ללא שיוּר וזֵכר.


באחד מטוריו ("הֵאיר השחר") תהה אלתרמן על סוד נצחיותם של שירי רחל ועל הסוד המַקנה ליצירותיה חיי נצח, בעוד שיצירות אחרות, ראויות אף הן לחיי נצח, כבר צללו לתהום הנשייה: "'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ / אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶשֶׁת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל".


הוא חשש כאמור שיריביו ינסו, ואף יצליחו, למחות את שמו מן ההיסטוריה של השירה העברית, ועל כן שָׂם במחזה בפי ניגימושו, הכותב על לוחיות חֵמר את קורות הממלכה (דמות המזוהה עם אלתרמן פחות או יותר), את המילים: "הַחֲרִישׁוּ, הִרְהוּרַי, הַחֲרִישׁוּ! / אִם הַסָּפֵק יְכַרְסֵם בִּי, מַה יִּשָּׁאֵר מִמֶּנִּי?" (עמ' 192); וכאשר המלך שאל את האומֵן הזקֵן שלו: "הַאִם יִזָּכֵר הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשִׂינוּ?", המשורר נותן בפיו של הזקֵן ביטוי לחששותיו פן ייכרת מפעל חייו מתחת לשמים ויתברר שכל העמל רב-השנים שהשקיע ביצירתו היה לריק. הסופר המופיע בפרק הראשון מסַפר לקהל שומעיו על ביקורו בעיר צוֹר שבָּהּ "חָלַם הַמֶּלֶךְ הַמְּקוֹמִי חֲלוֹם, בַּחֲלוֹמוֹ / וְהִנֵּה כָּל מַלְכוּתוֹ נָמוֹגָה, רַק עֲנַן אָבָק / נִשְׁאַר מִן הַהֵיכָל וּמִכָּל הַחַיִל שֶׁעָשָׂה / אַף הוּא עַצְמוֹ נָמוֹג - - - " (עמ' 101 – 102).

*

אלתרמן חש כאמור כי מעמדו כמלך השירה בדורו עומד להיגזל ממנו בידי צעירים שעדיין אינם ראויים כלל לשבת על הכס. בתחומי הפוליטיקה הוא ראה איך מעמדו של דוִד בן גוריון נגזל אז ממנו בידי מקורביו ורֵעיו שסובבוהו בכחש. בשנת 1960, בזמן שהתחיל מחבר את הנוסח המוקדם של "ימי אוּר האחרונים", נתחוללה רעידת האדמה של "עסק הביש", והתחיל תהליך ממושך של דעיכתו ושקיעתו של המנהיג וראש-הממשלה. כזכור, "עסק הביש" היה שמה הראשון של "פרשת לבּוֹן" שבמרכזה עמדה השאלה: מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954. "הפָּרשה" לא ירדה מן הכותרות עד שבינואר 1961 הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה בתחושה שרֵעיו בגדו בו.


על כן, כאשר ניגימישו, מייצר החרסים הכותב את תולדות האומה עלֵי חרס, עורך את מאזן חייו במונולוג ארוך ורב-תובנות, הוא משתמש כבדרך-אגב במילים "עסק ביש" (עמ' 191), להזכירנו שגם המציאוּת הלוקלית עמדה לנגד עיניו של אלתרמן, ולא רק המציאוּת הבין-לאומית של ימי "המלחמה הקרה". באותו מונולוג ניגימישו אף מכנה את עצמו, בציניות וברצינות כאחת, בכינוי "החרס הנשבר" (ברָמזו למאמר הביקורת של דוד אבידן על שירתו, שפורסמה תחת הכותרת השנונה, אך החצופה, "כחרז הנשבר").6 וכך אומר ניגימישו על גורלו האישי ועל גורל הכלל מתוך חשש שהוא-הוא הכורה את קברו במו ידיו:


חַיַּי, אֶפְשָׁר לָצֵאת מִן הַכֵּלִים,

לַכֹּחוֹת הָעֶלְיוֹנִים לֹא אִכְפַּת שׁוּם דָּבָר,

יֵש חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אֵלִים

וְהַכֹּל עָלַי, הַחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר [...]


רַק בַּחֲלוֹם מִשָּׁמַיִם גְּבוֹהִים

נִגְלִים הֵם סָבִיב, עֵסֶק בִּישׁ הוּא!

עוֹמְדִים וּמְאַיְּמִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:

"אָהּ, נִיגִימִישׁוּ, נִיגִימִישׁוּ!"


הָבָה נִלְגֹּם קְצָת מִיֵּין שְׂעוֹרִים,

אָמְנָם כְּבָר לָגַמְתִּי, אַךְ אֵין רַע,

אִם כְּבָר יֵשׁ חָבִית כָּזֹאת שֶֹל מְרוֹרִים,

מַה תַּעֲלֶה וּמַה תּוֹרִיד עוֹד טִפָּה מָרָה.


(שותה, שוהה)

יִהְיֶה זֶה צְחוֹק הַגּוֹרָל הַמַּמְזֵר,

אִם עַל אַחַד לוּחוֹת הַשַּׁעֲוָה

הַלָּלוּ שֶׁאֲנִי מְיַצֵּר וּמוֹכֵר

יֵחָרֵת שְׁמִי לְדֵרָאוֹן וּלְזַעֲוָה.


רמזים כאלה מוכיחים שאלתרמן בעצם כתב על זמנו, ולא על תקופת שוּמר העתיקה. הוא שָׂם כאן בפי החַמָּר את האבחנה שהתקופה היא תקופה של מוֹת האלוהים וסוף האידֵאולוגיות הגדולות, אף הזכיר ש"כַּיּוֹם אַתָּה שׁוֹמֵעַ / מִכָּל צַד עַל אוֹדוֹת אֵיזֶה אֵל שֶׁהִכְזִיב" (עמ' 95); וייזכר בהקשר זה ש"האל שהכזיב" (The God that Failed) מ-1950 הוא שמו של ספר וידויים של שישה סופרים חשובים – בהם ארתור קסטלר ואנדרה ז'יד – שסיפרו איך נסחפו לקומוניזם בשנות השלושים ואיך נתפכחו מאמונתם זו עקב הטרור הסטליניסטי.


כדאי להזכיר בהקשר זה שחוקי אוּר-נמו, שהם החוקים העתיקים ביותר שהשתמרו (הגם שבאופן פרגמנטרי ביותר), אכן מעידים על דאגה לחלשים בחברה – לאלמנות, יתומים ועניים – אולם אין בהם (וכן בממצאים אחרים שהתגלו במרחביה של שוּמר ההיסטורית) כדי להעיד על כך שמשטרו של אוּר-נמו היה משטר חילוני. מתברר אפוא שהמסר הפוליטי האלגורי המכוּון לימינו גבר ביצירה האלתרמנית שלפנינו על האמת ההיסטורית. אלתרמן תיאר כאן את ברית-המועצות ואת "כוכבי הלכת" שלה, לרבות ישראל בשנותיה הראשונות.


אלתרמן חזה אפוא מבעוד מועד את תמוטתן של האידֵאולוגיות הגדולות, ואת תמוטת הקומוניזם במיוחד. הוא היה משוכנע שלאחר תמוטתה של האידֵאולוגיה האנטי-קלריקלית של ברית-המועצות (שהייתה בעיניו סוג של דת מודרנית עם מצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה" בעלות אופי פונדמנטליסטי), תעבור על העולם תקופה קונטרה-רֶבוֹלוּציונית שתתבטא בחזרה אל חיקן החם והנוח של ערישֹת הדת הישָנה והמרגיעה.


ניכּר שבעת חיבור מחזהו "ימי אוּר האחרונים" הרהר אלתרמן על חילופי הדורות, הטעמים והאופנות, מתוך הבנה שזמנו קצוב גם מבחינת הטעם הספרותי החדש, שהתחיל אז לעלות על במת הספרות. אורונדה, מורהו הזקן של מלך אוּר, מחפש את שורשי השגיאות שהביאו למפלתו של המלך, בן טיפוחיו, ומגיע למסקנה שזוהי דרכו של עולם, "שֶׁכֵּן הָעֶרֶב יוֹרֵד, וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה מַגִּיעָה, / וּבֹץ וְסַחַף יַעֲלוּ מִתְּהוֹם וּמָחוּ זִכְרְךָ וְזֵכֶר מַלְכוּתְךָ הַשַּׂגִּיאָה / וְסִימָן לֹא יַשְׁאִירוּ, שֶׁכֵּן זֶה דַּרְכָּם שֶׁל זֻהֲמָה וָרֶפֶשׁ – / הֵם עוֹשִׂים מְלָאכָה נְקִיָּה" (עמ' 216), ובכל זאת הוא מקווה שהסוף הטוב יגיע ושהצדק ינצח.


ואיך ינצח הצדק? בכך שמהפכת הצעירים המורדים תגיע גם היא לסיומה ותציג אותם לעין כול כנבלה סרוחה. הוא מסביר לאוּר-נמו שהמלך החדש יגביה את המִגדל שלו, ויתן בראשו אליל וחרב להראות את כוחו וגבורתו. ואולם, לא לעולם חוסן, ומאחר שאלילים סופם שינפצו אותם יגיע יום אחד גם סופו של המנצח:


יִהְיֶה הַמִּגְדָּל הַזֶּה [...] קְבוּרָתוֹ,

וְהָיוּ הַצְּרִיחִים תֵּל אַשְׁפּוֹת

וּבוֹ כְּדֹמֶן גַּם נִבְלַת מֶלֶךְ לָאגָאשׁ סְרוּחָה,

וְאִם צַר לְךָ עַל שֶׁגָּזַל אֶת הַמִּגְדָּל מִיָּדֶיךָ,

תְּהֵא זוֹ נֶחָמָתְךָ (עמ' 215).


האויבים, שסופם יגיע יום אחד ובו יוצגו בקלונם, הם כמובן אותם מהפכנים צעירים שאלתרמן לועג להם במרומז בעת שהרופא אומר לנמרוד (בטרמינולוגיה של ה"אינטלקטואליים" הצעירים, בני "דור המדינה") כי "מִבְּחִינַת הַיְסוֹדוֹת / הַסֵּמַנְטִיִּים הצְּלִילִיִּים / מִתְהַוִּים מַצָּבִים / שֶׁהֵם בְּהֶחְלֵט פְּלִילִיִּים" (עמ' 197).

וכשהכוהנת מסבירה לבעל הלוחות כי הממלכה קורסת כי החֶברה אינה מוצאת את המֶלֶט המלכד אותה לגוף אחד, ניגימישו מסכים אִתה, ואומר לה באלה המילים:


נָכוֹן, מִצַּד אֶחָד הַכֹּהֲנִים, אַנְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ הַמִּתְחַסְּדִים,

מִצַּד שֵׁנִי אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַמִּתְמַסְּדִים,

וּמִצַּד שְׁלִישִׁי – הַנֹּעַר הַמֻּפְקָר,

פָּשׁוּט קָשֶׁה לְהַכִּיר אֶת אוּר כַּשְׂדִּים. (עמ' 184).


משמע, בין הקטגוריות החברתיות השנואות על אלתרמן – ביחד עם אנשי המִמסד הדתי ואנשי המִמסד הפוליטי – נזכר גם "הנוער המופקר", המשבש את הקיים, זורע מהומה ומתמקד בהרס כדי להביא משהו חדש שטיבו עדיין לוּט בערפל. אלתרמן ראה מול עיניו את המהפכנים הצעירים כמי שעורכים מהפכה-לשם-מהפכה, מבלי שיהיה בידיהם תחליף ראוי לשמו, ועל כן ניגימישו אומר למנהל הלהקה: "כֵּן, הָעוֹלָם תּוֹסֵס... שׁוֹאֵף חִדּוּשׁ... אַךְ אֵין נַחַת..." (עמ' 101).


ולרגע-קט מופיע כאן גם "הִיפִּי אשורי" – מהפכן צעיר שכל רצונו להרוס ולנתץ את הקיים ("לִמְרֹד בַּמֻּסְכָּמוֹת כְּבִנְחֻשְׁתַּיִם", עמ' 103), מבלי שיציע מסר קונסטרוקטיבי כלשהו שיחליף את סולם הערכים הקיים בטוב ממנו. כאשר כובשים הוונדלים הצעירים את אוּר, המלך המודח שומע איך הורסים את התעלות שאותן בנה ברוב עמל לרווחת נתיניו – רשת תעלות שהייתה הראשונה בסוגהּ ברחבי העולם הקדום.

*

בפרק החמישי של המחזה שלפנינו (שהוא למעשה מחזה בן חמש מערכות כבמיטב הדרמה האירופית) מתרחש מעמד מפתיע בחצרו של מלך אוּר. במחזה זה, שנכתב בסוף שנות השישים, שנות המלחמה הקרה, תחת איומים של מלחמה גרעינית בין המעצמות, נזכר אלתרמן להערכתי בטורו המוקדם "הקלריקל הקטן" (1944), שאותו חיבר שנות דור קודם לכן, ובו תיאר את החיים החילוניים בקיבוץ שחבריו קיבלו על עצמם את הדוקטרינות והאקסיומות שמקורן בקרמלין. במחזה המאוחר תיאר את אברם-אברהם כילד בעייתי ו"מופרע", בעל "שיגעונות" ו"מוזרויות", הגורם לאביו הזקֵן שברון לב כי הוא נעצר בכל פעם על-ידי הרשויות בגין עבֵרה זו או אחרת.


במחזה המאוחר "ימי אוּר האחרונים" (1960 – 1970), שכתיבתו לא הושלמה, מתוארים כאמור רגעי הסוף של המדינה החילונית הראשונה ובירתה אוּר כשדים, רגע לפני פלישת נמרוד וחיסול הממלכה. כך השמיע למעשה אלתרמן את הפרוגנוזות שלו, או את הנבואה שלו, בדבר תמוטתו הצפויה של הקוֹמוּניזם, וזאת כשנות דור לפני קריסתה בפועַל של מעצמת-העל הקומוניסטית. במקביל, חזה כאן אלתרמן, להוותו, גם את סופו של הרעיון הקוֹמוּנלי בארץ, ששאב את רעיונותיו ואת ערכיו מברית המועצות, ושאותו העריך אלתרמן, הגם שלא חסך ממנו את שבט ביקורתו (כמשתמע ממחזהו "כנרת, כנרת" ומן השיר "חצרו של קיבוץ" בקובץ "עיר היונה").


במערכה האחרונה של "ימי אוּר האחרונים" מתרחשת סצנה צדדית לכאורה: תרח, אביו של העבריין הצעיר ששמו אברם, מגיע לחצר המלך אוּר-נָמוֹ לבקש סליחה ומחילה וכדי לשחרר מן הכלא את בנו הזאטוט והפרחח, שניתץ בחצרו את הפסילים, ונעצר באשמת "השחתת רכוש" (ולא באשמת חילול קודש חלילה, שהרי אוּר היא ממלכה חילונית למהדרין הרואה את ניתוץ הפסילים בעין יפה).


אכן, מלכהּ של אוּר דווקא מרוצה ממעשהו של אברם, הילד הבעייתי מנתץ הפסילים, שכּן הוא רואה בו מכשיר לביצוע מדיניותו ("אַבְרָם... אֲהָהּ... דַּוְקָא יֶלֶד כִּלְבָבִי / עוֹזֵר לִי, לְמַעֲשֶׂה, לְרוֹקֵן אֶת הַשָּׁמַיִם"). ואולם, תרח ממהר להזהיר את המלך: "לָאו דַּוְקָא, לְדַעְתִּי הוּא עָלוּל / לְמַלֵּא אוֹתָם כָּךְ שֶׁאֲפִלּוּ כֹּח צְבָא אֲרַם נַהֲרַיִם וּמִצְרַיִם / וְחִתִּים וּפוּט וְלוּד / לֹא יוּכְלוּ לְרוֹקֵן אוֹתָם עוֹד לְעוֹלָם. / אִם הוּא יַצְלִיחַ זֶה יִהְיֶה אָבוּד. / לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, / סָגַרְתִּי אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בִּמְעָרָה / כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּב דַּעְתּוֹ", ואז יצא הנער אברם מן המערה "וְשׁוּב הִתְחִיל הַכֹּל מִבְּרֵאשִׁית בָּרָא [...] זוֹ הַצָּרָה. / אֵינוֹ חָדֵל לִטְעֹן שֶׁאֹמַר לוֹ מִי בָּרָא... / "מִי בָּרָא כָּל אֵלֶּה, הָא?". כָּךְ הוּא שֹוֹאֵל, / "הַפְּסִילִים הַלָּלוּ, הַגְּלָמִים? הֵם אֶבֶן וְלֹא אֵל" (עמ' 206 – 207).


תרח, האב הדאוג והרציני, אך המשולל כל הבנה ותובנה, כמו אביו של גיבור טורו של אלתרמן "הקלריקל הקטן", מקבל "מרה שחורה" לשֶׁמע השאלות שבְּנו שואל אותו השכֵּם והערֵב (כדוגמת השאלה "מִי בָּרָא?"), ואינו מֵבין מדוע בנו החכם אברם הוא לא-יוצלח כזה, אך מתנחם בבנו "המוצלח" לוֹט, ההולך בתלם ואינו שואל שאלות "קשות" (על ההבדל בין שני האחים, אברם ולוט, אביהם אומר בחרוזים שנונים: "דַּוְקָא יֶלֶד חָכָם וְיֵשׁ לוֹ מַעֲלוֹת, / אַךְ שׁוּם דָּבָר לֹא יֵצֵא מִמֶּנּוּ... כְּנֶגֶד זֶה אָחִיו לוֹט / זֶה, לְדַעְתִּי, נוֹצַר לִגְדוֹלוֹת"; עמ' 207).


האב חושש פן מעצרו של בנו אברם יחזק בבן את רעיונותיו המסוכנים ואת הרהורי השיגעון שלו בדבר קיומו של אל ערטילאי שאין לו גוף וצלם, אך דווקא מול המלך החילוני, שבּנה ממלכה המושתתת על אדני הרציונליזם הנאור, העומדת ליפול ביד אויביה, הוא מגיע לפתע לתובנה חסרת תקדים, שעולם שאין בו אמונה הוא עולם חלול וחסר כל טעם: "כִּי אִם לְמַעְלָה רֵיק וּלְמַטָּה רֵיק / וְרֵיק מֵאָחוֹר וְרֵיק מִלְּפָנִים, / אָז גַּם בְּאֶמְצַע זֶה הוֹלֵךְ וּמִתְפָּרֵק / וְאִם רוֹצִים לְהִשָּׁעֵן רוֹאִים פִּתְאֹם / שֶׁנִּשְׁעָנִים עַל פְּנֵי תְּהוֹם" (עמ' 212). אלתרמן מזכירנו – בעמדו מול ספינת חייו השוקעת – שאתאיזם איננו בהכרח סמל הקִדמה ואין ביכולתו להציע ופתרון גורף לתחלואיה של האנושות, שהרי "חילוניוּת", "חילול" ו"חלל" (רִיק) מאותו שורש נגזרו.


לפנינו סצנה צדדית כביכול, אך ביצירתו האוקסימורונית של אלתרמן, לא אחת דווקא הצדדי והשולי הם העיקר. אותו ילד נון-קונפורמיסטי הן עתיד לשַׁנות את התרבות האנושית ולהוליד את רעיון המונותאיזם שיקיף עולם ומלואו. משמע, בעיצומה של תקופת שקיעה שאין אחריה תקומה נזרעים לפעמים זרעיה הראשונים של תופעה חדשה ובלתי צפויה. מתוך ההפכים הגמורים של האמונה של תרח באלילים ושל האתאיזם הגמור של אוּר-נמו הולכת וצומחת כאן סינתזה חדשה שתשנה את פני האנושות: אמונה ללא צלם-דיוקנו של אליל כלשהו. יש נערים מגודלים שאת מיטב כוחם הם משקיעים בהרס ההישגים של קודמיהם, רמז כאן אלתרמן ליריביו הצעירים. לעומת זאת, בכל דור ודור קמים נערים עם חשיבה מקורית ורעננה שבכוחם לִבנות תודעה חדשה ומציאוּת חדשה, שאבותיהם לא שיערוּן.



הערות:

  1. את השם נתנה למחזה הלא-גמור פרופ' דבורה גילולה, הוסיפה לו הערות והארות, אף הוציאה אותו לאור (נתן אלתרמן, "ימי אוּר האחרונים: מחזה", תל-אביב 1990), בלוויית מאמר מאיר-עיניים בן 75 עמדים.

  2. על מחזותיו של אלתרמן ראו בספרה של דבורה גילולה "מול תגמול מחיאות הכפיים", תל-אביב 2008.

  3. ראו עליהם בספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם", תל-אביב 1989, עמ' 268 – 272. (ניתן להורדה באתר www.zivashamir.com )

  4. ראו מאמרי "ה-Dance macabre של נתן אלתרמן", "הארץ", תרבות וספרות, ט״ז בשבט תשמ״ד, 20 בינואר 1984, עמ׳ 16.

  5. ראו על כך בספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן", תל-אביב 1999, עמ' 153 – 173.

  6. המאמר פורסם ב"מאזנים" כרך ו', חוב' ה'-ו', ניסן-אייר תשי"ח, אפריל-מאי 1958), עמ' 419 – 423. ראו: https://www.jstor.org/stable/i23838064