הרשומון - תוצר אופייני של המאה העשרים

עודכן: 16 ביולי

שרה הלפרין: ז'אנר הרשומון בסיפורת הישראלית, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1991


פורסם: עתון 77, גליון 168 , ינואר 1994


( טקסט מלא בהמשך הדף )

...ברצוני לטעון כאן כי ז'אנר זה, שעליו נסב ספרה החדש של פרופ' שרה הלפרין , הוא הז'אנר הנרטיבי בה"א הידיעה, של · הוא המאה העשרים, מאה שנתערערו בה רבות מן הוודאויות המוצקות ורוב האמיתות האקסיומטיות. מאה שהחליפה את תמונת העולם הוויקטוריאנית (של "אדונים ומשרתים", "אבות ובנים", "אימפריות וקולוניות" ועוד כיוצא באלה סדרים היררכיים ברורים ונחרצים), בתמונת עולם יחסית ומפוררת, שבה, כדברי המשורר וויליאם ייטס (בתרגום חופשי): "הכול מתפורר , המרכז אינו יכול לשאת /

תוהו גמור משתלח בעולם."...


לחצו לקריאה בקובץ PDF


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

הרשומון - תוצר אופייני של המאה העשרים


שרה הלפרין. 'ז'אנר הרשומון בסיפורת הישראלית', הוצאת ראובן מס, ירושלים 1991, 284 עמ'.


את הכינוי הז'אנרי "רשומון" נהוג להעניק, כידוע, ליצירות רב-קוליות ("פוליפוניות", בלע"ז), שבהן כלולים כמה וכמה מונולוגים, המושמעים מפי גיבורים שונים, שמציגים במקביל אותה תמונת-מציאות עצמה, איש-איש בדרכו שלו ומזווית-הראייה שלו. הפרגמנטריות של כל עדות ועדות, הסתירות המתגלעות בין עדות אחת לחברתה, חוסר המהימנות של אחדים מהעדים - כל אלה מותירים בידי הקורא משימה נכבדה של "מילוי פערים". הקורא נתבע לאחות את חלקי הטקסט השונים לכלל תמונה קוהרנטית, אמיתית או מדומה, שמידת קרבתה אל התמונה האובייקטיבית, אם אכן יש בנמצא תמונה כזו, תישאר לעולם תעלומה בלתי-פתורה. ה"ראשומון" הן אינו מעמיד לרשותנו דיווח מלא מפי מספר כל-יודע, המאציל מסמכותו והמעניק לקוראיו את "פתרון החידה". וכך, קוראים שונים ישלימו בעיני רוחם תמונות-מציאות שונות, כל קורא וקורא לפי מזגו ורקעו. ז'אנר ה"ראשומון" אינו מבוסס אפוא אך ורק על ריבוי קולות הוא אף מוליד, בסופו של עניין, ריבוי של תגובות ושל תובנות.


ברצוני לטעון כאן כי ז'אנר זה, שעליו נסב ספרה החדש של פרופ' שרה הלפרין, הוא-הוא הז'אנר הנאראטיבי בה"א הידיעה של המאה העשרים, מאה שנתערערו בה רבות מן הוודאויות המוצקות ורוב האמיתות האקסיומטיות, מאה שהחליפה את תמונת-העולם הוויקטוריאנית (של "אדונים ומשרתים", "אבות ובנים", "אימפריות וקולוניות" ועוד כיוצא באלה סדרים הייררכיים ברורים ונחרצים), בתמונת-עולם יחסית ומפוררת, שבה כדברי המשורר ויליאם ייטס:

EVERYTHING FALLS APART, THE CENTRE CANNOT HOLD.

MERE ANARCHY IS LOOSED UPON THE WORLD.


ובתרגום חופשי:

"הכול מתפורר, המרכז אינו יכול לשאת /

תוהו גמור משתלח בעולם."


שלוש הדמויות, שקבעו בשנות "מפנה המאה" את דמות-דיוקנה של האנושות ואת תפיסת-המציאות של האדם המודרני - ניצשה, פרויד ואיינשטיין - קשורים כל אחד בדרכו בניפוץ מוסכמות ואקסיומות ובהמרתן ברלטיביזם ספקני. הללו גם הרחיבו את תמונת-המציאות המקובלת בממד נוסף, וצירפו לתפיסת-עולמנו את מעמקי הנפש, מזה, ואת ממד הזמן, מזה - ממדים שלא נלקחו בחשבון בתפיסה התלת-ממדית של היקום, זו שרווחה עד לדורם. הוגי-הדעות, שהובילו, בסופו של דבר, אל המהפכה הקומוניסטית, ערערו בשנים אלה, שבהן המאה החולפת סבבה על צירה, על הייררכיות חברתיות נוקשות, שהיו מקובלות באירופה מזה מאות בשנים. גם באמנות נוספו במקביל נקודות-תצפית חדשות וטכניקות חדשות, שהדורות הקודמים לא שיערו אותן כלל, כגון ערבול קטעי-מציאות והצגתם כקצעים-קצעים (טכניקת ה"FACETS", שירשה את מקומה של הרפרזנטציה הפרונטאלית הישירה בת המאות הקודמות). סופרים ויתרו על הסוף הסגור, שסיפק מאז ומתמיד את סקרנותם של קוראים וצופים, והמירו אותו בסיגור הפתוח, המחייב את הקהל להיוותר במצבים של אי-ודאות ושל אובדן כיוונים, והשולל ממנו את הקתרזיס המאווה. פילוסופים כדוגמת הוסרל והיידגר ביטאו את הפקפוק ההולך וגובר במציאות אובייקטיבית אחת, והחדירו בנו את המחשבה בדבר מציאותן של אינספור מציאויות סימולטניות, המותנות בפרצפציה - כלומר, בקליטתן של מציאויות אלה בתודעותיהם השונות של קולטים שונים.


את חלקו הראשון של הספר 'ז'אנר הרשומון' הקדישה פרופ' שרה הלפרין לתולדות המושג ומשמעותו, לתת-סוגיו של הז'אנר ולדיון בדגם הראשומון המצוי בסיפור היפני 'בחורש', ששימש בסיס להפקה הקולנועית והתיאטרונית של 'רשומון' - היצירה שהעניקה לז'אנר את שמו. בחלק זה אף נמצא דיון בדגם הרשומון החלקי המצוי, כפי שהוא בא לידי ביטוי ברומאן של פוקנר 'הקול והזעם' (THE SOUND AND THE FURY), המסופר בחלקו מפי בן המשפחה בנג'י, אידיוט בן שלושים ושלוש, שהתפתחותו המנטאלית נעצרה בשחר ילדותו, ועל-כן הוא בעל תודעה בלתי-מהימנה, מחד גיסא, ובעל תובנה מחודדת כזו של ה"שוטה" בדראמה הקלאסית, מאידך גיסא. (גם ספרו של יהושע 'גירושים מאוחרים' וספרו של דוד גרוסמן 'עיין ערך אהבה' פותחים בנקודת-התצפית המוגבלת של ילד)


חלקו השני של הספר מוקדש לניתוח יצירות "ראשומוניות", כגון 'עונג שבת' של אלישע פורת, 'גירושים מאוחרים' של א"ב יהושע, 'נפשו בכפו' של צבי לוז ו'רביעיית רוזנדורף' של נתן שחם. כאן, אם תורשה לי מלה של הערה, ראוי היה להדגיש יותר את תפקידו החלוצי של יהושע בעיצוב פני הז'אנר ה"ראשומוני" בסיפורת העברית, שהרי גם ביצירות, שקדמו ל'גירושים מאוחרים', כגון ב'המאהב' ואפילו בנובלה 'סוף קיץ 1970', עשה יהושע שימוש מושכל ומתוחכם במודל הראשומוני, ופרץ דרך לרבים, למן אלישע פורת ועד לאילנה ברנשטיין, שספרה 'דיה הניג', שלא מכבר ראה אור, בנוי אף הוא לפי כל כלליו של ה"ראשומון" - ולא אכנס כאן להבחנה, החשובה כשלעצמה, אם המדובר ב"ראשומון שלם אידיאלי" או ב"ראשומון חלקי אידיאלי", ב"ראשומון שלם מצוי" או ב"ראשומון חלקי מצוי". אין להתפלא, שדווקא יהושע הוא מחוללו של הז'אנר בספרותנו: כמי ב עוד משנות נעוריו ועלומיו מערכונים ותסכיתים למיניהם, הז'אנר של המונו-דראמה (אחיו של "המונולוג הדראמטי" של המשוררים היה קרוב ללבו. אף אין להתפלא, שמי שקדם ליהושע ביצירת "ראשומון" בתחומי השירה היה נתן אלתרמן, אף הוא מחברן של דראמות מקוריות מעניינות ומתרגמם של מחזות-מופת מספרות העולם, ביניהם מחזה מאת פירנדלו, המחזאי האיטלקי הנודע שכותרתו הידועה "כל אחד והאמת שלו" הפכה לסיסמת-היסוד של כותבי "ראשומונים" (אלתרמן תרגם את מחזהו של פירנדלו 'הערב אימפרוביזציה', ובני-דורו לאה גולדברג ומנשה לוין תרגמו מחזות אחרים של ה"ראשומוני" שבין המחזאים). היה זה אלתרמן שנתן בשירי 'עיר היונה' שלו רסיסי מציאות בפי דוברים שונים (לא אחת, בפי דוברים "זרים ומוזרים", כגון "חרב הנצורים"), כדי לבנות באמצעותם תמונת-מציאות קוהרנטית ומפוררת כאחת.


ספרה של שרה הלפרין מייחד את חלקו השלישי (התופס כשליש מהיקף הספר והחותם את הדיון הפורה והמפרה הכלול בו לרקעו התיאורטי של מושג ה"ראשומון" בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, במדע הספרות ובאחדים מן המדעים הגובלים. למעשה, אם מרחיבים את גבולותיו של המושג, אין כמעט גבול לחשיבותו ולתחולתו. ה"ראשומון" עשוי להיתפס - כפי שתופסת אותו שרה הלפרין - כמושג מרכזי ביותר, המחלחל לכל תחומי חיינו, לרבות תחומים חוץ-ספרותיים מובהקים, הרחוקים לכאורה ת"ק פרסה מפעולת האינטרפרטציה שעורך הקורא או הפרשן בבואו אל הטקסט הספרותי, כגון: תחומי הפיזיקה העיונית, תחומי החוק והמשפט, תחומי הדיאגנוזה הרפואית ועוד. אין צריך לומר, שהרלטיביזם שנשתרר בעולמה של המאה העשרים הוליד תקשורת "ראשומונית", המבוססת, בעיקרו של דבר, על בה הבנויה כפסיפס מריאיונות חד-צדדיים (וכל ריאיון הוא במידה מסויימת מעין מונו-דראמה בזעיר אנפין). בה המצליבה את דעותיהם של מרואיינים שונים, המייצגים השקפות שונות, הפכה - אם כן - לדגם היסוד של העיתונות המודרנית, והמירה, במידה רבה, את המאמר האותוריטטיבי של הדור הקודם, זה שהתבסס לא במעט על האתוס של כותבו - על דמותו האקזמפלרית של הסופר, המשפיע על הרבים בכוח אישיותו.


ולסיכום הרשו לי כמה מלות הערכה: מעטים הם הספרים, הבים במקומותינו, היוצאים מנקודת-מוצא כה רחבה וכה ורסטילית כמו הספר העומד כאן לדיון. למרות שחקר הספרות בשנים האחרונות מגלה נטייה ברורה לעבר העיסוק הבין-דיסציפלינרי, רוב הדיונים הבין-תחומיים מגייסים ידע ומינוח מתחומי מדעי-החברה או מתחומי תורת-הנפש, תחומים שיש להם נגיעה הדוקה ומובהקת לגופי-המציאות המשתקפים ביצירה הספרותית. שרה הלפרין מרחיבה, כאמור, את גבולותיו של המושג, ומשתמשת בו, למשל, אפילו בדברה על קבצים של מאמרי-פרשנות, התוקפים יצירה אחת מתוך נקודות-תצפית ואמות-מידה שונות ומגוונות (כגון ספר המאמרים על יצירתו של ביאליק 'מתי מדבר', שיצא בער הפרופ' צבי לוז). אפשר, לעומת זאת, לצמצם את גבולות המושג, ולהחילו רק על אותן יצירות ספרותיות-דראמאטיות-קולנועיות, שבו מחילה מתוך קונצפציה "ראשומונית". ז'אנר ה"ראשומון" הן דורש ממחברו תכנון קפדני וזהיר: עליו (על המחבר לפזר את רסיסי האינפורמציה בין הדוברים השונים, באופן שתיווצר חפיפה, אך לא כפילות של ייתור (REDUNDANCY) על המחבר להיכנס לעורם של דוברים שונים, להיות מסוגל לנתר בקלות מדמות לדמות, ולחקות את אורח מחשבתה ואת סגנונה הייחודי של כל אחת מה"פרסונות" שיצר עליו להותיר חללים לדמיונו של הקורא, אך להיזהר מרישול ומהותרת פערים גדולים מדי, שעלולים להותיר את הקורא בתחושת אכזבה ותסכול. בקצרה, מחברו של "ראשומון" מוצלח נתבע במלאכת-כתיבה מוקפדת וזהירה לא פחות מזו שבה נתבע מחברו של סיפור אלגוריסטי, למשל. גם סיפור אלגוריסטי הוא, כידוע, ז'אנר, שהטובים מבין מחבריו מצטיינים בתחכום ובמודעות לתחבולותיהם, אלא שהאלגוריסטן יוצר יצירה המורכבת "מעשה מרכבה" מטקסט גלוי ומטקסטים סמויים, ואילו ב"ראשומון" הסיפורים אינם מרובדים זה על-גבי זה, כי אם מונחים זה בצד זה. על הקורא לצרף את פיסות המידע, המגיעות אליו מכיוונים שונים, ולנסות להרכיב מהן תמונה מלאה ככל שניתן. איזו הגדרה מבין השתיים שימושית יותר - זו הרחבה של פרופ' שרה הלפרין, השואפת אל הכוליות, או זו המצמצמת הבוחנת את הז'אנר הספרותי-תיאטרלי-קולנועי הזה כסוג בפני עצמו - שאלה כזו היא כבר נושא לדיון "ראשומוני" בפני עצמו.


אני רוצה לברך את פרופ' שרה הלפרין על ההתמדה והנחישות שגילתה בהעמדת מפעל שהוא מופת לרבים: בספר 'זאנר הרשומון' היא הפגינה תעוזה ופרצה דרך חדשה, ואני משוכנעת שאם ספר זה יתורגם ויעמוד לרשות הקהיליה המדעית בעולם הרחב, הוא לא רק יזכה להערכה מקצועית רבה, אלא גם יפתח פתח לדיונים תיאורטיים נוספים, בנושא שהוא כאמור מאבני-התשתית של החשיבה המודרנית בכל תחומי חיינו.