המילים המתבקשות בארון הספרים העברי

תחדישיו של יונתן רטוש על רקע שיטות חידוש שרווחו בדורות הקודמים


פורסם: הקשרי לשון - בלשנות, פרשנות, משמעות (ליפשיץ), גליון 1 , 13/06/2022

זיוה-שמיר רטוש תחדישי לשון
.pdf
Download PDF • 263KB

לקריאה בקובץ PDF


​המאמר עוקב אחר תחדישיו של רטוש בסיוע ספרה של חוקרת הלשון פרופ' מיכל אפרת המילים המתבקשות: תחדישיו של יונתן רטוש (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשע"א). מילון מועָר זה בן 1200 העמודים, שבמִמצאיו הסתייעתי, מקיף את תחדישיו של רטוש ביצירתו לסוגיהָ ואת שלל הצעותיו שנותרו בעיזבונו. במילונה של מיכל אפרת כלולים תחדישים מקוריים, מן היפים שנוצרו במאה העשרים, ובצדם כלולים תחדישים לא מעטים שהתקבלותם והשתגרותם הייתה כמדומה חסרת סיכוי מלכתחילה. לפעמים קשה להאמין שמשורר בעל הבנה כה דקה בתחומי המשקל ורובד הצליל כדוגמת רטוש, ששירי חֻפּה שחורה שלו הם מופת לרגישוּת פרוֹזוֹדית עילאית, בחר להציען בתורת חלוּפות ראויות למילים לועזיות המשמשות את דוברי העברית (המילה 'חלוּפה' כשווה-ערך למילה הלועזית 'אלטרנטיבה' היא אחד מתחדישיו המוצלחים ביותר של רטוש). משורר בעל חושים מחודדים כשלו ובעל כושר המצאה גאוני כשלו צריך היה לדעת מראש שאין לחלק גדול מתחדישים אלה כל סיכוי למצוא את דרכו אל אוצר המילים שבפינו. מאמר זה מנסה להפנות זרקור אל עֵבר קטגוריות אחדות שניתן לסמן בתוך שלל תחדישיו של רטוש, כדי לנסות להבין את ההיגיון הסמנטי והמבני שהנחה את ממציאן. המאמר עוקב אחר יכולותיו הנדירות של רטוש בבריאת מילים – ברגעי השיא שלהן, אך גם ברגעי החולשה והכישלון.


הדברים שיובאו להלן לא היו יכולים להיכתב אלמלא עמד לרשותי ספרה של חוקרת הלשון פרופ' מיכל אפרת המילים המתבקשות: תחדישיו של יונתן רטוש (אפרת, תשע"א). מילון מוּעָר זה בן 1200 העמודים, שבמִמצאיו הסתייעתי, מקיף את תחדישיו של רטוש ביצירתו לסוגיהָ ואת שלל הצעותיו שנותרו בעיזבונו. הספר הוא פרי עבודה דקה ומדויקת, רבת-ממדים ורבת-שנים, של איסוף נתונים וניתוחם הלינגוויסטי. אם ימצאו הקוראים המלומדים בדבריי אי-דיוקים כלשהם, הרי הם באשמתי ובאחריותי בלבד, ולא באשמת הדברים שעליהם הסתמכתי.


המְעיין בספר חשוב זה ובתחדישים הכלולים בו עשוי להשתאות לנוכח השפע הבלתי-נדלה (אך גם עלול להיקלע למבוכת-מה לנוכח הבדלי הרמה שבּין העידית לזיבּוּרית). מן הצד האחד, כלולים בספר תחדישים נפלאים, מן הטובים שהוצעו בסוגם. אחדים מהם כבר נשתגרו והיו לחלק בלתי-נפרד של העברית הכתובה והדבוּרה, כגון המילים 'מִמסד', 'מִדרג', 'מִמטר', 'אֶרמז', 'הסלמה', 'נראוּת', ועוד). מן הצד האחר, רבות מהצעותיו של יונתן רטוש הן "נטע זר" בעברית, אף אינן יפות לפה ולאוזן.


בספרה הנ"ל של מיכל אפרת כלולים תחדישים לא מעטים שראויים היו להשתגר, ומשום מה נשארו בקרן זווית ונשכחו, כגון 'זוטי' ל'טריוויאלי', 'תלמוני' ל'קונפורמיסטי', 'סיקורת' ל'רֶוויוּ', או 'מִסְלָל' ל'קריירה'. גם התחדיש 'תָּרֹק' (כשווה ערך של turquoise באנגלית ובצרפתית; Türkis בגרמנית; turchese באיטלקית, turquesa בספרדית, וכו') יפה וראוי בעיניי. התואר 'טורקיז' פירושו 'טורקי' ('תורכי'), על שם צבע המים הכחלחלים-ירקרקים האופייניים לחופי טורקיה. חידושו של רטוש, שנגזר בגִזרת הצבעים, מתאים אפוא להפליא לרוּחהּ של השפה העברית, וראוי היה שיתייצב בה על פְּתֵכַת (פָּלֶטַת) הצבעים לצד התָּרֹג, התָּפֹז, התָּכֹל.


בין התחדישים שלא נתקבלו, אך ראויים היו להשתגר לעניות דעתי, ניתן למנות גם את התחדיש 'הֶפלג' כשווה ערך ל'הִיפֶּרבּוֹלה' (בתחומי הרטוריקה והפואטיקה, להבדיל מן השימוש במילה 'הִיפֶּרבּוֹלה' בתחומי ההנדסה) וכן את התואר 'תּוּגי' בהוראת 'טרגי'.1 גם בשני תחדישים אלה שהציע רטוש – 'הֶפלג' ו'תּוּגי' – נשמרים הצלילים המקוריים של המילה הלועזית, ולמילים ּכאלה יש סיכוי טוב להשתגר ולהיטמע בשפה המדוברת. כאלה הם גם ה'מַרְכּוֹלִיּוּת' (שהציע רטוש לשיטת המסחר הקרויה בלע"ז 'מרקנטיליזם') ו'לַקְטָנוּת' שהציע למילה הלועזית 'אקלקטיקה'.


ואולם, בספרה של אפרת המילים המתבקשות כלולות גם מילים רבות שהתקבלותן והשתגרותן הייתה כמדומה חסרת סיכוי מלכתחילה. לפעמים קשה להאמין שמשורר בעל הבנה כה דקה בתחומי המשקל ורובד הצליל כדוגמת רטוש, ששירי חֻפּה שחורה שלו הם מופת לרגישוּת פרוֹזוֹדית עילאית, בחר להציען בתורת חֲלוּפות ראויות למילים לועזיות המשמשות את דוברי העברית (המילה 'חֲלוּפה' כשווה ערך למילה הלועזית 'אלטרנטיבה' היא אחד מתחדישיו המוצלחים ביותר של רטוש). משורר בעל חושים מחודדים כשלו ובעל כושר המצאה גאוני כשלו צריך היה לדעת מראש שאין לחלק גדול מתחדישים אלה כל סיכוי למצוא את דרכו אל אוצר המילים שבפינו. בדברים שיובאו להלן אנסה להפנות זרקור אל עֵבר קטגוריות אחדות שניתן לסמן בתוך שלל תחדישיו של רטוש, כדי לנסות להבין את ההיגיון הסמנטי שהִנחה את ממציאן.

מן הראוי להקדים ולומר שבדורות האחרונים, מאז התחיל בסוף המאה התשע-עשרה התהליך האֶבוֹלוּציוני הקרוי "תחיית הלשון העברית" לעשות את צעדיו הראשונים, רווחו בקרב מחדשי העברית שתי שיטות מנוגדות לחידושן של מילים ולהפצתן: זו המזוהה עם בני האסכולה הירושלמית של אליעזר בן-יהודה וחבריו, וכנגדה – זו המזוהה עם בני החבורה האודסאית (ומנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים-נחמן ביאליק בראשם).


אליעזר בן-יהודה וחבריו המשיכו את דרכם האירוֹפּוֹצֶנטרית של סופרי ההשכלה, שרצו להשתלב בתרבות המערב ולהיות חלק לגיטימי ממנה. בחידושיהם הם התבססו תכופות על שפות הודו-אירופיות, אך לא כדי להתקשט בהן ולהפגין יכולת פילולוגית כקודמיהם, סופרי ההשכלה. תחדישיהם של בן-יהודה ושל בני החבורה הירושלמית שחָסתה בצִלו נועדו לשֵׁם הרחבת גבולותיה של השפה: למציאתן של דֶנוטציות ראויות לעשרות שמות-עצם – מוחשיים או מופשטים – שחסרו עדיין בעברית בת-הזמן ונדרשו לחיי היום-יום.


במילים אחרות, הם לא נשאו את פניהם כלפי חוץ כמו המשכילים שביקשו להוכיח לחבריהם הנאורים, בני אומות העולם, שגם בשפה העברית אפשר למצוא את המילים המתבקשות ולכתוב על כל נושא, מודרני ככל שיהא. הם נשאו את פניהם כלפי פנים – כלפי החלוצים ו"העולים החדשים" שהתחילו להגיע ארצה בעליות הראשונות, וביקשו להמיר את העברית של בית-המדרש או את הלעזים שבפיהם בעברית חיה ומדוברת, המתאימה גם לצורכי הרחוב והשוּק.


בשנות "מִפנה המאה העשרים", דיברו עדיין בני ה"יישוב" היהודי בארץ-ישראל ב"שבעים שפות", במערכת החינוך חסרו מילים רבות, ומחדשי הלשון שאפו להציג את "המילים המתבקשות" בהקדם האפשרי, בלי להמתין "שִׁבעה נקיים" עד להפצתו ברבים של כל תחדיש ותחדיש.


לא תמיד יצר אליעזר בן-יהודה את תחדישיו משורש עברי. להפך, הוא אפילו המליץ לא פעם להעשיר את הלשון בסיוע שורשים שלא היו בעברית הקלסית (את השורשים הללו שאל בדרך-כלל מן השפות ההודו-אירופיות שאותן הכיר וידע). בנושא העשרת השפה באמצעות יבוא2 מאירופה העלה בן-יהודה הצעה מהפכנית: "ולכן, זו הצעתי, שבמקום שלא נוכל להיעזר ביצירה יֵשׁ מִיֵּשׁ, לאמור מהשורשים שישנם בלשונות השמיות, נשתמש ביצירה יש מאַיִן, לאמור ביצירת שורשים חדשים" (בן-יהודה, תרע"ב).


בכך חזר בן-יהודה לכאורה אל שיטתם של סופרי ההשכלה ומליציה. הללו נהגו כידוע לבסס את תחדישיו על צליליהן של מילים לועזיות ידועות: הללו קראו לטלגרף בשם 'דילוג רב', למִברק ('dépêche' בצרפתית) בשם 'דף-פתע', למחלת ה-'choléra' בשם 'חולי רע', לתותח ('canon') בשם 'קנה-און', והמציאו צירופי מילים מפתיעים אך חסרי שימוש ממשי, שהרי חידושיהם קדמו לתחיית העברית כלשון דבוּרה. כאמור, מטרתם של המחדשים בתקופת ההשכלה הייתה להדהים את הקוראים ביכולתם הווירטואוזית, לשעשעם ולהשכילם, אף להוכיח לבני אומות העולם שהעברית היא שפה ככל השפות, ולא שפה עתיקה ומאוּבּנת שאבד עליה כלח.


מחד גיסא, התחדישים הללו עלו בקנה אחד עם מגמתם הפּוּריסטית של המשכילים (בתקופת ההשכלה הקפידו כידוע על טוהר השפה העברית, ועשו כל מאמץ שלא להזדקק ללעזים); ומאידך גיסא, הם נועדו לעודד את ההשתלבות בתרבות אירופה הנאורה ולהפגין קֳבל עם ועולם שהעברית המתעוררת לתחייה יכולה להכיל בתוכה גם דנוטציות עדכניות בתכלית שאינן מצויות במקורותיה הקלסיים מפאת מודרניותן ('רכבת', ''טלגרף', 'מברק' ועוד). מגמתם של תחדישים אלה הייתה אירוֹפּוֹ-צֶנטרית, שהרי מטרתם של המשכילים הייתה להשתלב בארצות מוצאם – למן המרכז הראשון שקם באמשטרדם שבצפון-מערב אירופה ועד למרכז האחרון של ההשכלה העברית באודסה שבדרום-מזרחה של אירופה.


גם בתוך שלל תחדישיהם של "הירושלמים" מבית מדרשו של אליעזר בן-יהודה בולטת קבוצה לא קטנה של מילים עבריות שחודשו בעקבות דמיון צלילים למילים מצויות בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית, ועוד. ואולם, תחדישיה של האסכולה הירושלמית דומים כאמור לתחדישיהם של סופרי ההשכלה בדרכי ה"ייצור" שלהם אך לא במטרותיהם. גם בן-יהודה ייבא שורשים אירופיים וחידש באמצעותם מילים עבריות שצליליהן מזכירים את הלעזים, אך הוא וחבריו פנו אל הלעזים כדי להעשיר באמצעות שורשיהם את העברית השימושית. כך נתחדשו בחוגו המילים 'אווירון' מ-'avion' שבצרפתית, 'סבּוֹן' מ-'savon' שבצרפתית, 'בּוּבָּה' מ-'poupée' שבצרפתית, 'גלידה' מ-'gelato' שבאיטלקית, 'נזלת' מ-'nasal' שבצרפתית. לפעמים נתבססו חידושיו של בן-יהודה גם על מילים מן הערבית, כגון 'הגירה' מן המילה הערבית هجرة ('היג'רה') , 'רִבָּה' מן המילה הערבית مربى ('מֻרבָּא')3 ו'רשמי' מן המילה رسمي ('רסמי').

תחדישים כאלה השתגרו והִכּוּ שורש על נקלה, שכן הדמיון בין צליליהם לצליליהן של מילים לועזיות מוכּרות הקל את זכירתן. הצלחה מיוחדת נחלו אותן מילים שמקורן הלועזי התלכד בדרך נס – הן בצליל הן במשמעות – עם מילים עבריות ממקורותיה הקלסיים של השפה. התחדיש 'גלידה' ('gelato' באיטלקית), למשל, הצליח להשתגר גם בשל דמיונו לצירוף המילים העברי 'גליד קרח' שמלשון חז"ל (ראו אוהלות ח, ה; מקוואות ז, א). התחדיש 'מברשת' (מ-'Bürste' שבגרמנית או מ-'brush' שבאנגלית) נשתגר ונטמע היטב בשפה הכתובה והדבוּרה, גם בשל דמיונה של מילה זו לשמו של עץ הברוש דמוי המברשת (השורש החדש בר"ש אף התאים לפָּרָדיגמה של הלשון העברית, ופָתח פֶּתח לבריאת מילים נוספות, כגון 'להבריש' או 'הברשה').


מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, ניתן לסכם ולומר: רבות מהצעותיו של בן-יהודה לא נשתגרו ונשכחו (כגון 'עמוֹנוּת' לדמוקרטיה, 'מַקוֹלית' לפטפון, 'מָכּוֹשית' לפסנתר, ועוד). ואולם, אין להעלות בדמיון את לשון ימינו ללא 'עיתון' ('Zeitung' בגרמנית), ללא 'בית העירייה' ('hôtel de ville' בצרפתית), 'מדרכה' ('trottoir' בצרפתית), 'משטרה' ('police' באנגלית ובשפות הודו-אירופיות אחרות), 'מילון' ('dictionary' באנגלית; 'dictionnaire' בצרפתית), 'מקלחת' ('douche' בצרפתית), וכיוצא באלה תחדישים ששתל בן-יהודה בערוגות השפה העברית.

סופרי אודסה, בניגוד לבן-יהודה ו"הירושלמים", ביססו את מדיניותם בתחום חידוש המילים על השורש העברי (עם יוצאים מן הכלל מעטים ונדירים).4 לא פעם השמיע ביאליק דברי ביקורת על חידושיהם, הפזיזים לטעמו, של ה"ירושלמים" שהתירו לעצמם לטעת נטעים זרים בכרם העברית. במסתו "חבלי לשון" רמז לדרך "הקלה" ו"המהירה" שבָּהּ בחרו אחדים מהמחדשים, שלדעת ביאליק מחמיצה את העיקר: "השוקדים על תקנת לשוננו מציירים להם את ההרחבה בדרך קצרה ופשוטה, מעין זו: לוקחים מילון של לשון אירופית חיה, מילון מלא כפי האפשר ומתרגמים אותו תרגום מדויק מאל"ף ועד תי"ו – ונמצאת הלשון מתעשרת כקורח!". כאן הסביר ביאליק שהרחבה כעין זו היא עניין טפל ומִשני. לדבריו, העברית המתחדשת זקוקה בראש וראשונה לא למילון "מרחיב", המתרגם במדויק מינֵי דֶנוטציות, לעשרות ולמאות, ממילונים זרים, אלא למילון "מכַנס" – מילון עברי, שתכליתו להקיף את הרכוש הלשוני של עם ישראל מכל הדורות. באמצעותו תתפתח השפה העברית מתוֹכהּ, באופן טבעי ולפי צרכיה, ולא באמצעות שאילה אוטומטית של מילים ומושגים המיוּבּאים אליה מבחוץ.


ביאליק לא שָׂבע נחת מאותם תחדישים שלא נגזרו משורשים עבריים והעידו לכאורה על דבקות במגמה האירוֹפּוֹ-צֶנטרית של סופרי ההשכלה. בכוחו של התחדיש הביאליקאי 'מָטוֹס' (אשר הִדיח כידוע את ה'אווירון' שנולד בבית-מדרשו של בן-יהודה) להעיד על השוני שבֵּין מדיניוּת הלשון של מחדשי הלשון "הירושלמיים" לבין זו של סופרי אודסה, ומנדלי וביאליק בראשם. איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה, חידש את המילה 'אווירון' בהסתמך על המילה הצרפתיות 'avion'. לצורך החידוש נטל המחדש את המילה העברית 'אוויר' (שמקורה במילה יוונית וממנה נגזרו המילים 'air' שבאנגלית ובצרפתית, 'aire' שבספרדית, 'aria' שבאיטלקית, ועוד), והוסיף עליה את הסיומת xוֹן שבָּהּ השתמשו "הירושלמים" ברבים מתחדישיהם, ולא לצורכי הקטנה וזיעוּר בלבד. מאחר שאין מדובר בשורש עברי, אי אפשר לגזור מן המילה 'אווירון' מילים נוספות הקשורות בטיִס (הטייס כונה באותה עת 'מנהיג האווירון', 'אוויראי' או 'מעופף').


ביאליק, לעומת זאת, נטל לידיו את הפועַל המקראי היחידאי 'לטוּשׂ' (על-פי איוב ט, כו) וכן את המילה 'טיסה' המצויה בלשון חז"ל (וכן בפיוט "ויהי בחצי הלילה" הכלול בהגדה של פסח: "טִיסַת נְגִיד חֲרֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיִל"), וברא את המילה 'מטוס'. החלופה שהציע ביאליק ל'אווירון' של בן-יהודה מתאימה לפרדיגמה של הלשון העברית, ועל כן אפשר לגזור ממנה מילים נוספות כגון 'טַיָּס', 'טַיֶּסֶת', 'טַיִס', 'מַטָּס', 'טיסָן', ועוד. בהרצאה על תחיית הלשון העברית אמר ד"ר ניסן נצר – ברצינות ובבדיחות הדעת כאחת – שלא קשה להבין מדוע הוּפּל האווירון בַּקרב האווירי שניטש בינו לבין המטוס.5


בהשראת אחד-העם, שחלש על העיתונות העברית באודסה והקים רשת של בתי ספר ומערכות ספרים (שהפיצו את תורתו המדינית), ביקשו סופרי אודסה להשתלב בשלשלת הדורות של התרבות העברית, ולא האמינו בבריאת "יש מאין". מנדלי מוכר-ספרים, למשל, החזיק בביתו ספרייה גדולה ועשירה של מקורות היהדות לדורותיהם. בהיעדר קונקורדנציות הוא העסיק בספרייתו צעירים אחדים, יודעי ספר, ובהם הצעיר הז'יטומירי חיים-נחמן ביאליק, שסייעו לו בחיפוש מילים וצירופי מילים בתוך הררי הספרים (גורן, תש"ט, עמ' 16–18).


ביאליק הצעיר נִמנה אפוא עם אותם שוליות שעבדו בספרייתו של מנדלי מוכר-ספרים. כאן גיבש המשורר את מדיניוּת הלשון שלו, שגָּרסה שלצורך חידושה של מילה עברית אחת אפילו והכנסתה אל העברית המודרנית יש לנבּוֹר בכל "ארון הספרים" העברי לדורותיו ולוודא שעדיין לא בראוּהָ בזמן מן הזמנים (כדי למנוע כפילויות ובלבול). באותה עת המציא ביאליק את צירוף המילים המקורי 'ארון הספרים' כשם נרדף וכמטפורה לכלל קנייני הרוח הלאומיים מכל הדורות. כאן גם התחיל לכתוב שירים (חלקם לא גמורים) וסיפור (לא גמור) על ארון הספרים של בית אבי-סבו, שסללו את הדרך לחיבור שירו הנודע "לפני ארון הספרים".


בשנות תחיית השפה העברית התגוששו אפוא ב"קריית ספר" העברית שתי מגמות מנוגדות שצררו זו את זו: ציוני אודסה, חסידי מִשנתו הלאומית המתונה של אחד-העם וממשיכי דרכם של מנדלי מוכר-ספרים ושל חיים-נחמן ביאליק בתחומי הרחבת הלשון, התנגדו לבן-יהודה ולחבריו "הירושלמיים", שהאמינו ביכולתם להשיג כיבושים מהירים ומהפכניים שימלאו לאלתר את צורכי העברית המתחדשת. הראשונים התירו להשתמש בלעזים "עד שירחב". לעומתם, אליעזר בן-יהודה וחבריו ביקשו להמיר את הלעזים במילים עבריות תכף ומיד, ללא כל דיחוי. הם האמינו שתהא זו טעות לחכות שנים עד שתימצאנה המילים המתבקשות (סיון, תש"ם; תשמ"ב).

תחדישיו של רטוש הולכים לשיטתם של ה"ירושלמים", מזה, ולשיטתם של סופרי אודסה, מזה. כך, למשל, תחדישו 'אֶקְרן', שווה-ערך ל-'écran' הצרפתי ול-'screen' 'האנגלי, דומה בהיגיון הלינגוויסטי שהולידוֹ לזה שהִנחה את איתמר בן אב"י כשחידש את המילה 'אווירון', למשל. אמנם האֶטימולוגיה של מילה זו במקורה הלועזי אינה ברורה כמו זו של המילה 'air' ('אוויר') שהולידה את 'אווירון', אך ברור שהמילה 'écran' היא מילה מערבית שנתגלגלה מן המילה 'escren' שהייתה מצויה בצרפתית העתיקה והגיעה אליה מהולנדית. בימינו משמש התחדיש 'אקרן' לציוּן מסך הקולנוע או הטלוויזיה (ולא שלהם בלבד). רטוש הסמיך את המילה הצרפתית, המציינת 'מסך', לשורש העברי קר"ן שממנו נגזרה המילה 'הקרנה' הקשורה להסרטת סרט בקולנוע או בטלוויזיה. הדמיון המקרי בין המילה הלועזית והמילה העברית דומה אפוא לדמיון המקרי – הפונטי והסמנטי – שבין 'גליד' העברי ו-'gelato', שמהם גזר בן-יהודה, כאמור, את המילה 'גלידה'.


רטוש, בניגוד לבן-יהודה, בחר בדרך כלל לגזור את תחדישיו משורשים עבריים, ורק לעתים רחוקות ביסס אותם על שורשים "מיוּבּאים", אך שילב בהם לא פעם תחילית (prefix) או סיומת (suffix) שאינן ברוח העברית (כגון הסיומת -ֵכָה ששימשה את רטוש בעיקר כשווה ערך לסיומת הלועזית 'קרטיה', כבמילים 'עֲשׁוּרֵכָה' או 'מָמוֹנֵכָה' (שתי הצעות שונות למושג 'פלוטוקרטיה', שלטון העשירים), 'מִעוּטֵכָה', 'קמוצכה' או 'בְּדוּלֵכָה' (שלוש הצעות שונות למושג 'אוליגרכיה', שלטון המיעוט), 'עַצְמוֹכָה' ('אוטונומיה'), 'כְּהוּנֵכָה' ('תאוקרטיה'); 'יְשׁוּרֵכָה' ('אורתודוקסיה'), 'עַמּוֹכָה' ('דמוקרטיה'), וכיוצא באלה מילים מוזרות שלא נשתגרו.


הוא אף הציע את הסיומת -ֵוָה כשוַות ערך לסיומת הלועזית 'גרפיה' כבמילים 'אַרְצֵוָה' = 'גאוגרפיה', 'קוֹרוֹתֵוָה' = 'היסטוריוגרפיה', 'עַמֵּוָה' = 'דמוגרפיה'; 'עֲמַמֵּוָה' = פולקלור, 'מְחוֹלֵוָה' = 'כוריאוגרפיה'; 'דְּיוֹקָנֵוָה' = 'איקונוגרפיה', 'גַּוְהֵוָה' = 'טופוגרפיה' ועוד.6 גם מילים מוזרות אלה לא נשתגרו, כמובן. ובמאמר מוסגר: לפני שגיבש את הסיומת -וָה ל'גרפיה' הציע לצרף למילים המסתיימות ב'גרפיה' את התחילית 'תַּוַּאי' ('תַּוַּאי-ארץ' = גאוגרפיה; 'תַּוַּאי-תולדות' = היסטוריוגרפיה; 'תַּוַּאי-חיים' = 'ביוגרפיה'; 'תַּוַּאי-אומה' = 'אתנוגרפיה'). הצעות אלה עם התחילית 'תַּוַּאי' יפות בעיניי יותר מן המושגים שחידש בעזרת הסיומת -ֵוָה כשוַות ערך לסיומת הלועזית 'גרפיה', אך גם להן לא היה כמדומה סיכוי להיכנס לשפה הכתובה והדבוּרה.


כמו כן הציע רטוש הצעות אחדות שבהן עשה שימוש בסיומת -וּנָה (כבמילה 'קצוּנה') או בסיומת -נָנָה או -נֵנָה. את הסיומת -וּנָה ביקש להחיל על מילים כמו 'עסקוּנה', 'קבצוּנה', 'נחשוּנה' (אוונגרד) ואת הסיומת -נֵנָה ביקש להחיל על המילה 'צַעֲנֵנָה', (את האחרונה הציע כשווה ערך ל'בוהמה', שכּן השורש צע"ן עניינו נוודוּת). אבל הוא הציע להחיל את הסיומת -וֹּנָה גם מילים שאינם שם עצם קיבוצי מן הספֵרה האנושית, כגון במילה 'חשמלוּנה' ל'אלקטרוניקה'.


לא אחת ניסה לחדש תחדישים עבריים המסתמכים על שורשים לועזיים כמו 'אימפֶּרָאוּת' (הצעתו ל'אימפריאליזם'), 'נוֹרְזָה' (הצעתו ל'נברוזה'), 'וֶלֶט' (הצעתו למילה 'voltage'), 'דִּרְמוּת' (הצעתו למילה 'דרמטיזציה'), או 'בקשיש' (שנלקחה מן התורכית, הצעתו לדמי שירות שנהוג כיום לכנותם 'תֶּשֶׁר'), ולהָפכן למילים עבריות לגיטימיות. רוב הצעותיו אלה לא נתקבלו וצללו בתהום הנשייה (יש לציין שהמילה 'בקשיש' עדיין משמשת לפעמים בלשון הדיבור).


תחדישים לא מעטים מבין תחדישיו של רטוש הם הֶלחֵמים (Portmanteau words). גם בתחום זה הלך רטוש לשיטתם של בן-יהודה וחבריו שהִרבו לשלב בתחדישיהם הֶלחמים (נטייה שסופרי אודסה לא התנגדו לה במפורש, אך מיעטו להידרש אליה). בן-יהודה וחבריו "הירושלמים" חיבבו כידוע מילות הֶלחם (Portmanteau words), ובין תחדישיהם מצויות המילים 'חידק' ו'ראינוע' (בן-יהודה),7 'אופנוע' (בן אב"י). בהמשך חודשו מילות הֶלחם רבות, כגון 'מגדלור' ו'קרנף' (יוסף קלוזנר), 'רמזור' (דוד רמז), רַכֶּבֶל (ברל כצנלסון הציע 'רחפת'), ועוד.


השפה העברית, שאינה שפה רב-הברתית או רבת-סמיכויות כמו אחדות מלשונות אירופה, אינה מעודדת את המצאתם הֶלחֵמים המכליאים בתוכָם שתיים-שלוש מילים לשם יצירתה של מילה אחת ארוכה. מילים כמו-אירופיות באמצעות תרגומי שאילה (כגון 'שָׂח-רחוק' = טלפון או 'גֵּיא-חיזיון' = תאטרון), שהגיעו אל העברית באמצעות האסכולה הירושלמית, יצרו לאמִתו של דבר יצורי כלאיים שאינם מתיישבים עם הפָּרָדיגמה של הלשון העברית, וייתכן שמשום כך התחדישים הללו נִמחו מאוצר המילים השגור בפינו.


בעברית המודרנית יש כאמור מילות portmanteau (מילות "הֶלחם") לא מעטות (כגון 'מדרחוב', 'רכבל', 'מחזמר', 'כדורגל', 'כדורעף', 'ערפיח' ועוד), אך גם היפות והמוצלחות שבהן אינן יעילות במיוחד כשמתעורר הצורך להשתמש בצורת הרבים שלהן. השימוש בהֶלחמים בצורת הרבים דורש בדרך כלל תוספת מילה ('בתי-קולנוע', 'מסלולי מדרחוב', 'מופעי מחזמר', ועוד). האנגלית, לעומת זאת, מלאה במאות רבות (אם לא למעלה מזה!) של הֶלחֵמים מוצלחים ושימושיים כגון: 'brunch', 'medicare', 'faction', 'fantabulous','advertorial','buffeteria', ועוד.


סופרי אודסה לא חיבבו הֶלחמים. יוצאת דופן ביצירת ביאליק היא המילה 'גחלילית' ששולבה בשיר-הילדים "אצבעוני": "וּבְלֵיל סַגְרִיר [...]. שׁוֹמְרָה לִי וּלְרֹאשִׁי עֵרָה / הַגַּחְלִילִית, יָאִיר נֵרָהּ". כאן שינה ביאליק את שמו של החרק הקרוי בלשון חכמים בשם 'גוּמרת ליל' ל'גחלילית' (מילת portmanteau המלחימה 'גחל' או 'גחלת' עם 'לילה' או 'לִילית'; או שמא מתארת מילה זו את הברייה המגיחה בלילה ומאירה את סביבותיה?). ואולם גם לגבי מילה זו שמילונו של יצחק אבינרי מילון חידושי חיים נחמן ביאליק: שבכתב ושבעל-פה (אבינרי, 1935) (ובעקבותיו גם האקדמיה ללשון העברית) מונה אותו בין חידושיו של המשורר, אין בעלותו של ביאליק ברורה ומובהקת די הצורך.


הנה, מילת ההֶלחם 'גחלילית' היא ספק חידוש של ביאליק. שאול טשרניחובסקי בשירו "אגדות האביב" (חזיונות ומנגינות, ספר שני, 1899) מתאר צעירה יפהפייה, ש"כְּלִיל גַּחְלִילִיּוֹת לְרֹאשָׁהּ, כַּעֲטָרָה רַבַּת-אוֹר", ואילו אצל ביאליק מופיעה הגחלילית בשלב מאוחר בהרבה בשיר הילדים "אצבעוני". ייתכן שטשרניחובסקי, שהידע שלו בעברית בשלב זה היה רופס ומוגבל, הסתייע בעצתו של ביאליק. לשון אחר, ייתכן שהמילה 'גחלילית' היא בכל זאת חידושו של ביאליק, שנהג לסייע לידידיו, ובמיוחד לצעירים שבהם, בהתקנת שיריהם לדפוס. ידוע, למשל, ששאול טשרניחובסקי ביקש את ביאליק שיסייע לו להשלים את שירו "כחום היום", וביאליק נטל את כתב-היד לידיו והוסיף בשוליו את תיאור בית האסורים. ידוע גם שביאליק נהג להפריח "בלוני ניסוי", ולשלב את תחדישיו ביצירות של סופרים צעירים שנזדקקו לעזרתו, ורק משנשתגרו תחדישים אלה שילבם ביאליק גם ביצירותיו שלו. כך, למשל, כעורך מדור הספרות של השלֹחַ הוא שילב את תחדישו 'רִשרוּש' בסיפור של גרשום שופמן, ורק לאחר שראה ש"כולם מרשרשים", הוא שילב את המילה גם בסיפוריו ובשיריו לילדים.


לא אחת נתן ביאליק לבעלי החיים שבשיריו שמות שנשמעים כמו מילות portmanteau המלחימות שתי מילים למילה אחת. הוא עשה כן, למשל, כשקרא במעשייה המחורזת שלו לילדים "מעשה ילדוּת" לכלב בשם 'נִבְחַז' (שם של אליל מקראי שביאליק הפָכוֹ לכלב נובח עז ונועז). אכן, זהו שם המתאים להפליא לכלב הנובח נביחות עזות, כבשיר המוקדם של ביאליק "על איילת השחר" ("הַכֶּלֶב עַז הַנֶּפֶשׁ נִלְאָה לִנְבֹּחַ"). באופן דומה נהג גם ב"מסע הדג", יצירתה המחורזת לילדים של שותפתו תום זיידמן-פרויד, שאותה תרגם לעברית. כאשר תרגם את השם 'Nideling' – שמו של הדג מן המקור הגרמני – בחר בשם 'אָסְנַפַּר': שם עתיק יומין שבמקור המקראי אינו אלא שמו של מלך אשור (עזרא ד, י). ביאליק בחר בו כמובן על שום היותו שם ראוי לדג בעל סנפיר וקשׂקשׂת. אלמלא היו אלה שמות המצויים בתנ"ך (כמו מילת ההֶלחם המקראית 'בליעל'), ניתן היה לחשוב שביאליק המציאם כדי להלחים שתי מילים ולהפכן למילה אחת, או לצקת מילה עברית לתבנית בלתי צפויה (כגון בהלחמת המילה בעלת השורש המרובע "סנפיר" ותבניתן של מילים שהגיעו מן היוונית כגון המילה 'אַדְרִיכָל' או בצורתה המיושנת 'אַרְדִּיכָל').


בן-יהודה חיבב הֶלחמים וניסה להכניסם למילון העברי, אך רבים מהם לא הצליחו להשתגר ונדחו מן העברית הכתובה והדבוּרה. כך, למשל, נדחו מילים כדוגמת 'אבחמץ' (ל'חמצן'), 'אבחנק' (ל'חנקן') ו'אבמים' (ל'מימן'), אך ההֶלחם 'חידק' השתגר כידוע (והוא כמדומה ההֶלחם היחיד מחידושיו של בן-יהודה שנשאר על כנו, לאחר התיישנותו של ה'ראינוע' ויציאתה של המילה מן המחזור). גם הֶלחמיו של רטוש לא השתגרו. כך, ניתן למצוא במילונה של מיכל אפרת הצעות אחדות של רטוש, כגון 'אַחְמשמע' (למילה 'synonym' הקרויה בפינו 'מילה נרדפת'), 'גלנוע' (למילה 'קורקינט', שהיא מילת רחוב שנולדה מתוך שיבוש יַלדותי של המילה הצרפתית 'trottinette', מלשון 'trottoir' = 'מדרכה' בצרפתית),8 'ימבשתי' ('אמפיבּי'), 'כָּלאֵלוּת' ('פנתאיזם'), 'אינאֵלוּת' ('אתאיזם'), קשקוּטופּיה ('קשקוש' ו'אוטופיה'), 'קטקול' (או 'קוליל' או 'זעיר קול') ל'מיקרופון', ועוד. ההֶלחם התמוה ביותר שהציע רטוש הוא 'אפסיעודי' ('אֶגוֹצנטרי') על בסיס הפסוק "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיהו מז, ח; שם שם, י).


לא צלחו גם ניסיונותיו הרבים של רטוש לחדש פעלים בעלי שורש מרובע בבניין התפעל (כבמילים 'התרגשן' = השתפך ברגש או בהתרגשות; 'הִתְקַרְדֵּם' = עשה קריירה; הִתְנַשְׁקֵף = הביט לאחור ברטרוספקטיבה; הִתְאַשְׁקֵף = הביט לנפשו פנימה בדרך האינטרוספקציה).11 היו לו לרטוש גם מבחר תחדישים הומוריסטיים ו"ממזריים", כגון 'מטומפש' = מטומטם ומטופש; 'ישבן ראש' = יו"ר שאינו ממלא את תפקידו כראוי; 'מיושבן בדעתו' – תיאור סרקסטי של אדם רציני ומיושב בדעתו, אך חסר תבונה; 'שִׁלְשׁוּל' = תלוש משכורת, שנקרא אז 'לוֹקש' ( = 'אטרייה' ביידיש) על שום טיבו הצר והמוארך, המשתלשל כתולע.


לקטגוריה זו שייכת כמדומה גם הצעתו של רטוש לחדש את השורש 'לְקַפְקֵא' כדי לשַׁוות הלוך-רוח קפקאי (כך הפך את שמו של פרנץ קפקא לפועַל, בדומה לחידוש 'לגמוז' פרי המצאתו של אפרים קישון ( = לקטול בהבל-פה בביקורת נוקבת, על שם המבקר המחמיר חיים גמזו). מכל ההצעות ההומוריסטיות האלה נשארה רק המילה 'דמוֹקטטוּרה' (הֶלחם אוקסימורוני של 'דמוקרטיה' ו'דיקטטורה'). גם הצעותיו של רטוש שהתבטאו בהפיכת ניב מן המקורות למילה מודרנית (כגון 'וחי בהם' = 'מוֹדוּס ויוֶונדי'; 'אַפְסִיעוֹדִי' = 'אגוצנטרי', על בסיס הניב 'אני ואפסי עוד') לא נתקבלו, ודומה שלא במקרה לא נעשו חלק מן העברית השימושית.


לפעמים מילים שחידש רטוש נתקבלו, אך לא בהוראה שייעד להם מחדשן. כך, למשל, רטוש הציע 'מִזכֶּה' ל-'appointment' (מינוי למשרה), אך מילה זו אושרה באקדמיה ללשון העברית כשוות-ערך ל'credit' אקדמי. את המילה 'מִגדר' הציע ל'מונח' ('terminus'), אך כיום משמשת מילה זו כידוע כשוות-ערך למילה הלועזית 'gender'.

מתברר שלא קל לנחש איזו מילה תשתגר, ואיזו תישאר חבויה בארכיונו של המחדש. הנה, מילים שחידש רטוש במשקל מִקטל, כגון 'מִמסד', 'מִדרג' ו'מִמטר' הצליחו להיעשות חלק בלתי נפרד מן העברית הדבוּרה, ואין עליהן עוררין.9 לעומת זאת, היו לו לרטוש הצעות נוספות במשקל זה שלא נתמזל מזלן להיכנס ללשון היום-יום, כגון: 'מִמזל', ('קונסטלציה'), 'מִמצב' ('סיטואציה'), 'מִמצע' ('מדיום'), 'מִמדן' ('כלכול ענייני המדינה'), 'מִלשן' ('אידיום'). למרבה האירוניה, רטוש שלימד שחקני תאטרון להגות את המילים כהלכה ולדייק בחיתוך הדיבור, לא הצליח להכניס ללשון העברית את הצעתו 'מִמלל' כשווה ערך למילה הלועזית 'דיקציה'.


מילון תחדישיו של רטוש מציג שפע שלא תמיד שמור לבעליו לטובתו. מרוב תחדישים מתברר שלא אחת חידש רטוש שני תחדישים למילה לועזית אחת. כך, למשל, קרא למילה הלועזית 'אלגוריה' – גם 'סְוָי' (מלשון הסוואה) וגם 'מִגלם' (מלשון גילומה המחשבה המופשטת בסיפור מוחשי). ל'פלוטוקרטיה' הציע רטוש גם 'ממונכה' וגם 'עשורכה'. למילה 'קריקטורה' הציע גם 'מִלעג' וגם 'תעווית', גם 'תעקמה', גם 'יעקומה' וגם 'חוּכה'. למילה 'אוּרבּני' הציע 'קרייתי' ולאוּרבּניזציה 'מידון'. ל'מוטיב' קרא פעם 'מליל' ופעם 'לוזה'. למילה 'סטגנציה' הציע גם 'יירקון' וגם 'אוגם', גם 'בצקת' וגם 'עָבשה', גם 'עימדון' וגם 'עמֶּדֶת'. ל'אקטואליה' קרא 'עכשווה' ואילו ל'אקטואלי' קרא 'כעת'. לתואר 'בלונדיני' הציע גם 'זהוב' וגם 'צלהבי'.


בדיונה על שתי ההוראות השונות של הפועל 'מודֵן' (לעשות למודרני ולעשות לתרבותי) העירה מיכל אפרת: "שני תחדישי הפועל מודן [...] הם מן המקרים שרטוש מציע במקומות שונים אותו תחדיש להוראות שונות, כנראה בכורח הנסיבות: הפרשי זמנים, נדודים וכד'. יש להניח שלו זכה רטוש לערוך את תחדישיו, או אילו נערכו בחייו, היה מכריע בין הכפילויות" (אפרת, תשע"א, עמ' 237–238).


העלינו קודם את הטענה שלא קל לנחש איזו מילה תשתגר, ואיזו תישאר חבויה בארכיונו של המחדש. ובכל זאת, לפעמים אפשר להבין מדוע מילה מסוימת נדחתה מן הלקסיקון. כך, למשל, הצעתו של רטוש לכנות הומוסקסואל בשם 'סדומי' ולסבית בשם 'סדומית' היא הצעה שהייתה אולי מתאימה ל'סדיסט' ול'סדיסטית' (וייתכן שיש להצעה זו סיכוי להשתגר עקב דמיון צלילים). דומה שגם למילים שגזר רטוש במשקל מְתֻפְעָל, בהתאם לתבנית של התואר 'מתוקשר', שאושר באקדמיה בשנת 1959 (כדוגמת הצעותיו לחַדש 'מתודרג', 'מתוקשט', 'מתורכז', 'מתוסרק' או 'מתושען' [בהוראת 'מסובסד']) לא היה סיכוי רב להשתגר בלשון הכתובה והדבוּרה.

לעומת זאת, בצד תחדישים שחידש רטוש אשר נתקבלו ונשתגרו ('חלופה' ל'אלטרנטיבה', 'אמודאי' ל-diver, 'נוקדנות' ל'פדנטיות', 'תשנית ל'מוטציה', 'סוגה' ל'ז'נר', 'אֶרמז' ל'אָלוּזיה', 'הסלם' [או 'הסלמה'] ל'אסקלציה', 'ניכּור' ל-alienation, ועוד), כלולות במילון של אפרת מילים שראויות היו לטעמי להיכנס לתוך המילון העברי, שחלקן נמנו לעיל, כגון 'לקטנות' ל'אקלקטיקה', 'תלמוני' ל'קונפורמיסט', 'מַעֲוָת' ל'גרוטסקה', 'מטמור' ל'בוידעם', 'תרעיש' ל'סנסציה', 'תהלולה' ל'קרנבל' (זו האחרונה מלחימה בתוכה את המילים 'הילולה' ו'תהלוכה'), או המילה 'תמליל' שרטוש ייחד אותה ל'לקסיקון', וכיום היא משמשת שווה ערך למילה הלועזית 'טקסט' (כאלה הן גם המילים 'אנין' ו'האנשה' שרטוש חידשן בהוראה אחת, ואילו כיום הן משמשות בהוראה אחרת).

עגנון, שהעדיף את מטבעות הלשון העתיקות המכוסות פָּטינה של יושן על פני תחדישים ונאולוגיזמים המַדיפים ריח של "צבע טרי", העיר ב"פרקים של ספר המדינה": "כנגד מוללי מילים אומר היה אבגוסטוס קיסר, מושל אני על כל רומי כולה ואין בידי לחדש אפילו מילה אחת רומאית. על-ידי אותן המליצות ואותם המילים החדשות עלולים דבריהם של מנהיגי המדינה להשתכח בעוד חצי דור, שלא יימצא קורא שיבין דבר וחצי דבר. ואני שכבוד המדינה ומנהיגיה חביב עליי יותר ממליצותיהם ויתרתי על לשונם וכתבתי את דבריהם בלשוני אני לשון קלה ופשוטה, לשון הדורות שקדמו לנו והיא לשון הדורות שעתידים לבוא" (עגנון, 1950, עמ' 252).


אוגוסטוס קיסר הביע את אכזבתו על שלא הצליח להכניס אפילו מילה אחת למילון הלטיני. עגנון ניסה להוסיף מילים רבות, שאף לא אחת מהן הצליחה להיכנס למילון ולהשתגר.10 רטוש הכניס מילים רבות, ואלה שלא נכנסו – חלקן אולי עתיד להיכנס למילון ולהשתגר בעברית הכתובה והדבוּרה.


הערות:

  1. אך לא המילה המוזרה 'שוּגתוגי' המובאת אצל אפרת (תשע"א, עמ' 726) כהצעה ל'טרגי-קומי' (או המילה המוזרה 'שוּגָתוגה' שהציע רטוש למילה הלועזית 'טרגי-קומדיה', בסדר הפוך לסדר המושגים של המקור). רטוש חידש גם לתואר 'קומי' את 'עָלזי' (ולא רק 'שוגי'), וייתכן שמילים כדוגמת 'עָלֵז-תוגי' ל'טרגיקומי', או 'עָלזת-תוגה' ל'טרגיקומדיה', עשויות היו להתקבל (וראו בכיוון אחר פרוכטמן [תשע"ו], על חידושי רטוש מהבחינה הלשונית-ספרותית על פי משלי לה-פונטן, בהם שלושה הנטולים מ"המילים המתבקשות").

  2. שם העצם 'יְבוּא' ושם הפועל 'לייבּא' הם מתחדישיו של חיים-נחמן ביאליק.

  3. באתר "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית מצוין כי במילון תבשילים וכלי בישול (כלכלת הבית) משנת תרע"ג (1913) נכללה המילה 'רִבָּה' כשוות ערך למילה 'ווארעניא', ובמילון מונחי תבשילים ומאכלים (כלכלת הבית) משנת תרצ"ח (1938) כשוות ערך למילה 'jam' או למילה marmalade''. בסיפורו "שבועת אמונים" סיפר עגנון על החיים ביפו של ראשית המאה, ואגב סיפורו הלעיג על חידוש זה של בן-יהודה: "החיים היו קלים והמעשים מועטים [...] ושכנים באים זה אצל זה ושותים תה עם מרקחת של פֵּרות. יש שם תלמיד חכם, מתלוצץ הוא על בעל המילון, שטעה בפירוש המילות וקרא למרקחת של פֵּרות ריבּה".

  4. יוצא מן הכלל הוא השורש המרובע רשר"ש שחידש ביאליק ככל הנראה על בסיס דמיון צלילים לשורש העברי רע"ש ולפועַל הגרמני rauschen'' ( = 'לרשרש'; ובאנגלית: to rustle''). מעניין להיווכח שדווקא תחדיש זה, שבּוֹ התגאה ביאליק, היה למעשה תחדיש ההולך לשיטתו של אליעזר בן-יהודה; קרי, תחדיש המבוסס על שורש לועזי.

  5. https://www.youtube.com/watch?v=Ew0kHcN2hXA

  6. בסיומת זו השתמש לא רק לחידוש מילים עם הסיומת 'גרפיה', אלא גם לתרגומן של מילים מופשטות נוספות (כגון 'עכשוּוה' ל'אקטואליה', או 'עגוּבה' ל'סקסולוגיה').

  7. יש הטוענים שזהו תחדישו של היזם משה אברבנאל, מקימו של "עדן" – בית הראינוע הראשון בתל-אביב.

  8. הצעת האקדמיה ללשון העברית: 'גלגילנוע'. החלפת ה- trottinetteהצרפתי במילת הרחוב המשובשת 'קורקינט' הולדתה באותו היגיון פרוזודי שהוליד את שמו של הילד "טופלה טוטוריטו" מסיפורו של שלום עליכם "הדגל".

  9. באחד ממכתביו כתב רטוש על המילה 'ממסד' ש"בשנות קיומה המעטות מאוד ידעה הצלחה מיוחדת וודאי שוב אין מי שאינו יודעה" (ראו אפרת, תשע"א, עמ' 34).

  10. ראו על כך שמיר, 2017, עמ' 296–329.


מקורות

  • אבינרי, י' (1935). מילון חידושי חיים נחמן ביאליק: שבכתב ושבעל-פה. תל אביב: דפוס גוטנברג.

  • אפרת, מ' (תשע"א). המילים המתבקשות: תחדישיו של יונתן רטוש. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.

  • בהט, י' (תשמ"ג). ״עיונים במילונו הפיוטי של יונתן רטוש״, בתוך ד' לאור (עורך), יונתן רטוש: מבחר מאמרים על יצירתו (עמ' 255–267). תל אביב: עם עובד.

  • בן-יהודה, א' (תרע"ב). מקורות למלא החסר בלשוננו. זכרונות ועד הלשון העברית, מחברת ד, 3–16.

  • גורן (גרינבלט), נ' (תש"ט). פרקי ביאליק. תל־אביב: ספרא.

  • סיון, ר' (תש"ם). 'הלשון הירושלמית' והתגבשות הסגנון החדש. לשוננו לעם, לא (קונטרס ב).

  • -------- (תשמ"ב). ראשית הרחבת הלשון בימינו. לשוננו לעם, לג (קונטרסים א-ב).

  • עגנון, ש"י (1950). סמוך ונראה. תל-אביב: שוקן.

  • פרוכטמן, מ' (תשע"ו). מרן עורב, מרן שועל ובן בעור תבנוני: מילון וטקסט ב'משלי לה-פונטן' בתרגומו של יונתן רטוש. לשוננו, עח, א-ב, 167-155.

  • שמיר, ז' (2017). מאוהב לאויב: עגנון מהרהר על ביאליק. תל-אביב: ספרא.


לקריאה נוספת

  • אבישור, י' (תשס"ג). מיתוס כנעני ולשון כנענית בשירתו של יונתן רטוש. בתוך מ' אפרת (עורכת), שירת רטוש ולשונו (עמ' 55–83). חיפה: אוניברסיטת חיפה.

  • אורנן, ע' (תשל"ו). על יצירת שורשים חדשים ועל כמה מילים מחודשות. לשוננו לעם, ט (רסט), 254–267.

  • -------- (תשנ"ו). ״דרכי חידוש מילים״, בתוך הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה – הרצאות לרגל מלאות מאה שנה לייסוד ועד הלשון העברית (עמ' 77–101). ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. 

  • אפרת, מ' (תשס"ב). "כנעני נגד כנעני – כנעני המילונאי ותחדישי יונתן רטוש". בתוך א' שורצולד ור' ניר (עורכים), ספר בן-ציון פישלר: מחקרים בלשון העברית ובהוראתה (עמ' 101–110). אבן-יהודה: רכס.

  • -------- (תשס"ג). "תהליכים סמנטיים בתחדישיו של יונתן רטוש", לשוננו, סה, 131–176.

  • -------- (עורכת) (תשס"ג). שירת רטוש ולשונו. חיפה: אוניברסיטת חיפה.

  • -------- (תשס"ג). ישן כפני חדש – על שאלת המילים המוחיות והדגמתן בתחדישי רטוש. בתוך: הנ"ל (עורכת), שירת רטוש ולשונו (עמ' 97–132). חיפה: אוניברסיטת חיפה.

  • פורת, י' (1989). שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח – יונתן רטוש. תל-אביב: מחברות לספרות.

  • שביט, י' (1974). היחסים בין אידאה לפואטיקה בשירתו של יונתן רטוש. הספרות, 17, 66–91.

  • -------- (1984). מעברי עד כנעני. ירושלים: דומינו.

  • שמיר, ז' (1993). להתחיל מאלף – שירת רטוש: מקוריות ומקורותיה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

  • -------- (תשס"ג). החי והצומח ביצירת רטוש וביצירת אלתרמן: טבע או אמנות? (מקרה בֹּחן בפואטיקה היסטורית). בתוך מ' אפרת (עורכת), שירת רטוש ולשונו (עמ' 245–260). חיפה: אוניברסיטת חיפה.