על "לימפופו" ו"ברמליי" – תרגומיו-עיבודיו של אלתרמן
למעשיותיו המחורזות לילדים של קורניי צ'וקובסקי
א. שיא האלטרוּאיזם ושיא המיזַנתרוֹפּיה
שתיים מיצירותיו המחורזות של קורניי צ'וקובסקי לילדים – "דוקטור אַייבּוֹליט" (נתן אלתרמן או המו"ל בחרו להכתיר את התרגום העברי בשם המושך "לימפופו")1 ו"בַּרמָלַיי" – הן תמונה ותמונת-התשליל שלה: "דוקטור אַייבּוֹליט" (Доктор Айболит) היא יצירה הֶרואית שבמרכזה גיבור-על: רופא טוב ומיטיב, מין "דוקטור דוּליטל" רוסי, העושה הכול כדי למצוא מזור לכל נזקק. בדרך-כלל הוא יושב תחת עץ, כדבורה הנביאה בשעתה, ובני משפחות החיות מגיעים אליו, כדי שיסייע להם להתגבר על מכאוביהם. בעת הצורך, כשמתעוררת מצוקת-חֵרום והוא מתבקש להגיע אל חולה ללא דיחוי, הוא עוזב את מקומו הקבוע, וטס כחץ מִקשת למקומות מרוחקים ברחבי העולם. הדוקטור אַייבּוֹליט ("אוֹיזֶמַר" בתרגום אלתרמן) אינו חס על כוחותיו: הוא מגיע לכל מקום נידח – בים, באוויר וביבשה – כדי להציל חולים ממוות מבלי לחשוש מפגעי הדרך.
לכאורה אין בכך כל רבותא, שהרי שבועת הרופאים ("שבועת היפוקריטוס") מחייבת כל רופא להקדיש את חייו למען האנושות, לפעול ללא הרף למען בריאותם של מטופליו, ולטפל באותה מידה של מסירות בכל חולה – ללא הבדל מין, לאום, דת, גזע, מעמד והשקפת-עולם. ואולם "שבועת היפוקריטוס" אינה מחייבת את הרופא להקריב את חייו, או אפילו לסכנם, כדי להציל את מטופליו. אַייבּוֹליט, רופאו הטוב והאידאליסטי של צ'וקובסקי, הוא טיפוס הֶרואי המוכן לעשות כל מאמץ, אפילו להשליך את חייו מנגד, כדי למנוע את סבל החולים – כדי להצילם ממכאוב וממוות. הוא משתייך לאותו זן נדיר של אנשי מדע אמִתיים שתחום עיסוקם חשוב להם אף יותר מטובתם האישית (על אחד מהם סיפר עגנון ברומן שירה).2 לפנינו אדם שטובת האנושות יקרה לו מטובתו שלו. אין בו טיפה של אגוצנטריוּת, והוא מוכן לסֵּכן את חייו למען הזולת. צ'וקובסקי מתאר כאן אותם אנשים נדירים המצליחים להגיע למעלה האנושית הגבוהה ביותר – לאלטרוּאיזם טהור, הנטול כל אינטרס אישי.
כאמור, לפנינו שתי יצירות המשלימות זו את זו בתקבולת ניגודית והדוקטור אַייבּוֹליט ("אוֹיזֶמַר" בתרגום העברי) מתַפקד בשתיהן. ניגודו הגמור של הרופא הטוב והמיטיב הוא הקניבל ברמליי (Бармалей), שכל ענייני המצפון שיקולי המוּסר ממנו והלאה. למעשה, אין אפילו עיקרון או קריטריון אחד שידריך אותו בהתנהגותו הזדונית זולת טובתו האישית והנאותיו ההֶדוניסטיות קצרות המועד. יצור פרא זה מאיים על חייהם של הילדים שהעזו לעזוב את ביתם ולשוטט , בניגוד להוראות הוריהם, במרחבי "היבשת השחורה" (בחלומותיהם? בהזיותיהם? בדמיונם הפרוע?). למרבה האירוניה, הוא מעיד עליו שהוא "אוהב ילדים", ולאמִתו של דבר כל דבריו אמת: אכן הוא אוהב ילדים, פשוטו כמשמעו, כי הוא נהנה לאכול את בשרם, מבלי לחוס עליהם גם כאשר הם מתחננים על נפשם (וכדבריו: "אֲנִי הַמִּפְלֶצֶת, הַשֵּׁן הַקּוֹצֶצֶת / אֲנִי הַגַּזְלָן הָרָשָׁע בַּרְמָלַי"). קניבל חסר-מוּסר זה שלפנינו עומד לקפח גם את חייו של הרופא הטוב שמגיע כדי להציל את הילדים הסורר מידיו. הוא מצליח כמעט לסלק מן הדרך את הרופא – סמל הטוב ואהבת האדם – ולהשליט בעולם את חוקי הג'ונגל.
ואולם החיות, שאינן כפויות טובה כמו רבים מבני האדם, מתייצבות לעזרת הרופא הטוב שהציל אותן בשעותיהן הקשות. התנין הענק הזוכר לרופא הטוב את חסדיו, נענה לקריאתו, ומגיע חיש-קל כדי לבלוע באחת את הקניבל המאיים על חיי רעהו. לאחר תחנונים והבטחות הקניבל שנבלע בשלמותו, על כרעיו ועל קרבו, נפלט ממעי התנין, כיונה הנביא ממעי הדג. בצאתו אל אוויר העולם הוא איננו מפיר את הבטחתו, והופך למוכֵר כעכים טוב לב ונדיב, המחלק לאהוביו הילדים דברי מאפה מכל המינים (קודם אהב הפרא ילדים כדי לאָכלם ועכשיו אהבתו כלפיהם מתבטאת בהאכלתם).
דמותו של דוקטור דוליטל, כמו זו של שלמה המלך בגלגוליה האגדיים, היא דמות של גיבור-על שהצליח ללמוד את שפת החיות. צ'וקובסקי לא העניק לגיבורו במפורש את התכונה המופלאה הזאת, אך במשתמע הקורא למד שגם הדוקטור אַייבּוֹליט שלפנינו מבין את החיות ויודע לתקשר עִמן. מתוארות כאן חיות שונות – למן פרפר עדין וקל ועד להיפופוטם גדל-מידות ומסורבל. כולן מגיעות אל הרופא ושוטחות לפניו את בקשותיהן ברגעים הקריטיים של חייהן, שבהם הכאב מציק להן ומדכאן עד עפר. הרופא מתייחס באותה מידה של רצינות ושל אֶמפּתיה לכל חיה כאובה – קטנה וגדולה, יפת תואר או בעלת מראה דוחה, חיית משק מבוייתת או חיית טרף משולחת. הוא יודע לזהות את כל כאביהם של כל בעלי החיים, אף יודע למצוא בעבורן את דרכי הטיפול הנכונות ואת התרופות המתאימות. למעשה, לפנינו מין Mr. Know-all – מין וטרינר פלאי המכיר את כל משפחות החיות ומסייע להן בשעותיהן הקשות.
ב. בחירת שמו של הרופא האלטרוּאיסט
את דמותו של הרופא הטוב ברא צ'וקובסקי בהשראת "דוקטור דוליטל" (Doctor Dolittle) של יו לופטינג (Hugh Lofting) משנת 1920 צ'וקובסקי טען אמנם שהוא החליט לחבר את הסיפור לפני "דוקטור דוליטל" בהתאם לדגם ממשי ממציאוּת חייו: דמותו של חברו הטוב, הרופא היהודי והאידֵאליסט ד"ר צמח שב"ד (1864 – 1935), ששלטונות ברית-המועצות הנציחוהו לימים בפסל המוצב בכיכר בעיר וילנה בירת ליטא. ואולם, גם אם הגרעין הראשון ליצירת דמותו של הדוקטור אַייבּוֹליט נבט עוד בטרם נולד הדוקטור דוליטל, צ'וקובסקי בכל זאת הושפע מעיצובו של הווטרינר המופלא של יוּ לופטינג. והָא ראָיה: גם אצל צ'וקובסקי יש בה גם דמות בשם тяни-толкай (tyani-tolkay), שהיא בת דמותה של הדמות בעלת הראש הכפול הקרויה Pushmi-pullyu (push-me-pull-you) אצל לופטינג, ואין זו הדוגמה היחידה לזיקה בין שתי היצירות.3 יוצא אפוא שלופטינג ששירותו בחפירות במלחמת העולם השנייה והתבוננותו בסוסים שהובילו את הפצועים הוליד את דמותו של הרופא הטוב הוליד בעקיפין גם את דמותו הרופא הטוב של צ'וקובסקי.
ציפור התוכי של דוקטור דוליטל מציעה לידידהּ הרופא לוותר על הבריות ולהתמסר למטופליו מעולם החי היודעים להכיר תודה הרבה יותר מאשר בני אנוש. גם צ'וקובסקי תיאר כאמור במעשייה המחורזת שלו לילדים רופא המקדיש את חייו לא למען בני-האדם אלא למען בעלי-החיים מכל המינים (אלה משמשים ככל הנראה אלגוריה ומשל לטיפוסים שונים מן הספֵרה האנושית). מטופליו באים אליו בדרך-כלל לאחר שבעל חיים זה או אחר עקץ אותם או ניקר בהם, וניכּר שרוב הצרות באות עליהם מידי בעלי-חיים אחרים, ולאו דווקא מִפִּגעי הטבע. דומה שצ'וקובסקי מלמדנו בעקיפין לקח על מצבו של האדם (condition humaine): האדם גם הוא בעל-חיים המתנהג כמו בעלי-החיים האחרים: מתברר שגם הוא האויב המר ביותר של עצמו, והוא מזיק לעצמו אף יותר מכל פגעי הטבע הנוחתים עליו "מן השמים". בלי לומר זאת גלויות ומפורשות נרמז כאן ברמז עבה שאילו נהגו בעלי החיים לפי עצתו של הלל הזקן – "את ששנוא עליך אל תעשה לחברך" – היה העולם מקום טוב ונעים הרבה יותר לקיומו של האדם. מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית הראתה ללופטינג ולצ'וקובסקי אילו נזקים מסוגלת האנושות לגרום לעצמה.
"הדוקטור אַייבּוֹלִיט" (שהיגויו [Aybolit]) יכול היה להיקרא בעברית "הדוקטור אוי-לי" או "הדוקטור אבוי-לי" (בדומה לצלילים ולמשמעות של השם במקורו הרוסי). ואולם אלתרמן בחר בפתרון מוצלח פי כמה. הוא העניק לרופא את השם "אוֹיְזֶמַר" ("אוי-זה-מר"), שם בן שלוש הברות כבמקור הרוסי שעשוי להישמע כמו שם משפחה נדיר. מותר כמדומה להניח שקוראיו בשנות הארבעים הכירו ברובם את קריאת הכאב ביידיש "אוי וויי" ["אוי ואבוי"], או "אוי וויי איז מיר" ["אוי ואבוי לי"], והבינו שאלתרמן העניק לגיבורו שם המשקף את קריאת הכאב העממית (המושמעת בחרדה מופתעת, בין שמדובר בכאב פיזי או נפשי). הסיומת של השם בנוסחו העברי – "אוֹיְזֶמַר" – הזכירה מן הסתם לקוראיו הצעירים גם את התרופות המרות שהיו מזומנות אז לכל חולה לפני המצאתה של האמפולה העוטפת את גרגירי המרפא. המילה "מר" נתפסת כאן אפוא בכפל משמעיה: הן כמילה מופשטת המציינת את תחושת הכאב והפחד, כבפסוק "אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת" (שמ"א טו, לב), הן כביטוי מוחשי המציין את טעמהּ המר להחריד של התרופות בראשית המאה העשרים.4
את הווירטואוזיוּת הזאת יכול היה אלתרמן ללמוד מביאליק שתרגם את שיר העממי הנודע "זי זיצט זיך אין פענסטער" [שיר מס' 142 באסופת שירי העם של האתנוגרפים שאול גינזבורג ופסח מאַרעק], והכתירו בכותרת "היא יושבה לחלון". במקור העממי הפזמון-החוזר פותח במילים "אוי וויי אַ יאָמער / אוי וויי אַ קלאָג" ("יאָמער" וקלאָג" עניינם קינה ותאנייה). ובתרגומו של ביאליק הפזמון החוזר פותח במילים: "מַר-לִי מָר, לִבִּי / הַיּוֹם עָלַי רָע". בסיוע ביטויי הקינה המקראיים "מַר-לִי מָר" (ישעיהו לח, יז) ו"עָלַי לִבִּי דַוָּי" (ירמיהו ח, ח) הצליח ביאליק, בהוסיפוֹ את המילה "היום", לשחזר את צלילי הקינה המרירים שבמקור [YOMER], ולהקנות לאמירה גם אותנטיוּת עממית, אך גם מורכבות ועיבוי סמנטי כשל יצירה "קנונית" מן המעלה הראשונה. הווירטואוזיוּת של התרגום ניכּרת גם בהחלפת הנוסח הטרגי של השיר העממי המקורי (המקונן על אהובה שנעלמה) בנוסח מחוכם ואירוני (בשיר שבתרגומו-עיבודו של ביאליק אין מדובר אלא באהובה שמאחרת לפגישה). יללת התמרורים של הבחור המאוהב והמאוכזב בשיר שבעיבודו של ביאליק מגוחכת, ויש בה כדי להעלות אצל הקורא לגלוג מחויך במקום השתתפות בצער. אלתרמן ששלט היטב ביידיש, ואף תרגם שירים מיידיש, הכיר בוודאי את השיר הזה גם במקור וגם בתרגומו-עיבודו של ביאליק.
לצורך התרגום-העיבוד נטל אפוא אלתרמן את השם הרוסי – Айболит שפירושו בתרגום מילולי "אַיי, כואב" – והֲפכוֹ לשם יהודי ועברי מתנגן ("אוֹיְזֶמַר") שיש לו משמעים מגוּונים. ומִנַיין הגיע לצ'וקובסקי שמו של "ברמליי", הפרא פורע החוק? שם משפחה דומה רוֹוח בצפון אפריקה (תוניס), וייתכן שהמשורר הכיר מישהו בשם זה וקישר את שמו עם אפריקה, בדומה לאִזכור השם "לימפופו", שמו של נהר אפריקני הנשפך לאוקינוס ההודי. במחקרים שנטווּ סביב יצירתו של צ'וקובסקי נכתב, בהסתמך על ארכיוני מרשם התושבים בערי רוסיה, שהשם "ברמליי" הוא שם תורכי שאותו נשא אחד הסוחרים ואחד מבעלי-הבתים בעיר ס"ט פטרסבורג. מתוך אתר של הספרייה הנשיאותית הרוסית מתברר שהייתה לצ'וקובסקי גם יצירה בשם "אנו מביסים את ברמליי", שנכתבה ב-1942 בעיצומה של "המלחמה הפטריוטית הגדולה", אך צונזרה ולא הותרה לפרסום (רק בשנת 1990 התירו השלטונות לפרסם את היצירה שנגנזה).5 אין ספק שהשם "ברמליי" שימש את צ'וקובסקי לציוּנהּ של התגלמות הרוע המוחלט, היפוכו הגמור של הטוב המוחלט הבוקע מדמותו הטובה והנאורה של הרופא שכל רצונו לתקן את הטעון תיקון ולהביא ברכה לעולם.
מעניין ביותר הוא השם "קָרַבָּס" שמעניק הפרא לעצמו, במקור ובתרגום. שם זה עשוי היה להגיע לצ'וקובסקי מן השם "קָרַבָּס בַּרָבָּס" (Karabas Barabas), שמו של הנָבָל במעשייה Buratino (1883) שחיבר אלקסיי טולסטוי על בסיס מעשיית הילדים הנודעת פינוקיו של קרלו קולודי. הוא יכול היה להגיע גם משמו של המרקיס מקָרַבָּס במעשייה "החתול במגפיים" מאת הסופר ואספן האגדות שארל פֶּרוֹ (Perrault), שהניח את היסודות למעשיות הילדים באירופה. מאוסף האגדות של פֶּרוֹ התגלגלה המעשייה לסיפורי האחים גרים ובזכותם נודעה בכל אתר ואתר.
קורניי צ'וקובסקי שתרגם את סונטות שקספיר והכיר את הדרמה האליזבתנית האנגלית, גזר ככל הנראה את שמו של הנָבָל גם מדמותו המרושעת של בַּרָבָּס, גיבורה של הדרמה היהודי ממלטה מאת כריסטופר מרלו, שהשפיעה על עיצוב דמותו של שיילוק, גיבור הסוחר מוונציה.6 שמו של בַּרָבָּס, המייצג רוע וחוסר מוּסר קיצוני, הוא סירוס של השם העברי "בר-אבא", הנזכר באוונגליונים כמורד במלכות, כשודד וכרוצח, שזכה משום-מה לחנינה במקום ישו. דמותו של בר-אבא (בַּרָבָּס) נחשבת כאחת הדמויות השנואות בעולם, ויש התולים בה את עילת העילות לאנטישמיוּת (שהרי אִלמלא חָננוּ הרומים את בר-אבא, הם לא היו צולבים את ישו).
מעניין שגם השם "ברמליי" וגם השם "קַרָבַּס" (המופיע אצל טולסטוי כ"קָרַבָּס בַּרָבָּס", אצל צ'וקובסקי כ" קָרַבָּס, קָרַבָּס" ואצל אלתרמן כ"קָרַבָּס קָרַבָּסַיִם") נקשר בעקיפין לעם היהודי. הייתכן שיש כאן גילוי מוּדע או בלתי מוּדע של שנאת יהודים, שנצַר צ'וקובסקי בלִבּוֹ בשל נפתולי חייו הסוערים? מצד אחד, צ'וקובסקי הטיף כל ימיו לערכים אוניברסליסטיים, ללא הבדלי דת וגזע, והתיידד עם הרופא היהודי ד"ר צמח שב"ד, שדמותו המופתית שימשה דגם לעיצוב דמותו האלטרוּאיסטית של הדוקטור אַיבּוֹליט. מצד שני, אין לשכוח שצ'וקובסקי, שגדל כילד חד-הורי, היה בנו של צעיר יהודי בשם עמנואל סולומונוביץ' לוינסון, בן עשירים, שנטש את אִמו – בת למשפחת איכרים ששימשה בבית הוריו כמשרתת – לאחר שהרתה לו (בן העשירים היהודי, אביו של התינוק שנולד "מאחורי הגדר", תמך בילד ובאִמוֹ רק עד שהקים משפחה משלו). ואף זאת: קורניי צ'וקובסקי למד בגימנסיה של אודסה בכיתה אחת עם זאב ז'בוטינסקי (שהתגלה אף בכשרונותיו הספרותיים), אך כבעל "מוצָא נחות" – בנה של משרתת ממשפחת איכרים שנולד מחוץ למסגרת הנישואין – נזרק קורניי הנער מבית הספר המכובד וונאלץ לסיים את לימודיו בהתכתבות. ייתכן מאוד שהנתונים הביוגרפיים האלה, אשר חרצו את גורלו ועיצבו את אישיותו, השפיעו במידת-מה על יחסו האמביוולנטי כלפי בני דת משה.7
ג. רעיונות חינוכיים
צ'וקובסקי היה כידוע גם מחנך ותאורטיקן של ספרות הילדים. ספרו משתיים עד חמש העוסק בדרכי הביטוי של ילדים ובסגנונם של ספרי ילדים אידֵאליים ראה אור ב-1926, זכה למהדורות רבות, תורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים. בספר זה מנה צ'וקובסקי התאורטיקן את את הכללים שראוי שיתקיימו בשיר ילדים ראוי לשמו, וניכּר שהוא מימש את הכללים האלה ביצירותיו הספרותיות. כך, למשל, המליץ על חרוזים דקדוקיים, ודומה שמאמציו של אלתרמן להיענות בתרגומו לכלל זה ולחרוז חרוזים דקדוקיים (כגון גַּבֵּנוּ-תצוונוּ, ויתמרמָרוּ-חמרמָרוּ, עלֵינוּ-שלחִנוּ, חוטפֵהוּ-משליכֵהוּ, הצלְתָּנוּ-גאלְתָּנוּ) לא היטיבה עם התרגום ולא קירבה אותו אל הילדים. הכללים שקבע צ'וקובסקי איבדו לפעמים את הרלוונטיות שלהם במעברם משפה לשפה, מתרבות לתרבות.
בספרו על יצירת ביאליק לילדים,8 הביא חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק את הכללים הללו שקבעו, בין השאר, ששיר הילדים צריך להיות ציורי, שעליו להיות מושתת על פעילות ותנועה, שעליו להיות בעל איכות מוסיקלית, עיקר תוכנו צריך להתבטא במילים החורזות לפי שהן מושכות את תשומת-לִבּוֹ של הילד, שכל אחת משורותיו צריכה לעמוד בפני עצמה, שעליו להשתחרר מגודש של שמות תואר, שעליו להתבסס על היסוד המשחקי, שעליו להיות טוב גם בעיני הקורא המבוגר ושמחברו אינו צריך להסתגל אל קוראיו הצעירים אלא לסגל אותם אליו. עיון בהתבטאויותיו של ביאליק, נאומיו ובפרוספקטים שכתב להוצאת הספרים שלו, ניכּר שביאליק היה קשוב לכלליו של צ'וקובסקי.
ביאליק קיבל על עצמו את עיקר עיקריו של צ'וקובסקי, והוסיף עליהם עיקר נוסף שאינו נזכר אמנם בספרו של צ'וקובסקי משתיים עד חמש, אך הוא ברוח הגותו ופועלו של הסופר הרוסי ששאף להעניק לטף שמחת חיים ואופטימיות אין-קץ. "כל הילדים הקטנים מאמינים", אמר, "כי החיים נוצרו לשמחה ולאושר בלי גבול, ואמונה זו היא אחד היסודות לגידולם הנפשי התקין. על כן חייב גם היוצר לילדים להיות מאושר בתכלית, מאושר ממש כמו אלה שלמענם הוא כותב".9 ביאליק אף השתמש במימרתו של צ'וקובסקי שראוי להגיש לילדים "אגוזים קשים", ולא מזון לעוס וקל לעיכול.10
■
הילדים במעשייה "ברמליי" אינם מתחשבים באזהרות הוריהם. להפך, האיוּם מפרה את דמיונם וגורם להם להתקרב אל התחום האסור ולהתנסות בו. ברגע שהוריהם מסובבים את ראשם ועוצמים את עיניהם, הילדים "טסים" לאפריקה לראות את הסכנה במו עיניהם. רק לאחר שהם נקלעים לסכנות נוראות ומתנסים בניסיונות קשים הם למדים בדרך הקשה להתחשב בדברי הוריהם ומוריהם. דגם-האב של מוטיב זה מצוי באגדת "כיפה אדומה" שבּהּ האם משמיעה באוזני בתה מינֵי אזהרות, אך הבת אינה שועה לדברי האם ומסכנת את חייה ואת חיי סבתה. אלמלא הצייד הטוב היו הסבתא ונכדתה מוצאות את מותה בבטנו של הזאב הרשע והאכזר. גם אצל צ'וקובסקי מפירים הילדים את הוראות הוריהם, גם אצלו נפגשים הילדים בדמות אנטגוניסטית מרושעת המאיימת על חייהם, גם אצלו משולבים מוטיבים קניבליים של בליעת אדם בשלמותו, גם אצלו מסתיים הסיפור בהצלתם של הטובים ובהחזרת הסדר הטוב על כנו.
הרעיון שילדים נמשכים דווקא אל הפרי האסור ואל איזורי הסכנה הוא רעיון שפסיכולוגים ואנשי חינוך התמודדו אתו וסופרים כתבו עליהם את מיטב יצירותיהם. מחזהו של שקספיר רומאו ויוליה בנוי על האיסור שאוסר האב על בתו להתרועע עם בנו של בית-אב עוין, וכך גם בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר" וביצירתו הפיוטית "אגדת שלושה וארבעה". בנוסח ב' של האגדה האב אומר לבנו: "אַךְ אַל תֵּלֵךְ, בְּנִי בָּאֳנִיָּה וְאַל תְּנַסֶּה אֶת-אֱלֹהִים, כִּי בְדֶרֶךְ הַיַּבָּשָׁה תֵלֵךְ. בְּעוֹד יָמִים מִסְפָּר תֵּצֵא אֹרְחַת גְּמַלִּים לַדֶּרֶךְ וְנִלְוֵיתָ עָלֶיהָ", אך הבן הלהוט לצאת לדרך ולקצר את משך המסע אומר: "לֹא וָלֹא, אָבִי, כִּי בָאֳנִיָּה אֵרֵד, וְכָעֵת עַתָּה". ההחלטה לצאת לדרך באנייה, בניגוד להמלצת האב, נועדה לקצר את הדרך אך בסופו של דבר היא מאריכה את הדרך, ומעמידה את הצעיר הנועז מול משברים וסיכונים קשים המאיימים על חייו.
צ'וקובסקי, איש החינוך והפסיכולוג, רומז כאן כמדומה שהאזהרות הקלו אולי את ייסורי המצפון של ההורים, אך לא תרמו דבר לילדיהם. במקום לצוות על ילדיהם ציוויים קטגוריים, ובמקום להשמיע באוזניהם מצוות "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה", אפשר שהורים אלה היו צריכים לשתף את ילדיהם בהחלטות ולספר להם משלים ואגדות שיבהירו להם את שורשי האיסורים ויתארו לפניהם את הסיכויים והסיכונים. זהו אחד מתפקידיה הקרדינליים של ספרות ילדים ראוי לשמה: להפגיש את הילד עם מצבים היפותטיים ולרמוז לו איך כדאי להתנהג כאשר נקלעים למצבים דומים.
סופו של הסיפור ההופך את הקניבל ברמליי למוכר רקיקים מספק לקורא הצעיר גם את הסוף הטוב ואת הסיגור המעגלי המושלם (הפרא האוכל ילדים כמטעמים הופך למין דוד טוב המאכיל ילדים במטעמים). סוף זה אינו מתעמק בבעיות הכרוכות בביותו של הרוע, ומציג תמונה אוּטוֹפּית של מין "סנטה קלאוס", או אליהו הנביא, שכל ילד אוהב ומצפה לבואו. הסוף אף מלמד את הקורא הצעיר שהטוב משתלם יותר מהרוע. אלמלא דאג הרופא לכל הברואים ואלמלא זכרו מטופליו את חסדיו וגמלו לו ב"טובה תחת טובה", הוא לא היה זוכה לעזרתו של התנין, ואז היה גורלו וגורל הילדים רע ומר.
■
צ'וקובסקי הפגיש את הילדים בשתי היצירות שלפנינו (שהן, כאמור, תמונה ותמונת-ראי) עם הטוב המוחלט ועם הרוע המוחלט, ללא גוני ביניים. כאיש חינוך וכפסיכולוג הוא ידע מן הסתם שילדים אוהבים להגיע לתחושת קתרזיס ולהיחלץ מן המצוקה והחושך אל הסוף הטוב ואל האור. מכאן סיפורים לא מעטים לילדים על יצורים דמוניים ומפחידים, מתחומי החי ומן הספֵרה האנושית, המטילים אימה על סביבתם ולבסוף הגיבור הטוב מתגבר עליהם ומכחיד אותם. סופה של המכשפה הקניבלית במעשיית הילדים "הנזל וגרטל" (Hänsel und Gretel) שהיא נשפתת בתנור שלתוכו היא מתכוונת להשליך את הילדים שנקלעו לביתה. סופן של מפלצות. ספרות הילדים מלאה במפלצות, למן ראשיתה ועד יצירות בנות ימינו כגון "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק (2000) על הילד הרע מקס הנשלח לחדרו ושם, בחלומו, הוא נקלע ביער בין מפלצות גדולות ומפחידות, או "טרוֹפוֹתי" (Gruffalo) של ג'וליה דונלדסון (1999) על מפלצת דמיונית שקמה לתחיה. ובספרות העברית אפשר להזכיר את "איתמר צייד החלומות" מאת דויד גרוסמן (1990), שבּוֹ האב בונה מלכודת לשד הנורא שבנו מפחד ממנו. עם זאת, דומה שאין בספרות העולם דוגמאות רבות למפלצת ההופכת ליצור טוב ומיטיב, זולת ספרה לפעוטות של נטלי מרשל Monster, Be Good (2003). גם כאן טמון מסר חינוכי בונה: אם אפשר לביית את הרוע ולהפוך את הקניבל למוכר רקיקים, הרי שגם ילד רע ומציק יכול לשנות את עורו ולהיטיב את דרכיו.
ד. ומחינוכו של הילד לחינוכה של האומה
שתי היצירות האהובות והפופולריות הללו – "ברמלי" (1927) ו"אַייבּוֹליט" (1929) – שילדי רוסיה יודעים לצטט מתוֹכָן צירופי לשון וחרוזים, חוּבּרו שתיהן בשנות העשרים של המאה העשרים, בעיצומה של תקופת אי-ודאות ומחסור שבּהּ התחילה להתבסס ברית-המועצות לאחר שנות המלחמה והמהפכה. ברית המועצות נוסדה כידוע בדצמבר 1922 ובמרוצת שנות העשרים, לפני תקופת ה"טיהורים" שהתחילה בראשית שנות השלושים, הגה סטלין – כשליט טוטליטרי יחיד ועריץ – את תכנית החוֹמֶש שהביאה לתיעוש מהיר את המדינה ולהפיכת החוות הפרטיות לקולחוזים שיתופיים. התפוקה התעשייתית אכן עלתה בשנים אלה במאות אחוזים, אך חמישה מיליון רוסים מתו מרעב. תופעות מסַמרות שֵׂער של קניבליזם התגלו ברחבי ברית-המועצות בשנות המחסור הרעב (צ'וקובסקי שילב בתוך מעשייה על-זמנית, שהפכה חלק בלתי נפרד מן הקלסיקה של ספרות הילדים הרוסית, גם רמזים לא מעטים לאקטואליה – לענייני השעה ה"בוערים").
בתקופות של משבר ואבדן כיווּנים העם זקוק ל"רופא", ואכן גם אליהו הנביא וגם ישו מנצרת מתוארים בתנ"ך ובברית החדשה כמי שידעו לרפא חולים ולהחיות מתים. בתקופה הקוֹמוּניסטית, שבָּהּ נכתבו המעשיות של צ'וקובסקי, נחשבה הדת כ"אוֹפִּיוּם להמונים", ועל כן העמיד כאן צ'וקובסקי במקום הגיבור הרוחני (הנביא, המושיע והמשיח) דמות של גיבור מעשי הסומך על כוחותיו ולא על חסדי שמים. במקום האמונה בהשגחה העליונה, המגוננת על גוזליה, עיצב הסופר הסובייטי דמות של רופא שאינו חוסך מאמצים לעזור לכל הברואים. הרופא הטוב של צ'וקובסקי אינו קוסם ואינו נביא, אלא איש מדע, המשכיל לגייס את הידע והניסיון שלו לטובת הנזקקים לשירותיו.
אלתרמן תרגם את "דוקטור אַייבּוֹליט" (בשם "לימפופו") בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ואת "ברמלי" בשנת 1946, בתקופת המאבק על עצמאות ישראל. באותה עת העסיק את עצמו לא מעט בשאלת בדבר הרוע המוחלט שהתבטא בדמותם של היטלר וחבר מרעיו, וכן בשאלת נכונותו של האדם להקריב את עצמו למען הזולת ולמען מטרה נעלה ככינונו של כוח מגן עברי והקמת מדינה ליהודים. בשיר השישי של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" (1940) הוא כתב על טיבו הדואלי של עמו שחנווניו "מוֹאָרִים בִּנְגוֹהוֹת הַמַּטְבֵּעַ", אך יודעים "בְּאוֹתָהּ מְסִירוּת שֶׁל כֹּחוֹת נְחוּשִׁים" להפוך לעם אידֵאליסטי ואלטרוּאיסטי המוכן לוותר על כספו, על קנייניו ואפילו על חייו למען התקומה הלאומית.
את דבריו על ההקרבה העילאית והנאצלת ביותר סיים אלתרמן במילים "צורמות" השייכות לכאורה לתחום המיקח והממכר: "וְלִתֵּן בְּבוֹא יוֹם [...] אֶת הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ בְּלִי לַהַג פְּתָאִים, / כִּבְעִנְיַן חֲלִיפִין שֶׁיָּאֶה לוֹ הָאֵלֶם, / לְאַחַר שֶׁנִּבְחַן וְנִמְצָא כַּדָּאִי", ובמאוחר כתב על כך באירוניה טרגית את השורות: "הַמִּלִּים אֶרֶץ, עַם, אֲפִלּוּ תְּקוּפָה / לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד. / לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה / שֶׁל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ מַלְעֶגֶת. / ואִלּוּ לַמְּעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה / לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִִנֶּגֶד".11 לא אחת דיבר אלתרמן בנימה אוקסימורונית, טרגית-אירונית, ובסגנון רצוף פרדוקסים על הפער הגדול בין אלה המשליכים נפשם מנגד למען הכלל לבין אלה העושים לביתם בעת שחבריהם נלחמים בשדות הקְרב: המילים "אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה", המציינות בדרך-כלל ניסיון להסתיר תחבולה אינטֶרֶסנטית נלוזה, משמשות כאן על דרך הפרדוקס לתיאורה של תרומתו הנאצלת וחסרת הגמול של הצעיר הלוחם המקריב את חייו למען הכלל. היישוב הארץ-ישראלי ביקש להקים חברת מופת, שאינה דומה לקפיטליזם האמריקני האֶגוֹאיסטי המתעלם מטובת הכלל.
כדאי להעיר בדבר בִּיוּתוֹ של הרוע והפיכתה של המפלצת הקניבלית בַּרְמָלַיי ליצור חביב ושוחר טוב, המחלק לילדים מטעמים בחינם. סופה של המעשייה "ברמליי" מבַטא את צִדהּ האוּטוֹפּי של יצירת צ'וקובסקי, המשתלבת בתדמית ההומניסטית שבנתה לעצמה ברית-המועצות. לאה גולדברג, למשל, ביססה את עלילת המעשייה שלה דירה להשׂכּיר על עלילותיהן של מעשיות-עם רוסיות נודעות, ובאופן מיוחד על "בקתת היער" (וברוסית "טרמוֹק" [Теремок] = "בקתת עץ"). במעשייה הסובייטית כל החיות מצטופפות בלית ברירה בבקתה אחת, ודווקא הזאב הטורף מציע להכין לשכניו סלט ירקות!
ברי, לפנינו אגדת-עם אוּטוֹפּיסטית נוסח חזון אחרית הימים ("וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ", ישעיהו יא, ו), אשר נולדה מתוך הצורך לשכנע שכּל עממי רוסיה וכל מיעוטיה יכולים לחיות בשלווה ובנחת תחת קורת-גג אחת. מעשייה כזאת נועדה להטיף ולהסביר שהצורך בבית מוגן מחייב את כל "משפְּחות החיות" להתגבר על ההבדלים ביניהן, הנובעים מיִצריהן הטבעיים. עליהן לכונן יחדיו – מתוך אינטרס משותף – שלום בר-קיימא שיסייע להן להגן על עצמן ביוֹם סוּפה וזעף. הצטופפותן של כל החיות והיצמדותן לפרוות הדוב ("הדוב הרוסי") מקנה למעשייה אופי אלֶגורי מובהק, שקשה לטעות בכוונותיו. בהשראת אגדת-עם נודעת זאת כתבה ל"ג, כפי שנראה, מעשיות אחדות לילדים, וכולן מלמדות כביכול כיצד ניתן לחיות בצוותא חדא, חרף הבדלי מוצָא, אופי ואינטרסים. רובּן מתרחשות על רקע בקתה בלב היער, על רקע בית העומד בעיבּוּרהּ של עיר, או בטבּוּרוֹ של נוף כפרי רוגע.
התרבות הסובייטית עודדה את מעשיות-העם הרוסיות הללו, שהטיפו במרומז לחיי שיתוף בין אנשים מֵרְקָעים שונים, והפיצה מֶסֶר שוחר שלום, אף הֵשׂימה עצמה אפוטרופסית לתנועת השלום העולמית. הרופא הטוב במעשייה המחורזת "דוקטור אַייבּוֹלִי" ("לימפופו" בתרגום אלתרמן), שעוזר לכל החיות (קטנות כגדולות, שוחרות שלום וחיות טרף) קורא לקרוקודיל להפעיל את כוחו נגד ברמליי כדי להציל את הילדים ואותו. חרף השקפת עולמו הפציפיסטית והאלטרואיסטית הוא מצדיק הפעלת אלימות לעת צורך, ועמדתו משתלבת בנקל עם עמדת הפציפיזם הפרגמטי שנקטה ברית-המועצות בעת שנכנסה למלחמות עקובות מדם: עמדה הדוגלת באי-אלימות בנסיבות רגילות, אך שומרת על הזכות להגנה עצמית בעת משבר. אלתרמן, לעומת הפציפיזם האוּטוֹפּי שהציגה לאה גולדברג ביצירתה, הלעיג כבר בשנת 1944 על כתר רדיפת השלום שנטלה לעצמה ברית-המועצות בטורו "הפרדוכס מדַבּר", שבּוֹ העלה מתוך אירוניה טענה מיליטריסטית הקובעת שצריך שיהיה השלום מלחמה בלתי פוסקת. למעשה הוא העלה בטורו טענה הומניסטית שלפיה צריכה מלחמה בלתי פוסקת זו להיות "מִלְחָמָה נֶגֶד כָּל הַשְׁלָמָה וָמֹרֶךְ, / נֶגֶד כָּל עִוּוּת דִּין שֶׁל יָחִיד וָעָם, / וַאֲפִלּוּ שְׁמִירַת הַשָּׁלוֹם, לְעֵת צֹרֶךְ, / מִשּׁוֹמְרֵי הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמָם".12
אלתרמן הִפנה בטור זה חץ אירוני כנגד ברית-המועצות שנטלה לעצמה את תפקיד שומרת השלום בעולם, אך בו בזמן חִרחֲרה מלחמות, מיגרה ניסיונות-מרד במעשי דיכוי עקוּבּים מדם וערכה ניסויים גרעיניים חדשים לבּקרים. התעמולה של ברית-המועצות כאילו אין היא אלא שומרת השלום בעולם עוררה את ג'ורג' אורוול לכתוב את ספרו הסָטירי חוות החיות. ואולם היו גם חוגים שהיו מוכנים ומזומנים להאמין שאין זו תדמית כוזבת: כשלוש שנים אחרי פרסום דירה להשׂכּיר, עם היוודע מצבו האנוּש של סטלין, נשאה מערכת על המשמר תפילה "לשלום נושא השלום", וכשנודע דבר מותו ביום 8.3.1953, הכריז העיתון: "אֵבל כבד שורר [...] בלב כל איש שוחר שלום בתבל כולה [...] הונחו היסודות האיתנים לחברה על-מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים". ומודעת האבל של מפ"ם הכתירה את סטלין בתואר "קברניט תנועת השלום בעולם". על כך כתב כאמור ג'ורג' אורוול את ספרו חוות החיות, המלמד שניתן לכסות כל דבר תועבה במילים יפות ומרוממות. את השקריוּת שבתעמולה הסובייטית תקף אורוול בספרו 1984 שבּו כלולות הסיסמאות "מלחמה היא שלום" ו"חֵירות היא עבדות". ואילו לאה גולדברג, שהשליכה את יהבה על מדיניותה של ברית-המועצות, כתבה ביומנה לאחר שקראה את ספרי אורוול, שזיכּו את מחבּרם בתהילה ובפרסים, שאין המדוּבר אלא בספרים שטחיים ומלאי סתירות פנימיות.13 מותר אפוא להניח שאלתרמן, שעה שתרגם את המונולוג החותם את "ברמליי", עשה כן בחוסר אימון, with his tongue in his cheek, כמאמר האנגלים: "הוֹי בּוֹאוּ, בּוֹאוּ, טַעֲמוּ, / אַף פְּרוּטָה לֹא תְּשַׁלְּמוּ, / כִּי בַּרְמָלַי, כִּי בַּרְמָלַי / אֶת הַיְלָדִים אוֹהֵב בְּלִי דַי! / אוֹהֵב, אוֹהֵב, אוֹהֵב, אוֹהֵב / אֶתְכֶם, קְטַנַּי וּקְטַנּוֹתַי". הישנֶה כושי עורו ונמר חברבורותיו? אלתרמן, שלמד זואולוגיה בלימודי האגרונומיה שלו, להבדיל מצ'וקובסקי שעסק כל ימיו בספרות, מעולם לא ערך ביצירותיו מהפכים אוּטוֹפִּיים הנוגדים את ההיגיון ואת חוקי הטבע, אפילו לא ביצירותיו לילדים.
הערות:
בתרגומו לא הציב אלתרמן את שמו של הרופא בכותרת היצירה, כבמקור הרוסי. הוא כינה את הרופא הטוב אַייבּוֹליט ("אוי, כואב" בתרגום מילולי) בשם "דוקטור אוֹיְזֶמַר", ושינה את כותרת המעשייה המחורזת ללימפופו, כשמו של הנהר האפריקני שאליו מגיע הרופא כדי להציל את מטופליו.
כאשר מתח ש"י עגנון קו של אנלוגיה בין חוקר שסיכֵּן את עצמו והדביק את עצמו במחלה שאותה חָקר כדי לבחון את דרכי ריפויה לבין הנשיקה שנשק הרבּסט את שירה המצורעת בפרק האחרון של הרומן הנושא את שמה (שצורף במאוחר במהדורת תשל"ד).
https://www.rbth.com/literature/2014/10/24/how_dr_dolittle_became_dr_aybolit_40881.html
אשר לשמו של הרופא, מתרגמיו של צ'וקובסקי לאנגלית העניקו לו שמות שונים, כגון "Doctor Powderpill", "Doctor Ouch", "Doctor Concocter"). אלה סוד, מתרגמת ילידת רוסיה, פרסמה ב-2017 תרגום חדש ליצירה זו בשם "דוקטור אַיכּוֹאֵב" ותרגומה זכה שבחיה של אבירמה גולן ("תרגום נפלא [...] בלי השיפוצים של אלתרמן"; וראו מאמרה בעיתון הארץ מיום 17.11.2017). לעניות דעתי, מה שמכוּנה אצל אבירמה גולן בשם "השיפוצים של אלתרמן" היא היכולת הווירטואוזית של המשורר-המתרגם להעניק ביד קלה ובוטחת גירסה עברית לקלסיקה של ספרות הילדים הרוסית שתישמע כמו יצירה שנכתבה במקור. "לימפופו" ו"ברמליי" של אלתרמן כתובים בעברית חיה ועשירה, הסומכת על הקוראים שישלימו בעזרת מילון או בעזרת הדמיון את המקומות הקשים והחידתיים. החלטתו המשתמעת של אלתרמן שלא להקל על הילדים ולהאכילם "בכפית קטנה" תואמת את להמלצות של צ'וקובסקי התאורטיקן בספרו משתיים עד חמש, שזכה לעשרים מהדורות.
https://dprvrn.ru/en/pamyatnik-v-stalingrade-tancuyushchie-deti-takoi-udivitelnyi/ וראו גם:
ייתכן שצ'וקובסקי, מתרגמו של שקספיר, בחר בעבור הקניבל שלו בשם מפחיד בן שלוש הברות – בַּרמָליי – כדוגמת "קליבן", שמו של המשָׁרת המפלצתי במחזהו של שקספיר הסערה, שהוא שיכול-אותיות של המילה "קניבל".
על יחסו הדו-ערכי של צ'וקובסקי ליהודים, ראו במאמרו של דייויד קֶלוֹג:
Kellogg, D. (2010). "The Ends of Crocodile Tears, or Child Literature as Emotional Self Regulation. Journal of Language and Literacy Education", 6 (1), pp. 75-92.. לדברי קלוג, צ'וקובסקי לעג ליהודים ידועים כגון טרוצקי ושקלובסקי. את מתנגדו – הפסיכולוג היהודי לב ויגודסקי – הוא תיאר בלעג ובנימה אנטישמית (למתנגדו העניק בכתיבתו הסטירית את השם "רפופורט" – שם יהודי מובהק). ואולם, כאשר בעלה של בתו לידיה, אסטרופיזיקאי יהודי נודע בשם מ' ברונשטיין, נורה למוות, צ'וקובסקי דיבר בזעם גלוי נגד טיהוריו של סטלין והשווה אותם לפוגרומים הראקציוניים של "המאות השחורות" מימי הצארות.
אוריאל אופק, גומות ח"ן: פועלו של ביאליק בספרות הילדים, תל-אביב 1984, עמ' 155 – 162.
אוריאל אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, ב, תל-אביב 1985, עמ' 524.
איגרות ביאליק, כרך ג, עמ' נט.
ראו: "ריאיון עם המחבר", בתוך ספרו של נתן אלתרמן חגיגת קיץ, תל-אביב 1965, עמ' 181.
ראו טורו של אלתרמן "הפרדוכס מדַבּר", בעיתון דבר, מיום י"ג באלול תש"ד (1.9.1944), עמ' 2 (לימים כונס שיר זה במהדורות השורות של הטור השביעי בשם "שיר הפרדוכס").
יומני לאה גולדברג, בעריכת רחל ואריה אהרוני, תל-אביב 2005, עמ' 295.
ביבליוגרפיה:
טטיאנה דרובצקוי, "תרגומי יצירותיו של קורניי צ'וקובסקי לעברית", מעגלי קריאה, 30 (תשס"ד), עמ' 55–59.
יהודה אטלס , "וירונן וירועע ויזומר: רב תודות לרופא אויזמר", בספר ילדים גדולים , תל-אביב 2003, כרך 3, עמ' 140-117.
אופק, אוריאל. תנו להם ספרים: פרקי ספרות לילדים. פרק י"ב. תל אביב: תשל"ח.
ברוך, מירי. ילד אז ילד עכשיו: עיון משווה בספרות ילדים, תל-אביב 1991.
פרוכטמן, מאיה. "הלשון המדוברת כמאפיין סגנוני בשירת ילדים", מחקרים בספרות ילדים, תל-אביב 1984.
צ'וקובסקי, קורניי. משתיים עד חמש : ההתפתחות הלשונית של ילדים (מרוסית - דוידה קרול ; ערכה רחל שביט). תל-אביב 1985.