top of page

הַיּוֹם עוֹד אֵם לְמַעֲנִי אֶת בְּנָהּ בְּכוֹרָהּ יוֹלֶדֶת

ליום ה-10 בספטמבר שבּוֹ השתמשו בצרפת ב-1977 בפעם האחרונה בגיליוטינה


על שירו של אלתרמן "שיר הגיליוטינה"

פורסם: חדשות בן עזר, גליון 1873, 17/8/2023


ב"שיר הגיליוטינה" (1934), שפורסם בעיתונות ואחר-כך נגנז, ביקש אלתרמן להראות "כַּמָּה דַּק הַתָּג / שֶׁבֵּין טֶרֶם-שׁוֹאָה וְעֶרֶב-חָג" (כמאמרו בשיר "ליל המצור" הפותח את הפרק השביעי של "שמחת עניים"): כיצד יכול אדם לעלות לגרדום בהינף שרביט אחד, וכיצד, בהימוט סדרי עולם, יכול גם מלך כל-יכול להישלח אל הגיליוטינה.


וגם להפך: בהתהפך הגלגל, יכול גם אדם שנולד בדיוטה התחתונה לעלות מן האשפתות והביבים ולהפוך לשליט רם ונישא, שאֵימתו על הבריות (כבמציאוּת ששררה בעת היכתב שיר זה, שפורסם כחודשיים אחרי פרשת "ליל הסכינים הארוכות" בגרמניה).


"ליל הסכינים הארוכות"  (בגרמנית: Die Nacht der langen Messer) הוא שמו של מסע רציחות שערך אדולף היטלר נגד בכירי ארגון האֶס-אָה (SA)  ב-30 ביוני 1934 אירוע שמערכת התעמולה הנאצית כינתה "הפוּטש של רהם" (Röhm-Putsch). אמנם אחרי שריפת הרייכסטאג ע"י הנאצים, ניתנו להיטלר סמכויות של דיקטטור, אך עדיין נשארו בגרמניה כוחות שלא היו תלויים בו: כוחות האֶס-אָה  – אנשי "החולצות החומות" – פלוגות הסער הנאציות שהורכבו מאלפי בריונים ומובטלים והיו, בניגוד לנאצים, בעלי נטייה "שמאלית".


ב-30 ביוני 1934 , לאחר שהיטלר הורה על אנשי האֶס-אֶס לחסל את אנשי האֶס-אָה, נורו כל יריביו של היטלר ללא משפט בגל של הוצאות להורג על-ידי כיתות יורים של ה-אֶס-אֶס והגסטאפו (למעשה הוורמאכט הִציב את חיסול האֶס-אָה כתנאי מוקדם לשיתוף פעולה עם היטלר).


ב"ליל הסכינים הארוכות" חוסלו כמאתיים מאנשי האֶס-אָה, שהועמדו אל הקיר, ורהם (Röhm) מנהיגם נרצח ביריות על-ידי סוהריו. עבר חודש, וביום ה-2 באוגוסט נתמנה אדולף היטלר לתפקיד הקנצלר של גרמניה. ה-אֶס-אָה נעשה ארגון צבאי חסר חשיבות, והוחלף בידי האֶס-אֶס שהיה לזרוע הצבאית הראשית של המפלגה הנאצית. היינריך הימלר שעמד בראשו נעשה האיש החזק ביותר בגרמניה אחרי אדולף היטלר.


הנאצים החזירו לשימוש את הגיליוטינה שהופעלה כידוע תכופות בצרפת בימי המהפכה, והשתמשו בה להוצאה להורג של מתנגדי המשטר. כך, למשל, נערף בגיליוטינה ראשו של מוריס באבו (Maurice Bavaud), צעיר שוויצרי שניסה להתנקש בחיי היטלר, וכן כל אנשי "הוֶורד הלבן" (Die Weiße Rose), קבוצת סטודנטים שהתנגדה לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה. במרוצת שנת 1934 הוציאו הנאצים להורג באמצעות הגיליוטינה כעשרים אלף איש, וזהו הרקע לכתיבת שירו של אלתרמן "שיר הגיליוטינה" שהתפרסם בהתחלת ספטמבר 1934 בכתב-העת "טורים", במתו המודרניסטית של שלונסקי בעל השקפת-העולם הפציפיסטית.

"שיר הגיליוטינה" התפרסם בפעם בראשונה בכתב-העת "טורים" (שנה א, גל' 5, כ"ה באלול תרצ"ד, 5 בספטמבר 1934, עמ' 4). מאחר שמדובר בשיר בוסר שלא נכלל בשום ספר מן הספרים שהוציא אלתרמן בחייו, מיעטו החוקרים והמבקרים לעסוק בו, ומי שנגע בו לא הבחין בהֶקשרים האקטואליים, שהובילו את המשורר הצעיר לכתיבת השיר המצמרר הזה.


בספרי "עוד חוזר הניגון" (1986), עמ' 276 – 277, הראיתי בפעם הראשונה איך הֶאֱניש אלתרמן כלי-משחית כדוגמת החרב או סכין הגיליוטינה, ושָׂם בפיהם מונולוגים מעוררי-חלחלה. תיאורים של "אהבת העיט" (של אוהב המוכן לתת לאהובתו את חייו, אך גם מאיים לקחת את חייה חֵלף אהבתו) מצויים למכביר בשירת אלתרמן לסוגיהָ. ב"שיר הגיליוטינה" אלתרמן שָׂם דברים בפי הסכין עצמה, המחכה כמו אֵלה קדמונית תאבת-דם, אחות למולֶךְ, לקָרבן הבא שיבוא אליה. בשיר "אָמרה חֶרב הנצורים (שהתפרסם עם שירי "רְעוּת הרוח" ב"מחברות לספרות" לשעת 1941), נושא את המונולוג פיה האוהב והעקוב מִדם של החרב, המתחטא לפעמים כפיהָ של אָמָּה נרצעת, אך לפעמים גם נוהג מִנהג גבירה שולטת ומצַווה:


יִהְיֶה פִּי הָאָרֹךְ אַדְמוֹנִי

וּסְחַרְחֶרֶת אָעוּף לְפָנֶיךָ

וּבְרָקַי הַקְּצָרִים, אֲדוֹנִי,

יִהְיוּ אוֹר אַחֲרוֹן עַל פָּנֶיךָ,

עַד אִם דָּם יְכַסֶּה עֵינִי

וְדָמְךָ יְכַסֶּה עֵינֶיךָ.


כל השירים האלה, שבהם שָׂם אלתרמן דברים בפי הכְּלי המשחית (החֶרב, הגיליוטינה), או בפי השטן, בוקעים מוטיבים של התעללות סדיסטית. מקורם – ככל הנראה – בבלדות הגרמניות הביניימיות, שנתגלגלו לשירת אלתרמן בתיווּכה של שירת טשרניחובסקי, מזה, ובתיווּכה של יצירת ברכט, מזה (שלונסקי הן תרגם ב-1933 את מחזהו של ברכט "אופרה בגרוש", שהוצג ב"אוהל", וגם אלתרמן הצעיר תרגם ב-1933 שיר אחד מן המחזה הברכטיאני).


"שיר הגיליוטינה" הוא מונולוג ארוך למדיי, בן תשעים שורות. נביא כאן רק את ראשיתו:


אֲנִי גְּבוֹהָה, רָזָה וּמִתְבּוֹדֶדֶת. /

הַיּוֹם עוֹד נֶפֶשׁ לְפָנַי אֶת גֻּלְגָּלְתָּהּ הִרְכִּינָה. /

הַיּוֹם עוֹד אֵם לְמַעֲנִי אֶת בְּנָהּ בְּכוֹרָהּ יוֹלֶדֶת. /

אֲנִי הַגִּילְיוֹטִינָה.

לִבִּי לֹא טוֹב, / מִתּוֹךְ עֵינַי צוֹפֶה רָעָב אָדִישׁ וְקַר, /

אָדָם נִבְהָל מוּבָא לִי מִן הָרְחוֹב /

וַאֲנִי בְּנַחַת בְּלִי לִשְׁאֹל דָּבָר, / מַפְרִידָה אֶת גְּוִיָּתוֹ מִן הַצַּוָּאר.

סְבִיבִי חָצֵר גְּדוֹלָה וַאֲפֹרָה / שׁוֹתֶקֶת. /

הַיּוֹם עוֹבֵר אֶצְלִי עַל בְּהוֹנוֹתָיו. /

אֲפִלּוּ כֶּלֶב רַע / לְמַרְאַי יֵילִיל וְיֵחָפֵז לָסֶגֶת /

מְכַוֵּץ מֵחֹטֶם עַד זָנָב.

יֵשׁ בָּעוֹלָם זָהָב / יֵשׁ בָּעוֹלָם יָרֹק. /

אַךְ עַל כְּתֵפַי גַּם הַסְּנוּנִית אֵינָהּ יוֹרֶדֶת, /

אֲנִי גְּבוֹהָה, רָזָה וּמִתְבּוֹדֶדֶת / אֲנִי אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִצְחֹק.


אִם למשמע שורות הפתיחה מתעורר הרושם שהדוברת היא כעין רווקה זקנה, החיה את חייה בבדידות כלל-לא-מַזהרת, ורואה בקנאה איך חברותיה הנשואות יולדות את ילדיהן, הרי שעד מהרה מתברר שמדובר במפלצת אל-אנושית ועל-אנושית הבולעת "ילדים" בני-אנוש, ומשאירה אחריה עולם ריק ומיותם.


למשמע שורות אלה עשוי להתעורר גם רושם אחר לגמרי, ולפיו הדוברת היא אריסטוקרטית, שאנשים מרכינים את ראשם לפניה בעָברם לְיָדהּ. ואולם, עד מהרה מתברר שלמרבה הפרדוקס הדוברת היא אֵימתה של האריסטוקרטיה, שהרי היא עָרפה את בני האריסטוקרטיה, שהרכינו את ראשיהם בכיכר העיר, בטרם הושלכו גולגולותיהם לאשפה להנאת ההמון הצוהל.


השיר שולח אצבע מאשימה לא כלפי הגיליוטינה האדישה, אלא כלפי העריצים העושים בה שימוש, ונותנים למערפת לחסל בִּן-רגע בן-אדם בשר-ודם בלי משפט ובלי זכות עִרעוּר. השיר רומז שאותם עריצים, המפעילים כוח חסר רסן על מתנגדיהם ושולחים אותם אל הגיליוטינה, יבואו על עונשם. בסוף השיר מתואר היודע שגם סופו יבוא לו מידי הגיליוטינה:


אָז הַתַּלְיָן נוֹפֵל אַפַּיִם / לְרַגְלַי, / עֵינָיו קוֹפְאוֹת מוּל גֹּדֶל הַשָּׁמַיִם / הַפְּרוּשִׂים עָלַי, //

וּזְרוֹעוֹתָיו חוֹבְקוֹת אוֹתִי / וְעַל שְׂפָתָיו הַדָּם דּוֹעֵךְ - - / - אֲנִי יוֹדֵעַ גַּם מוֹתִי / יָבוֹא לִי מִיָּדֵךְ...


שירו של אלתרמן מראה איך מצליחים המִשטרים הטוטליטריים המרימים את ראשם ללא כל מצפון – לקרוא לַיום "לילה" וללילה "יום", לשלוח אל הגיליוטינה אשמים וחפים מחטא ולעוור את עיני הבריות – בהעדר מערכת משפט ראויה לשמהּ שתגן על הזקוקים להגנה. ואולם, הוא גם ידע שהמשטרים הטוטליטריים, הבזים לחוק, אינם ארוכי-טווח, אלא הראשונים היורדים מעל במת ההיסטוריה. הוא יכול היה להסתמך על תקדים שהכיר מספרי ההיסטוריה: בסופו של דבר גם מהפכן עריץ כדוגמת מקסימיליאן רובֶּספייר, ששלח אל הגיליוטינה רבים מן האריסטוקרטים, אפילו את ז'ורז' דנטון שותפו למהפכה, מצא את מותו מידי "התער הלאומי".


על כן הֵעז אלתרמן להתנבא בשירו "לוֹרֶלַיי" (1934), בעת התחזקות כוחו של השלטון הפשיסטי, שימיו של הרוע ספורים. את אות הקלון, התנבא אלתרמן, יֵדעו הדיקטטורים שנים רבות לאחר שימררו את לב הנתונים למרותם. גם לאחר שבנהרות יזרמו מים טהורים, ה"ריין" (rein פירושו בגרמנית "נקי", הומופון של Rhine– שמו של החשוב שבנהרות גרמניה) יישאר עקוב מדם הקורבנות: "...הַגְּדוּדִים לַמִּזְרָח דָּהֲרוּ, / אַךְ יוֹדְעִים הֵם: קָרוֹב הַיּוֹם, / וּנְהָרוֹת אֲחֵרִים יִטְהֲרוּ, / רַק הָרַיְין יְהַלֵּךְ אָדֹם!" (בטור "לוֹרֶליי", "דבר" מיום ה' בתשרי תש"ה; 22.9.1944).

אלתרמן לא היה משורר מפלגתי, אף-על-פי שמצא את פרנסתו ב"דבר", עיתונה של ההסתדרות הכללית. הוא שלח ידו בכתיבת שירים אקטואליסטיים למען קוראי "דבר", אך לא היה דוברו של איש ממנהיגיה של המפלגה השלטת, אפילו לא של בן-גוריון שניסה להתיידד אתו ולהעמיד לרשותו דירת מגורים (אלתרמן סירב לקבל את טובת ההנאה שהוצעה לו). הוא ביטא בטוריו אמִתות רחבות יותר מאלה שהשמיעו המדינאים.


במיטבם, "שירי העת והעיתון" של אלתרמן נחרתו טוריו בלב הקוראים, והשפיעו יותר מכל הדברים שהושמעו מעל במת הנאום הפוליטי. למותר לציין שהתקופה הייתה תקופה גדולה וסוערת, ונדרש איש-רוח שיאיר כמו מגדלור את האפלה. טוריו של אלתרמן שימשו בעיצומה של הסערה גם מצפן, גם כוכב צפון וגם קול המצפון. חרף גילו הצעיר, חש אלתרמן שהוא מסוגל לעמוד במשימה הכבדה הזאת.


לא אחת הוא הציע לקוראיו להתבונן באירועים מזווית ראייה נוספת, בדרך-כלל מזווית בלתי שגרתית, אפילו דרך עיני "האחר" – הצר והאויב. לא פעם נכנס המשורר בטכניקת ה"הֲזָרָה" (defamiliarization) לתודעה של החרב, לתודעה של שנאת היהודים, לתודעה של העיט שחג מעל הפגרים, או של החולד שחותר תחת יסודות הבית. שיר מוקדם שנגנז, "שיר הגיליוטינה", שאליו הפנינו כאן זרקור, הוא כאמור מונולוג דרמטי של המערפת, שמוציאה מפיה את המשפט המצמרר "הַיּוֹם עוֹד אֵם לְמַעֲנִי אֶת בְּנָהּ בְּכוֹרָהּ יוֹלֶדֶת" (ובו רמז ל"מכת בכורות" שעליה כתב ביצירתו הגדולה "שירי מכות מצרים", שנתחברה בין השנים 1939 – 1945, וגם בה תיאר אלתרמן את כוחות הרוע ואת כלי המשחית המושחזים ביופיים המדהים).


היכולת של אלתרמן להתבונן באירועים דרך עיני "הסיטרא אחרא" ולעִתים גם להזדהות כביכול עם נקודת המוצָא של האויב – מבלי לשכוח פָּרָמטרים אחרים של המציאוּת המורכבת – היא זו שאִפשרה את חיבורו של טור כדוגמת טורו הידוע "על זאת" (דבר, יום ו', 19.11.1948), שבּוֹ הביע את דעתו בענייני ביטחון, מוּסר ומשפט ללא דעות קדומות וללא משוא פָּנים. אף-על-פי שהצנזורה פסלה את השיר, מתוך חשש פן יגרום לדֶמורליזציה ויחליש את רוחם של הלוחמים במלחמת העצמאות, בן-גוריון החליט ששיר זה ישוכפל על-גבי גלויות שתחולקנה לחיילי צה"ל לשם שמירה על טוהר הנשק. עמדתו, כפי שעמלתי להוכיח בספרי "על עת ועל אתר" (1999), הפגישה את הניגודים, והציגה כעין צירוף אוקסימורוני של העֶמדה הפָּציפיסטית שגילה בעבר (בשיר כדוגמת "אַל תתנו להם רובים") ושל העֶמדה "הביטחוניסטית" שנתפתחה אצלו בשנות המאבק על עצמאות ישראל כתוצאה מאילוצים שהזמן גרמם.

Comments


bottom of page