הגבירה בארגמן ובבלואים

עודכן: 13 ביוני

שירי אהבה והערצה של אלתרמן הצעיר ל"גברת הראשונה" (למלאת 100 שנה להולדת חנה רובינא )

פורסם: עתון 77 , גליון 119, דצמבר 1989


( טקסט מלא בהמשך הדף )

...חיי התרבות והבידור ב"תל-אביב הקטנה"- שגילה היה אז כגילו של נתן אלתרמן לערך - היו נתונים אז בתנופת תזזית, שאין לה אח ורע בכל העשורים שחלפו מאז : משוררי המודרנה הצעירים חוללו בה שערוריות חדשות לבקרים ; בחסותם של דיזנגוף וביאליק נפתחו בה תערוכות רבות של ציירים ארצישראליים צעירים ; באותה חסות עצמה הפליגו לדרכן ההופעות הראשונות של קבוצת "הבימה" בארץ, ולכל אחת מהצגות-הבכורה שלה נתלוותה הרצאה מאלפת של "המשורר הלאומי". ב"אוהל שם" וב"בית העם" נערכו ערבי-הרצאות בכל תחומי העיון והמדע, ובני-הנעורים נהרו אל בתי-הראינוע ואל מגרשי-הכדורגל. אפילו בית-אופרה היה בה בתל-אביב... לחצו לקריאה בקובץ PDF


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

זיוה שמיר


הגבירה - בארגמן ובבלואים

שירי אהבה והערצה של אלתרמן הצעיר ל"גברת הראשונה"

(למלאת 100 שנה להולדת חנה רובינא *)


בשנת 1928 היה נתן אלתרמן עלם כבן 18, שטרם השלים את חוק לימודיו בגימנסיה "הרצליה". כיוון שעלה עם משפחתו לארץ-ישראל ב-1925 באמצע שנת הלימודים, שיבץ אותו מנהל הגימנסיה בין צעירים ממנו בגיל. הנער הכישרוני, שנתגלו בו תכונות של אמן ושל איש-מדע כאחד, השתלב - אם מרצון אם מאונס - במגמה הספרותית ולא במגמה הריאלית. בתום הלימודים, מכל מקום, הכריע הכיוון ה"רציני" והמעשי, וסמוך לגמר הבחינות ב-1929, החל אלתרמן הצעיר בהכנות לקראת נסיעתו לצרפת לשם לימודי האגרונומיה. לכאורה, ויתר לזמן-מה על תאוות האמנות, שפיעמה בו מילדות.**


חיי התרבות והבידור ב"תל-אביב הקטנה" - שגילה היה אז כגילו של נתן אלתרמן לערך - היו נתונים אז בתנופת תזזית, שאין לה אח ורע בכל העשורים שחלפו מאז: משוררי המודרנה הצעירים חוללו בה שערוריות חדשות לבקרים בחסותם של דיזנגוף וביאליק נפתחו בה תערוכות רבות של ציירים ארצישראליים צעירים באותה חסות עצמה הפליגו לדרכן ההופעות הראשונות של קבוצת "הבימה" בארץ, ולכל אחת מהצגות-הבכורה שלה נתלוותה הרצאה מאלפת של "המשורר הלאומי". ב"אהל שם" וב"בית העם" נערכו ערבי-הרצאות בכל תחומי העיון והמדע, ובני-הנעורים נהרו אל בתי-הראינוע ואל מגרשי-הכדורגל. אפילו בית-אופרה היה בה בתל-אביב.


הגימנזיסט, שמשך בסתר בעט סופרים-חובבים, פקד בקביעות את הצגות התיאטרון, שהוצגו במרכז התרבות התל-אביבי המתעורר: מילדותו נמשך אל אמנות הבמה לסוגיה, וכבר בין שירי הילדות והנעורים הגנוזים שלו ימצא הקורא רמיזות רבות לדראמה העולמית. לימים, הקדיש אלתרמן ממיטב מרצו וכישרונו לכל מקצועות הדרמטורגיה: הוא כתב מחזות מקוריים, קלים וכבדי-הגות הוא תרגם מבחר טרגדיות וקומדיות ממיטב ספרות העולם, מפרי-עטם של חשובי המחזאים בכל הדורות הוא חיבר שפע של מערכונים ופזמונים לבמה הקלה וכידוע, הוא אף נשא לאישה לימים את השחקנית רחל מרכוס, וכל חייו נסבו סביב התיאטרון, שלא היה לגביו תחביב ומקור-משיכה מגנטי בלבד, כי אם גם מקצוע ואורח-חיים.


אולם, סיבה כמוסה נוספת הייתה לו לעלם הצעיר לפקוד בקביעות את הצגות "הבימה", והיא אהבתו-הערצתו לשחקנית חנה רובינא, המרוחקת והקרובה כאחת, שאלתרמן הכירה כל שנותיו, אף כי שנים רבות, ולימים גם ארצות ויבשות, הפרידו בין השניים. תיאטרון 'הבימה' החל דרכו, כידוע, כ"סטודיה דרמאטית" ליד התיאטרון האמנותי במוסקבה, מן הטובים בתיאטראות העולם דאז, ורובינא נמנתה עם מייסדיה של הלהקה. לאחר שהתנכלו לה השלטונות הסובייטיים, וזאת בשל התערבות הייבסקציה (למרבה האירוניה, היו אלה יהודים דווקא שהתנגדו לתיאטרון עברי בברית-המועצות, והחישו את קצה של "הבימה" במוסקבה), הועלתה הלהקה ארצה בהשתדלותו של ביאליק. תיאטרון "הבימה" עשה את צעדיו הראשונים בארץ באביב תרפ"ח, ומיד פתח במסע הופעות, שהתבסס בעיקר על 'הדיבוק' מאת אנ-סקי ועל 'היהודי הנצחי' מאת ארנברג - מן הרפרטואר הקבוע של הלהקה מימי מוסקבה.


שורשי יחסו המיוחד של אלתרמן כלפי השחקנית הנערצת נעוצים עוד בבית-אבא: מי שנודעה לימים כ"גברת הראשונה" של התיאטרון העברי נמנתה בנעוריה עם הסמינריסטיות הראשונות שנתקבלו ל"קורסים הפרבליים" של יצחק אלתרמן ויחיאל הלפרין. כידוע, היו אבותיהם של נתן אלתרמן ושל יונתן רטוש (אוריאל הלפרין ה"גננים" העברים הראשונים, וביחד ערכו כתב עת לענייני גן-הילדים ('הגנה' וסמינאר לגננות. שני המחנכים הבחינו מיד בכישרונה הדרמאטי של הגננת לעתיד (שיטת פרבל הדגישה הדגשה רבה את היסוד הדראמטי בשגרת היומיום של גן-הילדים), ועודדוה לשכלל וללטש את כישרון המשחק שלה. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשנאלצה להפסיק את הופעתה בתיאטרון מסיבות שהזמן גרמן, חזרה רובינא אל ייעודה הפדגוגי, שאותו נטשה לטובת התיאטרון, עם סיום לימודיה בסמינאר ועם הצטרפותה ל"סטודיה הדראמטית" בהנהלת וכטנגוב.


כשיסד אביו את הגן העברי הראשון בוורשה ואת "הקורסים הפרבליים" שלו, היה נתן תינוק בערישה, ויש להניח כי יחסה של חנה רובינא כלפיו היה כשל אם או דודה לילד-טיפוחים. לפיכך, מפתיעה הנימה הארוטית הבולטת, העולה ובוקעת משני השירים הגנוזים - שירי אהבה והערצה - ב המשורר הצעיר לשחקנית המנוסה והמבוגרת ממנו בשנים רבות, עם הופעותיה הראשונות בתל-אביב באביב ובקיץ תרפ"ח. שני השירים נותרו בנוסח טיוטה, ב-יד צפוף וקשה לפענוח, בגיליון שצורף למחברת שירי תל-אביב של אלתרמן (שיריה של מחברת זו טרם ראו אור).


אחד משירים אלה חובר ביום כ"ז בניסן תרפ"ח אחרי הצגת "הדיבוק", ואילו השני חובר בערב שבועות תרפ"ח - בין ההצגה היומית והצגת הערב של המחזה "היהודי הנצחי" (עלב-היד של השיר הקל והמאולתר ב: "מאחורי הקלעים"). הראשון הוא שיר רפסודי רב-בתים, בעל מקצבים משתנים, שבמרכזו מתואר - בשורות קצרות בנות שני יאמבים - מחול "הדיבוק" האקסטטי, שאליו ואל השחקנית-העלמה דקת-הגזרה ובעלת הצמות השחורות הדקות מרותקות עיני המעריץ הצעיר ("מתוך רקמת אלפי עיניים / עיניי רותקו אליך"): "כשופת חלום / תנועי דום / לאט, לאט / כבאבל עד / בשלמת שחר / בשלמת צחר / אותה גדלות / אותו יגון. / ואור פנים חיוור, חיוור.. / וזיו אישון בוער, בוער / ... הו מה נאווית! / קשתות גבות, / דקות, דקות. / צמות שחורות. // הו מה עיפת!.. / הנה, הנה / נשאו אותך / עלפיהם / פסיל שיש נח. // וזוג עינים / עם מבט / תועה, נתלה / בין עולמות. // עדי עתה / עוד לא נשכח / עמי מראך / במות חמה / מלוהטה / בליל חשך / בערבים. // (... אותך הה, את / המפליאה / המעגימה". את עצמו מתאר הדובר בשיר זה כמי שצועד לבדו לאחר רדת המסך לחוף הים האפל, מתחת לשמים הבוערים בבערת כוכב כחול, הוא וצלו הקלוש לצדו, מהרהר ב"כלה" בלב נסער. יחסו כלפי האשה כהת השיער, הגוחנת אל הקהל להעניק לו מתת "מנטל זהבה", מזכיר את היחס הפטאלי לאשה האהובה בשיר המוקדם 'תליית חלומות', שלא כונס בספר. שיר זה מרמז לסיפור אהבתם הגורלית של טריסטן ואיזולדה, שהדראמה שלהם ממשיכה להתחולל מדי ערב בהיפרד השמש הבהירה מן העבים הקודרים ומבתי-העיר האפורים ("איזולדה" - הזהובה "טריסטן" – הקודר).


בשיר שב לאחר העלאת "היהודי הנצחי" (על מחזה זו סיפר ביאליק כי גורקי נמלא דמעות כשצפה בו, מבלי שיבין מלה מן הנאמר), שואל האני-המשורר את השחקנית אם היא חשה במבט, מבטו של אוהב-אויב, שנעץ בה כנבואה רעה בטרם קרב: "ההרגשת בי? / השמעת לבי לוחש לך / במלמול מטורף אושר / פה אני אתך. // ההקשבת, שירה ה מפי (... אני נודד הייתי / ואת לי כנף אהלי / (... בשבי נכר / נפשי ערגה אליך / אמרתי, בכל הארץ / לחפשה אלך. / וכשמצאתיך... / על ברכי כרעתי / שפתי דולקות נגעו בך / ברנת ששון... / את נשיקתי עמי נשאתי / מני ים ? וכבד שירה גועשת / מן מדבר ? חולות מוכי שרב / את נשיקתי עמי הבאתי / מני רוח אלם מלטפת / מני ציץ נסתר כחול לב וצהוב עין / לתתה לך". השיר מסתיים עם בהלו של הצעיר לביתו מלווה בצלה הרודף של השחקנית, הנמענת של שיר-האהבה הפטאלי הזה: "אחר הי / ובאשר הי / היית עמי / ובאשר אלכה / את עמי תהי! / אני נודד... / ואת לי כנף אהלי" (בסוף השיר מהדהדות כנראה שורותיו הנודעות של ביאליק בשיר-הפרדה 'לנתיבך הנעלם', שראה אור בראשונה בקובץ 'כנסת', תל-אביב, תרפ"ח).


הופעתו של ספר שיריו הראשון של אלתרמן בוששה לבוא. עשור שלם חלף מן השירים המאולתרים הללו, שבו "לעת מצוא", בעט קל ומרפרף וללא עומק הגותי, ועד להופעת 'כוכבים בחוץ'. בקובץ הבכורה, לאחר שיר-פתיחה קצר ופשוט למראה, שהואין "כיוון כלים" לקראת השמעת היצירה הגדולה, הובא השיר המורכב ורב-הרבדים 'פגישה לאין קץ', שנודע לימים כאחד משיריו החידתיים והמעניינים ביותר של אלתרמן. משיר-האהבה הבשל, כמו מן הסקיצות האקראיות שבו מתוך הערצה לחנה רובינא, עולה מע-יחסים פראדוקסלית, רבת סתירות וניגודים, בין אשה גיגנטית, שהיא כעין "גבירה" רמה ונישאה לבין משורר "הלך", מך ומורכן-ראש, שאינו מגיע לקרסוליה. בשיר-האהבה הגנוז מתאר המעריץ את עצמו כהלך, שהאשה היא לו כנף אהלו, והוא נודד ברחבי תבל - בים הגועש ובמדבריות מוכי השרב. הוא כאביר הצוען בדרכי החיים בעקבות גיזת הזהב, יוצא לדרכים כדי למצוא את האבדה - אבן-חן נעלמה - ולהשיבה למלכה הנערצת (ייתכן שה"אוצר" החבוי אינו אלא נשיקת-אהבתו, שאותה הוא מבטיח להביא לגבירתו). גם מן השיר המוכר והידוע עולה תמונת-עולם רומנסית, לפיה ספונה האשה כמלכה או כגבירה מרוחקת במרום היכלה, ואילו הדובר נודד בדרכים ש"בחוץ" כטרובדור או כמינסטרל. היא - סמל השפע הפריון, שנתברכה בעושר אינסופי, והוא הלך דל וערירי, חסר קורת גג, הסובב סחור-סחור כל ימיו, כדי לזכות ברגע של חסד. הוא מוכן ל למען האשה הנערצת באש ובמים ולהקריב למענה כל קרבן, כדי לזכות ולו בחיוך אחד ממנה בטרם ייתמו חייו.


ייתכן ששיר-ההזדמנות קל הערך, שבו פונה הצופה שפל-הרוח אל השחקנית הגבוהה והנישאה, שאוצר האימז'ים שלו קשור להצגת "היהודי הנצחי" (הלך-נווד, הכמה בכל שנות נדודיו אל כנף אהלה של האשה היה הגרעין הראשון שהוליד את שיר-הפנייה הידוע ל"את" המסתורית, אחד מפניניו של המודרניזם הארצישראלי, שזה כבר היה לקלאסיקה. מפאת מורכבותו ואיכותו החידתית והמסקרנת של השיר 'פגישה לאין קץ', רבים כבר ניסו להתמודד עם קשיי פענוחו, אך השיר מוסיף לחמוק מתיחום ומהגדרה ומציב לפני קוראיו חידה נצחית, שחקרה אינו קרב כלל למיצויה.


עברו שנים, ואלתרמן שכבר נודע בשערים כמחברם של כמה מקובצי השירה החשובים של דורו, הקדיש אחד מ"טוריו" - טורי 'הטור השביעי' - לחנה רובינא (כרך ג, תשי"ד-תשכ"ב, עמ' 195-198). גם ב"טור" המאוחר, כמו בשיר-ההערצה המוקדם ניצבת חנה רובינא כגבירה על כן גבוה, בבדידות מזהרת, כמלכה עוטה גלימת מלכות:


ארגמן וקרעים. דמות אחת אין אחרת

שחקנית הטרגדיה גבוהת-ההדום.

לפעמים היא אולי נכספה על אם-דרך

אל מחזה ההוי ומשחק היום-יום

אך היד שבחרה היא היד הגוזרת

את עגול הבדידות המואר ועירם.


"ארגמן וקרעים" - צירוף אבוקטיבי ורב-משמעים, המעלה דם ואש ותמרות עשן, והוא תמצית הטרגדיה חדת-הניגודים, שבה נופלים במערכה החמישית הגיבור האריסטוקרטי או הגיבורה המלכותית העוטה גלימת מלכות ארגמנית ממרום היחש והגדולה אל תהומות הקלון והכישלון. חנה רובינא, אומר השיר בגלוי, איננה מתאימה לקומדיות קלות-דעת ולבמת הרוויו הקלה, כי היא נועדה מעצם ברייתה להיות מוארת באורו הקר והמקפיא של הזרקור הבודד ולהיות מוקפת בתפאורה הנזירית של הבמה האקספרסיוניסטית עזת-המבע, המעלה את הטראגדיה האנושית למדרגת סמל אמנותי גבוה.


כדי לתת ביטוי לכישרונה הטבעי של השחקנית האצילה והתמירה, המגלמת לדידו, בשערה הקלוע ובמבטה העז, את מורשת החן היהודי, המשילה אלתרמן לכלי-נגינה, המנגן מאליו, למגע הרוח במיתריו. "כינור דוד" או "הנבל האאולי", שהרוח ניגנה במיתריהם היו סמל השירה הרומנטית, הספונטנית, שבקעה ועלתה מאליה ללא כוונת מכוון. באמצעותו, תיאר אלתרמן את כישרונה רב-האנפין (היא מדומה כאן ליונה וללביאה כאחת והפורץ מאליו של השחקנית הדגולה, שקלסתרה החיוור, מקושת הגבות ועטוי הצמות השחורות היה במשך שנים רבות לסמלו של תיאטרון "הבימה".



* לפי חלק מן המקורות נולדה רובינא בשנת 1889; לפי מקורות אחרים - בשנת 1892.

** נתונים ביוגרפיים אלה ואחרים מובאים בספרו של מנחם דורמן 'אל לב הזמר', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז.