ארבעה אלתרמנים

עודכן ב: יונ 9

המשורר ותחיית השפה העברית


כל ימיו עמד נתן אלתרמן נפעם ונרגש מול תהליכיה של "תחיית השפה העברית", וביטא שוב ושוב את תחושותיו ואת הרהוריו של משורר החי בתקופה שבָּהּ הולכת ומתפתחת תופעה נדירה וחסרת תקדים בחיי עַמו ובתולדות תרבותו. הוא כתב על השפה העברית המתעוררת עשרות שירים – קלים ו"קָנוניים", הוּמוֹריסטיים ועתירי הגוּת – הרבה יותר ממה שכָּתבו עליה כל גדולי השירה העברית גם יחד.1


דומה שהוא לא חשש לרגע פן יאשימוהו בהחזרת הגלגל לאחור אל תקופת ההשכלה, אל דורם של אד"ם הכהן, מיכ"ל ויל"ג שכּתבו שירי תהילה נמלצים על השפה העברית המתעוררת מתרדמתה. מורו ורבו אברהם שלונסקי התנער מן הקלסיקה המודרנית וכינה את יחסו של מִמסד הספרות בארץ כלפי קנייניה בכינוי-הגנאי "יל"גיזם".2 לעומתו בחר אלתרמן להעלות מתהום הנשייה משוררים כדוגמת מיכ"ל, יל"ג וביאליק, שהיו לקלסיקה עוד בחייהם, ולקשור להם כתרים בזכות תרומתם לתחיית השפה העברית וספרותה. הוא עשה כן גלויות ומפורשות במחזור "שלושה שירים בפרוור" (עיר היונה), שבּוֹ העלה באוב את דמויותיהם של מיכ"ל ויל"ג, והניח להם לשוטט ברחובות תל-אביב ובשווקיה כדי להתרשם הן מכִּברת הדרך שעשתה השפה העברית הן מן המציאוּת החוץ-ספרותית שנולדה בעקבות הרנסנס התרבותי. ניכּר שהוא התגאה בהֶשֵּׂגי דורו – דור שהתבונן בתחיית השפה כבעובדה קיימת שאין עליה עוררין.


אלתרמן תיאר בשירים שכּתב על השפה העברית את הרצף שבין שתי ההמהפכות האֶבוֹלוּציוניות הללו: תחילה, הפיכת העברית מ"לשון קודש" ל"לשון חולין", ואחר-כך – הפיכתה מ"לשון הספר" ל"לשון החיים". באמצע המאה התשע-עשרה, בדורם של מיכ"ל ויל"ג, עברו כידוע על העברית תהליכי חילוּן אִטיים ומתונים שהֲפכוּהָ בהדרגה מלשון ליטורגית ללשון ספרותית "רגילה" ו"טבעית" – נטולת הילה של קדוּשה ויוקרה. במִפנה המאה העשרים התחולל כידוע שינוי נוסף, נועז לא פחות מקודמו, שהפך את העברית מלשון הספר ללשון הדיבור. בשנים שבהם התחילו להתפרסם שיריהם של שלונסקי, אלתרמן, אצ"ג, רטוש ולאה גולדברג כבר נולדו בארץ אלפי "צַבָּרים" שהעברית הייתה שפתם הראשונה. במערכת החינוך הארץ-ישראלית והישראלית למדו גם רבבות ילדים שנולדו אמנם בגולה אך הוריהם הביאוּם ארצה בעודם רכים בשנים, ולא אחת הייתה העברית שפתם האחת והיחידה. אלתרמן עמד משתאה לנוכח התופעה המופלאה: רק לפני שנות דור יצאה העברית מן הספרים, וכבר היא מתהלכת ברחוב ובשוק – במדי שרד וברישול, במחלצות ובבגדי עבודה פשוטים. הוא הִרבּה לתאר בשיריו גיבורים היוצאים מבין דפי הספר, ומתחילים להלך בדרכים – בחיק הטבע או בחוצות העיר – ביָדעו שהמציאוּת החדשה נולדה מן הספרים.3


שתי המהפכות הללו הולידו שתי מהפכות נוספות במציאוּת החוץ-ספרותית – תחיית העם ותחיית הארץ. את המהפכות הללו – הרוחנית-תרבותית והחָמרית-הקונקרטית – בחר אלתרמן להעלות על נס בסיוע תמונות מימי הקמתה של העיר תל-אביב, "העיר העברית הראשונה". למן שירי "סקיצות תל-אביביות", שפִּרסם המשורר הצעיר בעיתון דבר בשנת 1934 ושירי "רגעים", שפִּרסם בעיתון הארץ בין השנים 1934 – 1943 ועד לשירי חגיגת קיץ (1965) ואף מעֵבר להם, הביע בשיריו אלתרמן את הרהוריו לנוכח שתי התופעות הרֶנסנסיות המקבילות שהלכו ונתממשו לנגד עיניו, אף "צילם" את התמונות בעדשת "מצלמתו".4 הוא ראה בלשון העברית דבֶק המלכד את התופעות זו לזו. לכן הכתיר את שירי כוכבים בחוץ בכותרת "שירים שֶׁמִכְּבָר", ולא "שירים משכבר הימים", כי עלה בידו לבנות בשיריו גשר אל ימי קדם – אל גולי בבל שישבו באתר הגאוגרפי ששמו "כְּבָר" (יחזקאל ג, טז) שלצִדו ניצבה תל-אביב ההיסטורית.


בין שורות שיריו – בשירי "רגעים" ובשירי עיר היונה בעיקר – הוא העלה לא פעם את הטענה שספרות ההשכלה הייתה הניצוץ ראשון שהצית את הלפיד שהוביל את העם אל הארץ ואל הדיבור העברי. הוא הֶאֱניש תכופות את העברית, ותיארהּ כיֵשות הבונה גשרים אל מחוזות רחוקים בזמן ובמקום. הוא, שנולד כשנה לאחר הולדת העיר והובא אליה בגיל חמש-עשרה, נטל על עצמו משימה ייחודית: להיות הטרוּבּדור התל-אביבי הראשון שילַווה בשיריו העבריים את הקמת העיר שאותה ראה כמֶטונימיה וכמשל לתחיית העם ולתחיית הארץ.


לפיכך, לא פעם מיזג אלתרמן את התופעות – תחיית העברית והקמת "העיר העברית הראשונה" – והֲפָכָן למהות אחת, כאילו ירדו כרוכות מן השמים. כאשר כתב בשירו "ערב רחוק" (עיר היונה)5 על צעירה ארץ-ישראלית בת עשרים ושתיים, הוא יצק לדמותה את מאפייני העיר העברית הראשונה, סמל תחיית העם בארצו, ואת אלה של השפה העברית בת עשרים ושתיים האותיות (ואף הִפּיל לרגע את החומה המפרידה בין האישי לציבורי, ושִׁרבב בשירו רָמז קל לאהובתו הראשונה, עִברייה שושני-עופר בת המושבה ראש-פינה וגננת בקיבוץ דגניה א', שדמותה "מככּבת" במרומז בשיריו המוקדמים). בראש ספרו עיר היונה (1957), ה"מתעד" את האירועים שקדמו להקמת המדינה כעשור לאחר התרחשותם, הציב שיר בשם "שיר פותח", שבפתחו נכתב בגלוי ובמפורש: "כָּאן נֶאֶסְפוּ דִבְרֵי שִׁיר / שֶׁחֻבְּרוּ בְּשׂוֹא שְׁאוֹנָהּ / שֶׁל הָעֵת בִּהְיוֹתָהּ בּוֹנָה עִיר / וּבוֹרְאָה הָאָרֶץ וּלְשׁוֹנָהּ".


את שירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה, לרבות שירי הבוסר שנכתבו לפני הולדת ספרו הראשון כוכבים בחוץ (1938), חיברו ארבעה אלתרמנים שכל אחד מהם שלט ברובד אחר, או במִשלב אחר, של השפה העברית. נִמנה את הארבעה לפי סִדרם הכרונולוגי, לאו דווקא לפי משקלם הסגולי:


⦁ראשון בין הארבעה היה אלתרמן ה"גלותי" שדיבר עם סבתו בלשון יִידיש ולמד עד גיל חמש-עשרה בבית-ספר התיכון הדתי-החרדי "מגן דוד" בקישינב, שבּוֹ קנה את ידיעותיו בלשון המקורות לסוּגיהָ ולתקופותיה;

⦁אחרי אלתרמן ה"גלותי" הגיע תורו של אלתרמן הארץ-ישראלי, שעם בואו לתל-אביב בשנת 1925 למד מחבריו ה"צַבָּרים" את רזי העברית הילידית ואת כלליה. בשנות לימודיו בגימנסיה "הרצליה", הוא רכש ידע נרחב בספרות העברית החדשה, זו שלא נלמדה בבית הספר "מגן דוד" בקישינב שאת ספסליו חבש שלוש-ארבע שנים בתקופה הפורמטיבית של חייו;


⦁אחריהם הגיע תורו של אלתרמן איש העולם הגדול, שלמד אגרונומיה בצרפת בין השנים 1929 – 1931, הלך שֶׁבי אחר קסמיה של תרבות המערב וביקש להכניס לאוהלי שֵׁם מ"יָפיוּתו של יפת" (רבים רואים בו עד עצם היום הזה את גדול המתרגמים לעברית של מחזות שייקספיר ומולייר);


⦁בצִדם של שלושת האלתרמנים הללו צמח גם אלתרמן הרביעי, ה"רחובי",6 שהִטה אוזן לעגת הרחוב, השוּק והסדנה ולא נרתע מן השימוש בביטויים המוניים, שאנשי לשון טהרנים נוהגים לגנותם ולראות בהם גילוי של חוסר תרבות. הוא שקנה את ידיעותיו בעברית בגולה ממורים שמרנים, שהקפידו על כל תג ותו, התפעל מן העברית הארץ-ישראלית הדבוּרה, שנעשתה שפה לא מליצית ולא מאולצת, ובירך עליה את "ברכת הנהנין".


כל אחד מארבעת האלתרמנים הביא אִתו אל שולחן-הכתיבה אוצַר-מילים שונה, שאינו מתלכד בנקל עם זה של שלושת "אֶחיו". אף-על-פי-כן, כל הארבעה דָּרו בצוותא חדא, ופעלו בשיתוף מלא, מבלי להפֵר את הדיסקורד ההרמוני ששָׂרר ביניהם. ביצירה האלתרמנית, שמשכה את חוטיה מארבעה רובדי לשון שונים, נטוותה רִקמת שעטנז מרהיבת-עין שיש בה מִכּובד הדורות ומקלוּתם של "חיי שעה". חוטיה לקוחים מִים ומִקֶּדם, מרחוק ומקרוב, מן היְקר והיָקרה של אדרות המלכוּת הנדירות ומן הבדים הפשוטים והצעקניים הנמכרים בזיל-הזול אצל בעלי הדוכנים בשוּק. התוצאה ההיבּרידית לא דהתה ולא איבדה את חריפותה במרוצת השנים. גם כיום היא עדיין שובה את הלב, ומפתיעה את הקורא והמאזין במקוריותה, ביופיהּ ובססגוניותה.


לא במקרה בחרנו לתאר את התופעה במטפוריקה מתחומי האריגים והמלבושים. במחזהו "אסתר המלכה" תיאר המשורר-המחזאי את הבְּליל הלשוני שבשיריו במילים: "מִתְעָרְבִים הַחוּטִים שְׁתִי וָעֶרֶב / וּבִמְלֶאכֶת רִקְמָה עַתִּיקָה / מְצַיְּרִים הֵמָה כֶּתֶר וָחֶרֶב / וּמִגְבַּעַת-לֵצִים מַצְחִיקָה". ואכן, בעברית האלתרמנית, כמו בעברית הארץ-ישראלית הקונטמפורנית, התגלתה מזיגה – אוקסימורונית והרמונית כאחת – של לשון יום-יומית ושל לשון למדנית-תורנית, של לשון העיתונות ושל "לשון השוּק". כתיבתו הקלה (פזמונים שחיבּר לרדיו ולבמת הקָבּרט, "רגעים" ו"טורים" שחיבּר לעיתונות היומית והעִתית) זרועים היו כאמור במילים לועזיות ובביטויי עגה "צורמי אוזן". אלתרמן ה"רחובי" נטה לפעמים לנהוג בקונדסוּת ולהכניס לשיריו ביטויים לא תקניים, לרבות מחווֹת ווּלגריות של עידוד והתלהבות, ולצִדם – ביטויים בוטים של קללות וגידופים. את אחד משיריו הז'ורנליסטיים המוקדמים "הלשון והשלט" (קיץ 1936) הוא חתם במשפט המחוייך: "הָעִבְרִית בַּסְּפָרִים לְמִשְׁמֶרֶת נִכְתֶּבֶת, / אַךְ הָעָם לוֹמֵד עִבְרִית בַּשּׁוּק!". ובשיר "השומע עברית" (השיר החמישי במחזור "שירי נוכחים" שבקובץ עיר היונה), נכתב באותו הֶקשר: "הָעִבְרִית – יֵשׁ בָּהּ נֹפֶךְ שֶׁל אֵלֶם-לְוָי [...] בְּשָׁמְעֵנוּ אוֹתָהּ מִפִּזְמוֹן שֶׁל הֲבָאי [...] לֹא זָרָה הִיא לַשּׁוּק וְנָאָה הִיא לְסֵפֶר".


את הבְּליל המילולי הפּוֹליפוני הזה יצק המשורר הצעיר אל תוך הצהרות האהבה הנרגשות ששילח בשיריו כלפי נשים יפות-מראה וכלפי מראות תבל – הטבעיים והאוּרבּניים – המקיפים את האדם "בדרך הגדולה" שבָּהּ הוא מהלך כל ימיו על פני האדמה. בתארו את העולם הארצי לא שכח את המפה האַסטרלית החופפת עליו עם גרמי השמים המשוּבּצים בה לרוב. כל הניגודים העזים והנועזים הללו, שכביכול אינם יכולים לדוּר בכפיפה אחת, שימשו אצלו בערבוביה, ויצרו בשיריו את המזיגה האלתרמנית הייחודית שטעמה לא נתפוגג ולא נמַר עד עצם היום הזה. גם המציאוּת החוץ-ספרותית נשתקפה בשיריו כבליל אֶתני, רב-קולי וססגוני, של גלויות שונות ושל לשונות שונות, שרק השפה העברית מצליחה במידת-מה לחַשקוֹ וללַכּדוֹ למהות אחת: "קוֹלָם לֹא יִשָּׁמַע לְמֵרָחוֹק / וּבוֹ חָפְזָה וְיֶגַע וּכְעָסִים / שֶׁל צָרְפָתִית יוֹצֵאת מָרוֹק / עִם יְהוּדִית שֶׁל מוּבָאִים מֵקַפְרִיסִין. // עִם הָעִבְרִית הַמַּעֲשִׂית מִן הַשְּׁכוּנוֹת / וּמִן הַפַּרְוָרִים וְהַמְּשָׁקִים. / קוֹרוֹת הַזְּמַן בְּשֵׁם בָּהּ מְכֻנּוֹת, / לַהֲמֻלָּה הִיא חוּט שָׁנִי וְחִשּׁוּקִים".


נתאר אפוא בקצרה את ארבעת האלתרמנים, שכל אחד מהם השתמש במִשלב אחר, או ברובד אחר, של הלשון העברי. התוצאה הניכּרת ביצירת אלתרמן היא כאמור בליל פוליפוני – "צורם" והרמוני כאחד – ובו ארבעה קולות שונים שלכאורה אינם מתאימים זה לזה ורק בדרך נס הם מתלכדים למֶלוֹדיה אחת:


אלתרמן ה"גלותי" לפני "ארון הספרים העברי"

מן הבחינה הכרונולוגית, הראשון מִבּין ארבעת האלתרמנים היה כאמור אלתרמן ה"גלותי", שהגיע ארצה בגיל חמש-עשרה, לאחר שנדד עם משפחתו מרוסיה הלבנה לוורשה ומשם לקישינב דרך מוסקבה וקייב. כבנו של מייסד גן-הילדים העברי התחנך נתן הילד מִשחר חייו בעברית בלבד, אך עם סבתו ("הבּאָבּע", הלא היא סטרנה לייבוביץ, אֵם אִמו, שהתגוררה בבית המשפחה בכל תחנות נדודיה עד ליום מותה בשׂיבה טובה בתל-אביב), דיבר בלשון יִידיש. בבגרותו המשיך אלתרמן לתרגם מלשון יִידיש: הוא תרגם את מחזהו של אברהם גולדפֿאַדן המכשפה (הטקסט אבד ונשארו רק המודעות שהודבקו על עמודי המודעות בחוצות העיר) וכן משירי קדיה מולודובסקי ושמחה אייזין. בשירי עיר היונה (1957) הוא הביע לא אחת את מחאתו נגד בני דורו המַפנים עורף לתרבות הגולה ולערכיה ומתנתקים ממנה בשאט-נפש, מבלי להבין על מה הם מוותרים. הוא לא קשר כתרים לתרבות הגולה, אך התנגד למגמה ה"כנענית" שביקשה להינתק ניתוק חד ומוחלט מכל ערכיה של ספרות ישראל שנכתבה על אדמת נֵכר.


בעת נדודיה של המשפחה, בדרכה מרוסיה לארץ, למד הנער בגימנסיה הדתית-חרדית "מגן דוד" בקישינב שאת ספסליה חבש שלוש-ארבעה שנים (תרפ"א – תרפ"ד).7 כאן קנה את ידיעותיו בעברית הקלסית של המקורות הקדומים ובספרות ימי-הביניים. עיוּן שהוי בשיריו יגלה שהנער "הגלותי", שהיה לימים לדעת רבים בכיר משורריה של מדינת ישראל, גילה בקיאות מרשימה בכתובים: בתנ"ך ובפירושיו, במדרשי חז"ל, במשנה, בתוספתא ובאגדות חסידים, ושליטתו בעברית הקלסית הייתה טובה מזו של רוב חבריו לאסכולה. שלונסקי, אבי האסכולה, שלט שליטה וירטואוזית בעברית של המקורות הקדומים (תוספות שהוסיף בכתב-ידו לצד ערכיו של המילון העברי שבארכיונו מלמדות על ידענותו המופלאה ועל לוליינותו המילולית המקורית). אברהם אורלנד שלמד כאלתרמן בגימנסיה "מגן דוד" בקישינב גילה אף הוא שליטה מרשימה ב"ארון הספרים העברי". לשאר החברים בחבורתו של שלונסקי, גברים ונשים גם יחד, היה ידע ספּוֹרדי למדיי במקורותיה הקלסיים של העברית, לרבות ללאה גולדברג שלמדה בגימנסיה העברית בקובנה וחיברה באוניברסיטת בון שבגרמניה דיסרטציה על הניב השומרוני. בכתבי-היד המוקדמים של שיריה וביומנה ניתן לגלות שגיאות כתיב לא מעטות.


דוגמאות מובהקות לבקיאותו של אלתרמן במקורות ניתן למצוא בשירי עיר היונה (1957), שבהם נתן דרור למִטען הלמדני שנטמע בו אף יותר מאשר בכוכבים בחוץ (1938) ובשאר השירים המוקדמים. כך, למשל, נכתב בשיר "ליל פָּנים אל פנים" (עיר היונה) "עוד יָעִידוּ אֵתָהּ וְחַרְבָּהּ", תוך שימוש בצורה הנדירה 'אֵתָהּ' במקום שהקורא המצוי מצפה לצורת 'אִתָּהּ' (על משקל "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים"; ישעיהו ב, ד; או "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת"; יואל ד, י). ואולם, לא שגיאה יצאה כאן מלפניו, שהרי בתנ"ך מצאנו: "לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת-מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת-אֵתוֹ [...] וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן" (שמ"א יג, כ – כא). אלתרמן בחר כאן אפוא בצורה הנדירה "אֵתוֹ", שהיא בבחינת dís legomenon, כלומר מילה המופיעה בתנ"ך פעמיים בלבד (ובמקרה של "אֵתוֹ [...] אֵתִים" – בשני פסוקים עוקבים), ולא בצורה הצפויה והמקובלת. בהשתמשו בצורה המקראית הנדירה "אֵתים" הוא ביקש כמדומה לחשוף את הקשר בין פינה שכוחה "בארון הספרים העברי" לבין המציאוּת האקטואלית, הרחוקה לכאורה מן העבר הלאומי, אך לאמִתו של דבר נובעת ממנו. אולי לכך התכוון אלתרמן כשהמליץ בשיר א' של מחזור שיריו "שיר עשרה אחים": "אֶהֱבוּ הַמִּלִּים הָעֵרוֹת כְּוָרִיד, / הַמְפַכּוֹת בְּסִבְכֵי מְלִיצָה וָשַׁיִת, / לִבְלִי יֶגַע רַדְּפוּן עַד קַצְוֵי הָעִבְרִית, / גָּרְרוּן בַּצַּמּוֹת אֶל הַבַּיִת. // כָּל שׁוּרָה תִּבָּחֵר כְּעַלְמָה בְּשִׁבְיָה / וְחַפְּשׂוּ הָיָּפָה בִּבְנוֹת הַפֶּלֶךְ. / וְחָרוּז תִּמְצְאוּ לָהּ שָׁלֵם כִּשְׁבוּעָה, /אוֹ חָצוּי וּמַגִּיר עֲסִיסוֹ כַּפֶּלַח". אכן, אלתרמן רדף אחר מילות שיריו עד קצווי העברית, והגיע גם למקומות שכוחים ונידחים שבני החבורה התל-אביבית לא הגיעו אליהם ולא פקדום.


וכך, בשיר ה' של המחזור "סיפור מלילה" (עיר היונה), נכתב: "בַּלֵּיל נָטְרָה שָׂדֵהוּ הַנִּזְרַעַת". הקורא המצוי הן יודע אל נכון ש'שָׂדה' הוא לשון זכר, גם בלשון המקרא וגם בלשון ימינו; ואולם, בלשון חז"ל מצאנו: "היו לו שתי שָׂדות. אחת זרועה חִטים ואחת זרועה שעורים" (כלאיים, פרק ב, הלכה ד). בהשתמשו במטבע לשון לא שגרתי כדוגמת "שָׂדֵהוּ הַנִּזְרַעַת" הפגין אלתרמן בשקט, אך בגאון, התנגדות נחרצת להמלצתו של דוד בן-גוריון לפסוח על לשון חז"ל בעת תחייתה של הלשון העברית וחידוש פניה. גם כשתיאר אלתרמן בטורו "הגדי מן האגדה" את האב הניגש "בְּפָנִים מְאִירִים" לא טעה: צירוף זה (כדוגמת הצירוף "פָּנִים אֲחֵרִים"; רש"י ירמיה ב לא) מצוי בספרות ימי-הביניים ובקבלה: "למדנו שכּמה פָּנים יש לו להקב"ה. פנים מאירים ופנים שאין מאירים. פנים עליונים ופנים תחתונים. פנים רחוקים ופנים קרובים. פנים שמבפנים ופנים שמבחוץ. פנים של ימין ופנים של שמאל. בוא וראה אשריהם ישראל לפני הקב"ה. שדבוקים בפָנים עליונים של המלך" (זוהר בראשית, פרשת לך לך, וארא, לב ע"א). כך ביקש המשורר לרמוז לקוראיו שיחסי הבן ואביו הם גם יחסיו של העָם עִם אביו שבשמַים.


כאמור, אלתרמן ראה בשפה העברית גשר אל קיומו הקדום של העם, וכדבריו בשיר "ליל תמורה" (עיר היונה): "תּוֹלְדוֹת הָעָם הַמְבֻקָּעוֹת / בְּיַד יַמִּים וְיַד הָרִים, / תּוֹלְדוֹת הָעָם אֲשֶׁר רַק אוֹת / עִבְרִית בָּנְתָה לָהֶן גְּשָׁרִים". לשון אחר: לפי מחשבת הלשון האלתרמני, העברית לבדה שמרה את העם ואיחדה אותו בכל הדורות, מימי קדם ועד לתקופת המדינה, גם בעת שהָרים ובקעות הפרידו בין הקהילות המפוזרות והמפורדות. אותיות הכתב העברי שמרו על הרצף הלאומי, ובנו גשרים שקישרו מחוזות מרוחקים בזמן ובמקום. בניגוד לקבוצה ה"כנענית", אף בניגוד לבן-גוריון, שהסכים בדרכו עם חלק מהנחות-היסוד שלה, דגל אלתרמן ברציפות ובהמשכיות, ולא בנתק. הוא לא השתמש בצורות הנדירות הללו כדי להתהדר בידענות, אלא כדי לחזק ולתחזק את יסודותיו של הגשר הנמתח אל ימינו מִקדם.


להלן נביא דוגמאות אחדות המלמדות אף הן על בקיאותו של אלתרמן בלשונותיהם של המקורות הקדומים. זו ניכרת, למשל, בשימושים השונים שעשה במילה "תער", שהקורא המצוי בן-ימינו מכיר הוראה אחת שלה (סכין חד המשמש לגילוח, כבפסוק "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ", במדבר ו, ה). אלתרמן השתמש בה לא רק בהוראת 'תער גלבים', אלא גם בהוראת 'נרתיק לחרב', ככתוב בשיר ב' של המחזור "בטרם יום": "אַךְ עוֹד יָפְיָן שׁוֹלֵף חַרְבּוֹ מִתַּעֲרָהּ" (על יסוד התיאור: "וַיִּקַּח אֶת-חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ"; שמ"א יז, נא).8


ואם לא די בכך, הרי שהוא השתמש במילה "תער" גם בהוראה הנדירה יותר – "תער הסופר" – שהוא כלי לחידוד הציפורן ששימשה את הסופר במלאכת הכתיבה (ירמיהו לו, כג). בפתח המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" מיזג במציאוּת הפְּנים-ספרותית את דמות הסַפָּר ואת דמותו של הסוֹפֵר, שמאותו שורש נגזרו, ובמשתמע גם את תער הסַפָּרים והגלבים ואת תער הסופר: "לֹא בְּמִלִּים יְסֻפַּר / וְלֹא יְסֻלָּא בְּכֶסֶף, – / אֵיךְ עָבַד בְּפִתְחוֹ הַסַּפָּר / כֻּלּוֹ תַּעַר וָאוֹר וָקֶצֶף.// וְשִׁבְעִים וְשִׁבְעָה סַפָּרִים, / בַּמַּרְאוֹת הַכּוֹפְלוֹת תָּאֳרוֹ, / אֶת זְרִיזוּת אֶצְבָּעָיו מְסַפְּרִים / וְצָדִים אֶת חֲזִיז תַּעֲרוֹ. [....] הָהּ, נוֹצַת הַסוֹפְרִים שֶׁנִּשְׂנָא, / אַתְּ סַפְּרִי בְּרוּצֵךְ מִקֶּסֶת [...] שֶׁהִרְבֵּינוּ עֲסֹק בִּשְׁטוּתִים / וְהִנֵּה הֲקִימוֹנוּ גַם עִיר". תמונתו איש המילים, בעל תער הסופר, שלשונו חדה כתער, מתלכדת כאן באמצעות "המאגיה של המילים" עם תמונתו של הסַפָּר בעל התער, המשַׁנה את פניו של לקוחו ושל העולם כולו ב"חֲזִיז תַּעֲרוֹ" כאילו לבש את דמותו עטורת הברקים של זֶאוּס, אבי האלים מן המיתולוגיה היוונית. ובשיר י"ט מן המחזור "דברים שבאמצע" (חגיגת קיץ), חיבר באופן לולייני את תער הגילוח שבידי הסַפָּרים והגלבים ואת "השָׂעיר" היושב מולם, בריבוי משמעיה של המילה 'שָׂעיר': "אָמְרוּ הַגַּלָּבִים: לוּלֵא / בְּיָדֵנוּ מַסְרֵק, מִסְפָּרַיִם וָתַעַר, / כִּי אָז הָרְחוֹב מָלֵא / שְׂעִירִים וּצְפִירִים עִם שְׁאָר חַיְתוֹ יַעַר" ('שָׂעיר': 'מרבֵּה שֵׂער', 'תיש', 'צפיר', 'צעיר', 'סָטיר', 'שֵׁד', ועוד).


זיקתו של אלתרמן אל "ארון הספרים העברי" לדורותיו ניכּרת אצלו בכל אתר ואתר: כך, למשל, בשירו לילדים "על שמות כַבּירים של אישים אַבּירים", נאספו אצלו בכפיפה אחת כל השמות הנדירים שבתנ"ך, אלה שאיש אינו מתעכב לידם אפילו לרגע קט, וזאת כדי להקדיש לגיבורים הנידחים הללו כעין אֶפִּיטף (שיר-מצֵבה) מחויך במילים שנרשמות בספר, ולא חקוקות באבן. ציוּן ז'נרי זה ("שיר-מצֵבה מחויך") כשלעצמו יש בו מן האוקסימורון האופייני ליצירת אלתרמן, ואכן, אלתרמן לא נרתע מהצמדתן של המָקַבּריוּת והעליצוּת ביצירתו לסוּגיהָ ולתקופותיה. באירוניה וברצינות כאחת הגיע כאן אלתרמן "עד קצווי" התנ"ך כדי "להצדיע" לדמויות הנשכחות הללו, ואגב כך לערוך הֶכֵּרות בינן לבין הקורא הצעיר.


ואין אלה המקומות היחידים שבּהם הפגין המשורר בקיאות ב"ארון הספרים העברי" ובפולקלור היהודי שנקבע במסורות שבעל-פה. בקיאותו ניכּרת לעִתים מזומנות, בדרך-כלל במרומז וכבדרך-אגב: שירו לילדים "מעשה בפ"א סופית", למשל, מבוסס על תיאור מעמד הר סיני בספרות חז"ל (שמות רבה, כט, ט). שירו "על אֵם הדרך" מבוסס על מעשייה חסידית אודות הבעל-שם-טוב, שהלך לחפש את שותפו לעולם הבא.9 שירו "החנווני והשד" (שיר י"ח בסדרה "דברים שבאמצע" בספרו חגיגת קיץ) מבוסס על אגדת חז"ל על שֵׁדים שכַּפּוֹת רגליהם כשל תרנגולים (ברכות ו ע"א).10 בשיר "ובחורף ההוא" (עיר היונה) מתוארת התמורה העוברת על העם הזקֵן בעת שהזקֵנים שָׁבים לעלומיהם, ואילו העלמים מזקינים בטרם עת: "עַם זָקֵן. אַךְ בִּהְיוֹת פְּנֵי הָאֵשׁ הַגְּלוּיִים / מְאִירִים אֶת נוֹפְלָיו, נֶחְשָׂפִים פְּנֵי הָעֶלֶם […] בְּעוֹד רֹאשׁ נְעָרִים בַּלֵּילוֹת הוֹפֵךְ שָׂב / וְשֵׂיבַת הָאֻמָּה מַשְׁחִירָה בִּן-עֶרֶב". ברקע הדברים עומד (במהופך) המעשה בר' אלעזר בן עזריה ששׂערו הפך שׂיבה, מעשה נס, בִּן-לילה (ברכות כח ע"א). אלה הן דוגמאות ספורות בלבד המעידות על הידע המעמיק של אלתרמן בספרות המקראית והבָּתר-מקראית ועל כשרונו להטמיע ידע זה ביצירותיו.11


ידענותו ניכּרת גם ברמת המיקרו-טקסט: בשירים "ליל קיץ" ו"תמצית הערב" השתמש אלתרמן במילה "חֶשֶׁד" (בכל המילונים נהוגה צורת "חֲשָׁד"). עם זאת, צורת "חֶשֶׁד" איננה פרי "חֵרות הפיט" (ֹLicencia Poética) שהִתיר אלתרמן לצורכי חריזה ומשקל. מילון בן-יהודה מלמד שכך נרשמה המילה אצל חוקר הלשון העברית יוהן בוקשדורף (Buxdorf) במילונו משנת 1603, וכך נשתגרה בפי הספרדים


האני-הדובר בשיר "איגרת" מעיד עליו שהוא "תמים" (נאיבי ושלם), אך נפשו חיגרת, ניכּר שברקע הפרדוקס הזה מהדהדת המימרה החסידית האוֹקסימוֹרוֹנית, המיוחסת לרבי נחמן מברסלב או לרבי מקוצק, שלפיה "אין דבר שלם מלב שבור". בשיר זה אף ניתן להיווכח שאלתרמן הכיר את הכתובים כאשר חרז "תמים" ב"תאומים" שהרי בספר בראשית נכתב על רבקה, אם יעקב ועֵשָׂו: "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ" (יֶדע המעשיר את הבנת החרוז "תמים" – "תאוֹמִים" בממד אַלוּסיבי נוסף).


כאשר כתב אלתרמן בפזמון "סַפָּני שלֹמה המלך" את השורה החוזרת "עֶצְיוֹן גֶּבֶר, עֶצְיוֹן גָּבֶר", ניכּר שהוא ידע היטב שבמקור המקראי (מל"א ט, כו; כ"ב מט) נקרא המקום בשם "עֶצְיוֹן גֶּבֶר", ופעם שנייה – לצורך הטעמה בסוף משפט – בשם "עֶצְיוֹן גָּבֶר" (וכך גם בדבהי"ב ח, יז; כ, לה). למרבה האירוניה והפרדוקס, הוא שׂם את הידע הדק והמדויק הזה, שלפעמים אינו שמור אפילו אצל כל אותם למדנים ופילולוגים המדקדקים כחוט השׂערה, בפיהם של מַלָחים משׂורגי שרירים שדקדוקי העניוּת של עולם הלמדנות אינם מאפיינים אותם ואת עולמם.12


אלתרמן ה"גלותי" הפגין אפוא בקיאות למדנית במקורותיה הקלסיים של העברית. אך בכך לא סגי. כמי שגדל ב"רחוב היהודים" עד גיל חמש-עשרה, הוא שילב פה ושם בשיריו גם יִידישיזמים והדים של פתגמי יִידיש, כפי שיפורט כאן להלן בפרק הארבעה-עשר, אף תִּרגם כאמור שירים ומחזות מלשון יִידיש. הוא התבונן במבט אמבִּיוולנטי במגמות ה"כנעניות", שניכּרו גם בצמרת מפא"י, אף הביע התנגדות מרומזת ל"שלילת הגלות" ולמהפכה המהירה והנמהרת מדי לטעמו של "כּוּר ההיתוך" הבן-גוריוני. יריביו ניסו אמנם להציגו כ"משורר חצר" המוצֵא את פרנסתו בעיתון של המפלגה השלטת, אך הוא דבַק בעמדתו העצמאית, ולא שעה לבקשותיו החוזרות של בן-גוריון להפוך לאלתַר ל"יהודי חדש" אגב המרת שמו הגלותי בשם עברי. הוא קיווה שההנהגה תשכיל להכיר גם בקנייני הרוח הרבים שצבר העם בשנות גלותו הארוכות, ולא תדרוש מה"עולים החדשים" להשליך את כל מורשתם בִּן-לילה ככלי אין חפץ בו.13


אלתרמן הארץ-ישראלי והספרות העברית החדשה

הנער ה"גלותי" בן החמש-עשרה, שהגיע לתל-אביב ב-1925 התחיל ללמוד ב"גימנסיה הרצליה", ובשנתו הראשונה נחשב "עולה חדש" בעיני חבריו לספסל הלימודים. את העברית הדשֵׁנה של מקורות היהדות, פרי לימודיו בבית-הספר הדתי, החליפה עד מהרה העברית ה"צַבָּרית" שנקנתה במערכת החינוך הארץ-ישראלית. באותה עת לימדו ב"גימנסיה הרצליה" טובי המורים של תקופת היישוב, בהם סופרים ידועי שם. אלה הִקנו לנער הכישרוני, שחרז חרוזים משחר ילדותו וטִלטל אותם באמתחתו בכל שנות נדודיו, אהבה וכבוד לספרות העברית לדורותיה (בבית הספר הדתי בקישינב קנה אלתרמן ידע רק בספרות העברית העתיקה ובשירת "תור הזהב" של יהודי ספרד). בבית אבא ובמשפחה המורחבת היה הנער מוקף בספרים ובחדשות מעולם הספרות (דודו, זלמן אריאל, עסק בעיקר בעריכת סיפורים ואגדות לילדים ולנוער וספרי לימוד למערכת החינוך), ולימודיו ב"גימנסיה הרצליה" העמיקו את ידיעותיו שנקנו באופן אוטודידקטי.


עד מהרה גילה הנער בקיאות מרשימה בספרות העברית החדשה, והֶכֵּרוּתוֹ עם יצירותיה (עם שירי מיכ"ל, יל"ג, ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, רחל ועוד ועוד) ניכּרת היטב ביצירתו הקלה וה"קנוֹנית". שלונסקי התייחס אל הקלסיקה המודרנית של השירה העברית כאל שירה הכתובה בהברה אשכנזית הראויה לשימור ולחניטה בבית גנזיה של האומה. אלתרמן, לעומת זאת, פתח את שערי שירתו למכמניה של הספרות העברית לסוּגֶיהָ ולתקופותיה, ולא רק בזכות יופיָים הגנוז, אלא גם לנוכח "מגילת הזכויות" שלהם בתקומת העם ותרבותו.


מזגו ההיסטוריוסופי לא הניח לו להתנכר לאבני התשתית של התרבות העברית ולהפנות עורף ליצירה שבלעדיה לא הייתה מתרחשת "תחיית הלשון העברית". כאיש מדע בעל כושר אָנָליטי וכאינטלקטואל שהאמין בעקרונות האֶבוֹלוּציה הדרוויניסטית הבין אלתרמן כאמור שאלמלא תחיית הספרות העברית אחרי המהפכה הצרפתית לא הייתה מתחוללת תחיית העם, חזרתו לארצו ותחייתה של הלשון המדוברת. למורת רוחו של שלונסקי, שלִגלג על יל"ג ועל ביאליק, ראה בהם אלתרמן את מבַשׂריה של המציאוּת החדשה, התרבותית והמדינית. הוא שילב ביצירתו ברצינות משועשעת מובאות לא מעטות מן היצירה העברית במאה התשע-עשרה, וחָלק לה את הכבוד המגיע לה, מבלי להתעלם מפגמיה של לשונה המליצית.14


בסגנונו המתחכם הרצוף פָּרָדוֹקסים, רציניים ומשעשעים גם יחד, הראה אלתרמן בשירי "רגעים" איך הולידו השפה העברית והספרות העברית את המציאוּת הארץ-ישראלית החוץ-ספרותית; שירו הקל "שבוע הלשון העברית" פונה אל העברית כאל דמות מואנשת, ואומר לה: "הֲלֹא אַתְּ וּסְפָרַיִךְ אֲשֶׁר בָּאֲרוֹן / חֲרַשְׁתֶּם רִאשׁוֹנָה אֶת שַׁדְמוֹת יִשְׂרָאֵל./ בִּזְכוּתֵךְ אֶת חֲלֵב הַפָּרוֹת בַּשָּׁרוֹן / שׁוֹתִים עַכְשָׁו / רָמִי / וְרָם / וְיָעֵל". תחיית השפה קדמה אפוא לתחיית הארץ וסללה לה את הדרך, וכיום – למרבה הפרדוקס – בזכות תחיית העברית שהביאה לתחיית העם והארץ – הוקמו ערים שברחובותיהן ניתן לשמוע את בְּליל השפות של ה"עולים חדשים" ושל התיירים: "בְּחַסְדֵךְ […] מְטַיְּלִים בְּעָרֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ / יְהוּדִים / הַדּוֹבְרִים בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן".15 למרבה הפרדוקס, הדינמיקה של התחייה מעידה שבזכות תחייתה של העברית, שהולידה את התחייה המדינית, יכולים היום יהודים המגיעים ארצה לדבר ברחוב ב....שִׁבעים לשון.

ב"אסכולת שלונסקי", שאליה שאף המשורר הצעיר להסתפח, ראו בספרות ההשכלה ובספרות "דור התחייה" חטיבות יצירה מפוארות שהגיעה שְׁעתן לרדת מעל במת ההיסטוריה כדי לפַנות מקום לספרות הארץ-ישראלית המתהווה. כאמור, אלתרמן היה היחיד בין משוררי המודרנה שלא נסחף אחר אָפנת "שלילת הגולה" של חבריו לאסכולה ושל יריביהם "הכנענים", והעניק לספרות ההשכלה ולספרות "דור התחייה" את הכבוד והיקר הראויים להן. הוא היה היחיד מבין משוררי האסכולה שלא תקף את ביאליק (בעת ששלונסקי עורר את הפולמוס סביב שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"), ולא התעלם מן המשורר המזדקן (כמו לאה גולדברג, למשל, שנדרשה ליצירת ביאליק רק שנים לאחר מותו כשעיבדה לתאטרון הילדים את האגדה הביאליקאית "אגדת שלושה וארבעה" ולימדה את יצירותיו באוניברסיטה העברית).


בהכירו בחשיבותה ובערכה של הספרות העברית החדשה, שנולדה על אדמת נֵכר, שילב אותה אלתרמן בשירתו (ולא ביקש לראות בה מוצג מוּזֵאלי המוצב בבית-הנכות הלאומי, בחינת "לראותו בלבד"). יעיד על כך הפרק השנים-עשר, המציג את קֶשת הציטוטים הססגונית משירת ביאליק המתנוססת מעל מרחבי הקורפוס האלתרמני. חרף תכתיביו של שלונסקי שדרשו מבני חבורתו להפנות עורף ליל"ג ולביאליק, הִרבּה אלתרמן לצטט מהם בשיריו, בהקשרים רציניים וקלים, טרגיים וקומיים. רוב בני "אסכולת שלונסקי" יצאו כאמור נגד ביאליק בכלֵי-מפץ כבדים והוקיעו את שיריו, ואילו אלתרמן דלה מיצירת ביאליק חומרים מלוא חופניים כפי שאנסה להוכיח בפרק השנים-עשר. בספרי הכול בגלל קוצו של יוד [2014] הראיתי כיצד שימש שירו הידוע של יל"ג בסיס לכתיבת שירו של אלתרמן "בטרם יום", המבכה את חללי מלחמת העצמאות; ובספרי תֵבת הזמרה חוזרת (2005) הראיתי איך שימש שירו הטרָגי מרטיט-הלב של טשרניחובסקי "בין המְצָרים" בסיס לשירו ה"קליל" של אלתרמן "צרור נפלאות הקרקס".


שלונסקי יצא נגד היל"גיזם ונגד ביאליק הן מִסיבות אידֵאולוגיות הן מסיבות מעשיות ואישיות, אך אלתרמן מעולם לא צירף את קולו למרד האנטי-ביאליקאי של מורו ורבו. להפך, הוא ראה בשיריהם של יל"ג, מיכ"ל, ביאליק וטשרניחובסקי ובסיפוריהם של מאפו, מנדלי מוכר-ספרים, שלום עליכם, ברדיצ'בסקי וברנר אוצר בלתי נדלה של רעיונות, דפוסים טיפולוגיים, מוטיבים, תמונות וצירופי מילים. למעשה הוא היה היחיד מבין המשוררים, בני חבורת "יחדיו" שבהנהגת שלונסקי ומבין חבורת "הכנענים" שבהנהגת רטוש, שכָּפר למן ראשית דרכו ברעיון שהספרות העברית צריכה להתנתק מסגנונן ומֵערכיהן של אותן חטיבות בספרות ישראל המשַׁקפות את הקיום היהודי הגלותי.


אלתרמן הוסיף להרחיב את הֶכֵּרותו עם השירה העברית החדשה, לרבות זו שנדפסה בימיו במוספי העיתונים, ו"התכתב" אתה בין טורי שיריו. ב-1935 כשכתב בפזמונו "הורה סחרחורת" את השורות: "אָנוּ יָצָאנוּ עִם דִּגְלֵי הָרוּחַ / אֶת הָאֲוִיר בְּשִׁיר לַחְרֹשׁ. // לִי בַּמּוֹלֶדֶת בַּיִת אַיִן, / לֹא בִּשְׁבִילִי שָׁתַלְתִּי עֵץ", הוא "התכתב" כמובן עם שירה של רחל "אל ארצי" ("לא שרתי לך ארצי"), ונקט עמדה שלונסקאית, שאינה מזכירה את זו הפטריוטית של רחל ("רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּ / חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים./ רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי / עַל פְּנֵי שָׂדוֹת"). את הדיאלוג עם משוררי זמנו המשיך גם בשורות המנונו "המגדל הראשון", שנכתב לעידוד מתיישבי תל-עמל, קיבוצה של אחותו לאה, אנשי "השומר הצעיר": "הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר, / עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת, /לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ 'אַל מָטָר' / וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – 'אַל נֶפֶש'". הוא התיך כאן לתרכובת אחת את קינת דוד ובה הקללה על הרי הגלבוע עם המציאוּת החדשה של ימי "חומה ומגדל" ועם קללתו של אורי צבי גרינברג שגינה בספר שיריו ספר הקטרוג והאמונה (1937) את אנשי "השומר הצעיר", בני קיבוץ משמר העמק, בגין מדיניות ההבלגה שאותה נקטו מול הפורעים הערביים: "אַל טַל בְּהָרַיִךְ, אַל עֵץ וְאַל טַף". דיאלוג מתמשך היה לאלתרמן עם יריבו ורעהו יונתן רטוש, שאתו חלק ביוגרפיה משותפת בקדמת הילדוּת, אך דרכיהם הפואטיות והפוליטיות נפרדו. בשירי עיר היונה (1957) ניתן למצוא שירים המכוּונים – בסמוי או בגלוי – נגד רטוש וחבריו "הכנענים", כגון שיר ו' של המחזור "בטרם יום", "כביד סוּפה", "בסוב הרוח", "מריבת קיץ", "שירים על ארץ הנגב" ועוד.


אלתרמן איש העולם הגדול

בצד אלתרמן ה"גלותי" ואלתרמן הארץ-ישראלי, חניך "הגימנסיה הרצליה", היה גם אלתרמן שלישי: איש העולם הגדול. אלתרמן למד לימודים אקדמיים בטכניון של ננסי, התוודע אל תרבות צרפת והכניס אל שיריו את הניחוח והטעם המיוחדים של השַׁנסון הצרפתי. הוא שילב בשיריו שלל מוטיבים מן השירים המֶלודיים מרחיבי-הלב, השמחים והנוּגים, ששמע בבתי הקפה הפריזאיים שבהם ביקר בחודשים שקדמו לפתיחת שנת הלימודים בטכניון שבצפון-מערב צרפת.


אל שיריו המוקדמים הכלולים במחברת "שירים מפריז" שהביא אתו מתקופת לימודיו (אך גם אל "רגעיו" ואל שירי כוכבים בחוץ) הסתננו מילים לועזיות לא מעטות. לפעמים מילים אלה הוצבו במקומות בולטים כדי להראות את שלל אפשרויותיה של החריזה המודרניסטית, המרבָּה באסוננסים ובדיסוננסים (כגון החרוז "ניסיתי – גימנזיסטית" שבשיר "תֵּבת הזמרה נפרדת"; החרוז "עד Fa – שטפה" שבשיר "זווית של פרוור"; החרוז "מתפרצת – הטרפֶּציות" שבשיר "קרקס", החרוז "הקְוורצה – ארצה" שבשיר "יום הרחוב", או החרוז "שרימני – רומנים" שבשיר "בוקר בהיר"). בכל החרוזים הללו יש מאווירת הקלילות של השנסון הצרפתי שלא נודעה עד אז בשירה העברית.

אלתרמן הצעיר גם שילב בשירתו יסודות רבים שהגיעו אל העברית מ"איי הים". בשיריו ניתן לאתר רמיזות לתרבות יוון ורומי, כבשורות "כָּאן הוֹמֶרוּס מְיֻתָּר / שָׁר תְּהִלּוֹת לְאַפְרוֹדִיטָה" (שבשירו הגנוז "ניחוח אישה"(, "יוּפִּיטֶר זְעוּם הַתֶּלִי" (שבשירו הגנוז "ליל קרנבל"), "מִבְּרֵכוֹת הַכֶּסֶף וֶנוּס מִתְיַלֶּדֶת", "לֵדָה מִזְרָקָה נוֹשֶׁקֶת לַבַּרְבּוּר" (שבשירו הגנוז "'ארמונות מִקְשֶׁה"), ועוד כהנה וכהנה.16


כן שילב אלתרמן בשיריו הקלים (ולא אחת גם בשיריו ה"קנוניים") מילים רבות שמקורן ביוונית, כגון: 'פונדק', 'פנס', 'כיכר', 'אנדרטה', 'נמל', 'סמטה', 'קרקס', 'בימה', 'תאטרון', 'טרקלין', 'וילון', 'תריס', 'תיק', 'סנדל', 'סוּדָר' ועוד. ברי, רוּבּן לא נשאבו ישירות מן היוונית שהרי הן מצויות כבר בספרות חז"ל, אלא שהופעתן התכופה והמרוכזת העניקה לשירתו אופי אירופי, והשכִּינה "באוהלי שם" סממנים מ"יָפיותו של יפת". האווירה האירופית של הפונדק ופנסי הרחוב קָסמה לנתן זך, המקטרג הגדול של שירת נתן אלתרמן, שהודה באֶפִּילוג לספרו זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית (1966), ששירי כוכבים בחוץ הילכו עליו קסם בנעוריו כי עולמם הססגוני – עולמו של הפונדק האירופי ועולמן של אגדות הילדוּת והנעורים – לכד את לִבּוֹ ביופיו.17


הגם שבשירי עיר היונה (1957) דיבר על הצורך לשַׁמר חלק מן הערכים שטיפח העם בשנות גלותו הארוכות, דומה שאלתרמן הצעיר, ניסה בשיריו המוקדמים להרחיק את לשון שירתו מן העולם הקודר והמדכא את העיירה ושל בית-המדרש, שניבּט מיצירות הדור הקודם, ולהכניס אל ה"חדר" החשוך של הספרות העברית את אורם של הכוכבים ש"נשארו בחוץ". במקביל, הוא אף שאף להרחיק את שיריו מן הפרובינציאליות הסתגרנית של השירה הארץ ישראלית המוקדמת, שהרבתה לקונן על קשי החיים. משובת העלומים שנשבה משירי כוכבים בחוץ והיסודות ה"פריזאיים" – הזרים, היפים והקלילים שבהם – שָׁבו את לב קוראיהם והשכיחה מהם את היסודות הדֶמוניים ומעוררי האימה המצויים בשירים אלה במקביל.


נהייתו אחר תרבות המערב ניכּרת גם בתרגומיו. אלתרמן תרגם משירי פרנסוּאַ ויוֹן ושרל בודלר, תרגם את מיטב מחזותיו של מולייר ("הקמצן", "החולה המדומה", "טרטיף", "שונא הבריות" ועוד) ואת "פדרה" של רסין. רבים רואים בו את גדול מתרגמיו של שייקספיר לעברית ("יוליוס קיסר", "רומאו ויוליה", "המלט", "אנטוניוס וקלאופטרה", "נשי וינדזור העליזות"). בשנות יצירתו תרגם עשרות מחזות שהעשירו את הבמה העברית בתמלילים משובחים. כך יכול היה גם להתפרנס מכתיבה בלבד (מבלי ליטול על כתפיו עבודה בהוראה או בעריכה), וכך העלה את קרנו של תאטרון "הקאמרי", שאליו הצטרפה אשתו.

הים כפשוטו – לא רק כמטפורה למערב ולתרבות המערב – מילא תפקיד חשוב בחייו של אלתרמן: הוא תרגם את הרומן לבני הנעורים רֶדי הזקן (Masterman Ready) מאת פרדריק מריאט (Maryatt); הוא כתב שירים, שירי ילדים ופזמונים רבים על הים ועל יורדי הים; הוא קבע את בית משפחתו ברחוב התל-אביבי שדרות נורדאו היורד אל הים,18 חלק מיצירתו האחרונה – המסכה האחרונה (1968) – מתרחש על סיפון של אנייה. הנער ה"גלותי", שהתאקלם כראוי בארץ-ישראל, אף כתב עליה שורות נלהבות כדוגמת "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת", שמעולם לא נשמעו כמותן אצל חבריו ל"אסכולת שלונסקי", נהה גם אחרי הים ומרחביו, הן במובן הליטֶרלי הן במובן המטפורי-התרבותי של המושג.


אלתרמן "הרחובי" ועגת השוק והסדנה

פֹּה ושָׁם התרוצץ בשוליים גם אלתרמן "הרחובי", שהכיר את העברית הפשוטה של השׁוּק והסדנה, התפעל ממנה, אף הִרשה לעצמו להכניסהּ לשיריו הקלים, עם כל השיבושים, הברבריזמים והווּלגריזמים שלה: "אֵיפֹה יֵשׁ חַם, אֵיפֹה יֵשׁ קַר" ו"וּבְחַיַּי וּחְיַאת-חַיַּי" (בפזמון "גדליהו רבע איש"); "זֶה 'לִימֶלֶךְ! זֶה לֹא סְתָם!" (בפזמון "אלימלך"); "יָא אִמִּי, יָא אָבִי" (בפזמון "בכרמי תימן"); "אֶצְלָהֶן טֶמְפֶּרָמֶן [...] סְפּוֹנְגָ'תִי [...] שִׁכְּנוֹזִי" (בפזמון "שיר התימניות"); "יָא, רָאָה אוֹתָנוּ [...] טוֹב, חַבּוּב" (בפזמון "מרים בת-נִסים"); "וּמְדַבֵּר בְּאֹפֶן 'טִילִיגֶנְטִי" (בפזמון "נִסים ותמר"); "מַנְיָאנָה" (בפזמון "אוריאנה"); "מַמָּה מִיָּה" (בפזמון "בלדה על חמוריקו"); "לְלֹא שִׂיחָה אִינְטִילִיגֶנְטִית שֶׁכָּזֹאתִ'י" (בפזמון "לימון וצלחת"); "אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת" ו"אֲנַחְנוּ חֶבְרֶה'מָנִים" (בפזמון "שיר המלחים"); "הַבִּיזְנֶס מַצְלִיחַ" ו"עוֹשִׂים לָךְ רַפּוֹרְט" (בפזמון "תל-אביב"); "בּוֹא חֲבִיבָהלֶ'ה " ו"הַפַּסְקוּנְדְּיָאקִים" (בפזמון "שיר הסריסים"); "לָרוּץ תַּמָּאם" (בפזמון "הנערים הספנים"); "פְּסַנְתֵּר [...] שִׁכְּנוֹזִי שְׁמוֹ יִמַּח" (בפזמון "שיר הסַבָּל"); "כִּי הַלֵּב זוֹכֵר, יַא-שֵׁיךְ"! (בפזמון "איה"), "אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיוֹטִי / לְלֹא שִׂיחָה אִינְטֶלִיגֶנְטִית שֶׁכָּזֹאתִ'י" (בפזמון "לימון וצלחת"), "שְׂרוֹכֵי נַלַּיִם" ו"לִתְרָאוֹת" (בשירי "רגעים" – "ערב" ו"ימימה והמהפכה"), או "אֵין לוֹ אֹפִי אֲפִלּוּ בְּמִיל" (בפזמון "אליפלט"). לא אחת השתמש בטוריו בפועַל בצורתו הדיבורית המשובשת כגון 'לִזָּהֵר' (בטור "מדוע אסור לשאול על סופרים יהודים ברוסיה?"), או 'לִתְרַחֵק' (בטור "הפרדוקס מדבר"). לפעמים, זעיר פה זעיר שם, נכנסו ביטויי עגה גם לאחדים מן השירים ה"קנוניים", כמו בצירופים הלא תקניים המשולבים בשירי כוכבים בחוץ, חלקם צירופים וירטואוזיים שסטייתם מטוהר השפה העשירה את לשון השירה והרחיבה את קשת גווניה: "לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה!" בשירו "ליל קיץ", "אֶל מִי אוֹתָם אָגִּיד?" בשיר "אביב למזכרת", "שִׁירֵנוּ מֵת אֵלֶיךָ" שבשיר "הַשׁוּק בשמש", או בצירוף הבלתי-נשכח שבפתח המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" (שבקובץ עיר היונה): "שֶׁהִרְבֵּינוּ עֲסֹק בִּשְׁטוּתִים".


אלתרמן ראה איך העיר תל-אביב, שנולדה מן המילים שבספרים, יולדת עתה את לשון הרחוב והשוּק. הוא עקב אחרי הלשון העברית בהשתאות בהיהפכה של "לשון הקודש" הקפואה והקבועה, שהייתה חנוטה בספרים במשך אלפיים שנות גולה, לשפת היום-יום המשתנה תדיר, שפתם "עולים חדשים" ברחובות העיר, של שוליות בסדנאות, של חיילים במחנות הצבא ושל אוהבים בשדרות העיר ובגניה. שירו "שלושה שירים בפרוור" (עיר היונה) נכתב על העברית השגויה, אך מרחיבת-הלב, של סמטאות השׁוּק: "פַּרְוָר צוֹעֵק, צוֹעֵן, פָּתוּחַ […] מֵעִבְרִיתְךָ הַמִּתְחַנְחֶנֶת / וּמִפְּסוּקֶיךָ הַדַּקִּים / יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בְּנוֹת הַחֶמֶד / וְיִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים.// אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ / וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק / זוֹרֵע עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ / אֶת הַכַּמּוֹן וְהַצִמּוּק.// […] לוּ בָּא מִיכַ"ל בְּךָ לָשׂוּחַ / וְלוּ שָׁמַע אוֹתְךָ יְלַ"ג".19