top of page

אגדת הכינור האבוד

עשור לפטירתה של יהודית הנדל (23 במאי 2014)

סיפור "תמים" ובו חשבון נפש פוליטי חתרני


סיפורהּ הקצר-הארוך של יהודית הנדל "אגדת הכינור האבוד", בדומה ל"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל, נסב סביב מוטיבים של מוזיקה וטרגיקה ברובע דלַת העם של חיפה. ואולם, סמי מיכאל כתב רומן ראליסטי, שסמליו אינם מטשטשים את המציאוּת הליטֶרלית "כמוֹת שהיא", ללא כחל ושרק. סיפורה הקצר-הארוך של יהודית הנדל "אגדת הכינור האבוד", לעומת זאת, מזכיר בסגנונו ובנימתו הפסידו-נאיבית אגדות ילדים ונוער הטעונות במוּסר השׂכל בדבר חוסר הקורלציה שבין הכשְׁרון היצירתי לבין המעמד החברתי.


סיפור זה מזכיר לכאורה אגדות כדוגמת "שלוש הטוֹווֹת" של האחים גרים (1857), "הנסיך המאושר" של אוסקר ויילד (1888) או "שלוש אחיות" של עגנון (1937). אצל אוסקר ויילד ואצל עגנון נוסף גם הרעיון הסוציאליסטי בדבר ניצול העשוקים בידי בני המעמדות העליונים, שלִבּם גס במי שאינו שייך ל-milieu החברתי-כלכלי שלהם. הללו רואים במשרתיהם (עוזרות בית, תופרות, טַבָּחים, סַפָּרים, רַכָּבים וכו') כעין אובייקט – כלי העומד לשירותם, ולא בן-אדם בשר-ודם.


האגדה של האחים גרים מלמדת שאין להפר נדר, וכי יש לכבד את העושים במלאכה, אפילו הם כעורים ונחותים למראה. סיפורו של ויילד מלמד ש"לא כל הנוצץ זהב": הנסיך העשיר והמפונק, שהכול קינאו בו, למעשה לא היה מאושר כלל וכלל, חרף מעמדו המוצק ועושרו הרב. הנסיך לא הכיר את המציאות העגומה שמחוץ לד' אמותיו, ולא ידע שאת מלבושיו המהודרים תופרים עשרות חייטים, שבקושי רב מוצאים את לחמם. סיפורו של עגנון מתאר שלוש תופרות עניות, התופרות כתונת כלולות לכלה עשירה. למרבה האירוניה המרה, הן העריריות, שלא פסקה גניחה מלִבָּן, תופרות כתונת כלולות לבִתו של גביר עשיר, בעוד שלהן אין כסף אפילו לתכריכים ואין להן דבר חוץ מעורן על בשרן, "ואף הוא מזקין ותושש". התלכדותם של לובן בגד הכלולות ולובן התכריכים מלמד שסיפור קצרצר זה הוא לאמִתו של דבר סיפור רחב-יריעה. אמנם ממדיו קטנים למראה, אך הוא מקיף את החיים, מעלומים ועד לזִקנה ומוות.


סיפורו הכמו-אגדי של עגנון "שלוש אחיות" אף מלמדֵנו כי העור גם הוא מלבוש – המלבוש שברא הקב"ה לברואיו – והמלבוש שתופרות שלוש האחיות למחייתן מחקה למעשה את מלאכת הבּריאה. אלא שהיצירה, או הבּריאה, של שלוש האחיות העניות לא עלתה יפה: המלבוש הוכתם בדם לִבּן, ועל כן אין הן מקבלות את שכרן. גערתו הנזפנית של הגביר ושלילת השָׂכר מן התופרות שהכינו את הבגד בדם לִבָּן הן שיא חוסר הצדק החברתי. בסימאונו אין הגביר זוכר כי גם גופו-מלבושו ניתן לו בהשאלה, וכי אין הוא זכּאי להשפּיל את העני הטורח למענו ומתבלה עד תשישות כדי שהוא, העשיר הנהנה מכל הפריווילגיות, יבלה את עִתותיו בנעימים.


ה"אגדה" המוזיקלית של יהודית הנדל מתרחשת בשכונת בת-גלים שבפאתי חיפה בתקופת המנדט הבריטי, בשנים שקדמו למלחמת העצמאות. באותה עת גרו במקום, במחיצה אחת, יהודים וערבים, אנגלים וטמפלרים, וָתיקים ו"עולים חדשים". האווירה הבין-עדתית והבין-דתית מזכירה את זו של "רחוב המדרגות" (1955), הידוע מבּין ספריה של המחַבּרת, שגיבוריו היהודים והערבים, הוותיקים וה"עולים" מארצות האיסלאם מתגוררים בשכונה אחת.


הדודה נלה, שסביב דמותה הולכת ונטווית עלילת הסיפור, היא סַפָּרית, המפרנסת את אהוב לִבּהּ – נגן חולה, שחפן, שקִצו הולך וקרֵב. הדודה חולקת עם הנגן החולֶה את פִּתהּ ואת מיטתה, והוא משמיע לה מנגינות בכינורו ומסַפּר לה את תולדותיו של יוהן סבּסטיאן באך. ואף-על-פי שהנגן הקשיש חולה אנוּש ויורק דם, הילדה, אחייניתה של הדודה נלה, מתאהבת בו, ואף הוא מתאהב בה בדרכו. מאחורי החלון ניצב ילד ערבי המקשיב אף הוא למנגינות הכינור, וניכּר שהכנר רואה בו את יורשו של כינורו – כל רכושו עלי אדמות.


בהמשכו של הסיפור נרמז כי הילד הערבי שיִירש ככל הנראה את הכינור איבד אותו בזמן הגירוש; וה-subtext הפוליטי העולה מבּין שיטי הטקסט, המתלכד עם ההשקפה הפוליטית המוצהרת של המחַבּרת, מנסה כמרומה לרמוז כי הרגישות היהודית שהתבטאה בנגינה וירטוּאוזית על מיתרי הכינור ירדה למצולות עם גירוש האוכלוסייה הערבית וההתכחשות לקשר שלה אל ערי הארץ וכפריהָ.


דף התווים של יוהן סבּסטיאן באך, שמחזיקה הילדה, הנראה כמו גלים, מלמד שהנחל (bach פירושו "נחל" או "פלג") זורם, והמנגינה הנישאת בו עם הזרם מביאה את הלחן אפילו למקום נידח כמו ארץ-ישראל המנדטורית. ממנה הנחל נושא את הלחן אל הים והוא טובע במצולותיו. הנערה שבינתיים בגרה ממשיכה לשמוע בלילה את המיית הגלים ואת המנגינות האבודות. המוזיקה נושקת באלמוות, ועל כן גם כינור שטבע בים יכול להמשיך לנגן עוד ועוד, בחינת "עוד חוזר הניגון".


"אגדת הכינור האבוד" ו"חצוצרה בוואדי" מעמידים לכאורה לפנינו שני סיפורים "מוזיקליים", שהנגינה והאהבה במרכזם. ואולם כאנשי שמאל מובהקים לא הסתפקו יהודית הנדל וסמי מיכאל במסרים הפואטיים הטמונים ביצירותיהם בדבר המוזיקה כאמנות אוניברסלית שאינה שׂמה פדוּת בין כל הנבראים בצֶלֶם. שני הסיפורים ספוגים גם במסרים סוציאליסטיים על החיים ברובע דלת העם ובמסרים פוליטיים על החיים בארץ קטנה אחת ששני עמים טוענים לבעלות עליה.


סיפורה של יהודית הנדל מוריש כאמור את הכינור לילד הערבי שאיבד אותו בזמן הגירוש. ספרו של סמי מיכאל רומז ברמז שעוביו כקורת בית הבד שהערבים קדמו ל"עולים החדשים", ועל כן הוּדָא הערבייה מלמדת את אלכּס עברית, ולא האולפן הממלכתי שזהו תפקידו. שליטתה הטובה בעברית מלמדת על היותה ישראלית לא פחות משכניה היהודים, ועליונוּת מיוחדת יש לה על "העולים החדשים" שזה מקרוב באו ארצה. יהודית הנדל רומזת שהערבי יירש את הכינור, ואולי גם את ביתם של הכנר והספּרית.


על התסבוכת האתנית השׂוררת בוואדי שבּו מתרחשת עלילת ספרו של סמי מיכאל מעיד הקטע הבא:"'בחודש הבא אני יוצא למילואים ברמת הגולן', אמר אלכּס. 'אני משרת ביחידה קרבית. לא נשארה לי ארץ אחרת. אין לי כוח ללכת למקום אחר ולגמגם שוב בשפה זרה. וכאן מצאתי את הוּדָא. אני אוהב אותה ורוצה להתחתן אתה אפילו הלילה. עכשיו הארץ הזאת היא הבית שלי ושל הוּדָא'" (עמ' 189). ספרו של סמי מיכאל מדבר אפוא באמצעות גיבוריו בזכות הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" – מדינה שבניגוד למגילת העצמאות איננה מדינת לאום, מדינתו של העם היהודי, אלא שייכת באופן שווה לכל תושביה ואזרחיה בלי קשר למוצאם או לדתם. העברית המקשרת בין אלכּס להוּדָא פותרת לכאורה את שאלת הזהות התרבותית שלא נפתרה עד כה במדינות דו-לאוּמיוֹת כדוגמת קפריסין או בלגיה. האם הייתה יהודית הנדל, שהאריכה ימים, דבֵקה באמונתה אילו ניתנו לה שנים אחדות נוספות? את זאת אין לדעת. ניתן כמובן לבחון את יצירתה ולשפוט אותה רק לפי הדברים שנשמעו בה לפני שניתקו המיתרים.

Comments


Commenting has been turned off.
bottom of page