אאוטסיידרית משלנו

על יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה (שירים) / סיון בסקין / הוצ.אחוזת בית 2006

פורסם: מעריב , 07/04/2006


בשנות העשרים כתב שלונסקי בכתב-העת "הדים" את מאמרו "המליצה", ובו המליץ על "אהבה חופשית בין מילים – בלי שידוכי סגנון, בלי ייחוס אבות ונדוניה של אסוציאציות. והעיקר: בלי חופה וקידושין! [...] התמסרות הפקר, כלולות ללילה אחד". והנה מקץ שלושה דורות זה קרה: סיון בסקין כותבת כפי שאף לא משורר עברי אחד כתב לפניה, במין שעטנז טרגי-קומי של אליטיזם אמיתי ושל לשון נמוכה ומשולחת ש"על הביבים". אינני יודעת אם קראתי אי-פעם ספר שירים כה מרדני ואנושי, פרובוקטיבי ועדין, מצחיק ועצוב, מלא אהבה וחרדה, כמו ספר שיריה הראשון של המשוררת הצעירה, ילידת וילנה, שעלתה ארצה לפני כחמש-עשרה שנה ופרסמה עד כה ב"הו!", ב"גג" וב"הליקון", בערבי-שירה וברשת. לפעמים השירה, כך מתברר, גם כשהיא הזויה וביזארית, יכולה לשקף את "החיים האמִתיים" טוב יותר מהחיים עצמם. אין מדובר בעוד אחד מספרוני השירה הצנומים, שאליהם הורגלנו, אלא בספר רחב יריעה ונועז, חדור בהכרת ערך עצמו וגאה בייחודו.


מתוך היהדות שנמלטה לישראל מברית-המועצות הקורסת בעיצומו של מטח הטילים של מלחמת המפרץ הראשונה, צמח מיזוג היבּרידי מדהים של תרבות-עִלית ותרבות-שוליים, של התבדלות גאוותנית ושל התערות בלבנט החם וההומה. סיון בסקין אינה מתבוננת במציאוּת ממרומי חלונות הבנק שבו היא עובדת בניתוח מערכות מידע, אלא מרבה להציג בשיריה מציאוּת קשה שיש בה זנות ופשע, סמים וטיפוסים נקלים של מועדוני-לילה זולים. יש בשיריה משהו מהעולם הבוטה של ברכט, אך בגירסת-כלאיים מקומית. חבל שאת צִדה הירוד והנקלה של המשוואה הזו, בת שני האגפים, מסַפקת לה המציאוּת הישראלית של מִפנה האלף השלישי.


חרף שליטה מרשימה בעברית ובמכמניה ורמיזות לביאליק ואלתרמן, לגולדברג וזך, סיון בסקין אינה נרתעת ממילים כמו "זרג", "שכטה", "מזדיינת", "משתין", "דופק איזה דרינק" וכיוצא באלה מילים מן האשפתות. באופן מפתיע, הן אינן פוגמות בעדינות הטקסט ובאיכותו. היא אינה דומה לקודמיה, וניכרת בה מידה גדושה של דעתנות וחוש הומור, שאינה אופיינית לשירה הצעירה העכשווית. הדגים המאכלסים הם שיריה הם ספק "סמל מסחרי" אישי, ספק סמל יהודי-נוצרי בעל גוון אסכטולוגי, ספק מוטיב סוריאליסטי, כבסרט-הפולחן "חלום אריזונה" של הבמאי יליד סרייבו אמיר קוסטריצה (שהופץ בארץ בשם "מתחת לפני השטח").


שיר של חיפוש-אחר-הזהות הוא השיר "משירי האמת הפנימית": "לא שיחקתי שש-בש בטיולי כיתה / לא הייתי מלח, שמנה, סלתה, / או מוצר בסיס אחר עבור ארצי היפה. / הייתי שישים אחוז כוהל, עם טעם מר של תרופה" (עמ' 61), המבטא התרסה כלפי המציאוּת הישראלית, מהולה בשאט-נפש ובסרקזם, אך גם בכמיהה חזקה להשתייך ולהיטמע בקרבה. הצטלבות גורלות שונים בקרב הדור הצעיר של חברת המהגרים משתקפים בשיר הנפלא "אייזנברג" (עמ' 30-33), מן השירים היפים והמזוקקים שבקובץ. בשיר מכמיר-הלב "ניסיון התכתבות", סיון בסקין מנסה להגדיר את עצמה, ומבקשת "שלא יישכח העולם הישָן / כי אין לנו אלא אותה; / אותה נשמה בלי פרצוף ועתיד / שחוזק שריריה עדיין מחריד / את סכיני השחיטה" (עמ' 65). כאן ובשירים נוספים בקובץ, היא מציבה אופציה אחרת מזו של האופציה הישראלית-כנענית ("בזכות הנורמליות") ומשמרת ביודעין כמה מן הפראנויות היהודיות "הקלסיות".


השיר Leaving Europe על הרפורמה המוניטרית באירופה עורר, כשהתפרסם באינטרנט, מאות (!) תגובות, אוהדות ושוללות, ובצדק. זהו אחד מהשירים ההיסטוריוסופיים המורכבים של סיון בסקין, שהיא משוררת אינטלקטואלית שאינה מתעניינת רק במתרחש מתחת לאפה. לא לעתים קרובות ניתן לפגוש במקומותינו במשורר/ת צעיר/ה, המתעניין/ת במתרחש מעבר לרדיוס של מטר מטבורו/ה. היו שקשרו שיר זה לפואמה הקדם-אקספרסיוניסטית "בעיר ההרגה", היו שכרכוהו עם שירי אצ"ג והיו שהרחיקו לכת עד שירת מחמוד דרוויש: "כשתעברו לאירו [...] כשתיפרדו מהדויטשמרק, מהפרנק, מהגילדן, / מכל הכסף הבזוי הזה שהמציאו אבותינו סוחרי הפרוות, / אבותינו בעלי בתי המרזח / וגרוע מכול – אבותינו המלווים בריבית [...] תחשבו עלינו בפעם האחרונה [...] תשרפו את כל הכסף הישן ממוצא יהודי" (עמ' 85-86). ראוי להשוות בינו לבין שירו ההיסטוריוסופי של אלתרמן "זהבם של היהודים" ("עיר היונה"). שלונסקי, אלתרמן וגולדברג, אילו קמו לתחייה, היו מניפים כוס ומברכים: "נכדתנו אתְּ!", ולא רק בגלל החריזה והמשקל, אלא בשל רוחב היריעה, עומק ההגות והאנרגיה העולה על גדותיה (ואגב, חרוזיה של סיון בסקין מדהימים במקוריותם החד-פעמית; המשקל, לעומת זאת, חורק, ולא ברור לי אם רישול מכוּון לפנינו, אם לאו).


סיון בסקין נעה בתנועת מטוטלת עזה בין שתי התרבויות, ומארחת אותנו בשתיהן. היא מביטה על המציאוּת הישראלית מבחוץ ומבפנים, כ"אאוטסיידר" וכ"אחת משלנו". היא לא בחרה באופציה של "או...או", אלא ב"גם... וגם", והתוצאה: עושר עצום, העומד בניגוד דרסטי למינימליזם האנמי של רבים מחקייני זך. שירתה פרובוקטיבית ונועזת משירת יונה וולך, וגם כשהיא נושקת פה ושם בספירות מטא-ריאליסטיות, היא נשארת תמיד "עם שתי רגליים על האדמה", ללא הזיות פסיכודליות וללא ערפל מיסטי. היא יורה מילים בקצב הראפּ, במין זרם תודעה, או בכעין עייפת מחשבות (flight of the mind). אך דומני שלא כדאי להפעיל עליה עריכה, אפילו שהיא עוברת לפעמים את הגבולות, ושוכחת פה ושם להפעיל את מקש ה-delete. בשירים אנרגטיים כאלה אולי דווקא הריסון והצנזורה עלולים לקלקל את השורה.