על קו הקץ

לציון יום הולדתה של סילביה פלאת' החל ב-27 באוקטובר

באוקטובר 1962 מלאו לסילביה פלאת' שלושים שנה. בִתה הבכורה פְרִידה הייתה בסך הכול כבת שנתיים וחצי ובנה הצעיר ניקוֹלַס זה אך נולד. באותה עת החל תֶד יוּז לראות ברכה בעמלו ולִזכות פה ושם בפרסים ובפרסום, בעוד אשתו שרויה בצֵל, מגַדלת בכוחות עצמה את שני הפעוטות. אמנם מייד לאחר הלידה הראשונה החליטו בני הזוג לוותר לזמן מה על הרחבת המשפחה, ולאפשר לסילביה לפרוץ את מחסום האלמוניוּת; אולם משנתברר לה שהיא בהיריון, גמרה המשוררת אומר ליטול את תפקידה כאֵם לשניים במלוא הרצינות.

לשם כך, היא עודדה את תד להשכיר את דירתם הלונדונית בצֶ'לקוֹט סקווייר לזוג ידידים, דייויד ואסיה וֶ'וִיל (Wevill), אף חיפשה ומצאה בית מחוץ לעיר, בקורט גרין שבמחוז דֶבוֹן. בדרך זו ביקשה להעניק למשפחתה תנאי חיים נוחים ונעימים יותר מאלה שהיו מנת חלקה בעיר הגדולה. ולמרות סימני הדבֵקוּת בחיים, סטתה מכוניתה מן הדרך לאחר הלידה השנייה, וכמעט שהתהפכה. בדיעבד נטתה סילביה פלאת' לראות בכך ניסיון התאבדות "שלא עלה יפה". ובמאמר מוסגר: אסיה הייתה בת ליהודי מרוסיה ולגרמנייה לא יהודייה, שעלתה עם הוריה ארצה באמצע שנות השלושים, חייתה בתל-אביב כעשר שנים עד שהתחתנה ב-1946 עם חייל בריטי ועזבה את הארץ. יהודה קורן ואילת נגב כתבו ספר על חייה ומותה.

בוגדנותו של תֶד יוּז ופרשת אהבים שניהל עם אסיה גוטמן-וֶ'ויל יפת התואר לא תרמו לחוסנה הנפשי של סילביה פלאת'. סילביה, שהייתה ידידתה של אסיה, חזרה ללונדון, ובחיפוש אחר מקום מגורים, נמצאה לה לבסוף בדצמבר 1962 דירה קטנה ועלובה, ברח' פיצרוי 23, שבּה גר בזמן מן הזמנים המשורר ויליאם באטלר ייטס. בדירה מדכאת זו עבר עליה חורף 1963, חורף קשה במיוחד, בעוד תֶד ואסיה מבלים בנעימים בספרד שטופת השמש.

בינואר 1963 פרסמה סילביה פלאת את סִפרה "פעמון הזכוכית" תחת השם הבדוי "ויקטוריה לוּקאס", ובפברואר 1963 שמה כידוע קץ לחייה. היא אטמה את חדרה בסרט בידוד ובמגבות, אך את חדר ילדיה השאירה מאוּורר ומצויד במזון. היא פתחה את הברז של תנור ההסקה בחדרה, ומתה מהרעלת חד-תחמוצת הפחמן, גז רעיל וחסר ריח, שדלף ממנו. את שירהּ "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר" כתבה ביום 27 אוקטובר 1962, ביום הולדתה, כשלושה חודשים לפני מותה, בעיצומו של המשבר הנפשי שבּו לקתה מחמת דיכאון שלאחר לידה ולאחר "לידת" הספר; וכן מחמת תשישות וחוסר אמצעים, חסך באהבה ובהכּרה.

שירהּ "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר" כורך אפוא את הלידה והמוות, כבמעגל. כשלושה חודשים קודם לחיבורו – ביום 20 ביולי 1962 – נולד "אחיו הבכור" של שיר זה, הלא הוא שירהּ "פִּרְחֵי פָּרָג בְּיוּלִי" הפותח במילים, הילדוּתיוֹת והמחרידות כאחד: "Little poppies, little hell flames, Do you do no harm?" - כעין תערובת של דקלום תמים לגיל הרך ושל שיר משירי התום והחטא של ויליאם בלייק. דווקא בחודש אוקטובר, בהתקרב יום הולדתה האחרון, נתפסה סילביה לפעילות יצירתית קדחתנית במיוחד, שהתבטאה בחיבורם של לא פחות מעשרים ושישה משירי הקובץ "אֲרִיאֵל". חודש לאחר מכּן חזרה ללונדון, ומצאה אותה דירה צפופה ומדכאת, שבּה טרפה מקץ שבועות אחדים את נפשה בכפהּ.

זהו שיר המשחזר נסיון התאבדות, זֵכר לניסיון הראשון שלה בקיץ 1953, שבעקבותיו אושפזה בבית-חולים מק'לין, שבּו עבדה לימים כטלפנית, בחודשים שבהם שָבה עם בעלה לבית אִמה שבארצות-הברית. היא לקחה על עצמה מִשרה של "ראש קטן", חסרת כל הילה של יוּקרה, בחפשהּ תחליף למשרה היוקרתית באוניברסיטת האם שלה סמית' קולג', שבּה מאסה עקב החובות הרבים והמכבידים שהטילה עליה ההוראה. עבודתה במוקד החירום של בית-החולים הִפגישה אותה שוב, שלא בטובתה, עם ניסיונות התאבדות לא מעטים:

פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר

אֲפִלּוּ עֲנָנֵי הָרוֹם הַבֹּקֶר לֹא יוּכְלוּ לְהִסְתַּדֵּר עִם אֲזוֹרִים כָּאֵלֶּה.

גַּם הָאִשָּׁה בָּאַמְבּוּלַנְס

שֶׁלְּבָבָהּ פּוֹרֵחַ לָהּ בְּמִין אָדֹם נִדְהָם-כָּל-כָּךְ מִבַּעַד לַמְּעִיל.

מַתָּת, מַתְנַת אוֹהֵב

שֶׁכְּלָל לֹא נִתְבַּקְּשָׁה

מִן הַמְּרוֹמִים

שֶׁבְּלָבְנָם וּבְלַהֲטָם הֵם

מַצִּיתִים לָהֶם אֶת חַד-תַּחְמֹצֶת-הַפַּחְמָן, לְצַד

זוּגוֹת עֵינַיִם הַמִּזְדַּגְּגוֹת עַד דֹּם מִתַּחַת לַקַּסְדוֹת.

אֵלִי, הוֹ, מִי אֲנִי בִּכְלָל,

שֶׁהַפִּיּוֹת שֶׁדָּמְמוּ יַשְׁמִיעוּ קוֹל בְּכִי תַּמְרוּרִים בֵּין תִּימוֹרוֹת

הַלֹּבֶן שֶׁל עֲצֵי לִבְנֶה בַּקֹּר, בִּשְׁלַל פִּרְחֵי דָּגָן בְּבֹקֶר לֹא עָבוֹת.

מאנגלית: ז"ש

אכן, ניסיון ההתאבדות נרמז כאן ברמזים שעוביָם כקורת בית הבד: נזכר כאן האמבולנס המוביל את האישה המטושטשת בין הskirts- (חצאיות, שכונות שבשולי העיר; גם למילה "אזורים" כפל-משמעות), נזכר הגז הרעיל, שעתיד היה לשמשהּ באותו ניסיון מר ונמהר ש"הצליח"; נזכר בכיָם המר של יקיריה, על רקע עצי הלִבנה הלבנים מכפור (אם ננסה ללכוד את האליטרציה שבצירוף "a forest of frost"), ועל רקע הזריחה של פרחי הדגן (המילה "late" שלקראת סוף השיר אף היא מילה דו-משמעית, הרומזת לאיחור ולמוות גם יחד). גם הפרגים שבטבע וגם הלב הפועם של האישה באמבולנס, כנראה לאחר ניסיון התאבדות, "פּוֹרְחִים" (מילה "אופטימית", שאינה כה מפתיעה בעברית לשגרת הלשון נאמר כאן " "bloomsולא "booms" לתיאור הלב המנתר מפחד. פריחת הלב והפרחים, וכן אִזכורם של פרחי הפרג שבכותרת, תורמים לאופיו הפסיכודלי, מקהה החושים (opiate) של שיר זה, שבו נזכר גם גז חד-תחמוצת הפחמן כגורם להתאבדות, כבמציאוּת. יצוין כי שאיפת גז זה מאדימה את הפנים, ומשַווה להם גוון לוהט ועז, דמוי פרחי פרג. משמע, סילביה פלאת' חשבה על ההתאבדות, ואפילו על דרך ההתאבדות, זמן מה לפני שביצעה את משימתה.

פרחים – ספק לקישוט ספק להנחה על קבר – מתוארים גם בשירה האחרון של פלאת' "Edge" שנכתב כשבוע לפני התאבדותה:

​קַו הַקֵּץ הוֹלֶכֶת וְנִשְׁלֶמֶת הָאִשָּׁה. עַל גּוּפָתָהּ הוֹלֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט חִיּוּךְ שֶׁל גְּמַר מְלָאכָה, תַּעְתּוּעֵי גְּזַר הַגּוֹרָל הַיְּוָנִי זוֹרְמִים בִּמְגִלּוֹת גְּלִימַת הַטּוֹגָה שֶׁעֲלֶיהָ. רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת כְּמוֹ אוֹמְרוֹת: עַד כָּאן הִגַּעְנוּ, זֶה נִגְמַר. כָּל יֶלֶד מֵת, צֶפַע צָחֹר צָנוּף כִּפְקַעַת בְּכָל

קַנְקָן מִבֵּין כַּדֵי חָלָב שֶׁנִּתְרוֹקְנוּ. וְהִיא קִפְּלָה אוֹתָם לְהֲשִׁיבָם בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ גּוּפָהּ כְּמוֹ עֲלֵי שׁוֹשָׁן הַנִּסְגָּרִים בְּעוֹד הַגָּן הוֹלֵךְ וּמִתְקַשֶּׁה וְנִיחוֹחוֹת מְדַמְּמִים מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹת פִּרְחֵי הַלַּיְלָה הַמְּתוּקִים, הָעֲמֻקִּים. לַלְּבָנָה אֵין שׁוּם סִבָּה לְהֵעָצֵב, הִיא אֶת עֵינָהּ פּוֹקַחַת מִכִּפַּת הַעֶצֶם וּמַבָּט נוֹתֶנֶת. הִיא רְגִילָה כְּבָר לְכָאֵלֶּה מִין דְּבָרִים, שְׁחוֹרֶיהָ מִתְפַּקְעִים קַלּוֹת וְנִגְרָרִים.

שיר אחרון זה של סילביה פלאת' בנוי כמין סרקופג מילולי, שבּוֹ עורכת המשוררת האנגלו-אמריקאית לעצמה מין טקס קבורה דמיוני, אסתטי ומעורר צמרמורת כאחד. המוות מוצג כאן כסופו של תסריט ידוע מראש, כסוף המערכה החמישית בטרגדיה יוונית. את הגיבורה של שירה מכנה סילביה פלאת' "האישה" לציון גורלה הארכיטיפי, ולשם כך היא הולכת אל מעמקי ההיסטוריה כדי לראות את גורלה כחוליה בלתי נמנעת בשלשלת של גיבורות טרגיות שהלכו אל מותן, למן האישה הראשונה שנתפתתה, פיתתה וקוּללה בקללת "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג, טז). טשטוש הגבולין בין המציאוּת למעשה האמנות הוליד כאן את השימוש ב"מגילות" של גלימת הטוגה מן הטרגדיה היוונית (שורות 6-5), את ה-accomplishment, שיש בו מביצועו של האמן (שורה 3), את הדואט של הרגליים, הנתוקות כאילו מן הגוף (שורה 8), את מקהלת הניחוחות הבוקעת מגרונות פרחי הלילה (שורה 16) ואת האֶפּילוג הדמיוני של הירח כמין אומנת זקנה המתבוננת במתרחש, לאחר מוֹת (המילה האנגלית "bone" היא הומונים של המילה הצרפתית "bonne", המשמשת באנגלית בהוראה של 'מטפלת', 'אומנת המשגיחה על הילדים').

לפנינו ייאוש מן המסע, מן התקווה להגיע להישגים ("גְּמַר מְלָאכָה" בשורה 3, "עַד כָּאן הִגַּעְנוּ, זֶה נִגְמַר" בשורה 8). במקום ה"אוֹפּוּס מגנוּם", שלא ייכתב לעולם, ממחיזה כאן סילביה פלאת' את מותה, והמְחָזָה זו עתידה להיות ללא ספק ה"יצירה" הגדולה ביותר שלה - מפורסמת ומדוּבּרת יותר מכל שיר שכּתבה אי פעם. שישה ימים ארכה מלאכת הבריאה, ושישה ימים נדרשו לסילביה פלאת' (שירה נכתב ביום 5.2.1963, והיא התאבדה ביום 11.2.1963) כדי לשכלל ולהשלים את "מעשה הבריאה" של מותה.

יש בשיר זה ריבוי של קפלים וקיפולים: נזכרים בו קפלי הגלימה ו"מגילותיהם" המסודרים בסדר מופתי, בטרם קבורה; נזכרים התינוקות שלא נולדו הצנופים וכרוכים כפקעת נחשים. בשפה האנגלית יש צירוף-לשון העושה שימוש במילה "coil" במשמעות של "נחש כרוך על עץ" ("a serpent coils around a tree"), וכאן הילד והאחריות לגידולו נכרכים כנחש על האישה הארכיטיפית, שֶמִּימות חווה ועד ימינו אנו, ומכבידים על צווארה כאבני ריחיים; נזכרת בשיר גם האישה המקפלת את התינוקות ואת שדיה בחזרה לתוך גופה כאילו היו כלי אין חפץ בו (העוּבּרים שלא נולדו, כד הקבורה ובו נחש מקופל כעוּבּר במעי אמו והשדַים שאיבדו את תפקידם, התרוקנו מחלב והצטמקו מקבילים ללבָנה במצנפתה מן הבית האחרון, הדומה לשַד הזולף את חלבו); נזכרים העלים והפרחים המתקפלים לעת ערב. כל אלה מעידים על הסוף הקרב ובא. הגוף, אבריו שסיימו את תפקידם, הוולדות שמתו בתוכו, כל אלה הם כמלבושים שנהוג לקפלם לפני הכנסתם לארון, תרתי משמע (וגם הגוף הרי אינו אלא מלבוש). תיאורי המוות בשיר זה מזכירים את האילוסטרציות בשחור-לבן פרי מכחולו רב התנופה של בירדסלי, הצייר האנגלי הנודע, שאייר את האֶפּוֹס "מות ארתור" מאת סר תומס מַאלוֹרי ואת המחזה "שלומית" מאת אוסקר ויילד.

גם בשיר "קַו הַקֵּץ", כמו בשיר "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר", משולבים דימויים ותיאורים בעלי אופי פסיכודלי, רב מעוף: פרחי הלילה המדממים, הנחשים , הסינסתזות של הניחוחות והמראות. בטעות יכול הקורא-הפרשן להתרשם שאין לנתח שיר כזה בכלי ניתוח קונבנציונליים, מפאת אופיו האישי והאי-רציונלי; שכמו בזמן קריאת שירי יונה ווֹלך, שהושפעה מסילביה פלאת', יש לאחוז בספר-עזר בפסיכואנליזה כדי להיות מסוגל לגעת בשולי הנפש הסעורה שהפיקה את המילים, ללא סדר, משמעת והיגיון. אבל זהו שיר של איגיון (nonsense) רק לכאורה, שכן סילביה פלאת' הייתה "שוקת מלאה", שקויה ורווּיה עד לשד עצמותיה בתרבות העולם: מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית ועד לאחרוני האחרונים. השיר נראה אישי ואידיוסינקרטי לגמרי, ספונטני ולא מכולכל, אך כל הכורה אוזן לצלילי-הלוואי של המילים, יגלה, שלמרות סערת הנפש או השקט שלאחר הסערה, הֵדיו של ספר קֹהלת מהדהדים ברקעו.

כך, לדוגמה, המילה "pitcher", שפירושה "כד חלב" מזכירה את הפתגם העממי "לכדים הקטנים אוזניים גדולות" ("little pitchers have long ears"), המבוסס על מימרת קֹהלת "כי עוֹף השמים יוליך את-הקול" (קהלת י, כ) והמזהיר מפני תינוקות השומעים הכול ומבינים הכול. באים כאן לידי ביטוי הן חששותיה של סילביה מתגובת ילדיה הקטנים, הן סקרנותה לראות בעיני רוחה את תגובת הסובבים לאחר שהשמועה תעשה לה כנפיים ודבר מותה ייוודע ברבים. ניתן לזהות בשורה האחרונה גם הד לפסוק "כי כקול הסירים תחת הסיר כן שְׂחֹק הכסיל" (קֹהלת ז, 6), שגירסתו האנגלית היא:

"As the crackling of thorns under a pot, so is the laughter of the fool"

מכאן, שסילביה פלאת' חזתה בעיני רוחה לא רק את העצב על לכתה לבלי שוב, אלא גם את התגובות - האדישות או הכעוסות - של אחדים ממקורביה. צירופם זה לזה של קול נפצוצי הסירים-הדרדרים והסיר (כאן נזכר כד החָלב וכדי החרס שבתוכם הנחשים, ובמשתמע גם ביצת הנחש) מרמזת לרעיון אפסוּת האדם: כל כולו אינו אלא עפר, בית חומר, כלי שביר ודק, שיכול להיסדק ברגע. ואגב, המילה "crackling" פירושה גם "שיירי חֵלב", והיא מרמזת לנרות האֵבל הקרֵב ובא, אף מרמזת להיות האדם נר שפתיל-חייו וחֵלב קיומו הולכים ומתמעטים. ניכר שסילביה התענגה על קסמן הפנטסטי, הבלתי מתפענח עד תום, של המילים, ושאפה להגיע למיזוגם של ההזוי, האקסטטי והרציונלי.

בכותרת "Edge" יצקה סילביה פלאת' משמעים אחדים, שאפילו סותרים זה את זה: מצד אחד, המילה מזכירה את חוד התער, המרמז להלוך הרוח האובדני שבו נכתב השיר. מצד שני, מילה זו פירושה גם "עוקץ, מילה שנונה", וסילביה רוצה לומר את המילה האחרונה, ואפילו להספיד את עצמה. "to be on the edge" פירושו להגיע לטירוף שעל קצה גבול היכולת, ואכן היא מסבירה כאן שהיא ניצבת על גבול השיגעון, על שפת התהום. זהו שיר קו הקץ, או שיר הקָּצֶה של האישה שקָּצָה בחייה. לפנינו אפוא שירה עשירה בקונוטציות, אסוציאציות ספרותיות ואַלוּזיות, חלקן מכולכלות, חלקן צפו להן ועלו כנראה ממעמקי התודעה. האם יהא זה חסר שחר להניח שהצירוף האליטרטיבי – "a forest of frost" – מן השיר "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר" נולד מתוך אסוציאציה לשירו של המשורר האמריקני רוברט פרוסט על שתי דרכים המתפלגות ביער, ועל החלטתו לבחור בדרך שעדיין לא דרכו בה לפניו ("The road not taken")?

בצמד הטורים (couplet) האחרון של השיר "קַו הַקֵּץ" יש מין תערובת אוקסימורונית של תמונה ילדותית, הלקוחה כאילו מאגדות הילדים הגרמניות, ותמונת בלהה, הלקוחה כאילו מסיפורי החלחלה של הגוֹתיקה הגרמנית (שילוב מעין זה ניתן לאתר בשירי נתן אלתרמן, המשלבים תמונות מאגדות הילדים של האחים גרים ומסיפורי הבלהה ה"טבטוניים"). מצד אחד, לפנינו תמונה כמו-ילדותית (תמונת הלבָנה במילואה כאומנת טובת-לב במצנפת עגולה המתבוננת בנעשה ממרום בתערובת של תדהמה ואֶמפתיה); ומצד שני, לפנינו תמונת מעוררת אימה (תמונתה של הלבָנה שנתמעטה, כִזקנה גרומה בשחורים ובמצנפת דמוית חרוט, כמכשפה הגוררת את עצמותיה החורקות ומתבוננת בנעשה בשווויון נפש). הדוברת מנחמת עצמה שהאומנת הזקֵנה והנאמנה לא תתייסר הרבה על מותה, כי כבר ראתה דברים כאלה בימי חלדה. ניכּר שהיא דואגת מי יטפל בילדיה אחר מותה, מי יפקח עליהם עין. יש כאן תערובת של רציונליוּת ואי-רציונליוּת, של תכנון קר ושל רגשנות, כמו בספרות הגרמנית והגוֹתית, המהדהדת כרקע הדברים.

וכשמזכירים את ניסיונות ההתאבדות של סילביה פלאת' ואת מחשבותיה על שני ילדיה הקטנים שייוותרו בעולם בלעדיה, אי-אפשר שלא להזכיר את השיר "Kindness" ("חביבוּת") שתרגומו מופיע כאן בפעם הראשונה:

​חביבות חִבָּה גּוֹלֶשֶׁת לָהּ לְתוֹךְ בֵּיתִי. הִיא הַגְּבִירָה חִבָּה, כֹּה חֲבִיבָה הִיא! אַבְנֵי הַחֵן הַכְּחֻלּוֹת וְהַחַכְלִילִיּוֹת שֶׁעַל טַבְּעוֹת יָדֶיהָ מַעֲלוֹת עָשָׁן בַּחַלּוֹנוֹת, כָּל הַמַּרְאוֹת בְּחִיּוּכִים הוֹלְכוֹת וּמִתְמַלְּאוֹת. מָה אֲמִתִּי יוֹתֵר מִצַּעֲקַת כְּאֵב שֶׁל יֶלֶד? צִוְחַת אַרְנָב אוּלַי פְּרָאִית יוֹתֵר אַךְ לֹא תִּמְצָא בָּהּ נְשָׁמָה. סֻכָּר יָכוֹל לָתֵת מַרְפֵּא לַכֹּל, תֹּאמַר חִבָּה. סֻכָּר הוּא בְּהֶחְלֵט נוֹזֵל נָחוּץ. גְּבִישָׁיו חוֹבְשִׁים אֶת הַכְּאֵב קִמְעָא. הָהָּ, חִבָּה, חִבָּה בִּמְתִיקוּת רַבָּה הִיא מְלַקֶּטֶת רְסִיסִים! מִשְׁיֵי יַפָּן שֶׁלִּי, סָסִים חַסְרֵי תִּקְוָה, צְפוּיִים כָּל רֶגַע לְסִכָּה וּלְמְנַת סַם הַרְדָּמָה. וְכָאן אַתָּה מַגִּיעַ, וּבְיָדְךָ כּוֹס תֵּה עָטוּר אֵד מַהְבִּיל סִילוֹן הַדָּם הוּא הַשִּׁירָה, לְאֵין תִּכְלָה. אַתָּה מוֹסֵר לִי שְׁנֵי יְלָדִים, שְׁנֵי שׁוֹשַׁנִּים.

​Kindness Kindness glides about my house. Dame Kindness, she is so nice! The blue and red jewels of her rings smoke In the windows, the mirrors Are filling with smiles. What is so real as the cry of a child? A rabbit's cry may be wilder But it has no soul. Sugar can cure everything, so Kindness says. Sugar is a necessary fluid, Its crystals a little poultice. O kindness, kindness Sweetly picking up pieces! My Japanese silks, desperate butterflies, May be pinned any minute, anesthetized. And here you come, with a cup of tea Wreathed in steam. The blood jet is poetry, There is no stopping it. You hand me two children, two roses.

מאנגלית: ז"ש

לפנינו חביבוּת מדומה, כמובן, שהרי הסכנה היא שׁזוחלת לה לתוך הבית ומאיימת לעלות את קורותיו באש. הטבעות שׁל "הפֵיה הטובה" מאגדות הילדים – "הגברת חביבוּת" – הן מעלות עשׁן (אסוציאציה לשׁונית ל"טבעות עשׁן"), רמז לסכנה קרבה ובאה. הפרפרים צפויים לכיליון, כמו חייה וחיי ילדיה. התנכרות הבעל והשׁתקעותו בתוך השׁירה, באגוצנטריות הגורמת לה מחשׁבות אובדניות. כמו שֶׁהפרפרים עתידים להינעץ ולקבל סם הרדמה, כך גם חלוקי המשי היפניים שלה, הדומים לפרפרים, צפויים לעטוף את גווייתה. הבעל בבית האחרון דומה לתליין, או למלאך המוות, הבא כולו אפוף בדם ובעשן. יש הקבלה בין "הגברת חביבוּת", פיה טובה המעלה עשן, לבין הבעל המגיע אפוף בהבל כוס התה ובסילון הדם של השירה.

השיר מסתיים במשפט המצמרר: "אַתָּה מוֹסֵר לִי שְׁנֵי יְלָדִים, שְׁנֵי שׁוֹשַׁנִּים". ניקולס יוּז (1962 – 2009), בנם של סילביה פלאת' ותֶד יוּז, התאבד בגיל 47, ושם קץ לדיכאון שממנו סבל עשרות שנים. מבין שלושת ילדיו של תֶד יוּז, שנולדו לו מסילביה ומאסיה (שהתאבדה ביחד עם בתם המשותפת), שרדה רק בתו היפה פרידה, ילידת ,1960, סופרת וציירת של ספרי ילדים – בִּתה הבכורה של סילביה פלאת' – שאביה חיבר לה שירים יפים שהם נושא לרשימה אחרת.