תעלומת הדמיון המפתיע בין סיפורו של עגנון "האדונית והרוכל" לסיפורו של רואלד דאל "The Landlady"
- Ziva Shamir
- 9 ביוני 2021
- זמן קריאה 13 דקות
עודכן: 21 בנוב׳ 2024
פורסם: E-MAGO בתאריך 07/13/2009
פורסם: יקוםתרבות, 19/9/2022 (בשינויים קלים)
המאמר מוקדש לבתי, עו"ד תמי לימון, שהסבה את תשומת לִבִּי לקווי הדמיון המפתיעים שבּין שני הסיפורים הללו.
סיפורו של עגנון "האדונית והרוכל" נדפס לראשונה בשנת תש"ג (1943), בקובץ בסער שבעריכת יעקב פיכמן – שי לחיילי ארץ-ישראל שהתנדבו לצבא הבריטי. במישור הגלוי, זהו סיפור מהפנט ומצמרר, שקשה להניחו מן היד באמצע הקריאה. אפשר שעגנון ידע כי בני הדור הצעיר של סוף שנות השלושים וראשית שנות הארבעים נמשכים לסיפורי מתח מקפיאי-דם (דוגמת סדרת "ספריית הבלש" של ש' בן-ישראל וכמו הסדרות הידועות פחות שבאו בעקבותיה, אשר זכו, ללא יוצא-מן-הכלל, לפופולריות ולהצלחה חסרות תקדים). בפנייתו אל סממני הגותיקה האימתניים של עלילות הוומפירים, מצא כנראה עגנון אפיק מקורי משלו להשתלב השתלבות-מה בז'אנר של סיפור הבלהה, שהתחבב עד מאוד על הקוראים הצעירים, ובהם אותם חיילים מתנדבים שלמענם נערך הקובץ בסער.
ואולם לא קשה להבין שמישוריה הגלויים לעין של היצירה ("הסיפור הפשוט") אינם אלא קליפה דקה המכסה על תהומות של הגות מעמיקה. מישוריה הרעיוניים של האלגוריה מצביעים, ברוח ההיסטוריוסופיה הלאומית של תקופת התחייה, על ההבדלים שבין עם ישראל לאומות העולם, ובמיוחד על אופיים הרצחני של אותם עמים נוצריים, בעלי עבר פגאני, ששיכנו את היהודים חסרי קורת-הגג בארצותיהם, ניצלו את רצונם הטוב של בני חסותם לרַצות את אדוניהם, ואחר-כך מצצו את דמם וגירשום ביריקות בוז ובאלימות. יש לשער שהסיפור האלגורי שלפנינו נכלל בקובץ שחולק למתנדבים היהודים בצבא הבריטי כדי לעודד את החיילים בשעותיהם הקשות, ולרמוז להם שסופה של גרמניה הנאצית יהיה כסופה של האדונית היפהפייה, שפיתתה את יוסף, הרוכל היהודי, וכמעט שקיפחה את חייו. אף גרמניה הנאצית תהיה בקרוב גווייה, מאכל לעוף השמים ולחיית הארץ.
שמה של האדונית – "הלני" – הוא שם מרובד ורב-משמעי, הפותח פתח לפירושים אחדים שמעשירים זה את זה אהדדי: מצד אחד, שמה נקשר כמובן ביוון הקדומה, באמצעות הקישור לדמותה של הלנה היפה, אשת מנלאוס, שברחה עם פריס, נסיך טרויה, והביאה על עמה מלחמה שגבתה מחיר דמים עצום (רמז לגברים המתים, בעליה הקודמים של הלני, שאותם חיסלה האדונית במו-ידיה בטרם החלה לחלוק את יצועה עם יוסף הרוכל; רמז המלמד על מחיר הדמים הכבד שגובות המלחמות בכל דור ובכל אתר). מאידך גיסא, סיפור הערפדים שלפנינו, המצטיין בכל "אבזריו" של סיפור הבלהה הגוֹתי, על יסודותיו האפלים והעל-טבעיים, מזכירנו שהשם "הלאס" (יוון), שממנו נגזר השם "הלני", היה שמה ומקור זהותה והזדהותה של גרמניה האָרית, הניאו-פגאנית מיסודה, ולכן יש להבין את דמותה של האדונית כבעלת זהות גרמנית מובהקת – מדינית ותרבותית כאחת (לזהות זו תורמים התיאורים של עיניה הכחולות כסכין נוצצת, רמז לרעיון "הגזע העליון"). ואולם ייתכן כי הסיפור, שבו מחפש רוכל יהודי קורת גג בעבי היער, רומז בעקיפין דווקא לאטימולוגיה של פולין ("פה לין") – להיותה של פולין מקלט בן אלף שנים ליהודיה, שהגיעו אליה בתחילה כרוכלים וסוחרים, ופיתחו בה בהמשך מערכת יחסים עם עם הארץ, שראשיתה סובלנות ופריחה, כלכלית ותרבותית, וסופה אנטישמיות והשמדה. דמותה הדמונית של הלני, גיבורת סיפורו של עגנון, עשויה הייתה אפוא לייצג ב-1943 תופעות אחדות, היסטוריות ואקטואליות, של יישות דמונית הפורשת לפני היהודי רשת ומלכודת מוות. הן ב"סיפור הפשוט" והן במישוריו הסמויים מעין, הלני היא גלגולה של האישה-הארץ הזרה והמפתה, המקרבת את היהודי אל חיקה, מדיחה אותו לחטא, ובסופו של דבר מבקשת לחסלו, ואגב כך מחסלת גם את עצמה.
"האדונית והרוכל" זכה לפירושים רבים, ובהם פירושים בין-טקסטואליים, החושפים את מקורותיו הקדומים והמודרניים של סיפור מרובד זה. רבים מהמפרשים נתנו קודם-כל את דעתם לצדדים שונים של אנלוגיה וניגוד בין סיפור העלילה העגנוני לבין הסיפור המקראי על יוסף ואשת פוטיפר. גם יוסף הרוכל היהודי בסיפורו של עגנון וגם יוסף המקראי מתחילים את דרכם בכניסה מהוססת לעולם הנוכרי, "עולים לגדולה" בביתו של צורר עמם, המבקש את נפשם. הם עולים שלב אחר שלב, מהדיוטה התחתונה ועד למעמד של בן-בית, משתלבים היטב בבית הנוכרי שדלתותיו נפתחו לפניהם, רואים הצלחה חומרית בנחלה הזרה, אף תורמים מאונם ומכישרונם לפריחתה ולשגשוגה של נחלה זו.
עם זאת, צד הדמיון שבין הסיפורים אינו מטשטש כמובן את צד השוני שביניהם: יוסף המקראי, שלפי חז"ל יפה תואר היה ונהג לסלסל בשערו, הן עמד בפיתוי ולא נענה לחיזוריה של אשת פוטיפר; וזאת לעומת יוסף הרוכל מסיפורו של עגנון, שלא עמד בפיתויה של הלני היפה, והחל לחזר אחריה נמרצות. אמנם לא הרי היענות לפיתויה של אשת איש כהרי חיזור אחר אישה השרויה בגפה, אך מה שהחל בסיפורו של עגנון כחיזור גורלי אחר אישה יפה ובעלת נכסים, גרם ליוסף הרוכל להתרחק התרחקות הדרגתית משורשיו וממקורותיו ולאבד את עצמיותו ואת זהותו.
ליופי יש בסיפור שלפנינו תפקיד בלתי מבוטל: יוסף המקראי מגלם אצל חז"ל ואצל המפָרשים את היופי הגברי, המושך גם את בנות הגויים. על הפסוק "בנות צעדה עלי שור" (בראשית מט, נב) אומר רש"י: "בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו". שמה של האדונית הליני מזכיר את הלנה היפה, והיא אכן מוצגת בסיפור כיפהפייה בעלת עיניים כחולות צוננות (עיניה הכחולות עשויות כאמור לרמוז להשתייכותה לגזע הארי, ויופיה – ליופיה של גרמניה ולאהבת היופי של הגרמנים). שני הסיפורים עומדים אפוא בניגוד כיאסטי מבחינה מגדרית: עגנון המיר את הגבר היפה, העומד בפיתויי האישה הנכרייה מן הסיפור המקראי, באישה יפה ומפתה, המדיחה את הגבר לחטא. אשת פוטיפר מבקשת לנקום ביוסף את עלבונה, ואילו האדונית מבקשת לראות באובדנו של יוסף הרוכל, אף שהצליחה לקרבו אל חיקה. בין שהיהודי מתבדל מן הגויים ובין שהוא מתערה בהם כאזרח, רומז עגנון, השנאה כלפיו שרירה וקיימת.
אכן, הטקסט הנרמז החשוב והעקרוני ביותר בסיפור "האדונית והרוכל" הוא סיפור יוסף, סיפורו הארכיטיפלי של הגולֶה היהודי הראשון שפרץ את מחסום הגטו, שאותו הקים במו-ידיו בארץ גושן, והגיע לגדוּלה בחצרו של מלך זר. יוסף הוא יוצרה ומחוללה של הגולה היהודית הראשונה ומי שהקים את "בית יוסף" – יישות יהודית גולה, שהיכתה שורש במצרים והחלישה לשנים רבות את סיכוייו של "בית יעקב" להכות שורש בארץ כנען (אפשר שלא מקרה הוא שיוסף, בניגוד לשלושת האבות, לא זכה מעולם בהתגלות אלוהית ובהבטחה אלוהית). עגנון שילב בסיפורו אמירות לא מעטות מסיפור יוסף המקראי, כדי שקוראיו ימתחו קו של הקבלה בין הגולה הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל, שקבעה את הדגם ושימשה אות לבאות, לבין שאר הגלויות שבאו בעקבותיה. סופו של הסיפור הן רומז לכך שלא תמה מסכת נדודיו של יוסף הרוכל. יוסף, שנחלץ מבית האדונית בעור שִיניו, חוזר לדרך הנדודים הנצחית, שעלולה לזַמן לו פגישות נושפות עם אדוניות נוספות, בכעין גלגל קסמים מכושף לאין תכלה ולאין תוחלת.
כך, למשל, נאמר על האדונית: "וכל שיש לה נתנה בידו חוץ מהלחם שאינה אוכלת עמו על שולחן אחד", ודברים אלה מעלים את זכר הפסוק: "ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל " (בר' לט, ו). כן נאמר על האדונית: "ובכל יום התקינה לו סעודה מכל אשר היה לה בבית ובשדה", ואף חיווי זה מעלה את זכר הכתוב: "ויהי ברכת ה' בכל אשר לו בבית ובשדה" (בר' לט, ה). האדונית אומרת: "מה איכפת לך... או חיה רעה אכלתהו", ודבריה מעלים את זכר הפסוק: "ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה-יהיו חלומותיו" (בר' לז כ). על יוסף הרוכל נאמר: "הרוכל שאדם תמים היה פירש לו שחוק זה ששחקה אותה אישה לטובתו ולהנאתו", והצירוף "אדם תמים" מזכיר את אפיונו של יעקב כ"איש תם", אפיון המזכירנו שיוסף הוא בנו של יעקב אבינו (כלומר, יהודי), בניגוד לבני עשיו, אנשי השדה והציד, שסכין הציידים (המגיעה אליהם באופן אירוני מ"קופתו" של יוסף) יאה להם ולאורחות חייהם.
ההקבלה לסיפור יוסף, יוצרה ומחוללה של הגלות הראשונה, מעידה כמדומה שלא רק סיפור אקטואלי על יהודי אירופה (שנלכדו בעת כתיבת היצירה במלכודת מוות בביתה של מכשפה ומפירית או קניבלית) לפנינו, אלא סיפור על-זמני, המבקש לשחזר את הדגם (pattern) לעלייתן ולשקיעתן של גלויות ישראל שבכל דור ובכל אתר ואת הדינמיקה של דגם זה: ההתקרבות המהוססת של היהודי לתרבות הפונדקית, המארחת אותו בדרך נדודיו, הופכת במרוצת הזמן לקשר אמיץ ונלהב של השתלבות ושל סימביוזה, אך קשר זה מסתיים בסופו של דבר, פעם אחר פעם, בגירוש אכזרי וטראומטי ("לֵךְ לְךָ"), המתרחש סמוך להתפוררותה של התרבות המארחת. דא עקא, שהיהודי אינו לומד לקח ממעגל הקסמים הנצחי הזה, וממשיך לחזר על הפתחים ולצאת שוב ושוב לדרך הנדודים בחיפוש אחר "פונדק" חדש, וזאת במקום שימצא לעצמו מקום של קבע שבו יבנה את ביתו ויהיה אדון לגורלו.
אופיו הפטאלי של המפגש בין האדונית לבין הרוכל נרמז גם מן התיאור "התקינה לו סעודה כל עוף טוב וכל עוף שמן" (המבוסס, כמתוך רמז מקדם רעה, על הפסוקמסיפור יוסף: "בעוד שלושה ימים ישא פרעה את ראשך מעליה ותלה אותך על העץ ואכל העוף את בשרך מעליך" (בר' מ, יט). בניגוד למקובל בדיני השחיטה ביהדות, האדונית מולקת את ראש העוף (גם בתמול שלשום נחרד יצחק קומר למראה הצעירה הגרמנייה במושבה הטמפלרית שרונה, המולקת את ראש העוף בחצרה), ומכינה ממנו מאכל תאווה ליוסף. בסופו של הסיפור, העופות אוכלים את בשרה של האדונית, כבמשפט ההתראה הנזכר לעיל, וכבתיאור מותה של איזבל (שאף דמותה מהדהדת בסיפורו של עגנון, המאזכר את הגברים הרבים שהמיתה האדונית ומשתמש במוטיב הכלבים מסיפורה של איזבל באופן ליטֶרלי ומטפורי כאחד).
ואולם סיפורו של יוסף, גיבור "האדונית והרוכל", אינו רומז רק לסיפורו של יוסף המקראי, כי אם גם לסיפורה של דמות נוספת מן המקורות הקדומים – יוסף דלה ריינה, המקובל היהודי-ספרדי בן המאה הט"ו, שעסק בקבלה מעשית וביקש להחיש את הגאולה. בידינו גירסאות אחדות של מעשייה על ר' יוסף דלה ריינה, שביקש להרוג את סמא"ל באמצעות שמות קדושים, ובכך להביא את קץ הגלות ואת הגאולה. סמא"ל נאבק עם ר' יוסף, גבר עליו והצליח לצרפו אל כוחות הסטרא אחרא. הוא גרם שר' יוסף יישא את לילית לאישה, ולפי אחדות מהגירסאות אף גרם ליוסף שימיר את דתו, או אפילו יטרוף את נפשו בכפו. פרשה זו הטביעה את חותמה על יצירות ספרות לא מעטות בדור התחייה, ומעניין שעגנון בן החמש-עשרה כתב ופרסם ב-1903 שיר ביידיש (הפותח במילים התמימות "ר' יוסף דלה ריינה, / אַ כָּשרער יִיד אַ פיינער"), ובו מסופרות קורותיו של המקובל היהודי-ספרדי, מתוך חששותיו של העולם היהודי – ערב התכנסות הקונגרס הציוני השישי בבאזל – מפני הסכנות הכרוכות בקירוב הקץ ובהחשת הגאולה.
יוסף הרוכל העגנוני, כמו ר' יוסף דלה ריינה, חולק את יצועו עם אישה-לילית המבקשת להדיחו מדרך הישר, ובסופו של דבר גם מתכוננת למוץ את דמו ולחסל את יישותו. האדונית בסיפורו של עגנון, כמו לילית, נציגת כוחות הסטרא-אחרא, כבר ידעה גברים הרבה שכולם היו קורבנותיה. ב"מעשה נורא מר' יוסף דלה ריינה" מופיעים כלבים שחורים, מכוחות סמא"ל והסטרא אחרא, ובסיפורו של עגנון לאדונית יש כלבה שחורה ואף היא מדומה לכלבה. ב"מעשה נורא" נאמר על יוסף דלה ריינה כי כרת ברית "עם לילית המרשעת ומסר עצמו בידה ותהי לו לאשה והיה מטמא עצמו בכל טומאות [...] והיה משביע רוחין ושדין בכל לילה להביא לו את אשר יחפוץ וכה משפטו ימים רבים עד כי אהב מכל הנשים אשת מלך יון והיה מביא אותה כמעט בכל לילה ובבקר היה מצוה להחזירה". יוסף הרוכל אף הוא כורת ברית עם אישה דמונית, ששמה כשם אשת מלך יוון. יוצא אפוא שלסיפורו של עגנון זיקה מסועפת ורבת אנפין ל"מעשה נורא מר' יוסף דלה ריינה", ולא לסיפור יוסף מן המקרא בלבד.
זיקתו של הסיפור "האדונית והרוכל" לסיפור שבמרכזו המקובל היהודי ר' יוסף דלה ריינה עשויה להעיד גם על תשתית קונטמפורנית לסיפורו של עגנון בדמות סיפורי "משני עולמות" של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (כגון "אש זרה" ו"הנשיקה"). הסיפור "אש זרה" מספר כיצד גברו כוחות ממשלת השטן על ר' יוסף דלה ריינה ועל תלמידיו, בסיוע "שני כלבים שחורים, גדולים עד מאד ונוראים במראיהם, והם זכר ונקבה". הסיפור "הנשיקה", המבוסס על סיפור שהופיע כנראה במאה הי"ג ולוקט גם בספר המעשיות של מרדכי בן-יחזקאל (תל-אביב תרפ"ח), מסַפר על איש עני ודל, שמשפחתו סובלת חרפת רעב ואשתו משפיעה עליו לצאת לדרך הנדודים ולחפש טרף לביתו. באמצע הדרך נחטף האיש אל ממלכת השדים, ונאלץ לשאת שָם אישה שֵדה. בחוזרו הביתה, עמוס במתנות לבני משפחתו, מגלה אשתו את הקורות אותו, ומפצירה בו להסתגר בבית המדרש, כי לדבריה רק התורה תגן עליו ולא יאונה לו כל רע. האישה השֵדה מגיעה לבית המדרש ומפתה את האיש להעניק לה נשיקה אחרונה, שאחריה תפטור אותו מכל התחייבות כלפיה. הנשיקה יונקת את נשמתו, וגופו הריק נקבר בבטן האדמה. מוטיב זה של הרוכל היהודי, הנודד מביתו כדי למצוא פרנסה, מופיעה בטרנספורמציות שונות בסיפוריו של עגנון – מ"והיה העקוב למישור" ועד "האדונית והרוכל". גם אצל עגנון, כמו בסיפור "הנשיקה", חוֹבר הרוכל לממלכת השטן, ורק העיסוק בתורת ישראל ובתפילה עשוי להצילו מכוחות הסטרא אחרא.
מאיר בוסאק הביא באתר האינטרנט "דעת" אגדה פולנית ("על בת מלך מכושפת"), שהופיעה בוורשה ב-1889, שגם בה מתגבר הגבר הלכוד על האישה העלוקה מוצצת-הדם בסיוע האמונה והדבקות באל. זהו סיפורה של בת מלך אכזרית, שציוותה לפני מותה להציב יום יום חייל על קברה שבכנסייה. כל לילה הייתה בת-המלך הקניבלית יוצאת מקברה, וטורפת את קורבנה. באחד הלילות הציבו על קברה חייל, בעל לאישה ואב לילדים, שניסה להתחכם לגורל המר הצפוי לו מיד בת המלך, והסתתר מפניה. בבוקר התברר שבת המלך תקעה שיניה בבגד שהותיר החייל ליד קברה, ופעם – בעצתו של איש זקן וחכם – תקע החייל את רובהו ועליו בגדי השרד שלו, ואחר-כך נכנס לארונה של בת המלך ברגע שיצאה לשחר לטרף. כשביקשה בת המלך לחזור אל הארון, ואמרה לחייל "פה אתה ציפורי. עתה אטרוף אותך", דרש ממנה החייל שתשים את הצלב על החזה ותקרא בספר. כשסירבה, החל החייל להכותה במקל, ותיכף ומיד החלה האישה הקניבלית להקיא את החיילים הרבים שבלעה. כאן וכאן, סיכם בוסאק, היסוד הסקראלי הוא שהציל את הגבר ממוות. מובן, עגנון גייר את הסיפור כהלכה, ובמקום הצלב, המֵגן על החייל, לפנינו תפילת "שמע ישראל" המשמשת תריס בפני ההתבוללות – בפני ההתאיינות הפיזית והרוחנית גם יחד.
במאמרה "האדונית והרוכל – מאבקי אנוש-ערפד, יהדות-נצרות, נשיות-גבריות" (בכתב העת הווירטואלי לספרות ואמנות ממעמקים, גיליון 21, טבת תשס"ט; ינואר 2009), מציעה ד"ר שושנה חלואני לחפש את מקורותיו של הסיפור "האדונית והרוכל" באגדות העם הקדומות ובסרטי הבלהה:של המאה העשרים: "מקורות היניקה של דמות ומפירית וקניבלית זו לקוחים מהפולקלור הנוצרי-עממי, מסיפורים גותיים (סיפורי פנטזיה, מתח ואימה) שרווחו במזרח אירופה ובמרכזה, נוסח הגולם מפראג, סיפורי פרנקנשטיין, סיפורי אגדות כמו עמי ותמי [ = הנזל וגרטל] בהם מופיעה המכשפה המפטמת כדי לאכול את המפוטם, סיפורי כחול הזקן הרוצח את נשותיו, וסיפורי הערפדים כדוגמת דמותו הדמונית של הרוזן דרקולה). סיפורים אלה קוראים תיגר על המוסר האנושי, הם משלבים יסודות נוצריים ופגאניים, כישוף ושטניות. לערפד נהפך מי שמת, בדרך כלל במיתה משונה, מחוץ לנצרות, או קשור לשטן, חזר לחיים וממשיך את קיומו על ידי שתיית דמם של אנשים חיים, צעירים, בעיקר נשים, הן לצורך קיומו והן לשם סיפוק צרכיו המיניים הסדיסטיים העצומים".
סיפורי הערפדים, הנזכרים במאמרה של שושנה חילואני כמקור אפשרי לסיפור דוגמת "האדונית והרוכל", פותחים פתח להשערה שגם סרטי הערפדים, שהיו פופולריים בברלין בתקופת ישיבתו של עגנון בעיר זו בשנים 1924-1912 (כגון הסרט "נוספרטו" מ-1922, שהתבסס על ספרו של ברם סטוקר "דרקולה". דמותה הפטאלית של האישה ה-vamp (סמל לחירותן של נשים ולתאוותן חסרת הרסן), העושה שימוש במיניותה כדי לשלוט בגבר ולפעמים אף להורגו, הפכה לדמות יסוד בקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, הן בגירסתה העל-טבעית הערפדית, הן בגירסתה הריאליסטית, כגון בסרט הנודע "המלאך הכחול" עם מרלן דיטריך, שבו נלכד פרופסור מכובד בקסמיה של לולה, זמרת קברט חושנית, ואהבתו אליה הופכת עד מהרה לאובססיה המחישה את אובדנו.
ייתכן שבסרטים אלה, או באחד מסיפורי הערפדים הנודעים, טמונה החוליה החסרה שבין סיפורו של עגנון לבין סיפור פופולרי של רואלד דאל (Dahl), מחברם של ספרי ילדים נודעים וספרי אימה נודעים לא פחות, שקיבלו גירסה טלוויזיונית בסדרה שכותרתה "Tales of the Unexpected". כוונתי לסיפורו של רואלד דאל "האדונית" ("The Landlady"), שראה אור לראשונה בעיתון The New Yorker, ביום 28 בנובמבר 1959, כלומר כשש-עשרה שנה לאחר סיפורו של עגנון, ככל הנראה מבלי שהכיר את סיפורו של עגנון, והדמיון בין שני הסיפורים מסקרן ומפתיע (ולפי שעה אף חסר הסבר מניח את הדעת).
נביא אפוא את הטקסט האנגלי, המתאר אף הוא – כבסיפורו של עגנון – גבר הנקלע למקום זר וחשוך, ותר אחר קורת גג ללילה. האכסניה שאליה הוא מגיע אמורה להיות מקום המבטחים, שיציל את הגבר התועה מן האימה ומן המחשכים, אך דווקא "מקום המבטחים" המאוּוה מתגלה במאוחר כמלכודת מוות (כבאגדת הילדים "הנזל וגרטל", שבה רואים הילדים בית במעבה היער, ובטוחים שסוף-סוף יינצלו מפחד החשכה וחיות הטרף, אך נופלים בו מן הפח אל הפחת). שני הגיבורים – גיבורו של עגנון וגיבורו של דאל – נפגשים עם אישה ערפדית, המבקשת לספק את יצריה ולהורגם:
סיפורו מקפיא-הדם של רואלד דאל יאה למחברו, שאהב לשלב בכתיבתו מוטיבים מצמררים מן הגותיקה הגרמנית (אף שבמלחמת העולם השנייה היה דאל טייס קרב בחיל האוויר המלכותי, נלחם בגרמנים ווהפיל מטוסים גרמניים). אולי רקעו הסקנדינבי קירבו לאגדות אלה. כל מקום, אפילו סיפורו של רואלד דאל לילדים צ'ארלי ובית החרושת לשוקולדה ("Charlie and the Chocolate Factory") הוא סיפור מצמרר, הכולל מוטיבים רבים מאגדות הילדים הגרמניות (כגון "הנזל וגרטל"). גם לעגנון וגם לדאל היה אפוא מפגש טראומטי עם גרמניה הנאצית, אך מפגש זה אין בו כדי להסביר את הזיקה הגלויה בין שני הסיפורים.
שני הגברים, גיבורו של עגנון וגיבורו של דאל, כורים את קברם במו ידיהם מתוך ביטחון חסר בסיס ששום רע לא יאונה להם בביתה של אישה. ידועה האגדה על "כחול הזקן", שהרג את נשותיו בזו אחר זו וקבר אותן במרתף ביתו, אך גבר הנקלע אל ביתה של אישה אמור להיות מוגן ובטוח, לפי שגרת המוסכמות האקסיומטית. שני הסיפורים מתארים את הרקע המפחיד, שמתוכו מגיעים הגיבורים אל בית האישה כאל חוף מבטחים: יוסף הרוכל, גיבורו של עגנון, מגיע אל ביתה של האדונית דרך יער חשוך, שכולו סכנה וחיות טרף, ובילי ו'יוור, הצעיר הבריטי, גיבור סיפורו של רואלד דאל , מגיע אל ביתה של הפונדקאית, המציעה חדרי לינה, דרך רחובותיה החשוכים של העיר האנגלית בת' (Bath), שהיא עיר רומית עתיקה הידועה במרחצאותיה.
שמה של האדונית בסיפורו של עגנון שולח אותנו אל התקופה האלילית, ומזכירנו שגרמניה הנאצית העלתה על נס את האל ווטאן והתהדרה בשורשיה הפגאניים. גם סיפורו של דאל מוליכנו במשתמע אל התקופה האלילית של אוכלי האדם, מקוואות הטהרה והסרקופגים. את גיבורו הוא מוליך לאכסניה זולה בשם "The Bell and the Dragon", ששמה הדו-משמעי מעלה באוב שמות מזרי אימה מן הדמונולוגיה המערבית.דאל השתמש בשם Bell שהוא הומופון של השם Belle (יפהפייה) או ) Belle Morte"היפהפייה המתה"; ולחלופין, "יפי המוות"), שהוא שמה של אישה ומפירית בעלת עיניים בצבע דבש, מוקפת בחתולים, בנמרים ובאריות, המסוגלת לעורר חשק מיני עז בקורבנותיה, שאותם היא בוחרת לפי יופיים. ה-Dragon )"דרקון") אף היא אישה ומפיר, ההופכת את קורבנותיה לעבדים. לאדונית של עגנון עיניים כחולות קרות כצבע הסכין (רמז למראָם הסטראוטיפי של בני הגזע הארי), ואף היא הופכת את היהודי לווסַל, לעבד נרצע (ולפעמים מתהפכים היוצרות, והוא הופך להיות אדוניה). גם לאדוניתו של רואלד דאל עיניים כחולות, הנזכרות פעמיים: פעם כבדרך-אגב, ופעם כשהן סוקרות את אבריו של קורבנה מכף רגל ועד ראש.
גם בסיפורו של עגנון וגם בסיפורו של רואלד דאל מופיע מוטיב הפוחלצים (שמופיע אצל עגנון גם ביצירות אחרות, כגון בסיפור על ארזף מפחלץ החיות ברומן תמול שלשום). ובמאמר מוסגר: האין מסַפרוֹ של סיפור המתח בעצמו כעין מפחלץ חיות, בשעה שהוא מהפנט את קוראו ומסמם אותו, אף מקפיא את דמו ואינו מרפה ממנו עד שהוא מביאו אל הסוף המר? האין כל מסַפר דומה במקצת למפחלץ חיות, שעה שהוא בוחר את גיבוריו ונוטל מהם את חייהם, כדי להקפיאם בין דפי הנצח?
כך או אחרת, בסיפורו של עגנון נוצר קשר ארוטי בין הנווד היהודי לבין האדונית המכניסה אותו לביתה, וגם בסיפורו של רואלד דאל יש רמיזות ארוטיות, שעה שהאדונית אומרת לאורחה: "We have it all to ourselves", ברומזה על הבית הריק מאורחים, העומד כולו, על כל חדריו, לרשותם בלבד, משל היו זוג אוהבים המחפשים מקלט אהבים, שעין זרה לא תשזפנו. האורח בסיפורו של דאל מביע באוזני האדונית את תחושתו העמומה שכבר שמע פעם את שמותיהם של שני האורחים שהתארחו בביתה לפניו (רמז לכך שתעלומת היעלמם התפרסמה בכלי התקשורת), וזו עונה לו, שאין מדובר באנשים מפורסמים, כי אם באנשים יפים: "They were tall and young and handsome, my dear, just "exactly like you". את האפיון הסטראוטיפי "tall, dark and handsome" מעניקות בדרך-כלל האגדות לאביר החלומות, מושא מאווייה של הנערה, ואילו כאן בעלת הבית המבוגרת מדברת על אורחה הצעיר בערגה, כאילו היא כלתו והוא חתנה.
בשני הסיפורים יש סימביוזה מופלאה בין האישה-הוומפירית לבין קורבנה, עד שהמפגש הפטאלי ביניהם הופך לבלתי נמנע, לכורח המציאות. יוסף הרוכל מוכר לאדונית את סכין הציידים הרצחנית, שתשמש אותה בהמשך העלילה (כמין וריאציה אישית של עגנון למימרה הנודעת שאם יש אקדח או לולאת-חבל במערכה הראשונה, יש לצפות שמישהו יירה או יכרוך את צווארו בלולאת-החבל לקראת סיום המחזה). גיבור סיפורו של רואלד דאל אף הוא כורה את קברו במו ידיו ומגיע היישר אל אכסנייתה של "האדונית", כי הפרוטות הספורות שבכיסו מאלצות אותו לחפש ולמצוא אכסניה זולה במיוחד. האדונית בסיפורו של רואלד דאל – הקובעת מחיר זול במיוחד כדי לצוד את קורבנותיה – אומרת לקורבנה, שהיא בררנית ומחכה לאדם הנכון, ואיזו שמחה תוקפת אותה כשהיא פותחת את הדלת, ומגלה בפתח ביתה מישהו שהוא "exactly right".
מה פשר נקודות הדמיון המפתיעות בין שני הסיפורים? מותר כמדומה להניח שלשני הסופרים היה מקור משותף – בספר, במחזה או בסרט – שקיבל אצל כל אחד מהם גם כיוונים ספציפיים ואידיוסינקרטיים, לפי הצורך והנסיבות. מהי אותה חוליה חסרה, המקשרת את שני הסיפורים? את סיפורו של ש"י עגנון על הרוכל היהודי יוסף, הנקלע לביתה של בעלת בית יפה, וחולק עמה את יצועה, עד שמתברר לו שאשת חיקו אינה אלא ערפדית, ואת סיפורו של רואלד דאל על הצעיר חסר הפרוטה, המבקש חדר זול ונקלע לביתה של בעלת בית יפה, המבקשת לבצע בו את זממה ולפחלצו? לפנינו חידה ותעלומה המחכות עדיין לפיצוחן.