פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013
סרטה של איטה גליקסברג על עגנון רק מעצים את תעלומת היעלמותו של ביאליק מחייו ורשמיו. קריאה מעמיקה בכתבי הסופר מצליחה לזהות את עקבותיו
בדרכו מברית המועצות לארץ ישראל, התעכב ביאליק כשלוש שנים בגרמניה. את מחצית הזמן עשה, לבקשת עגנון, בעיר הקיט באד הומבורג, שבּה ישב אז הזוג הצעיר שמואל יוסף ואסתר צ'צ'קס עגנון. בשנים 1923־1922 הילכו שני הסופרים יום יום בשבילי העיר והספרות העברית, ניהלו שיחות ארוכות ועסקו בדברי תורה. לגבי משורר עטור כתרים כביאליק הייתה באד הומבורג מקום מפלט מן הסוג שזימנה לו לימים רמת גן – פרבר מגורים טבול בירק שבשולי העיר הגדולה, שאליו ברח בערוב יומו מעשרות הטרדנים שצבאו על ביתו התל אביבי.
בראשית שנות העשרים ברח אפוא ביאליק מברלין ההומייה, מעוזהּ של האמנות האֶקספרסיוניסטית, עיר חטאים שרבּו בה מופעי הקברט הזולים והמפוקפקים ("תאטרון המרזח" בפי המשורר), ובחר לשבת במקום נאה ושקט, הרחק מן היריד ההומה של קריית ספר העברית. בברלין נוסד אז מרכז תוסס ושוקק חיים תודות לתמיכת המו"ל א"י שטיבל: הוצאות ספרים, מערכות עיתונים וכתבי עת. ביאליק חיפש מקום שבו יוכל להחליף כוח ולהתפנות ליצירה.
כשנה וחצי ישב ביאליק בעירו השוקטת של עגנון, ושיקם את בריאותו שנתערערה בימות המלחמה והמהפכה. באותה עת הפך עגנון מסופר מוערך אך אֶזוטרי לסופר פופולרי ומוּכּר בכל תפוצות ישראל. פרסומו הושג אמנם בזכות פטרונו שלמה זלמן שוקן, שהוציא את כתביו והשקיע מאמצים בלתי מבוטלים בהאדרת שמו ובחינוכו הספרותי. ואולם, הידידות עם ביאליק הזניקה אף היא את הקריירה הספרותית של עגנון הצעיר. ניכּר בבירור שהוא מימש ביצירתו סודות יצירה לא מעטים שלמד מפי המשורר ואיש הרוח הגדול.
קשה להבין מדוע לא תיעד עגנון שיחות אלה בכתב, אף לא את מקצתן, ומדוע לא סיפר עליהן במכתביו לידידיו. אילו תיעדן, הוא היה מעמיד בלי ספק את אחד המסמכים המרתקים והחשובים ביותר בתולדות הספרות העברית החדשה – מרתק לא פחות משיחות גתה עם אקרמן. מתוכו היה בוקע קול צחצוח חרבותיהם של שני ענקי הספרות העברית החדשה, שהיום ניתן לשמוע מבין שיטי יצירתם רק את בת קולו העמומה. שמא ביקש עגנון להסתיר פרק זה בחייו ולהוריד עליו מסך? שמא ביקש להתכחש למורשת ביאליק ולמרוד בה?
ללא ספק, עגנון הצליח להעלים את הפרק הביאליקאי בחייו. אפילו בסרט הדוקומנטרי המרתק "ש"י עגנון – מוקדש לנות ביתי" של איטה גליקסברג, שהוקרן בערב חג הסוכות ובמוצאי שמחת תורה, אף על פי שמסופר בו על תקופת באד הומבורג אין שמו של ביאליק נזכר אפילו ברמז.
מנהיג מבטן
בניסיון למלא את החסר, ולתאר מה למד עגנון מביאליק שעה ששני הסופרים שהו איש במחיצת רעהו, התברר לי שדמות דיוקנו של ביאליק משוקעת בחלק מיצירות עגנון, במסכה ותחפושת ובלעדיהן. בסיפורי "ספר המעשים", למשל, עִרבּל עגנון בטכניקה של פוטומונטאז' רסיסי תמונות מבוצ'אץ', מברלין, מירושלים ומתל אביב. כמו כן הכליא בהן דמויות שחוט אסוציאטיבי מקשר ביניהן. כך, למשל, בסיפור "קשרי קשרים" מופיעים הגיבורים יוסף אייבשיץ ושמואל עמדין, שבהם שילב עגנון את שמותיו עם שמות הרבנים הנִצים יונתן אייבשיץ ויעקב עמדין, בני המאה הי"ח. כך מתח קו של אנלוגיה למלחמת החוגים החרדיים בציונים, מחישי הגאולה, כמו גם לקונפליקט שהתחולל בלִבּו ביחס לאורַח החיים שבּו יבחר.
במקביל, הכליא בסיפורו "אל הרופא" את דמותו של וייצמן עם דמותו של ביאליק, שני מנהיגי הדור שעמדו אז מול צעירים מהפכניים שביקשו להדיחם ולהתכבד בקלונם. בסיפור מופיעה דמות של עסקן מערב אירופי המגיע לדבריו לירושלים, "מהעיר בורדוי שבאנגליה" (קרי, ממקום היבּרידי, המלכד את צרפת ואנגליה), אך פולט באקראי את הביטוי היידישאי "אַי, אַי, אַי", כדרך "יהודי המזרח" (Ostjuden) – ביטוי שבּו השתמש ביאליק באיגרותיו לעגנון. אגב, דמויות היבּריד אלו, המאכלסות את סיפורי “ספר המעשים“, מצויות לרוב ביצירת ביאליק, והמשורר ייחד להן את הכינוי התלמודי “כּוֹי“ (“כּוֹי“ = חיית כלאיים, ספק מן הצאן ספק מן הבקר. ראו בבלי חולין פ, א).
והנה, בנובלה “בלבב ימים“ (1935) תיאר עגנון דמות אגדית בשם חנניה, שכל מאפייניה מעידים על היותה חיים נחמן ביאליק בתחפושת היסטורית. העלילה עוקבת כידוע אחר מסעהּ לארץ ישראל של קבוצת חסידים (“הנלבבים“), היוצאת מבוצ‘אץ‘ ומגיעה לאחר תהפוכות וסערות לנמל יפו. חנניה, דמות פלאית שהסתפחה לבני החבורה, מתגלה כמנהיג מבטן ומלידה. המסע מתנהל בשובה ונחת, עד שיום אחד חנניה נעלם במפתיע, למגִנת לִבּם של “הנלבבים“. לאחר שנואשו ממנו וחשבוהו כמת הוא מתגלה לפניהם שוב בארץ ישראל. מתברר שלמטפחת ולגיבורנו ששט על גביה אירע נס “קפיצת הדרך“.
אמנם בין “הנלבבים“ יש גם אדם ששמו “שמואל יוסף בן רבי שלום הלוי“, שהוא ורעייתו אסתר אינם אלא בני הזוג עגנון בתחפושת היסטורית, אלא שהמבקרים היו משוכנעים שעגנון שיבץ את עצמו בין גיבורי קדומים, ולא עלה בדעתם שהוא לא החזיר את הגלגל לאחור אלא לכאורה, וכל הדמויות – לא זו של עגנון בלבד – הן דמויות שהמחבר העטה עליהם מסכה היסטורית אגדית. לשון אחר, גם חבריהם למסע של חנניה ושל שמואל יוסף הם סופרים מבני הדור שעגנון “שתל“ אותם במציאוּת היסטורית וערך להם “נשף מסכות“. לא זו בלבד שראשי התיבות של ביאליק (ח“ן) משולבים בשמו של חנניה. חנניה מתואר כַּ“טוב שבחבורה“, כמלכם הבלתי מוכתר של “הנלבבים“; הוא מתואר כמי שהגיע ממדינה קרה שאין בה חלה ויין לשבת, כמתואר ב“שירתי“; חנניה מתואר גם כמי שנסע בטעות במרכבה ביום כיפור, בעוד שביאליק נסע בטעות ברכבת בראש השנה (אירוע מצער המתואר בספרו של ברקוביץ הראשונים כבני אדם); חנניה מתואר כאיש לבוש בלואים הנועל נעליים בלות ומעלה ארגזי ספרים לארץ ישראל (כזה היה ביאליק בתקופת נדודיו, וכך תיאר ביאליק את שלמה המלך בזמן שאשמדאי הדיחו מממלכתו וישב על כיסאו).
לאחר שחנניה ממָרֵק את המנורות ומתקן את הספרים הקרועים, הוא נשאל למעשיו. חנניה עונה שאין הוא צורף נחושת ואף אינו קושר ספרים, אלא שכאשר נגלה לעיניו כלי פגום הוא מתמלא עליו רחמנות, עומד ומתַקנו. עדות עצמית זו ("לא צורף נחושת אני ולא קושר ספרים") מזכירה את דברי ביאליק על עצמו בשירו "שחה נפשי לעפר" שנכתב בברלין: "לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא – / חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי". בדמותו של חנניה יש סממנים ביאליקאיים רבים נוספים, אך תקצר היריעה מהשתרע.
ידידות דועכת
תקופת הידידוּת האמיצה עם ביאליק הייתה אמנם בין השנים 1922־1923, אך היצירות המשקפות אותה הבשילו רק מקץ כעשור תמים, כשהידידוּת החלה דועכת מסיבות אישיות ואידיאולוגיות, וכמאמר אלתרמן בשירו "נתפרדה החבילה" (חגיגת קיץ) המסכם את הסיבות להיפרדו מחבורת שלונסקי: "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט / וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים / לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, / אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים". החוט שקישר בין השניים הלך ונפרם. החוֹמה שהפרידה ביניהם הלכה ונתגבהה.
דומה שחלק מן הסיבות שגרמו לפירוד, המתוארות בפירוט בספרו של חיים באר גם אהבתם, גם שנאתם, משוקעים במרומז, תוך שינוי הרקע ההיסטורי והגאוגרפי, בסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו". לטינה שהחלה לחלחל בלב עגנון כלפי ביאליק ניתן למצוא עדות מה בתכתובת עם ש"ז שוקן, מיטיבו ואיש סודו. במכתב מיום 13.12.1923 כתב שוקן לעגנון על עזיבתו של ביאליק את הומבורג ("זו בוודאי אבֵדה גדולה בשבילך"), ואילו עגנון ענה לו במכתב מיום 16.12.1923, אך התעלם לחלוטין מההערה על דבר הפרֵדה מביאליק.
מותו בטרם עת של ביאליק בקיץ 1934 הכה את כולם כמכת ברק. עגנון כתב מִספד קצר, אך משום מה לא השמיעוֹ, והוא נשאר במגרה. ואולם, בפרקי הרומן אורח נטה ללון שהתפרסמו בשנים 1939־1938 נשמעים קולות השקלא וטריא עם ביאליק שראשיתם בשיחות ששוחחו בבאד הומבורג והמשכם בשיחות שניהלו השניים על שפת ימה של תל אביב. ברומן אנו מתוודעים לדמותה של אניילה אנג'לה, המורה לעברית מבוצ'אץ' שהפכה ל"אראלה". חרף שמה המלאכי היא מופיעה כדמות אנטיפתית, ודווקא בפיה שם עגנון דברים המצדדים ב"סיפורי המקרא". המסַפּר, בן דמותו של עגנון, לעומת זאת אומר: "בינינו לבין עצמנו, לא טוב עשו אותם שהסדירו את סיפורי המקרא מפני עצמם, שהפקיעום מקדושתם ועשאום חולין. אבל מימיי לא גיליתי דעתי על זה בפרהסיא, שאם אבוא לגַלות דעתי על כל דבר שאינו הגון עליי איני מספיק" (אורח נטה ללון, עמ' 143־144).
אין צריך לומר שאלה שהפקיעו כביכול את כתבי הקודש מקדושתם הם ביאליק ושמחה בן ציון, שני ה"מֶנטורים" של עגנון, שערכו את "סיפורי המקרא" עבור תלמידיהם ב"חדר המתוקן" שבאודסה בשנות מִפנה המאה העשרים. הם עשו כן משום שביקשו לחבב את סיפורי המקרא על ילדי ישראל, וראו שיש בהם סיפורים על אונס וגילוי עריות שקשה להסבירם לילדים. הם הוסיפו ניקוד וציורים כדי לעשות את הלימוד לנגיש וידידותי. ילדי ישראל ב"חדר" מן הנוסח הישן הן כלל לא למדו תנ"ך, אלא צללו היישר לתוך "ים הגמרא". המעטים שלמדו תנ"ך התחילו את מסכת לימודיהם בספר ויקרא, ומלמדיהם דילגו על ספר בראשית. מייסדי "החדר המתוקן" שאפו לתקן את המעוּות.
האם באמת הפקיעו המחנכים הדגולים הללו את כתבי הקודש מקדוּשתם ועשאום חולין?! האם מוצדקים והוגנים דברי הביקורת של עגנון כלפי שני הסופרים בני דור התחייה, שקידמוהו בעלומיו וסללו לו דרך אל התהילה?! נשאיר זאת כשאלה רטורית.
ברומן בחנותו של מר לובלין (שפרקיו התפרסמו בשנות השישים) מסך עגנון תכונות וקווי היכר ביאליקאיים בדמותו של יעקב שטרן (בעצם, שמו כשם עקביא מזל, גיבור סיפורו "בדמי ימיה"). מוטיבים כגון הבריאות הלקויה מחמת המלחמה, השתיקה הממושכת, הזיקה ליום עשרה בטבת, תיאור התרוקנותו של בית המדרש ("ונותרתי אני לבדי […] שכבר נתרוקן בית המדרש מכל יושבי בית המדרש"; שם, עמ' 163), כמו גם תיאור מותו של ביאליק, אינם יכולים להסתיר את אהבתו של עגנון למורהו ואת הצער העמוק שחש בלִבּו על הידיד הגדול שאבד לו לנצח, שבזכותו פרצה יצירתו נתיבים חדשים שעד אז היו חסומים בפניה. עגנון פרע כביכול במאוחר את חובו לביאליק, בחינת "מודה ועוזב ירוחם".
סרטה של איטה גליקסברג מדגיש את העובדה שבטקס חלוקת פרס נובל הודה עגנון לכולם, פרט לאשתו שהקדישה לו את חייה והדפיסה בעבורו את יצירותיו. אחרי הטקס נשאל עגנון מהם מקורות ההשראה שלו, ותשובתו: "מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות. […] השפעה אחרת קיבלתי מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי […] כדי לא לקפח שכר כל ברייה חייב אני להזכיר בהמות וחיות ועופות שלמדתי מהם". את כולם הזכיר עגנון, אך לא את ביאליק שאיתו התהלך שנה וחצי בשבילי באד הומבורג, איתו המתיק סודות וממנו שמע עצה ודבר שפתיים…
למעקב אחר אותות השפעת ביאליק על עגנון מוקדש ספרה החדש של זיוה שמיר "בדרך לבית אבא", שראה אור לאחרונה בהוצאת "ספרא" בשיתוף עם הוצאת "הקיבוץ המאוחד"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013