כתונת הפסים של יוסף ושלל צבעי רקמתה

עודכן ב: יונ 9

סיפור יוסף בראי שלושה דורות בשירה העברית


א. לכתוב את התנ"ך מחדש

שירה במיטבה נושאת כידוע בחוּבּהּ מסרים מצומצמים אך מורכבים – מעט המחזיק את המרובה. אחת הדרכים להשגת אמירה סוּגֶסטיבית, המעלה ומעוררת בלב ציבור שומעיה וקוראיה קשת רחבה של אסוציאציות באמצעות מילים ספורות, היא באמצעות השימוש בלשון אָלוּסיבית. ההֶרמֵז "מעלה באוב" טקסטים קדומים ומוּכּרים – לָרוב טקסט קנוני כתנ"ך או הברית החדשה שאִזכּוּרו המרומז מעורר את תגובות הקבע ["stock responses"] שהסופר מעוניין לעוררן. ההֶרמֵז על-פי-רוב קצר וגבישי, אך באמצעות כוחו האֶבוקטיבי ביכולתו לעורר סיפור קדום רחב ועמוק, רב-רבדים ורב-השלכות, ולהפיח בו חיים חדשים. באמצעות אִזכּוּרוֹ העקיף או המפורש של הטקסט הנרמז צובר הטקסט הרומז (קרי, הטקסט המודרני שבּוֹ משולב ההֶרמֵז) נפח ומשמעות.


בפרק הראשון העלינו את הטענה שהקורא אוהב בדרך-כלל להיפגש עם יצירה אָלוּסיבית שכּן זו מאתגרת אותו אינטלקטואלית, ובה בעת נותנת לו תחושה נעימה של פגישה עם "מַכָּר" קרוב ומוּכָּר. ההֶרמֵז מפעיל אפוא בקורא את כישוריו האנליטיים, אף מעניק לו סיפוק רגשי הנובע מתחושת החמימות הפמיליארית של פגישה עם המוּכּר, החביב והידוע. כבר העלינו כאן את הטענה שלפיה ההֶרמֵז עשוי לקצר את תהליך הבנתו של הטקסט הרומז או להשהותו ולעכבו. תכונה דו-סטרית זו של הלשון האָלוּסיבית איננה הפָּרָדוקס היחיד הטבוע בה. הלשון האָלוּסיבית עשויה לגרום להבהרת הטקסט או לעמעום כוונותיו; היא עשויה לגרום לחיבורה של היצירה אל שלשלת הדורות, או לניתוקה ממנה עקב התחושה שהמחבר מַפנה לה עורף; היא יכולה לגשר בין הטקסט לבין הקורא או ליצור חיץ ביניהם. כאמור, ההֶרמז מופעל בטקסט למטרות רבות ושונות, ואף מפעיל בקורא קשת רחבה של תגובות. לפיכך אי אפשר לנסח כלל כלשהו שכּוחו יפה ללכידת התופעה ה"שיבוצית" במלואה.


מאז ומתמיד פנו סופרים ללשון האָלוּסיבית הנחרתת בלב שומעיה וקוראיה ומעוררת בהם ריבוי של אסוציאציות. אותם סופרים, המרבים לִפנות לתחבולות של הֶרמֵזים, פָּרוֹדיות ופַּסְטִישים, בדרך-כלל מניחים שקוראיהם משתייכים לאותה קבוצה, קהילה או עם, ומסוגלים לפענח את הכוונות הנסתרות המשולבות ביצירתם. אם מדובר בטקסט נרמז בעל אופי אוניברסלי – כמו התנ"ך, למשל – עשוי הטקסט הרומז לפרוץ את גבולות הזמן והמקום ולהעלות מסרים אוניברסליים המתאימים לכל אדם באשר הוא. הטקסטים הנרמזים ביצירה המילולית נבדלים אלה מאלה לפי מידת גילם, כובדם ומכוּבּדותם. אכן, התנ"ך הוא הטקסט המשמש יותר מכל טקסט אחר לדליית רמיזות – מילוליות, טיפּוֹלוגיות וסיטואציוניות.


ב. היפה שבסיפורי התנ"ך

אחת הדרכים ל"התכתבות" עם העבר היא, כאמור, באמצעות סיפורם המחודש של סיפורי המקרא באופן שיתאימו לרוח הזמן וישמשו מטפורה לעניינים אקטואליים. דמותו הססגונית של יוסף וסיפור חייה רב-הפָּנים ורב-הניגודים הלהיבו את דמיונם של יוצרים בכל האמנויות ובכל הדורות. אפילו אותם צעירים בני המאה העשרים ואחת, שלא הזדמן להם לקרוא את הרומן המונומנטלי יוסף ואֶחיו מאת תומס מאן, יכולים כיום למצוא אינטרפּרטציה מודרנית של הסיפור המקראי במחזמר הפופולרי של טים רייס ואנדרו לויד וֶ'בּר "Joseph and the Amazing Technicolour Dreamcoat", המוצג בעשורים האחרונים בגִרסאות שונות על קרשי הבמה ברחבי העולם והמציג את כל תהפוכות חייה של הדמות המקראית – מילדוּת ועד זִקנה (לציון חגיגות שנת השישים למדינה, יצא גם תאטרון "הבימה" בשנת 2008 בהפקה עברית מעודכנת של מחזמר מצליח זה תחת הכותרת "יוסף וכתונת הפסים המשגעת").


יוהן ווֹלפגנג פון גיתה, הנחשב לגדול משוררי גרמניה, ולב ניקולייביץ' טולסטוי, הנחשב לגדול סופרי רוסיה, ראו בסיפור יוסף את היפה והמרגש שבסיפורי העולם. שוב ושוב מתברר שסיפור זה לא נס לֵחו, והוא ממשיך להצית את דמיונם של אמנים יוצרים בכל השפות ובכל ערוצי התקשורת. אין צריך לומר שסיפור יוסף הצית תמיד את דמיונם של סופרים עברים בני כל הדורות והמשמרות – מתקופת ההשכלה ועד עצם היום הזה. כאשר ביקש ביאליק לעזור לידידו הקשיש א"ז רבינוביץ (אז"ר) להוציא לאור את ספרו תולדות הספרות העברית לבני הנעורים (אודסה תרס"ו), משהבין אל-נכון שבלא עזרתו לא יצליח המחבר הקשיש להוציא את תכניתו מן הכוח אל הפועַל, הפשיל המשורר את שרווּליו, וחיבר במו-ידיו אחדים מִפִּרקי הספר הבלתי הגמור. על סיפור "מעשה יוסף" כתב ביאליק בספר זה את הדברים הבאים: "אחת מן המרגליות היקרות בספרות העולם כולו, ואין דוגמתו לשלמות ציורית בכל סיפורי המקרא. מתחילתו ועד סופו – הוא כולו מִקשה אחת, והרמוניה גמורה שולטת בו בין התוכן והצורה. [...] לא לחינם היה 'מעשה יוסף' לסיפור סגולה לכל הדורות ולכל האנשים, כילד כזקן, והכול מוצאים בו טעם על פי דרכם. יצירה כזו אינה מתיישנת לעולם וימיה כימי האדם ורוחו היוצר על הארץ".1


ואכן, הספרות העברית החדשה – מראשיתה ועד ימינו אנו – נדרשה פעמים רבות לסיפור רב-תהפוכות זה, אם בגלוי ובמישרין, אם בסמוי ובדרכי עקיפין. חשוב לציין שכּל סופר וכל משורר, המעלה את גִרסתו האישית לסיפור יוסף, מדגיש בו הֶבֵּטִים מסוימים מתוך שלל הבטיו המרובים. המעקב אחר הרציונל של הבחירה מלמד שיש בבחירה להעיד על הסופר כפרט וכיציר דורו לא פחות מאשר על המקור המקראי. לא הרי יוסף של יל"ג ב"יוסף ובת פוטיפרע" (או סיפור יוסף המהדהד בשירו הגדול של יל"ג "שנֵי יוסף בן שמעון") כהרי דמותו של יוסף וסיפור חייו בפואמה של אברהם גולדפֿאַדן "יוסף בבית האסורים", ולא הרי יוסף של יאיר הורביץ בשירו "השיר על הנער יוסף החולם" כהרי יוסף של נורית זרחי בספר "אמן המסכות" ("היא יוסף"). מתברר שסיפור מקראי זה, שהוא כה מגוּון ורב-תהפוכות, יכול לפרנס השקפות עולם שונות, אפילו סותרות, ויכול להוליד גישות שונות כלפי הגיבור המקראי – מהערצה ועד ביקורת גלויה או מסותרת. סקירה זו תעקוב אחר אחדים מגילוייו של הסיפור ביצירתם של גדולי המשוררים העבריים – יל"ג, ביאליק ואלתרמן.


בחרתי בשלושת המשוררים הגדולים הללו גם משום שהם מייצגים תקופות שונות בתולדות עם ישראל ובתולדות הספרות העברית. כל אחת מתקופות אלה טיפחה נורמות פואטיות אחרות – קלסיציסטיות, רומנטיות ומודרניסטיות – שהשפּיעו בדרכן על עיצוב הנושא. הנורמות האידֵאיות והפואטיות האקטואליות של כל תקופה ותקופה גורמות לסיפור המקראי להופיע בכל פעם באור חדש, וזה מאיר כאמור את עולמו של היוצר ומשקף אותו לא פחות מאשר את הסיפור הקדום.


ג. יוסף של יל"ג

בדורו של יל"ג, בעיצומה של תקופת ההשכלה, הקלסיציסטית והאריסטוקרטית מיסודה, ייצגה דמותו של יוסף את היהודי המצליח בקרב אומות העולם, בחצרו של מלך זָר, וזאת בזכות שכלו ותושייתו. לפנינו מימוש מלא ומושלם של האידֵאל המשכילי, הדורש מאדם מישראל להכיר את שפת המדינה ואת אורחותיה ולהתערות בה כאזרח. בתקופת חיבת ציון וראשית הציונות, לעומת זאת, לאחר שפשט האוניברסליזם המשכילי רגל, ייצגה דמותו של יוסף דווקא את היהודי החוזר הביתה אל אֶחיו, לאחר שמשפחתו (אלוהיו, אומתו) חשבוהו כמת שאבד להוריו ולעמו. במודרניזם של אסכולת שלונסקי, שהחזירה את האוניברסליזם ואת האינטרנציונליזם אל מרכז הזירה, אך באופן שונה מאשר בתקופת ההשכלה, ייצגה דמותו של יוסף – כמו האלבטרוס של שרל בודלר – את האמן הנווד, השנוא והמנודה על אֶחיו הסוחרים, המשליכים אותו לבור תחתיות, ורוצים לראותו בקלונו ובמותו, אך הוא גובר על שנאתה של החברה הממוסדת, ועולה לגדוּלה בזכות כשרונו ובזכות עולם הרוח העשיר שלו. הפעם ייצג יוסף את ה-poète maudite – האמן המקולל והמנודה, שיכולתו לראות את העולם בעיניים רעננות חושפת את מתנגדיו בקלונם, והיא להם לרועץ.2


נפתח אפוא בתקופת ההשכלה, שבּהּ שימשה דמותו של יוסף, כמו גם דמויות מקראיות אחרות, למטרות אלגוריסטיות ברורות וידועות מראש. סופרי ההשכלה ראו בה דמות מופת של משכיל אידֵאלי, זה היודע את שפת המדינה ועולה לגדוּלה בחצרו של מלך זר, בחינת "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". שירו המוקדם של י"ל גורדון "אסנת בת פוטיפרע", למשל, מלמד על מגמה משכילית נאוקלסית זו, פרי העולם המלוכני האריסטוקרטי, הקדם-רומנטי. לפי יל"ג, יוסף נמכר אמנם לעבד, אך הכרת פניו תענה בו כי חוטר הוא מגזע אנשי המעֲלה ובני רום היחשׂ ("עֶבֶד הוּא – אַךְ הַכָּרַת פָּנָיו תַּעַן / כִּי לֹא נֵצֶר נִתְעָב הוּא מֵעֲצֵי יָעַר, / כִּי אֻמְלָל זֶה פֹּה יִמָּכֵר מִמְכָּרֶת / חֹטֶר הוּא מִגֶּזַע נִכְבַּדֵּי קָרֶת"); בימים הוא עובד בבית ובשדה, ובלילות הוא שוקד על לימודיו המדעיים ("לִלְמוֹד תַּעֲלֻמוֹת כָּל חָכְמָה וָחֵקֶר, / סוֹד חָכְמַת הַבְּרִיאָה [...] לִקְרוֹא וּלְהָבִין [...] אֶת הָרָשׁוּם עַל סֵפֶר הַשָּׁמָיִם"); הוא עומד בכל הפיתויים, ונשאר בתוּמתו. הוא מפעיל את כישוריו המצוינים בעולם המעשה כדי לסייע לעם שבתוכו הוא ועמו יושבים כבניו של מיעוט נרדף. לאור כל התכונות האלה, משמשת דמותו של יוסף בָּבוּאה לעם ישראל בגלגולו המודרני, עת יצא מִבּין חומות הגטו, החל להתערוֹת כאזרח בארצות מושבו, קנה השכלה ודעת, אף הצליח בדרך-כלל לעמוד בפיתויי נֵכר ולשמור על תומתו ועל יהדותו. בהווה העם הוא עבד נקלֶה ונחות, אך מוצָאו האריסטוקרטי כבנו של "עם בחירה" – "עם סגולה" ו"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" – מבצבּץ ונגלֶה מִבּין בלואיו.


יוסף, בן הרב מהשיר הרֶפורמטורי הארוך "שני יוסף בן שמעון", כמו יוסף המקראי, נולד לאביו במאוחר, ושמו ניתן לו כדי שתוסיף משפחתו להעמיד בנים הרבה: "בֵּן נִתַּן לוֹ וּשְׁמוֹ "יוֹסֵף" קָרָאוּ / כִּי יוֹסִיף עוֹד בָּנִים הַשְּׁכֵנוֹת נִבָּאוּ,/ אַךְ נְבוּאָתָן לֹא נִתְקַיְּמָה בַּעֲוׂנֵינוּ; / יוֹסֵף נִשְׁאַר יָחִיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ / וַיְהִי יֶלֶד חָכָם וַאדֹנָי עִמּוֹ, / וַיְהִי יָחִיד בְּמִינוֹ, יָחִיד בִּזְמַנֵּנוּ". כשרונו הרב של יוסף יוצא לתהילה בקרב הקהילה, עד שהוא נתפס להשכלה ו"ספרי מינים נושרים מחיקו". אנשי הקהילה מוציאים דיבתו רעה, ויוסף יורד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, עד שהוא מגורש מביתו: "וּבְכֵן הֵחֵל יוֹסֵף לַהֲגוֹת בַּסְּפָרִים / הַכְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן חֹל וּבְתָוִים זָרִים, / וּזְמָן קָבַע לוֹ כָּל יוֹם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; / לֹא שָׂם לִבּוֹ לַחֲבֵרָיו דִּבָּתוֹ הוֹצִיאוּ, / וּבְמֶתֶק שְׂפָתָיו הִרְגִּיעַ לֵב אָבִיהוּ / כִּי הוֹכִיחָהוּ וַיְדַבֵּר אִתּוֹ קָשׁוֹת".


בגלל טעות בזיהוי יוסף של יל"ג מושלך לבית האסורים, לעבוד עבודת פרך, ובו בזמן נופחת אמו-מולידתו את נפשה כרחל אִמנו בשעתה: "בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי בְּעֶצֶם הַצָּהֳרַיִם / עֵת רַגְלֵי יוֹסֵף הֻגְּשׁוּ לִנְחֻשְׁתַּיִם, / נָפְלוּ נְחֻשְׁתֵּי בְשַׂר מִרְיָם מֵעָלֶיהָ; / וַתֵּצֵא נַפְשָׁהּ הַטְּהֹרָה לַחֹפֶשׁ, / וַתִּסַּק עָל, וַתִּתְאַחַד עִם נֶפֶשׁ / רָחֵל הָאֵם הַמְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ". שירו של יל"ג מלמד כי אדם מוכשר ורב יכולת ששיעור קומתו כזו של יוסף המקראי, אילו התגלגל למציאוּת הדלוחה של "רחוב היהודים", היה מסיים את חייו בבית האסורים, ולא כמִשנה למלך בחצר פרעה. המגמה הרפורמטורית של תקופת ההשכלה עולה ובוקעת כאן מכל פינה.


ד. יוסף של ביאליק

סופרי ההשכלה ביקשו להראות לקוראיהם כי העם שומר על תוּמתו אל מול השפע, המותרות והפינוקים המפתים של תרבות נֵכר. בדור חיבת ציון הוצג העם המוּכּה והמעוּנה – בן דמותו של יוסף הצדיק – כמי ששומר על תומתו לנוכח הצרות המתרגשות עליו מכּל עֵבר (כגון בשירו של אברהם גולדפֿאדן "יוסף בבית האסורים"). לא עוד מותרות ופיתויי נֵכר לפנינו, כי אם מכות קשות הניחתות על ראש העם ללא הרף (והרי יוסף ידע הן את פיתויי נכר והן את מכות הגורל הקשות). חרף המצוקה, אין העם מוֹכֵר את ערכיו ואת טוהר מידותיו בנזיד עדשים גם כאשר הוא שרוי בבור צלמוות (מצוקות הגולה והפְּּרעות ניתרגמו בתקופה זו, על-דרך האלגוריה, למצוקתו של יוסף בבור מלא נחשים ועקרבּים, או לייסוריו באפלת בית האסורים). ביאליק, שהציב את שירו המוקדם "אל איילת השחר" (מאורה על-פי נוסח ספרד) בין שיריו הראשונים, כתב בו את השורות הבאות: "וְלֵב חָלָל כְּלִבִּי יֵעוֹר עִם-פִּצְעוֹ, / אֲשֶׁר כָּלָה קֵיצוֹ וַיָּבֹא חָרְפּוֹ, // יִרְאֶה זִיו אֲדֹנָי מִתְחַדֵּשׁ לַבְּקָרִים, / וְשָׁב לִימֵי עֲלוּמָיו וְזָכַר יְמֵי חָרְפּוֹ, // בִּשְׁכֹּן חֶסֶד אֵל וַאֲמִתּוֹ בְּקִרְבּוֹ, / בְּהִלּוֹ נֵר אֲדֹנָי עֲלֵי שַׂרְעַפּוֹ; // וַיַּחֲלֹם כְּיוֹסֵף וְהוּא דָגוּל מֵרְבָבָה, / וְעַתָּה, אֲהָהּ! – וְהוּא צְעִיר אַלְפּוֹ".


כאן, כבשירו "המתמיד" ובשירים נוספים, ביטא ביאליק את הנפילה של הגיבור השאפתן ממרומי החלום אל קרקע המציאוּת הדלוחה, או ממרומי הפָּתוס (pathos) אל תהומות הבָּתוֹס (bathos). לא אחת גיבוריו של ביאליק נישאים מעְלה-מעְלה על כנפי החלום, כיוסף איש החלומות, אך מתעוררים עד מהרה מההזיה הנעימה, ומגלים את עליבותם ואת עליבותו הדלוחה של "רחוב היהודים" – את פגמיה המהותיים של המציאוּת הלאומית הגלותית, הזקוקה למנהיג אמִתי שיצליח למשות אותה מן הטיט והיוון ולהחזירה לימי גדולתה שמִקדם.


למִן ראשית צעדיו בתחום הספרות המיר ביאליק את האלגוריזם של משוררי ההשכלה ותקופת חיבת-ציון בסמלים רבי-אנפּין, ססגוניים ודינמיים, שאין גבול לעומקם ולמורכבותם. מדמות סטטית וחד-ממדית, הפכה דמותו של יוסף ביצירת ביאליק לסמל רב-אנפּין – אישי, לאומי ואוניברסלי – שגווניו ובני-גווניו עשירים ומרובים עד מאוד. לעתים אף משתלבים קווי ההֶכֵּר של יוסף בקווי ההֶכֵּר של גיבורים מקראיים הדומים לו בהֶבֵּט זה או אחר (כגון בקווי ההֶכֵּר של משה או דניאל, שאף הם גדלו וקיבלו את חינוכם בחצרו של מלך זר), או עם גילומיה של דמות יוסף באגדה, או עם סיפוריהם של גיבורים אחרים שנקראו "יוסף" (כגון יוסף הנגר מנצרת, או יוסף דלה-ריינה, המקובל מימי הביניים, או יוסף המוזג מסיפורו של פיארברג "הצללים", או – להבדיל – יוסף-יצחק ביאליק, אבי המשורר, שאף הוא החזיק בערוב יומו אכסניה ועסק במזיגת שֵׁכר). בדרך זו הִקנה המשורר לדמותו של יוסף נֶפח ומשמעות חדשים, הֶאֱציל עליה מרוחו וּצבָעהּ בצבעים חדשים, שאינם מצויים במקור המקראי.


דמותו של יוסף עולה ובוקעת מִבּין שִיטיה של יצירת ביאליק למן שיר מוקדם וגנוז בשם "השירה מאין תימצא", פָּרודיה על שיר של י"ל גורדון הנושא אותה כותרת עצמה. בעוד שיל"ג תיאר את המשורר בדמותו של צייד, עֵשׂו איש השדה והציִד הדולק בעקבות המוזה, החומקת ממנו כאיילה, הרי ביאליק מתארוֹ בדמותו של איש עברי, הממיר את עולם החומר בעולם הרוח והחלום רק כאשר ההצלחה המסחרית מַפנה לו עורף. גיבורו של ביאליק הוא משורר וסוחר, איש חלומות ומשביר, ומבחר המילים בשיר ("תבואה", "צרורות כסף", "בר באמתחת"), כמו גם תיאור תהפוכות הגורל הקיצוניות הפוקדות את הגיבור, לקוחים היישֵׁר מסיפור יוסף בספר בראשית.


בדרך הקוֹנפַבּוּלַציה (ריבוד של סיפור על גבי סיפור) הפכה דמותו של יוסף ביצירת ביאליק לדמות מורכבת מן המשוער: לעִתים הוא ילד קטן, מפונק ומועדף, בבית אבא; לעתים הוא אח שנוא המושלך אל הבור; לעִתים הוא צעיר גאוותן ורברבן, המסלסל בשׂערו (כדברי חז"ל על יוסף), שהיוהרה והגנדרנות בעוכריו; לעִתים הוא ענוותן וצדיק, המבטל את רצונותיו כדי להשׂבּיע את את רצון הזולת; לעִתים הוא איש רוח, הפותר חלומות, ולעִתים אדם המבין טוב מאחרים בהוויות העולם הזה – בענייני חומר וכלכלה; לעִתים הוא מתנכּר לאֶחיו, ולעִתים הוא אוהב אותם אהבה עזה ומוכן לעשות למענם כל דבר; לעִתים הוא עומד בפיתויים עזים, ולעִתים אין הוא מתאפּק ואינו מסוגל לכלוא את רגשותיו. בקצרה, ביצירת ביאליק דמות יוסף מורכבת מניגודים מרובים, ולעולם אינה מבטאת רעיון חד-ערכּי או חד-ממדי.


מעניינת במיוחד הרמיזה המורחבת לסיפור יוסף בשירו של ביאליק "לפני ארון הספרים", המציגה את שובו של היהודי מאיי נֵכר אל סִפּוֹ של בית-המדרש הישן, ואת פגישתו המחודשת של היהודי המשכיל עם הגווילים העבשים, שאותיותיהם נתייתמו ודפּיהם נתאלמנו. ברגע הפגישה עם העולם היהודי הישן, שואל הנווד שחזר לביתו את אֶחיו שנותרו בבית-אבא: "הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי! / בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים", והשאלה מעלה באוב את סיפור יוסף שהכִּיר את אֶחיו אך התנכֵּר אליהם. הדובר בשירו של ביאליק, בן-דמותו של יוסף המשכיל, שהגיע לגדוּלה מעֵבר לים, חוזר אל אֶחיו הנשכחים, מכּיר אותם ומתוודע אליהם. מול עיניו ראה ביאליק אישים כדוגמת הרצל, שעלו לגדוּלה בקרב אומות העולם, וחזרו אל אחיהם ב"רחוב היהודים", כדי לחנכם ולרוממם. הדובר בשירו של ביאליק רואה את "אֶחיו" בעליבותם, ומגלה שקשרי האחווה שלו כלפיהם התפוגגו ואבדו זה מכבר.


ובמאמר מוסגר ייאמר, כי בבואו לכתוב הקדשה למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, כתב ביאליק שתי מילים בלבד "לִנְזִיר אֶחָיו", ובהן לכד עולם ומלואו. קודם כול, מילים אלה רומזות לאחד משמותיו הפרטיים של ברדיצ'בסקי, שכּן מילות ההקדשה רומזות לפסוק "לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מט, כו), שעליו חלוקים הפרשנים: היו שגרסו שמדובר בו על סגפנותו של יוסף, שהתנזר מאֶחיו, ויש שגרסו שמדובר בו בהצלחתו של יוסף – בהיותו נֵזר המתנוסס על ראש אֶחיו (שהרי יוסף התעלה מעל לאֶחיו-יריביו שנשארו בבית אבא). ואכן, ברדיצ'בסקי ישב לבדו, בודד במוֹעָדָיו, הרחק מן ההמון הסואן וממרכזי הספרות העברית. ביאליק ראה בו מסַפּר חדשן ומקורי הראוי להתנוסס כנזר מעל כל מסַפּרי דורו – דור של "על פרשת דרכים" השואל שאלת "לאן?", וזיכהו במילים "לִנְזִיר אֶחָיו". אפשר להוסיף ולהזכיר כי את גיבורו המתמיד (ברדיצ'בסקי, חניך ישיבת ווֹלוֹז'ין, עשוי היה לשמש אחד המודלים של גיבור זה, המתעלה למדרגת סמל), תיאר ביאליק בפואמה הנודעת שלו במילים "וּכְבוֹדֵד נְזִיר רֵעִים, אַסִּיר אֶל-פִּנָּתוֹ, / יַעֲמֹד הַנַּעַר [...] וַיָּצַר בַּגְּמָרָא אֶת-מְלֹא כָל-נִשְׁמָתוֹ". אכן, ברדיצ'בסקי – בניגוד למנדלי מוכר ספרים, אחד-העם, ביאליק ואחרים מסופרי אודסה – לא היה איש רֵעים להתרועע. הוא ישב וכתב בד' אמות, התנזר מרֵעיו הסופרים, ולא חיפש כלל את חברתם.3


בסיפורי ביאליק, באגדות המעובדות שלו ובשיריו לילדים גם בהם יש לדמותו של יוסף מקום נכבד ומרכזי. כך, למשל, הנער החולמני, גיבור הסיפור "ספיח", מוצג כאיש הדמיון וההזיה, שנולד להוריו לזקונים, הושלך מבית אבא והפך מִטרד לקרוביו, שביקשו לראותו בקלונו. בשיר הילדים "הנער ביער" לפנינו ילד שברח מן הבית, חלם ביער חלום, ובסופו של דבר שב לבית אבא-אימא וזכה לכבוד ולִיקָר בקרב מוריו ורֵעיו מן ה"חדר" ובית-הכנסת. באגדה המעובדת "ספר בראשית", שאותה חיבר ביאליק ערב עלייתו ארצה, יש הדים לא מעטים לסיפור יוסף: הולדתו המאוחרת של הגיבור הילד, שנולד לאִמו לזקונים; התפלשות האב בעפר בהיוודע לו דבר היעלמות בנו; העזרה שמגיש הילד החטוף למלך הזָר שאל חצרו נקלע; מעשה התרגום של דברי הספר, המזכיר את המתואר בסיפור יוסף ( "הַמֵּלִיץ בֵּינוֹתָם" בראשית מב, כג); החזרה המפוארת הביתה במִרכבת המִשנה למלך, ועוד כיוצא באלה רמזים לדמותו של יוסף ולסיפור חייו רב-התהפוכות. אכן, דמותו של יוסף וסיפור חייו מתגלים ביצירת ביאליק בהקשרים מגוּונים, חלקם מפתיעים ובלתי צפויים, ומתעלים בה למעלת אבן-חן המתהפכת לכל הגוונים. ביאליק גם הזדהה עם דמות זו כמי שבעצמו היה בן זקונים, שהושלך לארץ גזֵרה, עלה לגדוּלה, ועתה הוא משלם לקרובי משפחתו שהתנכּרו לו כגמולם, לאחר שחזר אליהם מן המרחקים וכתר השירה על ראשו.


ה. יוסף של אלתרמן

ראינו כי בתקופת ההשכלה שימשה דמותו של יוסף כעין מטפורה מורחבת למצבו של היהודי המשכיל, המצליח לעלות בסולם הדרגות בממלכה זרה, בזכות שכלו והשכלתו. בדור "חיבת ציון" ובדור התחייה גילמה דמותו את דמות היהודי הקונטמפורני, החוזר ב"דרך תשובה" אל אֶחיו ובני משפחתו שנותרו "באוהל" – בין כותלי הבית הלאומי – לאחר שאלֶה חשָׁבוהו כמת. בתקופה המודרניסטית, לעומת זאת, שימשה דמותו של יוסף מקבילה לדמות "המשורר המקולל", שהחברה הממוסדת מקיאה אותו מקרבה ורוצה להשליכו לבור מלא נחשים ועקרבּים.


בשירה המודרניסטית הנאו-סימבוליסטית מאסכולת שלונסקי-אלתרמן, שטיפּחה וחיזקה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים נורמות אתיות ואסתטיות שנתפתחו בפריז הבוהמיינית של אמצע המאה התשע-עשרה, שלטת דמות של משורר נון-קונפורמיסטי, קרוע ופרוע, חסר בית ומשפחה. בשירי אלתרמן, למשל, מוצגת לא אחת דמותו של יוסף כמטפורה לדמותו של המשורר ההֵלך, הנודד בין שערי עיר לאבק דרכים, וזוכה לעִתים רחוקות לחיוכה של הפונדקית. כבר באחד משיריו המוקדמים ביותר – שיר גנוז בשם "היתד" – מככּבת דמות של צעיר חולם ושאפתן, חמדן שמו, שבּני השבט צָרֵי העין שולחים אותו בלב אכזר למעבֵה האדמה כדי שלא יחזור חי מן השליחות הגורלית המצפה לו במעמַקי המערה. בסופו של דבר, חמדן – בן דמותו של יוסף החולם שהושלך לבור – נשאר כבול לחלום ("אֶחָד חַמְדָן רֻתַּק אֶל מְלוֹא / הָאֵשׁ וְהַחֲלוֹם").


גם במיטב שירתו "הקנונית" – בין שירי כוכבים בחוץ (1938) – מופיעה דמות יוסף בהקשרים מפתיעים, כגון בשיר "איגרת", שבּוֹ מתוודה הדובר לפני אביו-אלוהיו על שרצח את אחיו ופשט ממנו את כותונתו: "אֲנִי תָּמִים אֵלִי, לְאַט לְאַט הִכִּיתִי, / גְּרַרְתִּיו אֶל הַמִּמְכָּר מִבַּיִת וּמֵאֵם. / פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתּוֹ. לְדִמְעוֹתָיו חִכִּיתִי. / כָּבַלְתִּי זְרוֹעוֹתָיו וְהוּא חִיֵּךְ אִלֵּםּ. // הֲלֹא תָּמִיד יָדַעְתִּי – / הוּא יָקָר מִמֶּנִּי. / וְהוּא רַק הוּא לְךָ הַטּוֹב וְהַיָּחִיד - - - ". ניכּרת כאן הקִנאה בבן המועדף, כבסיפור יוסף, ובולט הניסיון לשכנע את האב שדווקא הבן הבלתי אהוב (כמו אמנות הרחוב הפשוטה המרקידה דוב בשוק לצורכי פרנסה נחותים) יוכיח עצמו בבוא היום כמי שראוי לאהבת האב ולהערכתו. סינתזה זו, המתבטאת בשירי כוכבים בחוץ בכלל, ובשיר "איגרת" בפרט, הופכת את ההֵלך האלתרמני לדמות מורכבת ומעניינת פי כמה מדמותו של הווגַבּונד הצרפתי, ששימשה לו דגם אב ומקור השראה.


ראוי לזכור ולהזכיר אף זאת: במציאוּת היהודית הגלותית לא היו בוהמיינים רבים בנוסח בודלר ורמבו, אך היו אותם אינטלקטואלים צעירים רבים, רעבים ללחם ועקורים משורש – שקיבלו בתולדות התרבות העברית את הכינוי "דמות התָּלוש" בעקבות כותרת סיפורו של י"ד ברקוביץ "תָּלוש". דמותו של הצעיר היהודי ה"תלוש" משורש (déraciné) אִכלסה את הספרות העברית בשנות מִפנה המאה (סיפורי מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר, א"נ גנסין, ג' שופמן, מ"ז פיארברג, י"ד ברקוביץ, א' ברשדסקי, ה"ד נומברג, ועוד). אלתרמן תיאר בשיר "איגרת" את דמות יוסף גם בדמותו של הֵלך צעיר שעיניו פקוחות כפתאומיים גם ברוח דמותו התלושה והמיוסרת של ירמיהו פיארמן, גיבור "בחורף" של י"ח ברנר, האומר לעצמו: "ראֵה, הִנה לפָניךָ דרכַיים".


בשירי הילדים של אלתרמן מופיעה דמותו של יוסף וסיפור חייה בצורה מפורשת הרבה יותר. כך, למשל, בשיר "מעשה בפ"א סופית": לא במקרה נקרא הבן בשם "יוסף", שֵׁם המסתיים כמו המילים "סף" ו"סוף" בפ"א סופית. השיר המתאר במשתמע את בריאת העולם ואת חזרתו לתוהו ובוהו, רומז לכך שהעולם יוסיף להתקיים על אף הרוע והרשע המאיימים עליו להאבידו. משמו של הבן האובד נרמז, כמובן, גם סיפורו של יוסף בן יעקב, שאבד לאביו וחזר הביתה, לאחר שהיה קרבן לשנאת חינם, להתעללות נפשעת של אחים לדם (ממש כמו האות פ"א סופית, שאחיותיה התעללו בה ועוללו אותה בעפר). יוסף המקראי, כמו האות האובדת, מגלם את סיפורו של האח המושמץ והמנואץ החוזר לביתו כמנצח, אף מַציל ברוב אצילותו את אֶחיו, מבקשי נפשו, ואינו דורש מהם כל הסבר על יחסם הנפשע כלפיו.


גם בשיר לילדים "הקרב על גרנדה" מופיעה במישרין ובעקיפין דמותו של יוסף: כאן מתגאה שמואל הנגיד לפני קצין צבאו, ומראה לו את כתב ידו הנאה של בנו יהוסף. שמו של הבן מעלה מאליו את סיפור יוסף, שאֶחיו, מבקשי נפשו, השליכוהו לבור, מכָרוהו לאורחת נוודים ובאו לבשר לאביהם את מותו בידי חיה טורפת. במקביל, מעלה הכתוב גם את סיפור קין שאָחיו קם עליו בשדה להָרגו:


אַל תַּחְשֹׁב לִי לְחֵטְא. אַךְ אִם יֵשׁ מַאֲכֶלֶת

הַזּוֹמֶמֶת לִהְיוֹת בְּדָמְךָ טְבוּלָה,

הֲלֹא כֶּפֶל-עֻזְּךָ בַּקְּרָבוֹת הָאֵלֶּה

הוּא לָהּ אֶבֶן-מַשְׁחֶזֶת כְּפוּלָה.


כִּי אֶל מַה יְּקַוּוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתֶךָ?

תִּקְוָתָם הִיא – עָלֶיךָ לָקוּם בְּפִתְאֹם

בִּהְיוֹתְךָ בַּשָּׂדֶה הַיְּהוּדִי לְבַדֶּךָ…

אוֹ לִצְפּוֹת אֶל בִּנְךָ יְהוֹסֵף עַד בּוֹא יוֹם.


כמו בשיר המוקדם "איגרת" (כוכבים בחוץ), גם כאן מתלכּדים סיפורי האחים היריבים: סיפורו של קין ההורג את הבל בשדה, וסיפורם של בני יעקב, המבקשים לגרום למותו של יוסף אחִיהם, ולסלקו מן הדרך. ובסיפורו של יהוסף, כבסיפור קין והבל, אכן מבקשי רעתו של שמואל הנגיד הצליחו במזימתם והרגו את בנו.


אלתרמן ויצירתו מנומרים מצבעים סותרים ומנוגדים: המשורר היה, כידוע, איש הבמה הקלה ואיש הבמה הציבורית, משורר ואיש מדעי הטבע, בוהמיין ואיש משפחה, הומניסט ו"ביטחוניסט", ושאר ניגודים בינָריים שלכאורה אינם מתיישבים זה עם זה. דמותו של יוסף קסמה לאלתרמן לא רק בשל גורלה הנפתל, אלא בעיקר בשל ניגודיה העזים: יוסף הבן האהוב-השנוא, שהיה גם ילד תפנוקים אהוב וגם אח שנוא; יוסף המשורר-הסוחר, שהיה גם איש החלומות וגם "המשביר", שהציל את מצרים ואחר כך גם את בני עמו מחרפַּת רעב; יוסף המושפל והמרומם, שהושלך פעמיים אל בור תחתיות, ועלה משם אל מרומיו של כס המִשנה למלך.

*


כל אחד משלושת המשוררים הגדולים מצא אפוא בדמותו של יוסף הֶבֵּט מסוים שנחצב כאילו משורש נשמתו, ושיקף את מצוקתו האישית ואת מצוקות דורו. כל ההֶבֵּטים הללו מצויים בסיפור המקראי המורכב הזה, המתהפך לכל הגוונים. יל"ג נמשך אל כשרון המעשה של יוסף, והעלה על נס את יכולתו לחנך את אֶחיו ולרוממם מאשפתות. ביאליק נמשך אל דמותו של איש החלומות שהעמיד את עצמו במרכז, וראה את אֶחיו ככוכבי לכת הנעים סביבו. אלתרמן נמשך אל דמותו הבינָרית של יוסף, שליכדה בתוכה דמות של משורר חולמני ונון-קונפורמיסטי ושל איש מעשה רב תושייה. ניתן לראות שכּל דור וכל משמרת בספרות העברית גָזרה את דמותו של יוסף לפי מידותיה, ודמות רבת-אנפּין זו ממשיכה להכיל בקִרבּהּ את נקודות התצפית השונות של פרשניה המרובים.





הערות

  • ראו בספרו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), תולדות הספרות העברית לבני הנעורים, הוצאת מוריה, אודיסא מוריה, תרס"ו 1906 ("בהשתתפות מערכת מוריה").

  • על דמות המשורר ה"מקולל" ועל קשריה עם דמותו המקוללת של קין, ראו בספרי על עת ועת אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן, תל-אביב 1999, עמ' 102 – 104.

  • ראו בהרחבה בספרי צפרירים: ביאליק נגד הרצל וה"צעירים", תל-אביב 2013, עמ' 355 – 362.





פוסטים אחרונים

הצג הכול

ביאליק, אלתרמן וצבע הזברה

או: מדוע אסור לדבר על סופר גדול בפסקנות נחרצת? פורסם: E-MAGO 13/04/2009 לא מכבר נשאלתי בריאיון לפשר יציאתי מעת לעת לפולמוסים של קולמוס נגד סילופים שונים בחקר ביאליק ובחקר אלתרמן.1 תשובתי הייתה שבניגו

סיפור יעקב ועֵשָׂו – ציר יצירתו של ביאליק

עיון נוסף בשיר "ביום קיץ, יום חום" כשהתחיל ביאליק לחבֵּר שירים בפתח העשור האחרון של המאה התשע-עשרה, והוא נער כבן שבע-עשרה, הוא כתב באיגרת לחברו לישיבת "עץ חיים" בווֹלוז'ין כי כל שאיפתו היא להיות משור

אחד אחד ובאין רואה

מובאות מיצירת ביאליק בשירת אלתרמן א. מתקפת הצעירים על ביאליק – האיש ויצירתו בימי עלומיו של אלתרמן מִתקפה נגד יל"ג וביאליק – ה"יכין" וה"בועז" של השירה העברית בת הדור החולף – הייתה סימן מובהק של השתייכ