top of page

וירא אשת יפת תואר

על- עמליה כהנא-כרמון / למעלה במונטיפר; ספרי סימן קריאה, הוצ׳ הק.המאוחד; 1984

פורסם: עתון 77, גל׳ 54–55 יוני–יולי 1984



....עמליה כהנא־כרמון נאחזת במסווה הסיפור ההיסטורי, כדי לשאול את השאלות המציקות לה ביותר ולנסות להשיב עליהן: כיצד יכולה אשה לנווט את דרכה אל החופש; מה עליה לעשות כדי לשבש בכוחותיה שלה את הכללים הדארוויניים שמקדמת־דנא, לפיהם החלש והנחות נגזר עליו להיות לטרף ולהיכחד; ומה תעשה אשה בעלת עולם פנימי עשיר ורב־משאלות, אם כנפיה קוצצו והיא עדיין שואפת אל החופש ואל המרחבים, אשר כביכול לא נועדו לה ? הדיאלוגים שבין גבר לאשה, בין שולט לנשלט, מבטלים אפילו את אשליית הרומאן ההיסטורי. תחת לשון קדומים , עשירה ומליצית, מקושטת בו״ו ההיפוך וביתר סממניה של הלשון המשכילית משכבר־הימים, באות לפתע גם אתנחתות של לשון ימינו, המנפצות באחת את האווירה הקדומה: "את מצחיקה אותי... מה את מדברת... שלא תעשי קשיים". אין מקום לטעות — לפנינו מאבק נצחי, שהרקע ההיסטורי משמש לו אך תפאורה.... לחצו לקריאת המקור בקובץ PDF


 

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


וירא אשת יפת תואר

על- עמליה כהנא-כרמון / למעלה במונטיפר; ספרי סימן קריאה, הוצ׳ הק.המאוחד; 1984


"סיפור היסטורי לבני־הנעורים", כינתה עמליה כהנא־כרמון את הרומאן "ממראות גשר הברווז הירוק" שבספרה החדש , והוא כמובן איננו רומאן היסטורי ואף אינו מיועד לבני ־ הנעורים. כמו הכותרת הז׳אנרית האירונית "רומאן למשרתות", שבו הכתירה את סיפורה "אחרי הנשף השנתי" , גם הציון הז׳אנרי "סיפור היסטורי לבני הנעורים" הוא ציון מטעה־במתכוון, הבא להסיט את תשומת־ליבו של הקורא מן העיקר.


אף על פי כן, רומאנים היסטוריים לבני ־ הנעורים היו בוודאי לחם־חוקה של המחברת בנעוריה, גם כאלה שנכתבו מלכתחילה למבוגרים, כגון "אהבת ציון", ו״ירדו בדרגה " משהפכו ספרים לבני־הנעורים. בתוך ה״סיפור ההיסטורי " שלפנינו ניתן פה ושם לאתר את עקבותיהם של כמה מן הנובלות והרומאנים הללו, שניצבו על מדף־הספרים של דור שלם; והיום, הם והערכים הגנוזים שבהם — כבוד, גבורה , אבירות, מסירות־נפש, אהבה־עד־מוות וקידוש־השם — כבר אינם מסעירים את ליבו ואת דמיונו של הנער המצוי . הספר "זכרונות לבית דוד", בעיבודו של א״ש פרידברג , שיצא במהדורות רבות, 1 כמו הרומאנים ההיסטוריים "בת מונטסומה" ו״היתד", או: "יעל אשת חבר", שיצאו בהוצאת "מיצפה" בשנות השלושים, הם רק אחדים מן הספרים , שטביעת דיוקנם מוטבעת בדרכים שונות ומשונות ב״מראות גשר הברווז הירוק".


אולם, כאמור, הרקע ההיסטורי — צפון־מערב אירופה של המאה הי״ז — הוא רק אמתלה להעלאת קשת נושאים, שהיא מעניינה של המחברת גם בסיפוריה האחרים, כשם שהרקע הביניימי של "עד מוות" היה לעמוס עוז אמתלה להעלאת עניינים של כאן ועכשיו. פרטי הריאליה הקסומים, תיאורי הטבע הפרטניים, חילופי עונות השנה — ככל שהם תורמים לאווירה, ממלאים את חללי העלילה במלט־מחבר, משמשים קורלאטיב לנעשה בנפש הגיבורה ונותנים ביטוי מוחצן לתפישת עולמה — הריהם בכל־זאת לוויית־חן לצדדים האידאיים של הרומאן, שהם עיקרו. אפילו העלילה — ולא רק החגיגה האסתטית שבהעלאתו של עולם קדום, על אורחם וריבעם של גיבוריו — טפלה ומישנית לצידו התימאטי ־ אידאי של הרומאן: מעין דראמאטיזאציה של שאלות ותהיות של ה״אני" הפרטי והקולקטיבי לגבי מקומו בעולם, כשהוא חצוי בין גורל דטרמיניסטי ליכולת אקטיביסטית לשנותו. מבחינה זאת, גם הרומאן שלפנינו עוסק בנושאים, שהעסיקו את המחברת למן סיפוריה הראשונים ועד לטריפטיכון "שדות מאגנטיים": סוד משיכתם של גבר ואשה, סוד האיזון שבין יסודות שולטים ליסודות נשלטים בחברה, סוד היצירה והמימוש העצמי, סוד היכולת להינתק מכבלי היומיום , להינשא ולהמריא אל־על.


השאלות הבסיסיות הללו לבשו הפעם מעטה "היסטורי" , כאילו עולות הן מתודעתה של ילדה יהודיה שנחטפה ונשבתה, ואף הפכה אשת־חיקו של אחד מחוטפיה, פרש מן הפרשים השחורים, אשר פשטו בארץ והרגו את אביה. משיכה ודחייה בו־זמניים היא חשה לא רק כלפי הפרש המורם־מעם, שלו עין גאיונה המשקיפה על ארץ ומרחביה, אלא גם כלפי עבד־הכושי, המשלים את תמונת־העולם ההירארכית שבתשתית הרומאן, שבה כל איש נתון במדרגה שאליה הוא משתייך מטבע־ברייתו (ועם זאת, כל איש גם נתונה בידו החירות לפרוץ את בית־כלאו הצר ולצאת אל המרחבים). גם כאשר היא מוצאת את דרכה אל בית המוזג היהודי ונפגשת עם בני עמה, הריהי חשה כלפיהם שאט־נפש ולא תחושתו של ברווז שמצא את אמו. סיפור ההימלטות ממונטיפר ונסיונה של העלמה היהודיה לסחור בצימוקים ולהתייצב לבדה "מול כל גדולי הסוחרים בפירות־יבשים בעיר", היא מטונימיה ומשל לאיסקפיזם של היוצר שבכל אתר ואתר ולרעיון המימוש העצמי. וכי כיצד תממש עלמה יהודיה בת המאה הי״ז את אישיותה? גם אם אינה אב־הטיפוס של "אשת־חיל" כדוגמת גליקל מהמלין , שזכרונותיה מכילים את ניצני הפמיניזם, נוסח המאה הי״ז , מתקבל על הדעת שאת הכוחות והכשרונות האצורים בה תממש בתחומי המסחר, ולא בתחומי הכתיבה. ואולם, אין לשים פדות בין העזתה של קלארה למימוש עצמי לבין העזתה של נעימה ששון לכתוב שירים, או העזתה של ונדי ־ אלינור אוטיס מ״שדות מאגנטיים" להקדיש את חייה למחקרי טבע. כולם כאחת מוותרות על האהבה למען הסובלימאציה של האהבה הארצית, המתגלמת בחופש וביכולת לממש את העצמיות; ובמילים אחרות: כולן ממירות יצר ביצירה, כבלים ממשיים או מטאפוריים בזקיפות קומה ובמימוש האישיות.


עמליה כהנא־כרמון נאחזת במסווה הסיפור ההיסטורי, כדי לשאול את השאלות המציקות לה ביותר ולנסות להשיב עליהן: כיצד יכולה אשה לנווט את דרכה אל החופש; מה עליה לעשות כדי לשבש בכוחותיה שלה את הכללים הדארוויניים שמקדמת־דנא, לפיהם החלש והנחות נגזר עליו להיות לטרף ולהיכחד; ומה תעשה אשה בעלת עולם פנימי עשיר ורב־משאלות, אם כנפיה קוצצו והיא עדיין שואפת אל החופש ואל המרחבים, אשר כביכול לא נועדו לה ? הדיאלוגים שבין גבר לאשה, בין שולט לנשלט, מבטלים אפילו את אשליית הרומאן ההיסטורי. תחת לשון קדומים , עשירה ומליצית, מקושטת בו״ו ההיפוך וביתר סממניה של הלשון המשכילית משכבר־הימים, באות לפתע גם אתנחתות של לשון ימינו, המנפצות באחת את האווירה הקדומה: "את מצחיקה אותי... מה את מדברת... שלא תעשי קשיים". אין מקום לטעות — לפנינו מאבק נצחי, שהרקע ההיסטורי משמש לו אך תפאורה. עם זאת, אין הרומאן נופל תכופות לפח־יקוש של אנאכרוניזמים, האורב לרוב לפתחם של רומאנים היסטוריים, ואפילו ליכולת הכתיבה הרהוטה של קלארה באגרותיה המסולסלות ל״כבוד הרב", ניתנת כאן הנמקה ריאליסטית מתקבלת על הדעת.


כאמור, אחת השאלות, המתנסחות מן הספר במישרין ובעקיפין, היא שאלת שביה של האשה, שהוא בעיקרו שבי מאונס, והשלשלאות אינן בהכרח שלשלאות של ברזל. "אשה יפת תואר", מכנה הרב הצעיר את השבויה, והצירוף נטול כמעט כלשונו מתיאור דינה של אשה נוכרייה, שנלקחה בשבי ונפדתה בעבור יופיה )דברים כא, 11 (. גם י״ל גורדון , גדול משוררי ההשכלה, בחר בצירוף הזה — "אשה יפת תואר״ — לתיאור בת־שוע היפהפיה, תוך שהוא מבודד את עניין השבי ומציג לפנינו אשה הקלועה בכף, כלואה במאסר עולמים, גם אם אינה אסורה בפועל בין כותלי בית־האסורים או חצר המטרה.


הצו המקראי הקדום, אומר גורדון בסמוי, אינו נוגד את הטבע האנושי: אם אדם מישראל רואה שבויה נוכריה, "אשה יפת תואר", וחושק בה, מותר לו לקחתה לאשה. לעומת זאת , הרבנים החשוכים הולכים נגד חוקי הטבע, ולא יאפשרו לבת־שוע להשתחרר ממאסר־העולמים, שבו היא נתונה; מן העגינות. הרב בסיפור שלפנינו אינו מן הרבנים החשוכים , והוא אף היפוכו של הרב היהודי הטיפוסי: אין הוא חיוור פנים ולבן מצח, בעל עינים מעונות, אלא בהיר־שיער, בריא ־ בשר, בעל עיני פלדה כחולות, זקן צהוב ונמשים על גבות ידיו הכבדות. הוא אף רוצה לרומם את קלארה ממצבה הנחות ולשאתה לאשה, אלא שהיא מתוך בחירה ומודעות־עצמית מעדיפה לשמור על עצמאותה, ומוחה בתוקף: "ואינני אשה יפת תואר, כידוע".


בעיית עצמאותה של האשה וזכותה לעצב את חייה ולממש את הפוטנציאל הגלום בה היא רק סוגיה אחת ממיגוון רחב של סוגיות שבתשתית הספר, ובעיה אחרת — מתחום אחר ומוכלל יותר — היא בעיית שיקוף המציאות: אי־יכולתו של האדם בכלל, ושל האמן בפרט, להרכיב את הפסיפס הגדול ורב־האנפין של המציאות, לפי שלא כל חלקיו בידיו. ככל שישתדל להקיף את המציאות מכל צדדיה וללכוד את האמת כולה, כן תחמוק האמת ממנו. לסוגיה זו שייכת תמונת הראי השבור, החוזרת ברומאן כמעין לייטמוטיב והמשקפת מציאות סדוקה ופראגמנטארית. לכאן שייכות גם כל הטעויות והאשליות, התעתועים האופטיים והשגיאות שבפרשנות. כשם שירח באופק צהוב וגדול מירח בשמים, ובדומה לתופעת הפאטה־מורגאנה והקשת בענן, או מראה הכפית השבורה־לכאורה בכוס המים, כן נוטה האדם לשגות, "והטעות לא מן החוץ היא נובעת", אלא מתוך הנפש פנימה(66,87). לאן שייכת הגיבורה, היכן נטועים שורשיה, לאן ישתרג נופה — גם היא עצמה אינה יכולה לקבוע מסמרות , כי היא כאחרים חייה בעולם של טעויות אופטיות , המתעתעות בה לפרקים.


בתוך הסיפור על מגבלותיו של האדם ללכוד את המציאות על כל צדדיה, כלולים כמובן גם כללים סמויים של "ארס פואטיקה" וגילויים שונים של עולם הספרות. כך, למשל , כלולות הוראותיו של בעל תיאטרון הבובות גם אמירות סמויות על מגבלות הכתיבה: "בדיוק כמו עם שחקנים בשר ודם. כל החוכמה היא לצפות מהבובה לעשות אך ורק את מה , אבל כל מה, שהיא מסוגלת לעשות. ואז היא נראית כמסוגלת לעשות הכל". דומה שכאן ניסחה-המחברת את מגבלות האמנות, ולא של עצמה בלבד, ואף את הדרכים שבהן ניחן לעקוף את המגבלות הללו. או, למשל, בעדותה של הדוברת על היכולת שפיתחה לנחש אינטואיטיבית את הצפונות (107,108) , הכוללת כאילו וידוי על יכולת ־ והעתידות בתחומי הפואטיקה להקדים את הנולד ולהפוך את החולשות לעוצמה. ובמישור אחר, גם בתיאור הקהל שפל־הקומה, שבתוכו הגיבורה חשה עצמה זרה ושונה (163,122), אין רק דמויות בדיונוות מן העולם היהודי שלפני מאות בשנים, כי אם גם תיאור ״אד הומינם״ של דמויות מוכרות מעולם הספרות, אם דמיוני לא הרחיק לכת. וכאמור, המראה הסדוקה היא בבואה למציאות מרוסקת ופראגמנטארית, וגם העלילה הליניארית של ״הסיפור ההיסטורי״ נשברת לרסיסים, והיא כאותה כפית שלימה, המשתקפת בכוס המים, ועל הקורא מוטל לאחות את "שבריה" ולעשותה מיקשה אחת.


אין לפנינו, איפוא, רומאן היסטורי קונוונציונאלי, שבו האירועים באים כסדרם, אלא סיפור שעיקרו עומד על אנאלוגיות ועל איחויים וצירופם של קטעי תודעה. בתוך כך בולטים ברומאן לייטמוטיבים שונים, השזורים בו כחוט השני ומקנים לו לפחות אשליה של אחדות. חזרות מילוליות בקטעי מפתח ברומאן, כגון ״עיפה נפשי להורגים״, או ״כבוד הרב" או "כלל הברזל לטורפים", וכן מוטיבים חוזרים שונים מתחומי בעלי־הכנף, חיות הטרף המלכותיות, המתכות ושאר האלמנטים, 2 שלהבת הנר, הראי הסדוק ועוד ועוד — כל אלה מקנים אחדות כלשהי לרצפים שאינם רצופים ואינם נובעים זה מזה בקשר כרונולוגי או סיבתי.


אין בכוחה של רשימה אלא להעלות על קצה המזלג אפס קצהו של העושר המוטיבי והתימאטי של הרומאן ואת עושרו הלשוני העמוס משמעויות לעייפה. חלקים נרחבים מן הרומאן נידמים לו לקורא כתרגום מצוחצח של ספרות זרה , שלא מכאן ולא מעתה, עד שהוא תופש לפתע שאכן זהו ״תרגום״ — תרגום של נופי נפש אישיים מאד, המחזתם בתמונות מוחצנות, אגב יצירת מיתוס אישי ופרטי, כבמיטב הספרות הרומאנטית. גם ירושלים, תל־אביב או המושבה שבסיפורי עמליה כהנא־כרמון גזורים מנופי־נפש, מנופים חלומים והזויים, וכזה הוא גם העולם המכושף ורב־הצבעים של נופים צפון־אירופיים של יערות וגשרים החוצים נחלים שברווזים צפים על מימיהם, העולה למיקרא "ממראות גשר הברווז הירוק". ויליאם בלייק, כך מספרות המונוגראפיות חזה את כל חזיונותיו הקוסמיים, המקיפים שמים וארץ , בחצר האחורית של ביתו הקטן והמטופח, שאותו ראה כמרכז העולם. קולרידג׳, בהשפעת סמי־מרפא, הפליג עד קצווי התודעה ביצירתו "הספן הזקן", המתארת בנאמנות את טבע הים, גם אם נכתבה במקום קטן בסומרסט. עמליה כהנא ־ כרמון יכולה בתל־אביב של שנות ה־ 80 להפליג אל קצווי ארץ, אל מחוזות צפוניים שמלפני מאות בשנים, ולהעלות מנבכיהם את רזי עולמה האישי והייחודי ■


הערות:

  1. ובמיוחד הנובלה "שני המכתבים", וכן האיגרת מאמצע המאה הי״ז, שכתב מנשה בן ישראל מאמשטרדאם ליהודה הלוי ולירשטיין, שישב אז בקונסטנטינופול, אודות עלמה עבריה, רבת־חן מילדותה, שאביה נהרג מידי הקוזקים בשנת ת״ח, ובעודה בת שבע שנים היתה שבויה בידי הקדרים, אשר הובילוה שי אל החאן הקדימי, שנתנה במתנה להטמאן הפולני קאלינובסקי, עד שרוח אביה הוציאה אותה בחלום דרך שבכת ־ החלון אל עדת היהודים.

  2. ברזל ואבן הם היסודות הקארדינאליים ברומאן, וראה במיוחד ־ תיאור שטיח הקיר, המכונה ״עידן הברזל״ (עמ׳ 72- 73) על הכותל שמעל לרצפת אבני הגזית. שם המבצר מונטיפר ושם התמונה שעל השטיח כוללים את יסוד הברזל, המסמל במיתולוגיה את העידן החדש, שנסתאב ונזדאב, ואשר בו שליטים חוקי היער של "כל דאלים גבר". פטר הוא גם אבץ, כשם ששמו מעיד עליו, וגם פטר־זאבים, חיה המשחרת לטרף רך ורפה: "האם שבתי לראות את פטר מאז. כן, פעמיים. פעם... באנדרטת האבן... ופעם נוספת ראיתיו... עת חתול־פסים אפוד גדול, עומד על אבן הראשה״ (עמ. 158), והחתול — כנזכר בספר — הוא אחיהן של חיות טרף, כדוגמת הנמר והאריה. הצירוף "למעלה במונטיפר" הוא מטאפורה למצבו של האמן, השרוי בגבהים, אך גם כבול בשלשלאות של מתכת.

Comments


bottom of page