ביאליק ודמות היהודי החדש: מבט נוסף בפואמה "בעיר ההרגה"

עודכן: 4 ביוני

הרצאה במרכז צימבליבטה , 2003


טקסט זה תורגם לרוסית ע"י אלכסנדר קוברינסקי( Александр М. Кобринский ) ז"ל , ומופיע באתרנו : Бялик и образ нового еврея: еще один взгляд на поэму «Сказание о погроме»


הפואמה "בעיר ההרגה" נתקבלה בַּציבור כשיר פרובוקטיבי - שובר מוסכמות ומֵפר ציפיות. כידוע השמיעו הנביאים שמקדם בִּשעת פורענות נבואות נחמה, ולא נבואות זעם שזוֹרוֹת מלח על הפצעים. הנביא המודרני בשירו של ביאליק, לעומת זאת, מֵטיח בבני עמו דברי תוכחה מרים וקשים - בקרבנות שלא חטאו, ולא בַּפורעים שהביאו את הרעה. שלא כַּצפוי וּבניגוד למתבקש, השיר גם דורש לַחֲרוק שן, לשתוק וְלִכלוא את הדמעות (וזאת בניגוד לִדרישתם של מנהיגי העם ורועיו שקראו מעל כל במה להשמיע קול זעקה וּלהגיר דמעות כַּמים). וּבו בזמן, השיר גם דורש מהניצולים את ההפך הגמור: להטיח דברים וְלמרוד. אבל (שוב, בניגוד למצופה) אין הקריאה לְמרד מופנית כלפי שלטונות עוינים וַעֲרלי לב, אלא כנגד שמים; נגד אל רחמן, עלוב ומרוּשש, שפשט את הרגל ואינו יכול עוד לפרוע את חובותיו לַנושים. והיסוד המתסיס והממריד אינו אלא פושט הרגל בכבודו ובעצמו: האל הוא המֵסית את בני עמו נגדו, נגד בעל-בית עלוב שירד מכל נכסיו ונאלץ לשלוח את עבדיו ריקם. שיר התוכחה המדהים הזה, השונה כל כך מכל שאר התגובות הספרותיות שהוליד הטֶבח, הביא גם לִתגובות עזות מאלה שעוררה אי פעם יצירת ספרות כלשהי בתולדות ישראל בקרב קוראיה. אפילו הצנזוֹר, יהודי מומר, לא הסכים לפרסם את השיר כמוֹת שהוא, ודרש למחוק בו את הקטעים המחללים שם שמים.


היום, מיתְרון הפרספקטיבה ההיסטורית, ניתן להיווכֵחַ, שלא זוּ בלבד שהשפעתו של השיר חרגה בהרבה מן המעגל האקטואלי הצר שלִשמו נוצַר. אף לא תהא זו מִשום הפלגה אם נטען ששיר זה של ביאליק, הביא למִפנה מרחיק לכת ורב השלכות בתולדות עם ישראל. על מִפנה זה כתב ההיסטוריון יעקב גורן בהקדמה לספר "עדויות נפגְעי קישינוב", בעקבות "ספר ההגנה" וּמקורות אחרים: "בתום הימים המפרכים של הקונגרס הציוני הראשון רשם הרצל ביומנו: בבּאזל ייסדתי את מדינת היהודים. כך, אולי, גם נרשם ביומנה הנֶעְלם של האומה, בַּדַּפים שנרשם בהם דבר התעוררותה הלאומית, לאמור: בקישינוב נולד כוח המָגן העברי".


כתביהם של יצחק בן-צבי מזה ושל זאב ז'בוטינסקי מזה, מקימי ה"גדודים" העבריים, מעידים על ההשפעה המיידית והסוחפת שהייתה לשירו של ביאליק בכיווּן של התארגנות להגנה עצמית. רבים מבני הדור גמרו אומר, לאחר שקראו את השיר, בין שבַּמקור ובין שבְּתִרגומיו לרוסית וּלְיידיש, שעליהם לפרוץ את המעגל הטרגי של הגורל היהודי הנצחי; ששוב לא יסכימו למות "מות כלבים", לנוס "מנוסת עכברים" וּלהתחבּא "מַחֲבא פשפשים". גם בספרי ההיסטוריה נזכר השיר כגורם מֵאיץ וּמתסיס שהביא צעירים יהודים רבים להחלטה שיש להסיר את חטוטרת הגלות וְלִתבוע את הכבוד הלאומי שחולל.


הפואמה "בעיר ההרגה" מצטרפת אפוא אל אותה רשימה מצומצמת ונבחרת של יצירות מופת מספרות העולם, שבראו מציאוּת חדשה, ולא רק שיקפו מציאות קיימת. אין רבות כאלה בתולדות הספרות. אפשר להעלות על הדעת, למשל, את "אוהל הדוד תום" של הריאט ביצ'ר סטו, ספר ששימש כלי-נשק בִּידי מדינות הצפון שדגלו בְּבִיטול העבדות, או את ספרו של אמיל זולא "אני מאשים", שתרם לזיכויו של דרייפוס, השפיע רבות על הרצל, וּבַעקיפין על דרכה של התנועה הציונית כולה. למרבה הפרדוקס, דווקא שיר תוכחה ניהיליסטי של אפס כוח ותקווה, שאינו מַבּיע כל אמון בִּיכולתו של העם להתעורר וּלחולל שינוי במצבו, חולל שינוי ערכים אופטימי בהשקפת העולם הלאומית, והוליד את הארגונים הטרוֹם צבאיים, למן "השומר" ועד לַ"הגנה". היהודי הֶחדש, לא כמושג לדיון מופשט, אלא כמציאות ממשית וקיימת, הוא במידה רבה תוצאה של הפואמה "בעיר ההרגה", שלא תיארה לכאורה אלא יהודי גלות עלובי נפש וַעלובי חיים.


גם מעמדו של המחבר קיבל תפנית חדה לאחר פרסום השיר: מִמקורבם וַחֲביבם של אחד-העם ושל חוג סופרי אודסה, הפך ביאליק בתוך זמן קצר לַ"משורר הלאומי", בה"א הידיעה, לִדמות מופת של נְביא זעם ותוכחה, שעיני כל העם נשואות אליו. אמנם פה וָשם נשמעו דברי ביקורת רפים על המשורר שנטש את תפקידו של שְליח הציבור וְהעדיף על פניו את התפקיד הדרמטי של הנביא, וכן על שלא נתן ביאליק בשירו ביטוי לגילויי ההגנה העצמית שהיו בקישינב, ושיקף בו רק את העליבות ואת חוסר האונים של האברכים המתחבאים מתחת למיטה שעה שנשיהן נאנסות ונאנקות. אולם, גם המחמירים מִבּין מבקריו של ביאליק נאלצו להודות על כורחם, כי דווקא עדותו החד-צדדית כביכול מגיא ההרגה, עדות חסרת אמפתיה כביכול, הולידה בַּציבור תגובות נסערות, שאותן לא היו יכולים להשיג כל אותם מקוננים ומתאוננים רגשניים שקדמו לו. התמונה הקיצונית והמוגזמת בצבעי שחור-לבן נדרשה לו כדי להשיג את האפקט הֶחזק, המרגיז, הנוקב עד היסוד. והוא אכן הִשיגו.


ביצירה יש סימנים רבים, שמעידים על כך שביאליק תכנן את האפקט הֶחזק הזה, ולא התאכזר דווקא לַנפגעים ולַחלשים מתוך שהקשיח את לבו למראה סבלם. כך ביקש לזעזע את אמות הסִפים. לעורר את יהודי הגלות וּלעוררם לבדוק מחדש כל דרכי התגובה הקונבנציונליות שלהם אל מול פני הרעה, וּבמקביל, גם את כל התגובות הקונבנציונליות של חורצי העט ואנשי הבמה למיניהם, בין שאלה הם הפוליטיקאים, או אנשי הקהילה, הרבנים או הסופרים ואנשי הרוח. הצום, התפילה, התחנונים, הדרשה - אומר השיר - כל אלה איבדו את כוחם ואת האפקטיביות שלהם. המליצות השגורות והחבוטות של המשוררים והחרזנים הגיעו גם הן זה מכבר לסוף דרכן, ואין בכוחן להציע דרך כלשהי לעמוד אל מול פני הרעה. עדיפים עליהן השתיקה הרועמת או הקללה הקולנית, ההטחה כלפי שמים, הבעיטה בכיסא הכבוד וניפוצו לִרסיסים.


גם דרכי ההתמודדות של העם, של צאן הקודשים, עם הרעה זוכות כאן לקיטונות של בוז ושל קלון. יש לקחת את התרמיל והמקל, אומר השיר, אך לא כדי להמשיך את קִללת הנדודים הנצחית. כאן הניצולים מצטיידים בתרמילים כדי להמשיך לקבל לחם חסד מִגביריהם וּכדי להמשיך לשחר לחסד לאומים, ובכך מנציחים הם את הגלות (רמז לכך שרבים מיהודי רומניה, למשל, הגיעו בעידודו של הברון הירש לִדרום אמריקה, תוך המרת גלות אחת בגלות אחרת). בסופו של השיר יוצא העם הפגוע והמרושש בִּמְחול שחת דֶמוני, ופניו מוּעדות לעבר בית הקברות. במקום להתלכד לִמשימה קולקטיבית אחת וְלָצאת לא"י, נָסים רבים מבני העם מנוסת בהלה לכל קְצות תבל, בדרכם להתבוללות או בדרך לחפש אלילים חדשים. קודם האמינו המוני בית ישראל בָּאל שבשמים. עתה נושא הפרולטריון היהודי כסומא תפילה חדשה לרחמי גויים, ומאמין בסיסמאות המהפכה הקוראות לסולידריוּת בין-לאומית. שוב הוא משליך את יהבו על הבטחות יפות של אותם גויים שזה אך הכזיבוהו ופרעו בו. במקום לצרף את קולו לתנועה הציונית מצטרף רוב הנוער היהודי לאותם ארגונים מהפכניים, שחתרו נגד המשטר ברוסיה הצארית, מתוך אמונה שהפיכת המשטר טומנת בחוּבּה סיכוי לעתיד טוב יותר גם לַיהודים. ביאליק שֵיעֵר מראש שטובה לא תצמח מן השותפות הזאת בין היהודים המדוכאים למהפכנים הרוסים, שכן שותפות כזו אינה פרי אחווה אמִתית אלא ברית בת חלוף לקידום אינטרס "אד הוק", ואכן רבים מהצעירים היהודים שנצטרפו לשורות המהפכה נתפסו על-ידי השלטונות ונשלחו לארץ גזֵרה או הוצאו להורג (זכרו את גורלה של ריזלה, נכדתה של גיטל הזקנה, באידיליה "לביבות" שנכתבה באותה עת). בשיר מתבטא הפירוד במחנה בקריעת הנפש לעשרה קרעים, הד לשיסוע הממלכה לעשרה קרעים במלכים א' פרק יא.


השיר פוסל אפוא אחת לאחת את כל הדרכים המקובלות להתמודד עם הרעה. המתפללים בשיר לחסד לאומים וּלרחמי גויים אינם מבינים, טוען ביאליק בין השורות, שהגלות פשטה את הרגל. למן השורה הראשונה, הפותחת במילים "לֵך לְך" נרמזות גם קריאת ההבטחה לאברהם ("לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך") וגם קריאת הגירוש ("לֵך! לְכָה!"; כלומר, "כלך לך"); נרמזות כאן גם נקודת השפל העמוקה ביותר וגם התקווה לעתיד לבוא. ביאליק האמין כי אין לו ליהודי הנודד כל צידוק להמיר גלות אחת בגלות אחרת. כבר אבדה לו גם הדרך הישנה והבדוקה: לשים מבטחו במרומים וּלחכות לעזרת שמים. השיר יוצא נגד העריצות של כל שִגרות הלשון והמנהגים ונגד הדרכים הקבועות והקפואות של הממסד הדתי והחברתי. מתוך הקריאה לְמרד, המושמת כאן בפי אל שאיבד את כוחו, נלמדת הדרישה לרפורמה יסודית בכל תחומי החיים, כזו שאינה יכולה להיות מושגת בעמק הבכא, אלא רק בארץ ישראל, כנרמז ממילות הפתיחה.


עד כאן הבאתי לפניכם על קצה המזלג דברים שכבר פרסמתי בְּספר שערכתי עם פרופ' עוזי שביט, ספר מאמרים המוקדש כולו לפואמה "בעיר ההרגה". מכאן ואילך אביא לפניכם דברים חדשים בתכלית, היישר משולחן העבודה, דברים שנתגלגלו לידיי בהיסח הדעת ורק בחודש האחרון, למרות שאת ספרי על פרשת אירה יאן, ובו פרק על ביקורו הראשון של ביאליק בא"י כתבתי כבר לפני שנתיים-שלוש. הנתונים החדשים קשורים בפואמה שלפנינו ובַמסקנות ההגותיות שעולות ממנה מבלי שתיאמרנה בה גלויות ומפורשות. הם קשורים בְּשיר משנת 1911 , שאותו כּתב ביאליק להערכתי בעקבות ביקורו הראשון בא"י ותחת רישומו. הילכך, יש להקדים ולומר מילים אחדות על ביקור זה.


ובכן, הביקור הראשון של "המשורר הלאומי" בארץ ישראל באביב 1909 לא הניב כל פרי, ופרט לאיגרות אחדות שכּתב לרעייתו אין לו זֵכר בכתובים. הנחה עגומה זו היא מן המפורסמות. כה מקובלת היא עד שהייתה לאקסיומה שאינה צריכה ראָיה. מן הזיכרונות של בני הדור עולֶה כי היישוב הדל וההֶרואי כאחד של ימי העלייה השנייה נשא עיניו בִּתחינה, שכינורו של המשורר יפיק מקִרבו שירי מולדת, שִירים שיבטאו נאמנה את ההוויה החדשה שהחלה מתרקמת במולדת הישנה-חדשה, וּלאלתר, אך המיתרים נאלמו דום.


ומאליה עולה השאלה: האוּמנם נשאר ביאליק אדיש לגילויי התחייה שנתגלו לנגד עיניו בשעה שמאמצי החלוצים לכיבוש העבודה העברית החלו לקרום עור וגידים? האם לא התרגש למראה מושְבות הבָּרון והשכונות החדשות בערי הארץ וּלנוכח הניסיון ההֶרואי של הקבוצה העברית הראשונה, שעלתה על הקרקע באותה שנה? למראה הצעירים הארץ-ישראליים, אנשי "השומר", חובשי הכאפייה וּלבושי החולצה הרוסית, שרכבו על סוסים בִּשדות עמק יזרעאל? למראה הבאר שנחפרה והשטחים שיוּשרו לשם הקמתה של העיר העברית הראשונה, שמגרשיה הוגרלו בחוה"מ פסח תרס"ט, בעודו משוטט בארץ עם ידידו רבניצקי? לכאורה, דבר מכל המראות והאירועים הללו לא נסתנן לִיצירתו. כך חשבו, על כל פנים, בני התקופה בהשגותיהם הספרותיות הדלות, מבלי שיבינו שאפשר גם אפשר לכתוב על תופעות בעמקות מרובה מבלי לקרוא להן בִּשְמן המפורש. לדעתי, ביקורו של המשורר בארץ הותיר הדים לא מעטים ביצירתו, אך לא בִּדרכים גלויות וִישירות, כפי שציפה לכך היישוב, כי אם בִּדרכים עקיפות וּמאחורי שבעה צעיפים של סמל ומשל, ולשם כך יש לקרוא שוב את כל אגדות "ויהי היום". לדעתי, גם השיר "וִיהי מי האיש", המעלה בֶּחזון דיוקן משוער של דמות היהודי הֶחדש שלעתיד לבוא, הוא אחת התגובות של ביאליק למראה ההוויה החדשה. על הקשר של שיר זה עם "בעיר ההרגה" אדבר לאחר שד"ר עודד מנדה-לוי יקרא אותו לפניכם:

*

יש לזכור כי להחלטה לקום ולצאת למסע בארץ-ישראל תרם במידה מסוימת בוריס שץ, מייסד "בצלאל", שאותו הכיר ביאליק בקונגרס הציוני בהאג בשלהי קיץ 1907, אותו קונגרס שבו נפרד המשורר מידידתו הציירת אירה יאן, שאותה פגש בזמן השליחות לקישינב וְלִשמה כתב את שני שירי הפרֵדה הידועים "הולכת את מעמי" וְ"לנתיבך הנעלם". באותה התוועדות בהאג השפיע שץ על הציירת לעלות ארצה וְלמצוא בה את עתידה. וּכדי לעודד את ביאליק לבקר בארץ סיפר לו שץ שהחלוצים מרבים לשיר את שירו הנפלא "ברכת עם", שאירה יאן החליטה לעלות ארצה וְלשכור דירה בירושלים. הוא אפילו הבטיח לו כי ברגע שיציג את כף רגלו על אדמת הארץ יתחדשו כל כוחותיו היצירתיים. שוב נקלע ביאליק לִלבטים, מהדורה שנייה של מסכת הלבטים משנת 1903, שליוותה את הצעת אוסישקין שיקבל על עצמו משרת הוראה בַּכפר שפיה, בבית-הספר ליתומים, ניצולי פרעות קישינב. גם עתה הובטחה לו משרת הוראה נוחה וּמכובדת, ששכר בצִדה, אשר תבטיח לו תנאים טובים לחיי יצירה, הרחק מן הפרעות שהתחוללו אז בדרומה של רוסיה, ולהבדיל - הרחק מן היריד הספרותי ההומה של ורשה וכן מטרדות בית הדפוס שלו שבאודסה השוקעת.


אבל הביקור כאמור לא הוליד בלבו תגובה נלהבת. לִידידיו הסביר ביאליק את סוד האכזבה המתגנבת ללבם של אנשים כמותו, המתגעגעים לציון זה שנים, ולבסוף פוגשים אֶרץ שונה לגמרי ממה ששיוו לעצמם בַּחלומות ובדימיונות. דבריו רמזו למה שהיטיבה רחל המשוררת לומר במילים ספורות "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה" (רמז לכך שכל אחד מבני הדור נותר "מִנגד" במפגשו הראשון עם הארץ). לרעייתו שנותרה באודסה כתב, כי אינו יודע מדוע נגע מראה הארץ עד נפשו "רק במעט". אפשר שכך "משום שהדברים זרים לי יותר מדי, או משום שהם קרובים לי יותר מדי. ואפשר, פשוט, משום שעוד אנשים נמצאים עמי בשעת מעשה". ליעקב פיכמן, איש בסרביה שישב אז באודסה, אמר: "וכמה דל ועגום נראֶה לי כאן העירום של ארץ ישראל!". האם רק מראה הארץ הוא שאִכזב אותוֹ, או שמא נתלכדו בתודעתו האכזבה הפרטית והאכזבה שבמישור הלאומי? היה זה צעד ההינתקות האחרון מאירה יאן, ואל תחושת ההחמצה נתלוותה גם תחושה של אכזבה מנופי הארץ, שנראו לו דלים ועגומים בערייתם.


באותו זמן החל ביאליק להתפרסם ברחבי רוסיה, ויכול היה לחרוג מתוך כתליו הצרים של "בית המדרש" האודסאי. בשנים 1911-1910 הלך ונשלם מפעל תרגום שיריו לרוסית בידי ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי, שבתוך זמן קצר הביא לידי כך שסופרים רוסיים ידועי שם, ובהם מקסים גורקי, ידברו בו נכבדות. דובר אפילו על מועמדות לפרס נובל לספרות. בַּמפגש עם צעיר מן האינטליגנציה המתבוללת למחצה כמו ז'בוטינסקי, ששלט ללא מצרים בשפה הרוסית, הציקה לביאליק המחשבה, שהוא ושכמותו שייכים ל"דור המִדבּר", לאותו דור שבניו נטשו את סִפו של בית המדרש הישן, אך נשארו כבולים אליו בעל כורחם. אפילו טשרניחובסקי שהיה צעיר ממנו בכשנתיים היה בעיניו "יהודי חדש", משוחרר מעקת הגלות. הוא עצמו, כך נאלץ להודות, היה ויישאר בעיקרו של דבר יהודי מן הנוסח הישן, שלא ישַנה בהרבה את אורחות חייו. למרות הרהורי עבֵרה שחלפו בראשו להינתק מכל הכבלים, הוא נשאר ויישאר בביתו, במחיצת אשתו והוריה הזקנים, וימשיך לשמש דוגמה ומופת לבני עמו. אירה יאן הנועזת הֵעזה להיטלטל מביתה הספון והנוח וממעמד של אשת איש לארץ דלה וצחיחה, ללא משענת כלכלית וללא נפש חיה שתתמוך את גורלה, אך לא איש כביאליק, שנשאר רצוע למזוזת ביתו, קשור ברצועות של תפילין אל העולם הישן. כשנה לאחר שובו מן הביקור בארץ-ישראל, חיבר את שירו הנבואי "ויהי מי האיש", שאותו שמענו מפי ד"ר עודד מנדה-לוי. השיר התפרסם ב"השילוח" (תרע"א).


במישור האישי, אין לפנינו אלא הרהורים על אותו אדם שיעלעל בזמן מן הזמנים בכתביו של המשורר, וִיגלה בהם את המדווים והמכאובים שהולידו אותם. לכאורה אין זה אלא וידוי וצוואה של משורר-נביא, ששיריו נחצבו מלבבו ונוצרו תחת פטיש צרותיו הגדולות, ככתוב בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר". אולם, כרגיל בשירת ביאליק ה"אני" האישי וה"אני" הלאומי משולבים זה בָּזה עד לבלי הפרֵד. אין זו רק נבואה או משאלה של המשורר, אלא צוואה קולקטיבית של עם שלם, שדור המדבר שלו הולך לבית עולמו. עם ששירת חייו רצופה מכאובים ועלבונות, ועתה הוא משַנה את פניו עד לבלי הכֵּר, בתהליכי מטמורפוזה המבקשים למחות באחת את שרידיה של הגולה ואת כל מעקשיה וּמעוותיה.


בניגוד למצופה, ביאליק אינו שר כאן שיר הַלל לַתמורה המדהימה מזִקנה לִצעירות שנתחוללה בחיי העם, ואינו מעלה את "היהודי החדש" על כַּן גבוה. כל דבריו מנוסחים בִּמתינות אגב הצבת תנאי על גבי תנאי: "ואם…. ואם… והיה כי…. וכי….". רק אם יתמלאו תנאים אלה, כולם ולא מקצתם, תצטייר דמותו של "יהודי חדש", בן חורין וישר קומה, שחייו יִהיו יפים שבעתיים מחייו של היהודי הגלותי. "יהודי חדש" זה, חרף סלידתו (תרתי משמע) ממה שיתגלה לנגד עיניו ב"ספר חייו" של עמו השׂב, לא יבוז לגורל היהודי ויגלה כלפיו רגישות, חמלה ואמפתיה. ב"בעיר ההרגה" לא תיאר ביאליק את גילויי ההגנה העצמית בקישינב, ולא רמז לראשית היווצרותו של דגם חדש של יהודי, שהספרות והפובליציסטיקה העברית כבר דשו בו באותה עת. עם זאת, מופיע בשיר הביטוי "יהודי וכלבו", בתיאור גופת היהודי המוטל אל גל אשפה אחד עם פגר כלבו ("וברחת ובאת אל-חצר, והחצר גל בו - / על הגל הזה נערפו שניים: יהודי וכלבו. / קרדם אחד ערפם ואל אשפה אחת הוטלו / ובערב דם שניהם יחטטו חזירים ויתגוללו"). איזה אדם מישראל גידל כלב בביתו? רק יהודי שמתגורר מחוץ לעיר, בכפר או בפרבר שבין העיר לטבע הגויי, ונעשה על כורחו דומה לשכניו, לצאצאי עשיו או קין, שהאגדה העניקה להם כלב. לא זה הדרך להיווצרותו של יהודי חדש, רומז כאן ביאליק ברוח אחד-העם, כי יהודי כזה סופו "מות כלבים" (היפוכו של המושג "מות ישרים", שבו הרבה להשתמש לציון מותו של אדם מישראל, שנפטר בעתו והובא לקבר ישראל). אמנם אין היצירה מתווה דרך לעשייה, ואין בה בגלוי רמז לַפִּתְרון הציוני כִּתרופה למצבו של העם, אך המילים "לך לך" שבשורת הפתיחה מרמזות לכך, בלי לומר זאת גלויות ומפורשות. ומה יהיה טיבו של היהודי הֶחדש, שיצמח בארצו החדשה-ישנה. את זאת תיאר ביאליק בשירו "ויהי מי האיש".


אין זאת כי ביאליק ראה את ניצני החיים בארץ-ישראל, וידע לחזות את התהליכים שלעתיד לבוא. הוא הבין כי נפל דבר בישראל ואת הנעשה אין להשיב. הילדים שיגדלו בארץ כבר לא ידמו לאותם "משהלעך" ו"שלמהלעך", בעלי הציצית והקפוטה, משירו היידי "תחת העצים הירקרקים". הם גם לא יִדמו לאותו נער מתמיד כפוף, "לְבֶן-פָּנִים קְמוּט מֵצַח", שעיניו השחורות מבקשות רחמים. מאידך גיסא, הם גם לא ידמו לאותו סטאוטיפ ניצשיאני שהחל אז להתבסס בפובליציסטיקה, בספרות ומעל במת הנאום הפוליטי. כבר אמר מי שאמר שהיהודי החיוור, שחור השיער והעין נכנס לאיזו קופסה שחורה, עבר תהליך של פיתוח ויצא נגטיב: שזוף, בהיר שיער ועין. גם זה וגם זה אינם אלא סטראוטיפים, ידע ביאליק אל נכון.


אמנם באותה עת, קרי, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה וּלהקמת "הגדודים העבריים", טרם שרו המשוררים על "יְפֵי הַבְּלֹרִית וְהַתֹּאַר", המוכנים למסור את נפשם על הגנת המולדת. רק בדור המאבק על עצמאות ישראל התאזרח האידיאל הניצשיאני של "החיה הצהובה", שנתגלגל בתיאורם הסטראוטיפי של בני הארץ כצעירים חסונים ושזופים, היפוכם של יהודי הגלות הכפופים, החלושים והחיוורים. גם אורי אבנרי עוד לא נולד אז, ועוד לא חיבר את הימנונו הניצשיאני על "שועליו של שמשון", הדוהרים במרחב ונושאים השלהבת בלב. אבל ביאליק בחושיו המחודדים צפה את פני העתיד וניבא את התהוותו של האידיאל הניצשיאני הזה עוד בטרם נתהווה הלכה למעשה. גם את התהוותו וגם את שקיעתו.


למעשה, כבר ב"מתי מדבר" תיאר את האריה השליו והגא, המתקרב למחנה המתים, מנער את הרעמה הזהובה בהדרת מלכות, "וְלַפִּיד הַבּוּז בָּעֵינָיִם". הפסוק החידתי מספר איוב "לפיד בוז לעשתות שאנן" (איוב יב, ה; פסוק שבּו המילה 'לפיד' היא 'פיד' בתוספת למ"ד היחס), הפך במטה קסמים לתמונה של עיניים רושפות לפידי בוז. התמונה הניצשיאנית הזו הופיעה לימים גם בשירו "גם בהתערותו לעיניכם", שנכתב עשרים שנה לאחר "ויהי מי האיש", ובו ניהל ביאליק דו-שיח חשאי עם אורי צבי גרינברג. בשיר מתואר "לָבִיא לוֹהֵט […] יִשְׁלֶה לְמַרְאֵה-עַיִן […] וְשַׁאֲגַת אֵשׁ עֲצוּרָה בְּעַצְמוֹתָיו […] בּוֹעֵר בִּזְהַב תַּלְתַּלָּיו […] כֻּלּוֹ אוֹמֵר: מֶלֶךְ! / עֵינָיו תִּרְשֹׁפְנָה בּוּז". האריה המלכותי מן ההגות הניצשיאנית ("האדם העליון", "החיה הצהובה", או "הכפירים בתלתלי הזהב", כניסוחו של המשורר) רושף אפוא בשירי ביאליק רשפי בוז, ואפילו לפידי בוז ומדורות בוז, ואילו כאן מופיעה דמותו היהירה של "היהודי החדש" עם "ניצוץ בוז", ניצוץ קל, וגם הוא ניצת לרגע וכבה. אין זה האריה הניצשיאני, אלא בן-דודו הרחוק.


ביאליק ניבא אפוא את היהירוּת שתתפתח בקרב ילידי הארץ וחניכיה כלפי ההוויה הגלותית העקמומית והמעוּותת, אך גם ידע היטב כי בחלוף הזמן ילמד "היהודי החדש" לשלב בהתנהגותו גאווה וענווה. יהודי הגלות יהיו אמנם לבוז, מנבא כאן המשורר, והצעיר הארץ-ישראלי יניס את עיניו הצִדה מהם, "אֶל פֶּתַח אָהֳלוֹ". שם בפתח האוהל, שהוא גם אוהלו השח של החלוץ אך גם "אוהל שם", תעמוד הנפש הגלותית הדוויה בכל נגעיה, ותעיד על עצמה: "רְאֵה, הִנְנִי לְפָנֶיךָ. רְאֵה מֶה הָיוּ חַיַּי וְטִיבָם / וְכֹחִי מָה, וּמָה אֱמוּנָתִי וּמִרְיִי". ברגע ההתוודעות הזה, יבליח ניצוץ של הבנה אצל בני הדור הצעיר - "דור בארץ" לפי ניסוחו של טשרניחובסקי - והם יגלו להוותם את גלגוליו הנוראים של הגורל היהודי. ברגע זה גם יכבה ניצוץ הבוז שניצת בעיניהם, ויהפוך לדמעת סתרים של רחמים ואמפתיה.


כשתרגם ז'בוטינסקי לרוסית את שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" (באביב 1904, שנה לאחר הפרעות), הוא צירף לתרגומו שיר מפרי-עטו, הקורא לעם להתעורר, כי אין בושה גדולה יותר מ"כְּנִיעָה בִּפְנֵי הַשּׁוֹט". לפי שירו של ז'בוטינסקי, יש לצייד את האח הגלותי, המט והשחוח, ב"אֵשׁ הַבּוּז", ואש זו היא שתחולל מטמורפוזה בלבו ותהפכנו ל"יהודי חדש", זקוף קומה וגֵו (אני מצטטת: "וְשָׁב לִצְמוֹחַ / בִּשְׁרִירָיו מִשְׁנֵה-הַכֹּחַ/ בְּלִבּוֹ - מִשְׁנֵה-כָּבוֹד". סוף ציטוט). ביאליק לעומת הצעיר שפרסם את שמו ברחבי רוסיה לא האמין ב"אֵשׁ הַבּוּז"; לכל היותר הוא האמין ב"נִיצוֹץ הַבּוּז", וגם הניצוץ הזה יתנוצץ לרגע קל ויכבה. מתברר אפוא כי בניגוד לז'בוטינסקי שניבא לימים כי "בַּדָּם וּבַיֶּזַע / יוּקַם לָנוּ גֶזַע / גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר" ("שיר ביתר"), ובניגוד לטשרניחובסקי, שהיה קרוב בהשקפתו להרצל ול"צעירים" יותר מאשר לאחד-העם, ושהאמין עוד בסוף המאה התשע-עשרה כי "בָּאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, / בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ" (בשירו "אני מאמין"), לא האמין ביאליק כי ניתן להינתק בִן לילה מן הגורל היהודי הנפתל, מכבלי המורשה ומעקת הגלות. גם אם יהפוך היהודי את עורו, ויתגלה בדמותו השמשונית של אריה בעל רעמה ניצשיאנית זהובה ועיני כפור שלֵוות, יישארו בו - אליבא דביאליק - גם סממנים "הֶבּראיסטים" של ביישנות ודרך-ארץ, של חמלה ואמפתיה כלפי החלש והנדכה.


ומילים אחדות לסיום: דור אחריו חשב גם אלתרמן ב"עיר היונה" כי היהירות שמגלים הצעירים הארץ-ישראליים החסונים כלפי אחיהם הגלותיים, אין לה צידוק של ממש, כי מן הבחינה האינטלקטואלית ההוויה שנוצרה בארץ היא עדיין דרדקית - גפן שפלת קומה. ב"שיר של מיכאל" הראה כי היסוד הקולט בארץ, ה"חזק" וה"בריא", הוא מועט וחלש במובנים רבים מן היסוד הנקלט, הרצוץ והדוּוי. גם הוא תיאר בשיריו צעירים ארץ-ישראלי ממושקף, ללמדנו כי דגם סטראוטיפי שיסודו במשאלת לב לחוד ומציאוּת לחוד. שני המשוררים גם חשו כי המהפך העובר על היהודי מן הנוסח הישן מואץ מדי, וכי יש להאט במקצת את הקצב ולעסוק ב"הכשרת לבבות" כדי להגיע לתוצאות ראויות. ביאליק שחזה דרך אגב את תופעת הבתר-מודרניזם עוד בשנות העשרים, בימיה הגדולים של הציונות, ראה בחזונו - בשיר "ויהי מי האיש" - גם את התופעה שאנו עדים לה בדור האחרון: את התנפצות הסטראוטיפ של דמות הצבר, כפי שזו נקבעה בדור המאבק על עצמאות ישראל, והתבססותה של דמות צנועה יותר וריאלית יותר, שאינה שחצנית ואינה מתנכרת לסבל ולכאב כל עיקר. ביאליק ידע אפוא מראש כי המהפך הניצשיאני הוא שטחי וחיצוני בלבד, וכי ברגעי הכרעה תתגלה הדמות האמתית: תערובת של גאווה ושל ענווה, של הלניזם והבראיזם. זוהי רק אבחנה אחת מני רבים שבהן הוכיח כי כל הפרוגנוזות והדיאגנוזות שהשמיע התממשו תמיד ככתבן וכלשונן.