איך שיר נולד (מחדש)?

בעקבות פירסומו מחדש של התרגום לשיר "בלוז הלוויה" לו"ה אודן

במוסף "ספרות ותרבות", ידיעות אחרונות, 24.11.23

נוסח מעודכן למאמר

פורסם (בנוסח מעט קצר יותר): מאזנים /4 , אוגוסט 2021

לפעמים שיר נשכח או נידח מן הקלסיקה, או מן הקלסיקה המודרנית, נעשֶׂה לפתע לשיר פופולרי. לפעמים הוא אפילו זוכה לרנסנס רב-ממדים בעקבות ציטוטו בסרט, בהצגה, בתכנית טלוויזיה, או בערוץ אחר מערוציה של "תרבות ההמונים". כך, למשל, זכה שירו של ו"ה אודן (Auden) "בלוז הלוויה" (Funeral Blues) לפופולריות עצומה לאחר ביצועו על-ידי השחקן הסקוטי ג'ון האנה בסרט עטור הפרסים "ארבע חתונות והלוויה אחת" (1994) במהלך טקס האשכבה לזכר המת.

את שירו של אודן "בלוז הלוויה" קראו בדור האחרון לפני הקהל בין-ספור הלוויות חילוניות. לפנינו שיר גועש, רצוף צירופים היפֶּרבוליים, כיאה לשיר כמו-נאיבי, שדוברו הוא אדם פשוט, עממי ותמים, המבקש לשתף את העולם כולו באסון שניחת על ראשו ברגע שנודע לו על מות יקירו. השיר הפך לאחד השירים המפורסמים והמצוטטים ביותר בתרבות המערב, ובזכותו הייתה לשירת אודן עֶדנה. בערוב יומו הוא זכה לראות איך מהדורות שיריו אוזלות במהירות, בעוד שקודם לכן העלו ספריו אבק על המדף:

Funeral Blues / W. H. Auden

Stop all the clocks, cut off the telephone,

Prevent the dog from barking with a juicy bone,

Silence the pianos and with muffled drum

Bring out the coffin, let the mourners come.

Let aeroplanes circle moaning overhead

Scribbling on the sky the message ‘He is Dead’.

Put crepe bows round the white necks of the public doves,

Let the traffic policemen wear black cotton gloves.

He was my North, my South, my East and West,

My working week and my Sunday rest,

My noon, my midnight, my talk, my song;

I thought that love would last forever: I was wrong.

The stars are not wanted now; put out every one,

Pack up the moon and dismantle the sun,

Pour away the ocean and sweep up the wood;

For nothing now can ever come to any good

ו"ה אודן / בְּלוּז הַלְוָיָה

אֶת כָּל קַוֵּי הַטֶּלֶפוֹן נַתְּקוּ, כָּל הַשְּׁעוֹנִים,

עֶצֶם זִרְקוּ לַכֶּלֶב לְבַל יִנְבַּח,

הָבִיאוּ הָאֲרוֹן עִם הַמְקוֹנְנִים,

הַחְרִישׁוּ הַפְּסַנְתֵּר לְקוֹל תֻּפֵּי הַפַּח.

תְּנוּ לָאֲוִירוֹנִים לִגְנֹחַ מֵעָלֵינוּ

לִרְשֹׁם עַל הַשָּׁמַיִם: הוּא אֵינֶנּוּ,

סִרְטֵי אָבֵל כִּרְכוּ עֲלֵי צַוַּאר יוֹנָה,

כְּפָפוֹת שְׁחוֹרוֹת תְּנוּ לְשׁוֹטְרֵי תְּנוּעָה.

הָיָה הוּא בִּשְׁבִילִי אַרְבַּע רוּחוֹת שָׁמַיִם,

מְנוּחַת שַׁבָּת וִימֵי עֲמַל כַּפַּיִם,

צָהֳרֵי יוֹמִי, לֵילִי, שִׁירִי, שִׂיחִי;

וּלְתֻמִּי חָשַׁבְתִּי: זֶה נִצְחִי.

כַּבּוּ הַכּוֹכָבִים. אִישׁ לֹא צָרִיךְ אוֹתָם;

אִרְזוּ אֶת הַלְּבָנָה, אוֹר הַחַמָּה יוּעַם;

שִׁפְכוּ אֶת מֵי הַיָּם, כִּרְתוּ עֲצֵי הַחֹרֶשׁ;

כִּי בְּחַיַּי הַכֹּל, הַכֹּל, עָקוּר מִשֹּׁרֶשׁ.

(מאנגלית: ז"ש)

הכותרת – "Funeral Blues" – רומזת לשיוכו/ה של הדובר/ת למיעוט השחור, שמנגינות ה"בְּלוּז" שלו הם שם נרדף למנגינה נוּגה, שרוח של מרה שחורה שפוכה עליה. ואכן, לפנינו שירו של אדם עממי, המרבה בפְרָאזות ובהפרזות, המבקש לעצור את העולם ולהחזירו לתוהו ובוהו. השיר מעצים את האהוב המת לממדים קוסמיים, כי בעבור המקונן/ת העולם נמחק ואיננו עם מותו של האדם האהוב.

בעבורו/ה העולם נחלק בצבעי שחור-לבן לשני מצבי צבירה של "לפני" ו"אחרי" האירוע הטראומטי. לפיכך, לא ייפלא ששיר זה כולו רצוף אובייקטים שבצבעי שחור-לבן: הפסנתר, ארון המתים, עשן המטוסים, סרטי האבל, צוואר היונה, הכפפות השחורות. במישור הריאליסטי של השיר, לפנינו צבעי ההלוויה; במישור המטפורי שלו – לפנינו בָּבוּאה לתפיסתו הקיצונית של הדובר, המקבלת את צידוּקהּ לאור קיצוניוּת המצב. לגבי דידו, כל ממדי היקום וארבע רוחות השמים נוטלים חלק באסון, למן האווירונים המציירים כתובות עשן ברקיע שממעל ועד מעמקי הים.

גורל דומה לזה של השיר "בְּלוּז הלוויה", שנולד מחדש בעקבות סרט, עלה בגורלו של שירו של המשורר הרומנטי רוברט בראונינג "רבי בן עזרא" (1864) – מונולוג דרמטי פילוסופי ארוך, שנועד ליודעי ח"ן, המושם בפיו של ר' אברהם אבן עזרא. ב-1980 חיבר ה"חיפושית" ג'ון לנון את שירו "Grow Old with Me", שכותרתו ופתיחתו מבוססות על שירו של בראונינג. כך זכה השיר הקלסיציסטי של בראונינג לפופולריות עצומה. מעניין הוא התהליך הנפתל שהוביל לרנסנס של שיר ישן זה: יוקו אונו, אשתו של ג'ון לנון, כתבה ל"חיפושיות" את השיר "Let Me Count the Ways" שקיבל את השראתו משירתה של אליזבת בארט, רעייתו של בראונינג. דומה שיוקו אונו ראתה את עצמה ואת ג'ון לנון כאנשים יצירתיים שנקשרו זה לזה מתוך הערצה הדדית בדומה לזוג בראונינג-בארט שסיפור אהבתם יוצאת הדופן התפרסם בכל העולם. על רישומה של פרשת אהבתם של הזוג בראונינג-בארט על יצירת ביאליק סיפרתי בספרי לנתיבה הנעלם (עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק): תל-אביב 2000 (ניתן לקרוא בו באתר זה בקטגוריה "ספרים להורדה).

ג'ון לנון ענה ליוקו אונו בשיר "הבה נזדקן יחדיו", ושני השירים – שלה ושלו – נכללו באלבום "חלב ודבש", שיצא ב-1984, לאחר מותו של לנון. נביא בתים אחדים מהשיר הפילוסופי הארוך "רבי בן עזרא". 32 בתיו בתרגום מלא ראשון לעברית מצויים באתר https://www.zivashamir.com/ בקטגוריה "תרגומים".

רבי בן עזרא / רוברט בראונינג

בּוֹא נִזְדַּקֵּן יַחְדָּו,

עוֹד לֹא שָׂבַעְנוּ רַב,

יְמֵי הַסּוֹף הֵם הַעִלָּה לַיְצִירָה.

בְּיַד אֵל עֲתִידוֹת:

"תָּמִים בְּרָאתִיךָ. הַיַּלְדוּת

רַק צֶלַע הִיא. הַבֵּט-נָא בַּמִּכְלוֹל וְאַל תִּירָא!" [....]

רוֹעֵי הָרוּחַ שֶׁבְּלִי סוֹף

רִגְעֵי שִׁמְחָה יַרְבּוּ אֱסֹף

כָּל יְמֵיהֶם אַךְ רַהַב וְאִוֶּלֶת.

גַּם הַחוֹגֵג יִפְרֹשׁ

כְּתֹם חַיֵּי אֱנוֹשׁ

הֲיֵשׁ לְשׁוֹר אָבוּס בָּהִסּוּסִים תּוֹעֶלֶת?

בְּגִיל נַטֶּה שִׁכְמֵנוּ

לָאָב נוֹתֵן לַחְמֵנוּ,

לֹא יְפַתּוּנוּ כַּוָּנִים שֶׁל הֶבֶל וְכָזָב.

נִיצוֹץ יֵעוֹר בַּדָּם,

בְּחֶסֶד אֵל שַׁדַּי,

שֶׁשֶּׁבֶט לֹא יַחְסֹךְ מִמֶּנּוּ, עֲבָדָיו. [...]

שִׁבְחֵי הָאֵל מָנִיתִי

כָּל מַעֲשָׂיו רָאִיתִי

יָדַעְתִּי כֹּחַ וְאֵדַע גַּם אַהֲבָה.

שְׁלֵמִים מִפְעֲלוֹתֶיךָ

עַל בְּרִיאָתִי אוֹדֶךָ

הַשְׁלֵם אֶת הַמְּלָאכָה וְצַק בִּי אֹמֶן וְתִקְוָה. [...]

חָלַף זְמַן. אֲנֹכִי

מַאֲזַן חַיַּי אָכִין;

אַשְׁלִיךְ הָאֵפֶר. הַזָּהָב אוֹתִיר:

וּבְמוֹ יָדַי אֶשְׁקֹל,

הַטּוֹב, הָרַע – הַכֹּל,

חָכְמַת חַיִּים שֶׁזִּקְנָתִי תָּאִיר.

רְאֵה: בַּעֲרֹב הַיּוֹם

הֵן בָּאָה עֵת לַחְתֹּם

וּלְהַפְרִיד הַסְּחִי מִן הֶעָרֵב.

וְלַחַשׁ בָּא מִיָּם:

"אֶת זֶה הוֹסֵף-נָא גַּם.

בְּחַן אֶת עֶרְכּוֹ. מוֹת יוֹם נוֹסָף קָרֵב". ( לשיר המלא )

(מאנגלית: ז"ש)

גם לשיריו של ויליאם קרלוס ויליאמס (1883 – 1963) הייתה עֶדנה לאחר שצוטטו באופן אינטנסיבי בסרט הלא-שגרתי "פטרסון" (2016) המגולל את סיפור חייו של נהג אוטובוס אמריקני חובב שירה שמגלה שגם הוא יכול להיות משורר. בעקבות הסרט גילו רבים את כוחה התרפויטי של השירה, וחזרו אל שירתו ה"יום-יומית" וה"פשוטה" של הרופא-המשורר האמריקני ששירתו נכתבה במקצביה של לשון הדיבור וזרמה כזרום התודעה (ויליאם קרלוס ויליאמס השפיע על אלן גינסברג, מחבר הפואמה הארוכה "קדיש" שנכתבה אחרי מות אמו, ובעקיפין – גם על נתן זך שתרגם את הפואמה של גינסברג לעברית). לקראת סוף הסרט, הנהג בעל הנפש הפיוטית פוגש בתייר יפני שהגיע עד העיירה הנידחת פטרסון בניו-ג'רזי בעקבות שירתו של ויליאם קרלוס ויליאמס (שהתגורר בעיר אפורה זו בעבר, וכמוהו גם בוב דילן). שירה גדולה, רומז הסרט, אינה נכתבת בהכרח בעיר גדולה עם מרכז תרבותי גדול. שירה היא עניין אישי שנוצר בד' אמות, אך היא יכולה לגרום לקוראיה לצאת מד' אמותיהם ולהקיף את העולם כדי למצוא את שאהבה נפשם.

ובשירה העברית? האם קרה ששיר "קלסי" של יל"ג, של ביאליק או של טשרניחובסקי התעורר מרבצו וקם לתחייה לאחר שהזכירוהו וציטטו ממנו בתקשורת ההמונים?

רק לעִתים רחוקות ובדרכי עקיפין עשוי שיר עברי בן-ימינו להעלות מן הנשייה שיר עתיק שכבר אינו מוּכּר לקהל הקוראים המודרני. כזה הוא, למשל, שירו של נתן יונתן "נאסף תשרי" (1977) ה"מתכתב" עם שיר יין של שמואל הנגיד, שלכאורה צלל אל תהומות הזמן. השיר, בלחנו היפה של צביקה פיק ובביצועו נחשב לשיר האהוב ביותר של מלחינו ולשיר שלא נָס לֵחו. הוא נפתח במילים:

מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל וּמֵת חֻמָּם

גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם

רַק נִשְׁאֲרָה גַּחֶלֶת עֲמוּמָה

שֶׁל אַהֲבַת הַקַּיִץ הַגְּדוּמָה.

השיר זכה בשנת תשל"ח בתואר "שיר השנה", וגבר על הלהיט הפופולרי "עטור מצחך" (מילים: אברהם חלפי; לחן: יוני רכטר; ביצוע: אריק איינשטיין). מותר כמדומה להניח שחלק מן ההילה סביב שירם של נתן יונתן וצביקה פיק נתהוותה בזכותו של שמואל הנגיד, מחברו של שיר היין הנפלא "מת אב ומת אלול":

מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל, וּמֵת חֻמָּם / גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם,

בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם / וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה / בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם!

יותר מאלף שנים חלפו מאז חוּבּר שירו של הנגיד, ועדיין "לא מת חוּמוֹ". זה טיבה של קלסיקה אמִתית. ככל שאנו מתרחקים ממנה היא הולכת וגדֵלה לנגד עינינו. כל השאר הולך ומתמעט, הולך ומשתכח.

---

גירסה מוקדמת של מאמר זה ( מאזנים /4 , אוגוסט 2021 ) :