"איש הסיפון" ו- "Mr. Know All"

לציון יום הולדתו ה-150 של הסופר הבריטי סומרסט מוהם (יליד 25.1.1874)

האם הושפע סיפורו של ביאליק מסיפורו של סומרסט מוהם?

"Mr. Know All", סיפורו הקצר של סומרסט מוהם (להלן סו"מ), המתרחש על סיפון של אנייה, ראה אור לראשונה בספטמבר 1924, ועד מהרה יצאו לו מוניטין בכל אתר ואתר (לימים הוא אף זכה בגירסה קולנועית ובגירסה טלוויזיונית). סיפורו של ביאליק "איש הסיפון" פורסם בפברואר 1931 בארבעה המשכים בשבועון "העולם", ובו שִׁחזר ביאליק מסע בים שהוא עצמו ערך בדצמבר 1930 באנייה שהפליגה מאלכסנדריה לנמל מרסיי. ואולם, המישור הכמו-דוקומנטרי של יומן-המסע אינו אלא ציפוי דק. את תיעודהּ של החוויה האישית הטעין ביאליק במִטענים רעיוניים, לאומיים ואוניברסליים מגוּונים, שאין גבול לרָחבּם ולעָמקם. שני סיפורי המסע האלה גדושים בנושאים וברעיונות רבים, וכל אחד מהם פורשׂ מניפה ססגונית או מציב קלידוסקופּ של צורות וצבעים. כבדרך-אגב סיפורים אלה גם משַׁקפים את הלוך-הרוחות ואת "המציאוּת הפשוטה", ששררו בעולם בין שתי מלחמות העולם – מציאוּת שזכתה בסרטו האילם האחרון של צ'רלי צ'פלין לכותרת "זמנים מודרניים".

שני הסיפורים שלפנינו מסוּפָּרים מִפּיו של "אני"-מסַפּר "איש מחשבות" ששמו אינו נזכר, אדם הדומה בתכונותיו, בדעותיו ובסגנונו לדמותם החוץ-ספרותית של המחבּרים. במרוצת המסע כל אחד משני המסַפּרים הללו, המתנשׂאים בלִבָּם על האספסוף, נאלץ "להתיידד" על-כורחו עם אדם זר, שאותו ואת מִנהגיו הוא מתעב: בסיפורו של סו"מ, המסַפּר נאלץ לחלוק את תאו עם טיפוס ווּלגרי וקולני בשם "מר קֶלָדָה" שהתנהגותו המוחצנת, פטפטנותו הקולנית והתפארותו בידיעותיו המופלגות מרתיעים אותו עד כדי תיעוב. בסיפורו של ביאליק המסַפּר נאלץ להתרועע עם "איש הסיפון" הנִקלה והמתעתע – שכּל סיפוריו המופלגים, רבי המלל והמעללים, נראים בעיניו סיפורי אלף לילה ולילה, פרי הדמיון והבִּדְיון.

לחקר סיפורו של ביאליק "איש הסיפון" הקדשתי פרק נרחב הכלול בספרי "באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם" (1998), שניתן לקרוא בו באתר שלפניכם בקטגוריה "ספרים להורדה". ביאליק כינהו בכותרת הז'נרית המצטנעת "רשימה לעת מצוא", ועל כן אין הוא ידוע כמו סיפוריו הגדולים "מאחורי הגדר" או "ספיח", אך סופרים שהמלצתי להם לקָראו בשבע עיניים, הודו לי על ההמלצה, אף הודו שזהו אחד הסיפורים המעניינים והעמוקים ביותר שהם מכירים בסיפורת העברית החדשה.

ואני, אף-על פי שסקרתי וניתחתי את "איש הסיפון" בפירוט רב בספרי "באין עלילה" (1998), לא נתתי את דעתי על נקודות הדמיון הרבות שבֵּין סיפורו של ביאליק לסיפורו הנודע והפופולרי של סו"מ. כאן אני מבקשת להשלים את החסר, אך מאחר שאין מדובר אלא בתוספת לפרק בספרי הנ"ל, אסתפק בסקירה קצרה, ובה שש נקודות של דמיון בין שני הסיפורים:

א. כאן וכאן לפנינו סיפורים על מסע בים:

עלילותיהם של שני הסיפורים שלפנינו מתרחשות כאמור על סיפון אנייה, ובה בני לאומים שונים – טיפוסים שבימים כתיקונם אינם נפגשים בדרך-כלל זה עם זה ואינם מעוניינים להתחכך זה בזה. המסע בים "כולא" אותם על כורחם יחדיו בכעין כְּמוּסָה חתומה (קפּסוּלָה) המחייבת אותם לשהות בכפיפה אחת במשך פרק-זמן לא קצר. הם מצויים זה עם זה כל ימי המסע, ביום ובלילה, ללא מִפלט. כך גורמת ההפלגה בים להֶכֵּרות כמו-אינטימית בין הנוסעים, מקָרבת זה לזה את הרחוקים, ושוברת במידת-מה את המחיצות שביניהם. המסע מאלץ את כל אחד מן הפְּרוֹטגוניסטים של סיפורים אלה, המתהלך בין הבריות מתוך סנוֹבִּיזם בבדידות מזהרת ובאף זקור, לבלות את ימי המסע, בניגוד לרצונו, בקִרבתו של בן-שיח ווּלגרי שאותו ואת סגנונו הוא מתעב.

כדי להפיל חומות ומחיצות, הנוסע הנִקלה-לכאורה מר קֶלָדָה בעל החזוּת האוריינטלית, חברו לתא של "האני"-המסַפּר המתנשא בסיפורו של סו"מ, מודיע לרעהו למסע שהוא אנגלי מִבֶּטן ומלֵדה, ומנפנף מול עיניו המופתעות בדרכון האנגלי שלו. גם איש-הסיפון השבדי, "חבֵרוֹ" לימי המסע של "האני-המסַפּר" בסיפורו של ביאליק, מנסה לשבור את המחיצות ביניהם, ומסַפּר ל"רעהו", משורר-סוחר תושב ארץ-ישראל ויליד רוסיה, שאשתו המנוחה, שמתה בדמי ימיה והשאירה אותו מטופל בשתי בנות, הייתה יהודייה רוסייה. עתה, לאחר מותה, הוא מפרנס את היתומות (בעלות הזהות האֶתנית המטושטשת) המתחנכות אצל סבתן הזקֵנה המתגוררת בצרפת.

ב. שני הסיפורים עוסקים בבדלנות אֶתנית ובגזענות:

בשני הסיפורים האני-הדובר האינטלקטואל, בעל המזג המתנשא, סובל ממידה לא מבוטלת של בדלנות אֶתנית, הגובלת בגזענות: "האני" הבריטי בסיפורו של סו"מ בטוח בעליונותם של האנגלים, חושף את איבתו כבושה ושואל את מר קֶלָדָה בחוסר נימוס מופגן אם הוא "באמת אנגלי". תהליכים של הכחשה והדחקה השכיחו מן הפטריוט האנגלי "האמִתי", שהוא וחבריו ה-Britons, עקב שתלטנותו חסרת המעצורים של האימפריאליזם הבריטי, נעשו בהדרגה מיעוט אֶתני בטל בשישים באימפריה הבריטית הגדולה. זו כָּללה במאה השנים שבּין 1815 ו-1914 – הקרויה בפי ההיסטוריונים בשם "המאה האימפֶּריאלית של בריטניה" – כ-400 מיליון תושבים מִבּני כל הקולוניות (המִספּר הוכפל כמעט במהלך יובֵל השנים שבא אחרי מלחמת העולם הראשונה). גיבורנו המתנשא ככל הנראה עדיין לא השלים עם העוּבדה שטיפוסים קולניים וחמי-מזג כמו מר קֶלָדָה הם בריטים כמוהו, לפי חוקי הממלכה הבריטית. יתר על כן, הם, ולא הוא וחבריו הג'נטלמנים האנגלים המצוחצחים, קובעים בקלפי את מהלכיה של בריטניה ואת עתידה.

האני-הדובר, איש הנימוסים הטובים והגינונים החברתיים המהוקצעים, מתעב אפוא את מר קֶלָדָה, שותפו לתא, בשל "זרותו" ובשל מנהגיו האוריינטליים חסרי האיפוק והרֶסֶן (ולמרבה הבושה גם בשל סממנים חיצוניים כגון תווי פניו הזָרים: שֵׂער שחור מקוּרזל וחוטם נִשרי מעוּקל). הוא בז לפטפטנותו – העומדת בניגוד גמור ללשון-ההַמְעטה (understatement) שלו ושל אנגלים כמוהו.

מר קֶלָדָה שאינו מכיר את נורמות ההתנהגות של אנשי המערב, וממילא אינו מציית להם, אינו חש כלל וכלל שחברו למסע מזלזל בו ושגם שאר הנוסעים מרימים גבָּה מאחורי גבו ולועגים לו ולמִשבָּתו. הוא אפילו משוכנע שהכינוי "Mr. Know All", שהעניקו לו שותפיו למסע הוא ביטוי של הערכה, ולא של גנאי וזלזול.

בסיפורו של ביאליק, "האני" היהודי המתנשא, השייך לעם קטן הנחשב בעיניו "עם בחירה", מחפש בכל אחד מנוסעי האנייה הצרפתית את "הנקודה היהודית". הוא מתאכזב, למשל, לשמוע שאחד הנוסעים (שבמראהו הוא מזהה "משהו יהודי" ו"פניו לחלוטין כפני אחד ממַכָּרַי הספרדים, פרופסור מפורסם") בעצם סוּרי, שדתו לא מוסלמית אלא נוצרית. בהתחלה הוא טוען שאין בספינה איש המדַבּר  "בלשון  בני אדם", ועל-כן הוא נאלץ לנהל שיחות ארוכות עם "איש הסיפון" הבזוי, היודע לגלגל בלשונו בכמה שפות ויכול לשמש לו מתורגמן לעת-מצוא.

"איש הסיפון" השבדי איננו אלא ימאי פשוט ובזוי, העוסק "מן הצד" בהברחת סחורות (ב"קונטרבַּנְדה", כדבריו, נזכיר בהקשר זה שגם מר קֶלָדָה של סו"מ מבריח לאנייה בקבוקי שֵׁכר בניגוד לחוקים של ימי "היובש"). הוא מתגאה בעבר מפואר שלו – עֲברוֹ של סטודנט ללשונות ושל קצין במחלקת הריגול, שביצע משימות עלומות בעבור צבא הכיבוש האנגלי שחנה ברוסיה בימי המהפכה. המשורר היהודי פוגש במלח הסקנדינבי עם השֵּׂער הצהוב הקלוש והעיניים הכחולות המֵימיות (קריקטורה ירודה ונלעגת של האידֵאל האָרי של בני "הגזע העליון", זהובי-השֵּׂער וכחולי-העין) ב-1931 – בתקופה שבָּהּ נישא קולו של היטלר ברמה (ב-1935 חוקקו הנאצים את "חוקי הגזע"). כאן היהודי המתנשא והמתבדל מתחיל להתעניין בבן-שיחו, בעל החזות ה"אָרית", רק לאחר שנודע לו שרעהו-למסע היה נשוי עם יהודייה. סופו של הסיפור מוכיח לו שבכל עם ובכל גזע יש טיפוסים נאצלים ונעלִים ויש טיפוסים קלים ונִקלים, אך אין "עַם עליון" או "גזע עליון".

למרבה האירוניה, לא רק הגיבורים האֶליטיסטיים בשני הסיפורים לוקים בדעות קדומות ובגזענות. גם בני-שיחם ה"נחותים", קרבנותיה של הגזענות, לוקים באותם מנהגים קֶסֶנופוביים מגונים, שבעטיים הם מודרים מן החברה ונאלצים להישאר בשפל המדרגה. מר קֶלָדָה של סו"מ מצהיר שהתמזל מזלו לחלוק את התא עם בריטי, ולא עם זר. כשהוא נטפל אל רעהו למסע בעת שהאינטלקטואל משחק "סוליטֶר" ומבקש לפרושׁ מן הציבור, הוא אומר לשותפו-לתא בנימה פטריוטית שהדגל הבריטי צריך להיות אך ורק בידי האנגלים, ושאנשי אלכסנדריה ובֵירות אינם ראויים לנפנף בו.

"איש הסיפון" הביאליקאי אומר לרעהו: "אשתי הייתה, במחילת כבוד אדוני, יהודית", וכשהוא נשאל מדוע השתמש במילה "במחילה", הוא גילה את עֶמדת-הזִיקית שלו בנושאי דת וגזע: "מיני בני אדם יש בעולם, וכמוהם רבים ברוסיה, שרע עליהם המעשה בקַחַת נוצרי אישה יהודית. 'זִ'ידוֹבְקָה' אומרים הם דרך חירוף וגידוף. אמרתי, אולי אדוני כאחד מהם". חוקיה הלא-כתובים של הגזענות מלמדים, אפוא, שככל שאדם נחוּת בעיני סובביו, יש תמיד נחוּתים ממנו שעליהם הוא משקיף "מלמעלה למטה" בעֶמדת התנשאות.

ג. כאן וכאן החָבר למסע הוא טיפוס "טווסי" יודע-כול

ראינו שבשני הסיפורים – האנגלי והעברי – לפנינו "אני-מסַפֵּר" אֶליטיסטי (שאינו נזכר בשמו). כל אחד מהם אינו מחפש את חברתם של שותפיו למסע, ומעדיף להישאר באלמוניוּתו, ב"בדידות מזהרת" (בהֶקשר זה, משחק ה"סוליטֶר" של הגיבור המתנשא הוא גם סמל, ולא רק "פְּשט"). ואולם, במהלך המסע נטפל אליו איש מן הדיוטה התחתונה, וכופה עליו את נוכחותו ללא הרף. ה"אני", המכיר בערך-עצמו ומתרחק מאנשים פשוטים, בז לבן-שיחו וסולד ממנו, אך נאלץ לבלות את המסע במחיצתו.

כאמור, בסיפורו של סו"מ, מר קֶלָדָה הוא טיפוס פטפטני ומוחצן, המתגאה שוב ושוב במעלליו ומנסה להרשים את כולם בידיעותיו המופלגות. הוא, בעל המנהגים הנחותים והמחוספסים, מצליח לכאורה להתיידד עם כל נוסעי האנייה: הוא מתיישב בחברת הנוסעים הנכבדים ביותר, מארגן נשפי פרסים, מתווכח ליד שולחן האוכל על כל נושא, בטוח תמיד בצִדקת עמדתו. הוא מתפאר לפני בן-שׁיחו בלהטוטי הקלפים שלו ובכושר האבחנה שלו שאינו מכזיב לעולם. הסיפור עוקב אחרי יחסו של הדובר אל מר קֶלָדָה, ומראה איך סלידתו האינסטינקטיבית כלפי "חברו" האוריינטלי הופכת בסופו של דבר להערכה כנה.

גם "איש הסיפון", הגיבור הנִקלה בסיפורו של ביאליק מפטפט בלי הרף, ומסַפּר בגאווה על ידיעותיו המופלגות בשפות זרות, על עלילות חייו הנועזות, על כשרונותיו הבלשניים, המוזיקליים והספרותיים. אי-הבנה שמקורה בטעות-שמיעה של בן-שיחו היהודי, המוליכה את "איש הסיפון" הסקנדינבי למסקנה שגויה שאשתו המתה הייתה בת למשפחת אצולה יהודית, גורמת לו שיפַתח אשליות ויצייר בדמיונו אילן-יוחשֹין מפואר שראשו בשמים. המסַפּר, שהוא איש-רוח מעודן, סולד ממנו ורואה בו "כלי" בלבד, לצורכי תרגום. ואולם, יחסו האינסטרומנטלי של המשורר כלפי בן-שיחו הנִקלה הולך ומשתנה במהלך המסע. אם בתחילת המסע הוא ראה בו משָׁרת נִקלה, במשך הזמן מתברר לו שקשה לדעת מי משניהם ראוי להערכה – מיהו דובר האמת ומיהו הבדאי שכל דבריו אינם אלא מִגדלים פורחים באוויר.

ד. שני הסיפורים גדושים בתחליפים זולים ובחיקויים.

בשנות מִפנה המאה העשרים הומצאו המצאות רבות, שהציעו תחליפים זולים לחומרים אורגניים יקרים, המופקים מן הטבע. הומצא הסכרין, התחליף לסוכר, הומצא הגומי הסינתטי המתקבל בתהליך ייצור זול ומְבוּקר, התחליף לגומי הטבעי המיוצר  משָׂרף של עצים טרופיים. הומצא הבטון המזוין, שהמיר את הבנייה היקרה באבן שדרשה לשכור את שירותם של אנשי-מקצוע בעלי ניסיון רב-שנים. כן הומצאו הצמיגים שהמירו את גלגלי העץ עם חישוקי המתכת של המרכבות מן התשע-עשרה, והומצא מנוע הדיזל שאִפשר שימוש בסולר, תחליפו הזול של הבנזין. לענייננו: הומצאו הפנינים המתורבתות – תחליף דקורטיבי זול, זמין וקל לייצור – של הפנינים האמִתיות הנדירות, שצוללנים רבי-ניסיון וחדי-עין שולים אותם מקרקעית האוקינוס.

הסיפור "Mr. Know All" נסב סביב ויכוח שהתלקח בין אחד הנוסעים, מר ראמזי שמו, לבין מר קֶלָדָה, היודע כל דבר, לגבי שוֹוי הפנינים שענדה מרת ראמזי על צווארה. מר קֶלָדָה, שפיתח לדבריו מומחיות בין-לאומית בתחום הפנינים, הוציא מכיסו זכוכית-מַגדלת וקבע בוודאות שמדובר בפנינים אמִתיות ונדירות שערכן רב עד מאוד. מר ראמזי, פקיד לא בכיר בשירות החוץ, טען בביטחון שמדובר במחרוזת זולה של פנינים מתורבתות, וזאת בהתחשב באמצעים הצנועים שעמדו כל השנים לרשותו ולרשות אשתו. הוא הסכים לערוך עם מר קֶלָדָה, המומחה לפנינים, התערבות על-סך מאה דולר (סכום אדיר באותם ימים – כגובה משכורת שנתית של פקיד). ראמזי הֵעז להמר על סכום כזה ביָדעו "בוודאות" שאשתו לא הייתה מסוגלת אי-פעם להוציא על תכשיטיה את סכום השמאות שנקב מר קֶלָדָה ברוב ביטחון.

מר קֶלָדָה ידע אל-נכון את ערכה האמִתי של המחרוזת, אך בראותו את פניה החיוורים של מרת ראמזי, הוא ויתר על כספו ועל כבודו המקצועי, וגילה נכונות "להודות" שאין מדובר אלא בפנינים מזויפות (עולה כאן על הדעת סיפור הפואנטה של גי דה-מופסאן "השרשרת" ["La Parure"] שגם בו מאמין הבעל התמים שתכשיטיה היקרים של אשתו אינם אלא תכשיטים מזויפים שנרכשו בפרוטות). רק לבן-שיחו אמר מר קֶלָדָה בחשאי וברמז, לאחר שבחר לסגת מעמדתו, שחברם למסע, מר ראמזי, טעה טעות חמורה בעת שנסע במרחבי העולם בענייני עבודה, והשאיר את אשתו הנאה במשך שנה תמימה בבית בגפה.

סיפורו של סו"מ עוסק אפוא בפנינים מלאכותיות. גם סיפורו של ביאליק עוסק בתחליפים: הגרמופון המנגן על סיפון האנייה מחליף את התזמורת של ימים עָברוּ (בהמשך המסע מופיעה גם תזמורת קטנה של שני נַגָּנים, שריד מדולדל של העבר); הבחור הנראה כמו בן-אצולה בלבושו המפואר אינו אלא מלצר, השירה והלחן של "איש הסיפון" אינם אלא simulacrum עלוב של "השירה בת השמים". איש הסיפון הוא כל כולו בָּבוּאה מעוקמת ומסורסת של הוויקינג הקדמון, אך גם האלטֶר אֶגו הקריקטורי של המשורר הבטוח בעליונותו (מוצגת כאן הבְּדָיָה של הטיפוס הנִקלה מול הבִּדיון של המשורר האֶליטיסטי).

ביאליק נהג לעִתים להשתמש במילה 'נובֶלֶת' המשמשת בלשון חז"ל בהוראת 'תחליף' (בר"ר יז, ה). במאמרו "שירתנו הצעירה" כתב בגנות התחליפים והסארוגטים למיניהם: "עם שאין לו חיים גמורים, אלא נובלות-חיים, אי-אפשר שתהא לו שירה גמורה ואמנות גמורה, אלא נובלותיהן". בסיפור שלפנינו, איש הסיפון הוא כאמור תחליף עלוב של הוויקינג הקדמון; עיסוקו ב"מסחר" וב"שירה" (וליתר דיוק: בהברחה ובחרוזי-הבאי) הוא תחליף עלוב לעיסוקו של שותפו למסע, שהוא משורר "בחסד עליון" וסוחר (מו"ל). ואף זאת: ה-"self made man" המודרני, בן המאה העשרים, המטפּס בסולם החֶברה בזכות הֶשֵֹּגיו החומריים, הוא חיקויו החיוור של העילוי היהודי, "מִבּני העניים", שטיפּס בדורות עברו במעלות הסולם החברתי בכוח כשרונו הרוחני. פעם אחר פעם מתגלה כאן לנגד עינינו תופעה וה-simulacrum שלה – תמונה ובָבוּאתה החיוורת.

גם סו"מ וגם ביאליק הציבו בסיפוריהם מראָה מצוחצחת מול אספקלריה עקומה ומעוּותת כדי להדגים את השינויים שנערכו בעולמנו – בתחומי החומר ובתחומי הרוח – עם המעבר מן העבר המלוכני והאימפריאליסטי המפואר, הבנוי על ניצוּל ואפלָיָה, אל תרבות ההמונים ה"שִּׁוויונית" בת המאה העשרים, שביטלה כביכול את שׁעבּוּדם של המעמדות המדוכאים.

ובמאמר מוסגר: גם עגנון בספרו "אורח נטה ללון" עסק בעקבות ביאליק בתופעת ה- simulacrum שאפיינה את ראשיתה של המאה העשרים. למעשה, כל דבר הנזכר במהלך ביקורו של המסַפּר בעיר הולדתו שבוש אינו אלא חיקוי של מוּצר או של תופעה במעברם מן העולם הישָׁן אל העולם החדש חלו בהם תהליכי פיחות והסתאבות. הסכרין שניסה דניאל ב"ח להבריח הריהו תחליף מעבדתי דל ופָחוּת שהומצא בשנות מִפנה המאה העשרים; גם המַפתח המשוכפל שניתַן לאני-המסַפּר אינו אלא תחליף אימיטציוני זול של המַפתח הישָׁן והטוב, ואף מתברר לאותו מסַפּר שבית המלון המכובד של העיר שבוש, שידע ימים טובים, הפך במרוצת הזמן לבית קלון. רוב ה-simulcra הללו, הנזכרים בפתח הרומן "אורֵח נטה ללוּן", הם חיקויים זולים (כגון יד מגומי או רגל מעץ) – תחליף מעשה-ידי-אדם למקור הטבעי והאורגני, מעשה ידי הבריאה. ובראש הפרק השני של הנובלה "עד הנה" כתב עגנון: "הקרון היה מלא אנשים ונשים [...] סוחרי מלחמה ומייצרי תחליפים [...] בעלי שרוולים ריקים וידיים של גומי, עיניים של זכוכית וחוטמים מטולאים שנעשו בידי רופאים מומחים מבשר אחוריים". בהמשך אותו פרק כתב: "ועכשיו הרי נתרבו הממציאים. זה ממציא תחליף לאותיות הישנות, וזה ממציא תחליף למזונות, וזה ממציא תחליף לידיים ורגליים, והמלכוּת ממציאה חיילים תחליף לבני אדם". סיפורו של ביאליק "איש הסיפון" הוא הסיפור הראשון בספרות העברית שהציג את תופעת ה-simulacrum שאִפיינה את ראשיתה של המאה העשרים, וחשף את אופייהּ הזול והמזולזל של תקופה שביטלה את ההדר המלוכני של העבר, והעלתה את כוחו של הפרולטריון.

ה. בסוף כל אחד משני הסיפורים התמונה משתנה ומתהפכות היוצרות

בסופו של דבר איש העִלית המתנשא, המתבדל מן ההמונים, נאלץ להודות בינו לבינו שה"עליונות" המעמדית והאֶתנית שלו היא עניין כוזב ומפוקפק, שאינו עומד במִבחן המציאוּת. מימרת חז"ל מזהירה: "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ" (אבות ד, כ), ובאנגלית רוֹוחת המימרה של ג'ורג' אליוט, הכלולה בספרה "הטחנה על הנהר פְלוֹס": "Never judge a book by its cover". גם בסיפורו של סו"מ וגם בסיפורו של ביאליק הגיבור המתנשא (הוא וקוראיו גם יחד) לומד לֶקח: דעות-קדומות טיבן שהן מוליכות את האדם לטעויות בשיפוט המציאוּת ובחתירה אל האמת. יש להיזהר מפניהן כמִפּני האש.

אצל סו"מ מתברר, למשל, שהחזות הצנוּעה של מרת ראמזי אינה מעידה בהכרח על צניעותה. כמו כן מתברר שדווקא האיש הווּלגרי מר קֶלָדָה מתברר כאציל נפש. המסַפּר שהצהיר שהוא מתעב אותו, עוד לפני שפגש בו פנים אל פנים, מודה שהוא מתחיל להעריך אותו ולחבבו. גם אצל ביאליק מתברר שלא הגיבור הנלוז, המפריח סיפורים דמיוניים, הוא הבדאי. מתברר שדווקא המשורר המכובד, החושד ברעהו-למסע שכל סיפוריו לא היו ולא נבראו, בנה במוחו הקודח סיפור דמיוני שאין לו כל אחיזה במציאוּת.

באווירה הרֶלטיביסטית שנשתררה בעולם המודרני, שבּוֹ קרסו כל האמִתות והוודאויות שפִּרנסו את המחשבה במאה התשע-עשרה, כבר אין לדעת בבירור עם מי הצדק – מה אמת ומה בדָיָה, מה מקורי ומה מזויף. מוצגות כאן הגאווה וההתרברבות הקולנית, הריקנית וסרת הטעם של המַלָּח המכריז על עצמו כעל בקי וידען בכל תחום ותחום, מול זקירת החוטם הגאוותנית ולשון ההמעטה החרישית של הסופר, שלמרבה האירוניה אף הן מתגלות באפסותן. בעולם המודרני, שבּוֹ אבדו כל הסדרים של העולם הישָׁן, ייתכן שדווקא איש הסיפון, המרחיק את עדותו ונראה כבדאי גמור, יתגלה כדובר אמת. ואכן, הסופר המכובד בָּנה מִגדלים באוויר, וכל אמִתותיו ה"מוצקות" מתגלות כחלומות באספמיה. לפנינו שיקוף של תקופה שבָּהּ הכול נעשה יחסי וּתְלוי פרשנות כב"רשוֹמוֹן".

ו. בכל אחד מהסיפורים משולבת קריקטורה של דמות המחבר

בשני הסיפורים – ב"Mr. Know All" וב"איש הסיפון" – הגיבור הבזוי שהוא "אדם לכל עת", הוא "אדם לכל עת", היודע לעשות כל מלאכה ולהתיידד עם כל אדם. בשני הסיפורים גיבור זה מצטייר בתחילה כגיבור דוחה ודחוי, ובהמשך הוא עולה בדרגה בעיניו של המסַפּר, איש העִלית האינטלקטואלית.

בסיפורו של סו"מ מתברר שדווקא גיבור "בזוי" זה, שנוסעי האנייה מזלזלים בו ולועגים לו מאחורי גבו, הוא-הוא הג'נטלמן האמִתי – הוא, ולא מר ראמזי או המסַפּר, שהם בריטיים במוצאם ובכל גינוניהם. הוא גם אנושי הרבה יותר מכל אלה המתיימרים לייצג את השקפת העולם הליבֶּרלית והאֶליטיסטית.

גם בסיפורו של ביאליק מתברר שאיש הסיפון ה"נחוּת", החשוד בעיני המסַפּר כאיש-כזבים נִקלה ("ראיתי כי שַׁקֵּר ישקר האיש. אין בדבריו קורט של אמת"), איננו בדאי. הבדאי האמִתי הוא המסַפּר האֶליטיסטי שדמיונו הוליך אותו לבריאת סיפור דמיוני שאין לו קשר למציאוּת. סיפור דמיוני זה, שלא היה ולא נברא, הוא שגרם לו להחשיד את איש הסיפון ולראות בו שקרן עלוב. שני הסיפורים מציגים אפוא מהפך גמור, המאמת את הפתגם "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן". בסופם של שני הסיפורים הללו מוּצג המסַפּר האינטלקטואל ככלי ריק שחשד בחברו לשווא. בשניהם המסַפּר מוצג כמי שראוי לביקורת נוקבת ולגינוי.

•

איך הגיע סיפורו הפופולרי של סו"מ, "Mr. Know All", לידיו של ביאליק שלא ידע אנגלית? מלכתחילה חשבתי שאולי סו"מ וביאליק הושפעו ממקור משותף: מיצירותיו של אנטון צ'כוב, ששני הסופרים הכירו והוקירו. אחדות מיצירות צ'כוב מתרחשות על סיפונה של אנייה, ובעקבותיהן גם הסרט "עיניים שחורות", הבנוי על פסיפס של יצירותיו, מתרחש בלב ים, על סיפון אנייה. לא קל להקיף את הקורפוס האדיר של מחזות צ'כוב וסיפוריו, אך קראתי את האתר האינטרנטי המספר בקיצור את תוכנן של כל יצירותיו – ואין כמדומה בין יצירותיו הרבות של צ'כוב אף לא יצירה אחת הדומה לשני הסיפורים שלפנינו. ייתכן שביאליק קרא תרגום גרמני או רוסי של סיפורו של סו"מ, שהתפרסם כאמור בכל אתר ואתר, וזכה לימים לעיבוד קולנועי וטלוויזיוני.

נקודות הזיקה בין שני הסיפורים רבות מדיי משנוכל לראות בהן דמיון מקרי בעלמא. בנוסף לכל הנקודות שכבר העלינו, יש לציין שכל אחד משני הסיפורים הללו מציג את דמותו המתנשאת של האינטלקטואל הדומה לדמותו החוץ-ספרותיות של הסופר שברא אותה, אך בו-בזמן הם מציגים במקביל גם את בָּבוּאתו הקריקטורית המסורסת – את הסימולקרוּם שלו המתגלם בדמותו של רעהו למסע – בָּבואה מעוּות של דמות זקופה הניצבת מול אספקלריה מעוקמת ומטושטשת. במילים אחרות: דמותו החוץ-ספרותית של הסופרים – סו"מ וביאליק – משתקפת גם בדמות המסַפּר שיצא למסע בים וגם בדמותו המזולזלת של האדם הנִקלה, שותפו למסע.

אכן, גם בין גיבור הנִקלה – "אדם לכל עת" – נמתחים קווי-דמיון משותפים אל דמותו החוץ-ספרותית של המחבֵּר ואל בן-דמותו המתנשאת, גיבורו המכובד של הסיפור. כל אחד משני הסופרים, סו"מ וביאליק, היה "איש מלאכות הרבה" (אם להשתמש בניב הלגלגני של עגנון, שנוצר על-פי הכתוב במסכת שבת ז, א).

עגנון היה איש של מלאכה אחת: הוא ידע לכתוב סיפורים ב"עגנונית", אך כשניסה לכתוב פזמון, יצירה לילדים או לחדש מילה, התוצאות היו מביכות-עד-מבישות. הוא לא ערך מימיו כתב-עת, לא ישב בוועדות פרסים, לא דאג להשגת מענקים לידידיו הסופרים, ולמעשה הוא דאג לעצמו. את צירוף הלשון "איש מלאכות הרבה" הוא בנה לא רק על-פי הכתוב במסכת שבת, אלא גם בעקבות פתגם ביידיש, הממליץ לכל אדם להתמקד במקצוע אחד, להתעמק ולהשתלם בו: "אַ סַך מלאָכות און ווייניק ברָכות" – פתגם שפירושו המילולי הוא: "הַרְבֵּה מְלָאכוֹת מְעַט בְּרָכוֹת".

ואולם, אישיוּת-על כמו ביאליק – שייקספיר של הספרות העברית – לא חשש מפני ריבוי מלאכות. היה גם משורר (את רוב יצירותיו חיבר בעברית ואת מיעוטן בלשון יידיש); הוא היה גם פרוזאיקון, גם מחזאי, גם פזמונאי, גם איש ספרות הילדים (בשיר ובאגדה). והיו גם חיי היום-יום ה"פשוטים": ביאליק היה גם עורכו של מדור הספרות של "השִּׁלח", גם מורה (שעסק בהוראה לבני כל הגילים. הוא היה גם בעל בית דפוס (ואחר-כך, בעל הוצאת ספרים), שהעסיק פועלים והוציא ספרים הרבה. הוא היה גם מרצה ועסקן, שחידש בעת שכיהן בתפקיד יו"ר ועד הלשון כחמש-מאות תחדישים שרובם נשתגרו.

ביאליק היה גם "אמרגן" רב-פעלים: הוא ניהל את אירועי "עונג שבת", וסייע ללהקת "הבימה" בצעדיה הראשונים בארץ, אף פתח תערוכות של אמני החרט והמכחול. הוא יזם גם את השיעורים האוניברסיטאיים במדעי-הרוח שנערכו בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית, אף לימד בהם בעצמו את מקצוע האגדה. ועדיין לא מנינו את כל עיסוקיו, שרבים מהם נעשו למען חבריו הסופרים והאמנים ולמען הכלל. עם כל זאת, הוא עשה גם לביתו, ובכסף הרב שהגיע לידיו בזכות מכירת מהדורת יובל החמישים שלו לאיש-עסקים עשיר, הוא בנה בתל-אביב, לו, לרעייתו ולהוריה, בית-מידות שבּוֹ אירח את חבריו הסופרים ואפילו ערך בו אירועי ספר. בכל תחום שבּוֹ שלח את ידו הוא הגיע להֶשֵּׂגים מן המעלה הראשונה, וכשרונותיו הרב-תחומיים עוררו בעמיתיו הסופרים קִנאה, שהתבטאה בשאיפתם לגרור אותו אל עמוד הקלון, ליטול ממנו את כֵּס המלכות ולהוריד את הכתר מעל ראשו.

סו"מ ניחן גם הוא בכשרונות רבים ומגוונים, והיה "איש מלאכות הרבה": הוא היה גם מחזאי, גם מחברם של רומנים ושל סיפורים קצרים מהטובים בסוגם, הוא היה גם עיתונאי ומסאי, גם מוזיקאי, גם רופא, גם מרגל בשירות סוכנות הביון הבריטית. בעקבות חוויותיו בתפקידו הדיפלומטי (כשליח לרוסיה לסייע במניעת המהפכה באמצעו שמירת כוחם של המנשביקים), הוא היה גם לסופר ספרי מתח וריגול, ואפילו נהג אמבולנס ב"צלב האדום". כתביו הניבו הכנסות אדירות, שבזכותן הוא רכש חווילה בריוויירה הצרפתית שבָּהּ התגורר לא אחת במשך תקופה ממושכת.

האם רמז ביאליק לסו"מ כאשר הציג את איש הסיפון שלו בדמות מרגל, איש שירות הביון הבריטי בימי המהפכה? תפקיד זה היה כאמור תפקידו של סו"מ בסוף העשור הראשון של המאה העשרים. האם חשב ביאליק על הידע הרפואי של סו"מ כשתיאר את איש הסיפון כאדם בעל ידיעות והבנה ברפואה, שסייע לאשתו, אחותו של רוקח, בהכנת סמי-המרפא? האם חשב על סו"מ כשתיאר את איש הסיפון שחייו נעו בין רוסיה לבין צרפת, כמו חייו החוץ-ספרותיים של הסופר הבריטי?

מתברר שכל אחד משני הסופרים רבי-הכשרונות שלפנינו העמיד בסיפורו לא רק דיוקן-עצמי, המשקף את דמותו כהוויתה, אלא גם אוֹטוֹפּוֹרטרט קריקטורי. שניהם ידעו לראות את הלְּבנה משני צִדיה – המואר והאפל – ולהראות לקוראיהם ש"לֹא כָּל הַנּוֹצֵץ זָהָב הוּא", וכניסוחו המבודח של מנדלי מו"ס בסיפורו "בימי הרעש": "לא כל מה שנוצץ הוא זהב, ולא כל המראֶה טלפיו הוא כשר". שניהם ניחנו במנה לא מבוטלת של אירוניה עצמית וביקורת עצמית – מסימניה המובהקים של אינטליגנציה גבוהה וגדוּלה אמתית.