תעלומת המחזה האבוד של ביאליק

לרגל יום הולדתו החל בי' בטבת

פורסם: ידיעות אחרונות 28/12/1990


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


באחת משיחותינו האחרונות, כשנתיים-שלוש לפני פטירתו, השמיע באוזניי מורי ורבי - הפרופ' דב סדן ז"ל - דברים, הנראים לי בדיעבד כמעין צוואה רוחנית. לפחות שתי יצירות מאוחרות משל ביאליק נעלמו לאחר מותו, סיפר סדן, והן מהוות תעלומה ואתגר לעוסקים בחקר חייו ויצירתו: מחזה שכתב המשורר בערוב ימיו על סוף מלכות דוד, וכן העיבוד המודרני שחיבר לרומן המשכילי 'עירה וזבדיה' של מ' קנלסקי, הוא הספר שהשפיע עליו בימי ילדותו ונעוריו יותר מכול.


המחזה המקראי, אמר החוקר הדגול, אבד כנראה לנצח, אך אפשר שיש עדיין סיכוי-מה למצוא במרתפי "דביר" את כתב-היד או את יריעות הדפוס של הרומן המעובד. לילי נדב-ברקמן, מי שהייתה בשנות הששים האסיסטנטית של פרופ' דב סדן, חקרה את פרשת קנלסקי, והעלתה ממצאים מעניינים: ביאליק השקיע עמל רב בעיבודו של הרומאן, הזכירו תכופות בכתביו מן העשור התל-אביבי שלו, ובעיתונות הספרותית התפרסמו מודעות רשמיות של הוצאת "דביר", שהמשורר נמנה בין בעליה, שהכריזו על הופעתו הקרבה והולכת של הרומאן המעובד.


ניסיתי לשאול את פרופ' דב סדן מניין לו פרטי המחזה האבוד, אך הוא , כדרכו, מעולם לא גילה יותר ממה שנתכוון מחילה לגלות. בשנותיו האחרונות, כבדו אוזניו מזוקן, והחוקר הישיש ביכר להשמיע מונולוגים ארוכים ללא תהודה, שאילו נרשמו או הוקלטו יכולים היו לשמש חומר ללא תחליף לאין-ספור מחקרים ודיסרטציות. מכל מקום, דבריו אלה בדבר הרומאן והמחזה נתפרסמו בחלקם בספרו האחרון, 'ביאליק ולשונותיו', שעל התקנתו שקד עד סוף ימיו, ועל כן אין הם בבחינת עדות שבעל-פה בלבד.


לאמתו של דבר, את מקצת הדברים, ששמעתי בביתם של דב וגוסטה סדן, אודות קומץ של יצירות ביאליקאיות שנעלמו מעיזבונו של הסופר סמוך לפטירתו, ידעתי זה מכבר ממקורות שונים ומצטלבים, הגם שמעולם לא עלה בדעתי שניתן, מקץ חמישים שנה ויותר, להביא לידי גילוייה של התעלומה: לפני כעשרים שנה, כשאך נכנסתי עם עמיתיי ממכון כץ שבאוניברסיטת תל-אביב בעובי קורתו של חקר ביאליק, הציע לי הד"ר בועז שכביץ, מנהלו הראשון של המכון, לראיין ביחד עם גדעון טורי את משה אונגרפלד ז"ל, מנהל בית-ביאליק דאז, ולהקליט את הידוע לו על "ביאליק הנעלם", ואז הגיע לאוזנינו לראשונה שמץ מפרשת המחזה האבוד.


בין השאר, סיפר אז משה אונגרפלד, כי עם כניסתו לתפקיד ב-1939-1940, הודיע לו הסופר שלמה הלל'ס, שניהל עד אז את הבית ואת העיזבון, כי לאחר מות המשורר נמצאה בין גנזיו מחברת, ובה מחזה גמור בן חמש מערכות על סוף מלכות דוד, אך זו נעלמה בתוך זמן קצר ואיננה - "כאילו בלעה אותה האדמה". המשורר הן יצא אל הניתוח בווינה, שממנו לא שב, מבלי שוב צוואה ומבלי שיפקיד את כתבי-היד שלו, הגמורים והבלתי-גמורים, בידיים נאמנות. לאחר שנודע דבר פטירתו, "בחשו" כמה וכמה ידיים בארכיונו, סיפר שומר גנזיו של ביאליק, ונעלמו מספר כתבים.


אונגרפלד עורר, לדבריו, "רעש גדול", ומזכירו של ביאליק יוחנן פוגרבינסקי רשם אז לבקשתו מסמך כמו-משפטי, ובו עדות מפורטת על אותו מחזה מקראי, שביאליק כתבו בראשית שנות השלושים, ושדבר קיומו נשמר - לדברי המזכיר - בסוד גמור. בזיכרונותיו, שנתפרסמו באמצע שנות הארבעים ב"הדואר", סיפר יוחנן פוגרבינסקי כי רק י"ח רבניצקי ואשר ברש שמעו מפי המשורר על המחזה, שעל השלמתו שקד בשנות השלושים המוקדמות. מחזה זה אמור היה ללבוש, בסופו של דבר, צורת טרילוגיה: החלק הראשון על סוף מלכות דוד, החלק השני על מלכות שלמה והשלישי - על התפוררות הממלכה.


ייתכן שביאליק שמר על מחזהו בסודי סודות, כדי להפתיע בו את אוהביו (אנשי "הבימה", למשל, שביאליק העלה אותם מרוסיה, וליווה את צעדיהם הראשונים בארץ בעצה ובממון), או - להבדיל - כדי להפתיע את אויביו (את צעירי המשוררים, שניגחו אותו לבקרים, והציגוהו כמי שלקה בעקרות ו"נעצר מלדת"). כך או כך, פוגרבינסקי, ששימש כחמש שנים בתפקיד מזכירו האישי של ביאליק, ראה במו עיניו את המחזה, שכשהחל אז להתהוות לנגד עיניו, אף קרא בו בעת שהדפיסו, ובבית ביאליק שמורה עדותו ובה על תעלומת היעלמו של המחזה.


עדות זו של פוגרבינסקי, שנמסרה בריחוק מזירת האירוע כעשור שלם לאחר שוויתר ביאליק, בעל-כורחו ורק משום שנקלע למצוקה כספית, על שירותיו הטובים של מזכירו האישי לוקה אמנם בכמה סתירות ואי-דיוקים בשחזור הכרונולוגיה של הפרשה, אך דבר אחד עולה מתוכה בבירור: ביאליק כתב מחזה תנכ"י, ואת כתיבתו שמר בסוד את אחת המערכות שלו ראה המזכיר, ואף זכר בקווים כלליים את תוכנה (לפי עדות אונגרפלד, שלמה הלל'ס, שהגיע לבית ביאליק כמה שנים לאחר שפוגרבינסקי עזבו, כבר ראה מחזה גמור בן חמש מערכות), אך המחזה אבד מן העיזבון - נעלם או הועלם ממנו. דבריו אלה של המזכיר האישי עולים בקנה אחד עם עדותו של מנהלו הראשון של הבית, וכן עם ידיעותיו של דב סדן, אז איש מערכת "דבר", שהשקיף אז על הנעשה בבית ביאליק מבחוץ.


המידע שהגיע לדב סדן נתבסס כנראה בעיקרו על ידיעותיו המהימנות של ידידו פ' לחובר, ממקורבי הבית, שהחל באותן השנים בבדיקת ארכיונו של ביאליק לקראת כתיבת המונוגרפיה 'ביאליק - חייו ויצירתו' ולקראת עריכתם של כרכי 'כנסת לזכר ביאליק', וכן על הודעה רשמית שיצאה לעיתונות מבית-ביאליק בשנת 1939, בדבר כתבי-היד, שנמצאו בעיזבונו של המשורר, אך נעלמו ממנו - בשוגג או במזיד.


חלפו שנים. הסיכויים לגלות את כתב-היד של הרומן 'עירה וזבדיה' פחתו במידה ניכרת. הוצאת "דביר" החליפה בעלות, והמבנה אף נמכר בינתיים. מר אוהד זמורה, מבעליה החדשים של ההוצאה הוותיקה, מיסודו של ביאליק ושותפיו, מפקפק אם ניתן יהיה אי-פעם לחשוף בגנזכי ההוצאה את הספר האבוד. הספר המשכילי, שנכתב במקורו בסגנונו הפסבדו-מקראי של מאפו ועובד בסגנונו האישי של ביאליק, אבד ככל הנראה ואיננו, וזאת למרות שביאליק הרבה, כאמור, להזכירו באיגרותיו והשקיע בו כנראה עמל רב.


לעומת זאת, לפני כשנה, בזמן שעלעלתי באחד מכרכיו המצהיבים שלב-עת ספרותי, שיצא בארץ בשנות השלושים והארבעים, נתקלתי במחזה מקראי, שנדפס אמנם תחת שמו של סופר אחר, שהיה בין אותם "נאמנים" ספורים שהורשו לטפל בארכיון, אך "כתב ידו" האישי של ביאליק ניכר ממנו מכל שורה ומכל צירוף. ככל שהעמקתי בבדיקתו וככל שנועצתי בחוקרים מובהקים, מבין עמיתיי באוניברסיטת תל-אביב ומחוצה לה, כן נתחזקה דעתי שאין הטקסט שלפניי אלא המחזה האבוד של ביאליק.


בעקבות בדיקתו הטקסטואלית המדוקדקת של המחזה נקלעתי למבוכה אישית קשה. מציאותם של צירופים ביאליקאיים בתוך יצירות של ממשיכיו אין בה כדי להוכיח דבר. כידוע, רוב יצירתם של ממשיכי ביאליק מכילה "משקעים ביאליקאיים" למכביר (את הצירוף "משקעים ביאליקאיים" טבע, כידוע, דב סדן בחקרי ביאליק שלו). אף על פי כן, איש מבין אפיגוני ביאליק לא הגיע מימיו כמובן למעלתו של ביאליק, ולא יכול היה לחקות את סגנונו הווירטואוזי חיקוי מושלם. במחזה שנתפרסם בשנות המלחמה, כעשר שנים לאחר מותו של ביאליק, כל שורה ושורה נושאת את חותמו של ביאליק: הריתמוס, אוצר המלים, צירופי הלשון, התחביר, המחוות הרטוריות, הרעיונות, האפיון הטיפולוגי וכו' - אך, כאמור, אין בכך די.


במקביל, נתברר לי, להפתעתי, כי המחזה מכיל צירופים רבים מאותן איגרות של ביאליק, שלא הגיעו לידיעתנו אלא לאחרונה. כך, למשל, אחד המונולוגים דומה דמיון ניכר למכתב-האהבה, שכתב המשורר לעלמה חיה פיקהולץ ב-1931, מכתב שנחשף לראשונה מעל דפי מוסף זה ב-1984, ואם אין לפנינו טקסט ביאליקאי, כיצד זה נתגלגלו השורות העלומות הללו לתוך המחזה, שנתפרסם ארבעים שנה ויותר לפני שנתפרסמה האיגרת? לאחרונה, לאחר חיפוש יסודי בארכיונו של הסופר, נמצא לי גם משפט מן המחזה, כתוב בעיפרון בכתב-ידו של ביאליק באחד מפנקסיו (המשפט "כל מלה שקולה בפלס זהב"). בדקתי ומצאתי כי צירוף זה איננו צירוף כבול, כי אם צירוף ייחודי, שבעלותו של ביאליק עליו כמעט שאיננה מוטלת בספק.


מסכת סבוכה של "בדיקת רקמות" מגלה, כי אין כמעט צירוף במחזה, שאין לו מקבילה ביצירת ביאליק לפלגיה ולסוגיה. לעומת זאת, יצירות אחרות של הסופר שפרסם את המחזה אינן נענות לבדיקה כזאת, והמרקם שלהן שונה לחלוטין. גם מבחינה אידיאולוגית, מכיל המחזה אמירות בעלות השלכות אקטואליסטיות, ואלה עולות בקנה אחד עם עולם הדעות של ביאליק, ולא של מפרסם המחזה.


ומה אמרה הביקורת? יצירותיו של מי שפרסם את המחזה לא זכו להתעניינות ביקורתית מרובה, אך מבקר רציני אחד, שבדק את המחזה, שבו אנו עוסקים, והשווה אותו ליצירה אחרת של מפרסמו, טען שלפנינו שתי יצירות שונות בתכלית, וכאילו שני סופרים שונים כתבום. מתברר, אפוא, שהביקורת העברית טובה מן הצרפתית, ופרשת אמיל אז'אר לא הייתה מתרחשת במקומותינו. למבקרינו אוזן כרויה, והם היו בוודאי חושפים את התרמית.


ההתלבטות והמבוכה נשארו בעינן: מצד אחד, נערכה בדיקה מקיפה, המלמדת שלפנינו טקסט ביאליקאי מובהק, ומצד שני, לא קל להאשים סופר אחר במעל בלי ראיות מוצקות, כדוגמת כתב-יד של המחזה או עדות ישירה ביומניו או באיגרותיו של אחד מהאישים המעורבים בפרשה. הנחתי את הממצאים בצד, וחיכיתי לראיה מוחשית יותר מן המשפט האחד והיחיד, שנמצא לי בזמן החיפוש בארכיון ביאליק.


והנה, נודע לי במפתיע, אגב שיחה עם יעקב בסר עורך 'עיתון 77', כי אי-שם ברמת-גן מצויה מחברת ב-ידו של ביאליק, ובה טיוטה של מחזה שחיבר "המשורר הלאומי" באחרית ימיו, בזמן שהתגורר בעיר. בסר אינו יודע מיהו הבעלים של המחברת, וכיצד נתגלגלה המחברת לידיו, אך הוא יודע על קיומה כבר שנים אחדות. אם בעקבות פרסום פרשת המחזה תתגלה גם המחברת, הרי אפשר יהיה לשפוך אור על אחת התעלומות המרתקות (וגם המביכות), שידעה הספרות העברית החדשה. כך או כך, בעצם היעלמו של המחזה יש משום נזק בל יכופר. כל יצירה ויצירה משל ביאליק זכתה בזמנה לעשרות חיקויים, והייתה מקור השפעה והשראה למאות ולאלפי יצירות. הוצאתו של המחזה מ"מחזור החיים" של הספרות העברית מנעה את התהודה, וחיבלה במהלך התפתחותה של הדראמה העברית המקורית. גם אם תימצא המחברת העלומה, את הנעשה אין להשיב.


עם זאת, גילויה של המחברת עשויה לשנות את תמונת העשור האחרון בחייו של ביאליק. ביאליק אמנם לא הרבה לכתוב בסוף ימיו, אך תפישתו כמשורר "בעל ביתי" מדושן עונג, ש"ברכת חייו" שוקטת ורוגעת היא תמונה מטעה וכוזבת. לאמיתו של דבר, שנותיו האחרונות לא עמדו בסימן דלדול כוחות היצירה. אדרבה, בתום תקופה שלא נתברכה בפעילות יצירתית ענפה - בשל המלחמה, המהפכה והנדודים - נפנה ביאליק סוף סוף ליצירה, ולמרות שהעסקנות גזלה הרבה מזמנו וממרצו, כתב ביאליק שירים עשירי תוכן וצורה, עיבד אגדות, תרגם מחזות מופת ועוד. ייתכן שהוא הפסיק את תרגום מחזהו של שיקספיר 'יוליוס קיסר' משום שהחליט להקדיש את כוחותיו למחזה "קלאסי" מקורי על תקופת המלוכה - על בית דוד וספיחיו. יש להניח, שבאמצעות הסיפור הקדום שאף ללמוד וללמד לקח על ימי הקמתו של בית שלישי. אם תימצא המחברת העלומה יתעשר אוצר הטקסטים הביאליקאי באחת מיצירותיו השלמות והמורכבות, והמעוות יזכה לתיקון.