עגנון, הגדול מכל פרשניו

על "פנים אחרות ביצירתו של ש"י עגנון", מאת גרשון שקד , הקיבוץ המאוחד, 1989

פורסם: ידיעות אחרונות , 03/11/1989

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

ספרו החדש של גרשון שקד על יצירת עגנון מגלה גישה ביקורתית פלורליסטית, במידה שטרם נתגלתה בספר כלשהו בחקר עגנון למעשה, ארבע מתודות מחקר שונות משמשות בו באחת. הראשונה שבהן היא השיטה הסטרוקטורליסטית, שה לניסוח מגובש בחיבוריו של ג'ונתן קאלר (CULLER), ושבאה כאן על ביטויה במיוחד בפרק על מבנה הרומאן 'הכנסת כלה' (גם בפרקים אחרים ניכרים עקבותיה, אם במובהק אם במרומז). שיטת המחקר השנייה היא המתודה החוץ-ספרותית, לפיה יוצרת היצירה דו-שיח עם נמעניה-קוראיה ומנסה להשפיע עליהם בדרכה, וזו באה לידי ביטוי בניתוח הסיפור 'כיסוי הדם' הנתפש כאן כדיאגנוזה של המצב היהודי וכפרוגנוזה קודרת לעתיד לבוא, הכוללת אזהרה לאומה, מתוך ניסיון להשפיע על דרכה. השלישית היא הגישה, המזכירה במקצת את שיטת ה"אטימון הרוחני" של ליאו שפיצר, שהקדיש את מאמציו לגילוים של "מבני עומק" לטנטיים, המבריחים את היצירה כבריח ומקנים לה את איכותה ואת אחדותה. מתודה זו באה לידי ביטוי בניתוח הסיפורים 'שבועת אמונים' ו'מזל דגים', שבהם חושף ג' שקד בבסיס היצירה העגנונית סודות ותשתיות-יסוד, משורש נשמתו של האדם. המתודה הרביעית מסתעפת מ"תורת ההתקבלות" של יאוס, ויימן ואחרים, שגרשון שקד נדרש לה תכופות בשנים האחרונות, וכאן היא משמשת יסוד לבדיקת גורלה של היצירה מרגע שהופקעה מן המשולש יוצר-יצירה-נמען, יצאה אל "רשות הרבים" וקיבלה חיים עצמאיים משלה. החוקר משרטט כאן את דיוקנו של הבמאי כפרשן ספרותי, וליתר דיוק, את פירושיו של יוסי יזרעאלי ל'תהילה', ל'הכנסת כלה' ול'סיפור פשוט', שהאיצו את תהליך התקבלותו של עגנון בתיאטרון.


בתוך כך, ניכרת כאן - אף שאין הדברים נאמרים בספר מפורשות - רתיעתו של ג' שקד משיטת הפרשנות האלגוריסטית, שפרנסה דורות של חוקרי עגנון, לפיה היצירה העגנונית היא מעשה-תשבץ של רמזים ובני-רמזים, ועל מפרשה מוטלת האחריות למציאת המפתחות לפתרון ה"חידות". אף על פי כן, בשל טבעו של הטקסט העגנוני, המאורגן ארגון אמנותי הדוק ומכולכל, נזקק שקד תכופות גם לדיסציפלינה פרשנית זו, הרואה ביצירה "מעשה מרכבה" של כמה סיפורים המרובדים זה על גבי זה ומאירים זה את זה אהדדי, אף שהוא תולה בה שמות אחרים, כגון "פירוש היסטוריוסופי" או "פירוש מטא-פסיכולוגי". לא בפרד"ס האלגוריסטי של אסכולת טוכנר צועד כאן גרשון שקד, כי אם בעיקר בשבילים חדשים, שבהם בחר כדי לגלות את צפונותיו של הטקסט העגנוני. במקום הפירוש הצר והמסומנן, שבסיועו רומז הפרשן לקוראיו כי חידת היצירה נתפענחה, בא הפירוש האקזיסטנציאלי הרחב, החושף עניינים כלליים יותר, שכוחם יפה בכל דור ובכל אתר, והמרמז כי החידה לא תתפענח לעולם במלואה.


מאחר שכלולים בספר שבעה פרקים, וכל אחד מהם הוא מיקרוקוסמוס המכיל בתוכו את המקרוקוסמוס (או "את כובד העולם באגל טל", כמאמר החוקר עצמו בהקשר אחר, בעקבותיה של אמירה אלתרמנית ידועה), החלטתי להתמקד בפרק האחרון על פירושיו של יזרעאלי והתקבלותו של עגנון בתיאטרון, עיון שהוא הבלתי-שגרתי מבין הכלולים בספר, ואין לו אח ורע בביקורת ובמחקר הענפים, שנתפתחו במרוצת השנים סביב עגנון ויצירתו. עיון זה איננו רק פרק מזהיר ב"תורת ההתקבלות" של היצירה גופא, כי אם גם הוכחה לכוח חיותה של יצירה גדולה, כשהיא עוברת תהליכי אדפטציה שונים, שאין לו למחבר שליטה עליהם, ו"כותבת" עצמה בכל דור מחדש. בין השאר, מסביר כאן ג' שקד מדוע עיבודו של טקסט עגנוני לבמה אינו בגדר מלאכה קלה: הסגנון הארכאי יוצר ריחוק ואפילו ניכור טכניקת ה"דיבור המשולב", שהיא יתרון בסיפור הנקרא קריאה שהויה, הו לחיסרון בימתי ניכר (אין בידול של ממש בין סגנון דיבורן של דמויות שונות, שהרי הרוב נמסר מטעמו של המספר) על המעבד להפעיל את כושר אמצאתו, ולרמוז לקהל באמצעים שונים, ולא באמצעות השיח בלבד, שלפניו טקסט אירוני, למרות שהוא עשוי להיראות כטקסט פאתטי היצירות מוכרות לחלק גדול מהקהל, ועיבודן - המחייב רידוד מסוים - עלול להוליד אכזבה כלשהי בקרב מי שישווה בין המקור לבין עיבודו.


יוסי יזרעאלי, שהוא במאי נועז ויצירתי, הצליח לעקוף את האופציה הרגשנית פולקלוריסטית של 'הכנסת כלה', ובחר ליצירה הפנוראמית הזו פירוש שהוא אפי יותר מאשר דראמטי. השחקנים, המחליפים בה תלבושות ותפקידים במהירות רבה, מבלי שיתעכבו על דקויות של אפיון ושל שיח, מצליחים להתגבר על רוחב היריעה של הרומאן ולכווצו לממדי הפקה תיאטרלית. השפה המסוגננת יוצרת ריחוק אפי, והקהל נרמז מעצם בחירת התלבושות (ר' יודל חסיד בתלבושת מסורתית והדור הצעיר בג'ינס וביתר סממני הזמן החדש), כי יש להתבונן במתרחש בחיוך ולא ברצינות ובתוגה, כמתחייב ממחזה נוסטלגי. באופן פראדוקסלי, מיוצגים כאן המסעות בקטעי פנטומימה איטיים ואילו הארוחות הארוכות במהירות תזזית גרוטסקית. אמצעים אלה ואחרים אפשרו לו לבמאי המעבד להתמודד בהצלחה עם הטקסט העגנוני רב המעקשים.


ב'סיפור פשוט' בחר יזרעאלי בפירוש אקספרסיוניסטי, שבו התמעט מעמדם של היסודות החברתיים הריאליסטיים, ואילו היסודות המטא-פסיכולוגיים קיבלו בו ממד חדש ומועצם. 'סיפור פשוט', שגרשון שקד רואה בו נובלה פסיכולוגית, מחייב מעצם אופיו הטראגי פתרונות אחרים ממה שנתחייב מן הרומאן הקולקטיבי 'הכנסת כלה'. כאן אין מקום לפעלולי אופסיס ומלוס, כגון שינויי תאורה ותלבושת, חילופי כפילים ושילובם של פזמונים קלים. מתוקף חוקי הז'אנר הבימתי, נאלץ אמנם יזרעאלי לרדד מעט את הדמויות ולעשותן סטיריאוטיפיות יותר משהן ברומאן, אך הוא עשה כן כדי להעניק להן עצמה ודגש. המספרים, המלווים בכלי נגינה, שוברים כאן את אשלית המציאות, ויוצא שחלק מן הפרטים הריאליסטיים - כגון קריאת התרנגול, הארוחות השופעות והאח המשוגע - זוכים להעצמה סמלית ומסייעים לחשוף את הסיפור הסמוי שמאחורי החזות הגלויה. היסודות הדמוניים, שעגנון אך רמז עליהם, מקבלים כאן ממשות (אחיה המשוגע של צירל - במקור דמות אילמת ומשנית - מקבלת כאן נפח ומשמעות). גם התפאורה (חנות דחוסה בשקי נוצות תורמת לתחושה של קלאוסטרופוביה, וירידת המסך, כסורגי כלוב, מעניקה את המפתח למסר הכללי: הגיבור שוב כלוא, ושוב סירסוהו האם וערכי החברה הבורגנית, הפעם ללא תקנה - ועד עולם. ג' שקד רואה בבמאים של ימינו את הפרשנים ובעלי-המדרש של ימים עברו, כמי שתפקידם לבנות גשר בין עבר להווה ולעתיד, ודומה כי אף הם עצמם יופתעו מן התפקיד הנכבד שהטיל על כתפיהם חוקרו של עגנון, וזאת מתוך תפישתו המקורית והייחודית, המסוגלת להשקיף על התופעות מלמעלה ולראותן בהקשר הרחב ביותר.


כידוע, עד כה כתב גרשון שקד שני ספרים על יצירת עגנון, ולמעשה כתב שלושה ואף יותר משלושה, כי אל הספר הנוכחי ואל ספרו 'אמנות הסיפור של עגנון' (1973 מצטרף גם הפרק הרחב, הכלול בכרך ב' של ספרו על תולדות הסיפורת העברית, שבמרכזו יצירת ש"י עגנון, פרק שהיקפו הוא היקף ספר, ולפחות ספרון. שלושת חיבוריו האלה, שעליהם ניתן אף להוסיף את חיבוריו על עגנון באנגלית ואת כרך מחקרים שערך ביחד עם רפאל וייזר, מנהל עיזבונו של עגנון (ש"י עגנון - מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשל"ח עושים את גרשון שקד לחשוב ולפורה מבין חוקרי עגנון.


ולמרות מעמדו זה, שלא בנקל ניתן לאחרים לערערו, אין גרשון שקד חושש להודות כי לעולם לא יגיעו החוקר והמבקר "לאמת מוחלטת כלשהי ושלמעלה מכוחו של אדם לחשוף את החידה הנעלמת של ספינקס האמנות. ככל שהאמנות גדולה יותר חידתה מוצפנת יותר", וזאת - בניגוד למבקרים אחרים המעמידים פני חוקרים במדעים המדויקים, ונוהגים ביצירת הספרות כאילו היא בעיה אריתמטית, שפתרונה מונח בכיסם. שקד מגלה כאן אותה מידה של ענווה, שרק אנשי מחקר גדולים - הבטוחים בכוחם וביכולתם - נתברכו בה, ומודה שאין הפרשנות מגעת לגדולתה של היצירה, שאת סודותיה היא מנסה לפענח, וכי עגנון "גדול מכל פרשניו ופירושיו", ואף זאת בניגוד לאחרים שמתוך היבריס ומחשבת-גדלות משטחים את גדולי היוצרים על ספת הפסיכיאטר ומשמיעים להם את דבר המבקר מעמדתם העליונה-כביכול. מעניין לדעת אם אך מקרה הוא, שפורצי-הדרך החשובים מבין מבקריו של עגנון - א"מ ליפשיץ, דב סדן, ברוך קורצוייל וגרשון שקד - שמוצאם מכור-מחצבתו של נשוא מחקרם, "בממלכת הקיר"ה" ובווינה בירתה, שבה חי ופעל גם אבי הפסיכואנליזה, ידעו, איש איש בדרכו, להרכין ראש בפני גדולתו של עגנון ואף שהפנימו את תורת פרויד, כפי שניכר מפועלם, לא העמידו פני פרויד ולא התיימרו ללמד את הסופר את שלכאורה לא ידע ולא הבין.