משורר בערוב יומו
עודכן: 15 ביוני 2022
על העשור האחרון בחיי ח"נ ביאליק
פורסם: מאזנים / 8 ע"ד מאי 2000
( טקסט מלא בהמשך הדף )
...דימויו של העשור האחרון בחיי ביאליק הוא אכן דימוי של הידללות ההולכת ונמשכת של מעיין היצירה. עיון בכתבי המשורר, במכתביו ובזיכרונותיהם של ידידיו אכן מעלה תמונה של משורר בעל ביתי מדושן עונג שב חייו שוקטת ורוגעת. שנותיו האחרונות לא הניבו אלא שירים ספורים שבו בעיקר בחוץ לארץ (חלקם בבירות המעטירות של תרבות המערב, חלקם בעיירות הקיט הנאות והעשירות שהוקמו סביב מעיינות המרפא שאליהם נסע המשורר להחלים ...
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
משורר בערוב יומו
על העשור האחרון בחיי ח"נ ביאליק
ספרו הבלתי מתיישן של אהרן מגד "החי על המת" כבר בלה על המדף מרוב דפדוף, כי מזה עשרים שנה כמעט קשה לי שלא להזדהות עם גיבורו, הסופר יונה ("יונס" רבינוביץ, הלכוד בתוך מלתעות לועו של המו"ל קרפינוביץ. "יונס" התחייב כזכור לכתוב מונוגראפיה על אחד מגיבורי היישוב, אף קיבל מקדמה הוגנת בגין התחייבות זאת, אך מסיבות שונות הוא לא הצליח להשלים את המשימה, ונאלץ לנוס על נפשו מפני נושיו-נוגשיו. גם בדידי הוה עבדא: בשנת 1981, בעודי מתאוששת מחיבור מתיש כוחות על העשור הראשון ביצירת ביאליק, שגזל כמעט עשור מחיי, ביקשני מתתיהו קליר, אז מנהל קרן תל-אביב, להעלות על ב את סיפור העשור האחרון בחייו של ח"נ ביאליק (1924-1934).ב-היד, שהר בכותרת "משורר בערוב יומו", הושלם אמנם לפי לוח-הזמנים וראשי-הפרקים המתוכננים, אף זכה ללקטורה ולעריכה, אך התוצאה כלל לא השביעה את רצוני. מאות דפיו המצהיבים של ספר זה עדיין שוכבים למעצבה במרתף ביתי בין מחברות ישנות, וכל זאת בשל לבטי קונצפציה שהתרוצצו בקרביאומים. ההיה העשור התל-אביבי של "המשורר הלאומי" עשור של גיוון או של ניוון? של תהילה או של תהלה? של קרבות ניגוח עם היריבים הצעירים או של התקרבות אליהם תוך התנסות מחוכמת בשלל סגנונותיהם המודרניסטיים? תיק"ו. עודי מגששת אחר מציאת דרך שבה יצטרפו חוטיה של המונוגראפיה הפרומה הזאת למ נראטיבית אחת, והנה הזדמן לי באקראי, ברחוב הומה, הסופר חיים באר, שבאיבחה אחת שלף את הפתרון משרוולו: "עלייך לכתוב אנטומיה של אימפוטנציה", המליץ בחום. עוד טען והסביר: מונוגראפיה טובה חייבת להיטוות סביב רעיון מלכד, וקורותיו של ביאליק המזדקן הן חומר מצוין לסיפור מרתק: סיפור חייו של גדול המשוררים שאיבד את כוחו ואת מעמדו דווקא בשלב שבו מגיע אמן דגול כמוהו לפסגת הישגיו וראשו כבר עטור זרי דפנים לעייפה.
דימויו של העשור האחרון בחיי ביאליק הוא אכן דימוי של הידללות ההולכת ונמשכת של מעיין היצירה. עיון בכתבי המשורר, במכתביו ובזיכרונותיהם של ידידיו אכן מעלה תמונה של משורר בעל ביתי מדושן עונג שב חייו שוקטת ורוגעת. שנותיו האחרונות לא הניבו אלא שירים ספורים שבו בעיקר בחוץ לארץ (חלקם בבירות המעטירות של תרבות המערב, חלקם בעיירות הקיט הנאות והעשירות שהוקמו סביב מעיינות המרפא שאליהם נסע המשורר להחלים ממדווי הגוף והנפש) בצדם של שירים אלה לא בו אלא יצירות אחדות בפרוזה, שאף הן נוצרו בדרך-כלל במהלך נסיעותיו התכופות של המשורר באנייה ההו מחוף יפו לטרייאסט. בשנים אלה אף ערך ביאליק עיבודים אישיים לאגדות חז"ל, בגירסה מנוקדת ומצוירת, ספק לילדים ספק לקהל הקוראים הרחב, שגם הם נעשו לא אחת בחו"ל הוא ההדיר מהדורות מוערות של משוררי תור הזהב בספרד שנערכו ביחד עם שותפו הוותיק והקשיש, המו"ל והעורך י"ח רבניצקי הוא ערך כרכי "רשומות" לאתנוגראפיה ולפולקלור בשיתוף עם ידידו א' דרויאנוב, בעל "ספר הבדיחה והחידוד" ואוצר אוצרותיו של הפולקלור המזרח אירופי בקצרה - עבודה שלווה ורגועה של משורר מזדקן באנפילאות ובמצנפת שינה, ללא הגעש והשפע שאפיינו את יצירתו המוקדמת, זו שקבעה את מעמדו כמשורר התחייה וכבחיר סופריה.
בתמונה חד-סטרית זאת של קיפאון וקיבעון, שנתבססה עמוק-עמוק בתודעה הציבורית בעיקר עקב מתקפותיהם של ה"צעירים" (בעיקר בעקבות שניים משירי אצ"ג ב"כלב בית", שהציגו את ביאליק כנגיד שבנה לעצמו ארמון המארח את הסוחרים במסיבות "עונג שבת", וכן בעקבות מאמריהם האנטי-ביאליקאיים של המאירי, אצ"ג, שלונסקי, שטיינמן, פן ואחרים שהציגו את המשורר הלאומי כקלאסיקון עבש שאבד עליו כלח), נעוצה אמנם איזו אמת חלקית שקשה להתכחש אליה ולבטלה כלאחר-יד. בעשור התל-אביבי שלו אכן הגיע המשורר סוף-סוף אל המנוחה ואל הנחלה, לאחר שנות נדודים, יגיעה וטורח. לראשונה סיגל לעצמו אורח חיים סדור ותנאי רווחה כשל ידידיו האודסאיים שהתיישבו בתל-אביב ונמנו כמוהו עם חברי "קלוב הציונים הכלליים" (אחד-העם, דיזנגוף, רבניצקי ואחרים). בהוצאת דביר שהוא היה מבעליה אכן יצאו אז בעיקר ספרי קלאסיקה ורק ספרים ספורים מן הספרות המתהווה (גם באלה שלט בדרך-כלל הקו הקלאסי-רומנטי של ביאליק, ממשיכיו וחקייניו). אולם, אם מצרפים את יצירותיו ה"קאנוניות" משנים אלה אל שלל הקונטרסים והמחברות שהותיר המשורר בארכיונו, מצטיירת תמונה שונה בתכלית, שאינה נענית כלל לדימוי הבורגני הסטריאוטיפי שטיפחו יריביו הצעירים: לא תמונתו של איש רוח מנומנם ומתנוון, הקופא על שמריו, מתבצר בתחומי הישן ומסרב להיפתח לתמורות המנסרות בחלל העולם אף לא תמונתו של משורר נרגן וממורמר עלרו שנגזל, אריה זקן ופצוע או דב שכול הישן את שנת החורף שלו, מכוסה בגלידי הכפור הלבנים של הזקנה לא משורר החוזר מתוך נוסטלגיה אל הישגי העבר שהוציאו לו מוניטין והעמידו לו חקיינים מרובים אף לא של משורר שאיבד את חיותו ומקור יצירתו דלל ויבש. אדרבה, בתום תקופה שלא נתברכה בפעילות יצירתית ענפה בשל שנות המלחמה, המהפכה והנדודים, נפנה ביאליק סוף סוף ליצירה רצופה למדי, ולמרות הנסיעות התכופות לאירופה, אף למרות שהעסקנות שנכפתה עליו בתוקף מעמדו גזלה הרבה מזמנו וממרצו, וכן למרות שיריביו הצעירים גזלו את מנוחתו והטרידוהו חדשות לבקרים מעל דפי העיתונות היומית והעתית, יצר המשורר המזדקן בשנותיו האחרונות כמעט בכל תחומי היצירה הישנים ואף הוסיף עליהם חדשים.
בערוב יומוב ביאליק שירי זעם ותוכחה, שמהם ניכר שהוא היה מוכן לשנס מתניים ולצאת למלחמה בחורפיו ובשנואי נפשו, ולא רק להשמיע נהימות נרגנות של אריה זקן ופצוע כןב את מחזור הפואמות "יתמות", שבו חזר אמנם אל הילדות והתרפק על מראותיה ועל זיכרונות בית אבא, אך גם הש בו בין השורות עם יריביו הצעירים, אף נתקרב לסגנונם המודרניסטי (מצד אחד אל האקספרסיוניזם השוצף והעולה על גדותיו של אצ"ג הצעיר,>1 הערה< ומצד אחר אל הסגנון המתגרה לתיאבון, תערובת של סימבוליזם ושל פוטוריזם מתון, שאפיין את שלונסקי הצעיר);>2 הערה< לקראת כינוסם של שירי-הילדים שלו הואב קשת רחבה של שירים ופזמונות, חלקה בהטעמה הארץ-ישראלית שהייתה עבורו חידוש גמור, ובתוכה מבחר מקאמות מודרניסטיות מחוכמות וצרור שירים בהטעמה הארץ-ישראלית, לרבות שיר מיכניסטי חתרני כדוגמת "המכונית" המשתמש במבחר סממנים כמו-פוטוריסטיים נוסח מיאקובסקי-שלונסקי, בעיקר כדי לנגחם ולרוקנם מתוכן אגדות שעיבד כדי להחיות את האפיקה העברית הקדומה הפכו תחת ידו ליצירות אישיות ומקוריות העוסקות בדרכי עקיפין ובסמוי בענייני השעה ה"בוערים";>3 הערה< בהשראת עיסוקו בספרות ימי הביניים, הואב את המקאמה המקורית לילדים ולמבוגרים "אלוף בצלות ואלוף שום" המכילה הגות פואטית ופוליטית אקטואלית ועל-זמנית שאין שיעור לעומקה (בסגנון המקאמה הוא השתמש באופן מתוחכם גם בבית החותם את שירו ה"קאנוני" האחרון "פרדה") הוא המשיך לחבר יצירות סיפורת שהלכו ונשתכללו והגיעה לפסגתן ב"איש הסיפון" - "רשימה כלאחר יד" שממדיה הצנועים אינם מעידים כלל על שיעור מעמקיה ההגותיים (אלה מקיפים את כל הבעיות שבהן נתחבטה אירופה שבין שתי מלחמות העולם וחושפים את שורשיהן ההיסטוריים הסמויים של התופעות האקטואליות).>4 הערה< אפוטרופסותו על להקת "הבימה", שלמען העלאתה ארצה פעל רבות, עודדה אותו לשלוח ידו בתרגום מחזות-מופת ובחיבורם: הוא החל בתרגום מחזהו של שקספיר "יוליוס קיסר" ועבר לכתיבת מחזה מקראי מקורי על סוף מלכות שלמה, שמקורביו זכו לקראו אף ידעו לספר את תוכנו, אך הוא כנראה נלקח מארכיונו בדרכי ערמה, אבד ואיננו.>5 הערה< לא תמונתו של משורר פסימי ומריר, המנותק מדופק החיים, עולה אפוא מבין שיטי הטקסטים המאוחרים הללו, הבלטריסטיים והמחקריים, (שחלקם לא הושלמו או הושלמו ולא ראו אור), כי אם משורר ויטאלי וחכם, אירוני ומפוכח, התר ללא הרף אחר ערוצי יצירה חדשים.
גם הפעילות הציבורית הענפה שלו אינה מעידה על הידלדלות כוחות הגוף והנפש: נהפוך הוא, המשורר היטה שכם לכל פעולה תרבותית שעמדה במבחן הנורמות הביקורתיות שלו (אמנם פה ושם הלעיזו עליו אוהביו ואויביו שהוא מקל בשיפוטו ומשמשין "שר המסכים" לכל דיכפין). הוא העלה ארצה את להקת "הבימה" וסייע לה בצעדיה הראשונים בארץ הוא סייע בהקמת מוזיאון תל-אביב ב את מסמכי היסוד שלו הוא יזם את הקמת "אהל שם" והשתתף מדי שבת בפעילויות "עונג שבת" הוא יזם את הקמת המקומון הראשון "ידיעות תל-אביב" הוא עסק בער "רשומות" לחקר הפולקלור, פתח תערוכות ציור, חיבר כיתובים לאלבומי ציור, נאם בהצגות הבכורה של "הבימה", פעל רבות באגודת הסופרים, יזם את הקמת "מאזניים" וסייע בביסוסו הכלכלי שלב-העת. הוא היה יו"ר ועד הלשון והשתתף ברבות מישיבותיו, אף הרים תרומה משלו לחידוש השפה העברית בארץ. בנאומיו הרבים מעל כל במה הוא ניסה להתוות דרכים לעשייה תרבותית ופוליטית בארץ-ישראל ולקידום תהליך השלום בין בני היישוב לבין האוכלוסיה הערבית העוינת. פעילויותיו הציבוריות השתרעו על כל שטחי החיים החדשים בארץ-ישראל, ואף בתחומים אלה לא נמצא כל סימן ללאות, לרזיגנציה או להלוך-רוח קהלתי של "הבל הבלים".
במעבר מרוסיה לארץ-ישראל, בין השנים 1921-1924, ישב ביאליק בגרמניה כבתחנת עראי, אגב שיקומן של הוצאות הספרים שלו במטרה להעלותן ארצה. כאן התחיל בהכנות להוצאתם של ספרי ילדים, מאויירים בתמונות צבעוניות, שכמותם לא נראו עד אז על מדף הספרים העברי (ספר שיריו לילדים שאמור היה לצאת בגרמניה באיוריה של תום זיידמן-פרויד לא ראה אור אלא בערוב יומו בארץ-ישראל ובאיוריו של נחום גוטמן). בשנים שבהן תכנן את עלייתו ארצה, הוא אף השתלט על סגנונות מודרניסטיים, שרווחו באירופה בשנים שבין מלחמות העולם. במאמרי "המסכה המבודחת ופניה הרציניים" על המקאמה הביאליקאית "אלוף בצלות ואלוף שום" (שראשית חיבורה בברלין וסיומה בארץ-ישראל),>6 הערה< העליתי את ההנחה שפנייתם של ביאליק ועגנון, שישבו אז בגרמניה, אל המקאמה היוותה עבור שניהם אמצעי למודרניזציה של כתיבתם: בחירתה של דרך "מיושנת" ו"אוריינטלית", שדרכה ביקשו לחדש ולהתחדש ולפנות את קהלי-יעד מגוונים.>7 הערה< בהשראת תרגומו של ריקרט את המקאמות של אלחריזי לגרמנית, השניים החליפו איגרות בסגנון המקאמה,>8 הערה< ובעוד ביאליק כותב מקאמות לילדים ("גן עדן התחתון", "התרנגולים והשועל", נוסח ראשון של "אלוף בצלות ואלוף שום"), החל עגנון בחיבור הפרקים הראשונים של "הכנסת כלה" בסגנון המקאמה. כאן וכאן, לפנינו שילוב מדהים של תחכום מודרני ואורבני ושל פסידו-עממיות ופסידו-נאיביות.
ברלין הייתה אותה עת מעוז האמנות האקספרסיוניסטית - בשירה, בציור ובפיסול - ואצ"ג הצעיר (שישב אף הוא בגרמניה, כמו רוב מניינה של הספרות העברית שנתחממה אז כנגד אורו של שטיבל, המו"ל והמצנט),ב שירה מודרניסטית רחבת-טורים, שהצטיינה בשצף מילולי, ברוח האקספרסיוניזם היידי והגרמני (וברוח הלכי רוח טרום-אקספרסיוניסטיים שמצאו את ביטוים כבר בשנותיה הראשונות של המאה, בשיר התוכחה "בעיר ההרגה"). שלונסקי הצעיר, לעומתו, שישב בארץ ופרסם בעיתוניה שירים ומניפסטים מהפכניים, הושפע לא במעט מן המודרניזם הרוסי, לרבות שיריו הפוטוריסטיים של מיאקובסקי (שירתו הרבתה בנאולוגיזמים, במשחקי מילים, ולא בחלה במה שנראה אז לביאליק כליצנות עד לכדי ניבול פה). ביאליק הרגיש ש"מנהג חדש בא לעולם", וכי הפואטיקה הקלאסי-רומנטית, כמו סדרי החברה הישנים, עבר זמנה. הסתגלותו של המשורר אל נוסחי הכתיבה החדשים - האקספרסיוניסטיים מזה והניאו-סימבוליסטיים מזה - היה לאמתו של דבר כורח המציאות: החלטה מודעת ומכולכלת כדי להשיב למתנגדיו הצעירים כגמולם - בכליהם שלהם ו"במגרש הביתי" שלהם. ביאליק הראה לצעירים שגם ביכולתו להפגין וירטואוזיות טכנית ולעשות במילים כבלהטים (אך הוא רואה בכך שעשוע ילדותי) אף הוא יודע לנבל את פיו (אך אינו מתפעל מיכולתם לנבל את הפה בעברית צחה ורואה בה "מעשה נערות") אף הוא יודע לכתוב יצירות אורבניות, עתירות צליל וצבע ותנועת תזזית ממוכנת (אך מעדיף להתרפק על נוף ילדותו עטור היערות ועל הפואטיקה הרומנטית, הצנועה והמטונימית, הנובעת מן הטבע בכל משמעיו). בכל מקרה, הוא רמז לצעירים ברמזים עבים כקורת בית-הבד, כי לכל תופעה פואטית הנראית להם חדשה בתכלית כבר היו תקדימים בשירה העברית לדורותיה, וכי חדשנותם המופלגת אינה אלא החזרת הגלגל לאחור. שיריו מתקופה זו (שכל אחד מהם מכיל אלמנטים פארודיים המבוססים על סממני גנונם של "הצעירים" והמנהלים עמם דו-שיח סמוי מכילים בין שיטיהם גם רמיזות מובהקות למשוררי ספרד ואיטליה, לסופרי ההשכלה ו"המהלך החדש". רמיזות אלה מוכיחות בעליל כי היו בתולדות הספרות העברית משמרות פואטיות לא מעטות שקדמו למודרניסטים בחידודים, בניבולי פה, בתיאורים נטורליסטיים ובתיאורים אורבניים מחוכמים או מתחכמים.
שנות יצירתו האחרונות של ביאליק התברכו אפוא ביצירה ענפה למדיי, ולתמונה הבלתי-מדוייקת, כאילו היו אלה שנות שובע, עייפות וניתוק מן המציאות המתהווה תרמו כאמור התקפותיהם המגמתיות והחד-צדדיות של המשוררים הצעירים שנאבקו בביאליק וראו בשלטונו מחסום בפני עליית כוחה של המשמרת הצעירה. הם ניסו בכל כוחם להציגו כמשורר שאבד עליו כלח,סקן ספרותי ממורמר שכל שנותיו בארץ-ישראל לא היו אלא שנות עקרות רוחנית, וזוהי כאמור תמונה חד-צדדית ומגמתית, שאינה משקפת את האמת הספרותית או החוץ-ספרותית. לימים, כשלימדתי באוניברסיטת תל-אביב סמינריון בנושא "העשור האחרון ביצירת ביאליק" ולשמו סקרתי את כל העיתונות היומית ("הארץ", "דבר", "דואר היום" ועוד מן העשור התל-אביבי של ביאליק (1924-1934 אי אפשר היה שלא להתפעל מכושרו של המשורר להשתתף כמעט מדי יום ביומו בפעולות התרבות הרבות שהעמידה העיר הצעירה לרשות תושביה. תל-אביב, מרכזה של המודרנה, הייתה באותן שנים מוקד של תסיסה אמנותית חסרת-תקדים, שספק אם יש לה אח ורע כיום או בעשורים שחלפו מאז ועד עתה. באין רדיו וטלוויזיה ובאין אוניברסיטה בתל-אביב (גם האוניברסיטה העברית, שזה אך הוקמה, התבססה על קומץ מכוני מחקר, ולא על הוראה, מהעדר תשתית ובשל דלות המינוח וספרי הלימוד בעברית שימשה האמנות לסוגיה מזון רוחני להמונים - מבעלי-הבתים ועד לחלוצים שגרו אז באוהלים במורדות רחוב בלפור ורחוב גאולה. בכל יום נערכו בה הצגות תיאטרון ומופעי במה אחרים, כגון הפקות של אופרה ובלט, מופעי זמר, קונצרטים, תערוכות, ערבי תרבות והרצאות לאין-ספור, שמשכו אליהם קהל רב תאב-דעת וצמא לחידושים. גם החינוך העברי היה שרוי אז בתנופה חסרת תקדים, וביאליק הפשיל שרוולים ושינס מתניים: הוא חיבר שירי ילדים לגן העברי, הכין ספרי לימוד לבתי-הספר והתגייס למתן הרצאות עממיות לציבור הפועלים ובעלי-הבתים. הוא אף היה בין מקימיה של השלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית ונשא בה סדרת הרצאות על אגדת חז"ל. הוא יזם כאמור, את ה"מקומון" הראשון, שימש בתפקיד "מבקר העירייה", סגנן את ביו של דיזנגוף ונטל חלק בפגישותיו של ראש-העיר עם הנציב העליון ועם נכבדי היישוב.>9 הערה< קשה להעלות על הדעת תחום מתחומי החיים ומתחומי התרבות והאמנות שביאליק משך ידו ממנו. המשורר ראה באבדן ה"רמה האמנותית" של יצירתו ובאבדן יוקרתו האישית מחיר שראוי לשלמו וירידה לצורך עלייה. בתקופה חלוצית, שבה צעירים אינטלקטואליים מייבשים ביצות, חוצבים אבנים וסוללים כבישים, אין כל רע ב"עבודה שחורה" בתחומי התרבות למען עתיד טוב יותר.
כל מי שייטול על עצמו את משימת תיאור העשור האחרון של ביאליק ייקלע אפוא לסבך של עדויות מנוגדות וייאלץ להודות כי ביאליק חומק מהגדרות וחורג בלי הרף מכל המסגרות. אפשר אמנם לאתר בתחומים אחדים תהליכי דעיכה, דלדול והתמעטות, אך במקביל נתגלו גם כוחות חדשים שבהם הגיע המשורר המזדקן לרגעי הזדהרות והצטללות מופלאים, המהווים את גולת הכותרת של יצירתו לסוגיה ולתקופותיה. המשורר היה מעורב אמנם עד צוואר בבעיות הכלל, אך הוא גם נמלט מהן למקום סתר ברמת-גן, הרחק מן ההמון הסואן, כדי להתייחד עם נפשו ולהתנער מתפקיד הש"צ. הוא הגיע לראייה סינאופטית ופנורמית החורגת מן התחום האישי והלאומי ומקיפה את כל הדתות וכל התקופות,>10 הערה< אך גם חטא בראייה אגוצנטרית וקטנונית ביחס ליריביו הצעירים. הוא ניסה לקרב אליו אחדים מהם (את אביגדור המאירי, את אצ"ג, את אלכסנדר פן ועוד), אך משהבחין בחד-צדדיותה של ידידות זו (שנתפסה בחוגי הצעירים כגילויי פטרונות וכניסיון דיכוי), פרש לענייניו האישיים בלי אומר ודברים (את תגובתו הנלעגת על יחסם של הצעירים כלפיו שילב במרומז בין טורי שיריו המאוחרים). הזקנה, כך נראה, מקצינה ומחדדת תכונות מנטליות שיש בו באדם ממילא: ותרנות או עקשנות, נדיבות או קמצנות, טוב-לב או רשעות, תעוזה או חששנות, פתיחות לחידושים או שמרנות וחשדנות כלפי החדש, אופטימיות או פסימיות, אחריות או קלות-דעת, וכיוצא באלה תכונות שאינן תלויות תלות ישירה בהתמעטות כוחות הגוף. ביאליק שהאמביוולנטיות היא מילת המפתח להבנת אישיותו ויצירתו, גילה גם בעשור האחרון שלו אהדה וסלידה, משיכה ודחייה, כלפי כל עניין. האמביוולנטיות ניכרת לא רק ביחסו כלפי אישים ותופעות, אלא גם מובנית היטב בדיוקנו כאמן מזדקן. ביצירתו מן השנים 1924-1934 ניתן למצוא את כל הפראמטרים האופייניים לגיל השלישי ולסגנון הגיל המתקדם, אך גם ההפך הוא הנכון: יצירתו המאוחרת בזה לגיל ונוהגת בו כבנתון חסר רלוונטיות וערך.
בשנות השמונים והתשעים רבו המחקרים סביב הגיל השלישי, ובכללם מחקרים על האמן המזדקן ועל יצירות הבות בשלהי החיים. על בסיסם של מחקרים אלהבה מירי ורון, מי שהייתה תלמידתי בקורס על יצירתו המאוחרת של ביאליק וסופרת בזכות עצמה, דיסרטציה בהד פרופ' צבי לוז העוסקת ב-"OLD AGE STYLE" (חיבור הדוקטור שלה על הסגנון המאוחר עומד לראות אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת הנגב>11<). כמי שמצויה גם בספרות המקצועית הרפואית לתחומיה, לא הסתפקה מירי ורון בחיבורים המצויים על מדף הספרים של חקר הספרות (כספריהם של ר' ארנהיים, ל' אדל, ה' מונסטרברג, ק' וורדוורד וא' וויאט-בראון), אלא הלכה ובדקה גם כתבי-העת העוסקים במדעי החיים (ברפואה כללית, בפסיכולוגיה, בגריאטריה ועוד כגון כתב-העת ֺJOURNAL OF AGING STUDIES או JOURNAL OF CROSS CULTURAL PSYCHOLOGY , אף מצאה בהם קשת רחבה של מאמרים רלוונטיים מפרי עטם של א' כהן-שלו, ד"ק סימונטון, א' וויאט-בראון, ס' רוזן ועוד). עבודתה בוחנת את "סגנון הגיל המאוחר" ביצירות ביאליק, חלפי, עגנון, אסתר ראב וס' יזהר, ויש בה משום פריצתו של תחום-חקר חדש, שלא עמד עד כה במרכז עניינם של חוקרי הספרות העברית החדשה. מותר כמדומה להניח שעבודה חדשנית זו תשמש בסיס למחקרים נוספים ביצירותיהם המאוחרות של סופרים רבים, לאור תיאוריות חדשות על "הגיל השלישי" ועל "הסגנון המאוחר".
ספרי על העשור האחרון של ביאליק אמנם לא נמסר לדפוס (כשם שמסיבות אחרות לא פרסמתי בספר את חיבורי על העשור הראשון ביצירתו), אך את הקורס "העשור האחרון של ח"נ ביאליק" לימדתי בחוג לספרות של אוניברסיטת תל-אביב פעמים אחדות, ובכל פעם מזווית אחרת. ניתן לתקוף את היצירה המאוחרת של ביאליק מזוויות רבות ומתגוונות, המשלימות זו את זו ומעשירות זו את זו: אפשר לבחון אותה בחינה צנטריפטאלית מצד הפראמטרים של הגיל השלישי ולאתר בה מומנטים פסיכולוגיים וביוגראפיים כאלה ואחרים, אך אפשר לבחון אותה גם בחינה צנטריפוגאלית מצד ניסיונו של ביאליק להשתלט על קודים תרבותיים חדשים ולתרום להיווצרותה של ספרות חדשה-ישנה בלשון חדשה-ישנה בארץ חדשה-ישנה (ועם זאת להגיב על התפתחויות קונטמפורניות בספרות ישראל שבתפוצות הגולה ובספרות העולם בכלל). ניתן אף לבחון אותה במעגל רחב יותר, מצד רעיונותיו של ביאליק להשתלבות במרחב השמי כולו ובמשפחת העמים כולה, מבלי לאבד את הייחוד הלאומי אף מבלי לטשטשו.
דומה כי העשור האחרון של ביאליק אינו נענה למודל כלשהו של "הגיל השלישי", אולי משום שהוא נפטר באורח פתאומי, בגיל שישים, בטרם הספיק להזדקן ולפתח תחושה קהלתית של "הבל הבלים". אף על פי כן קרא לשירו האחרון "פרדה" (מתוך המחזור "יתמות" שבו ערך מאזן חיים שלם כמי שיודע שימיו קרבים לקצם). ניתן לאתר ולתאר קווי דמיון והקבלה בין יצירתו המאוחרת של ביאליק ליצירתו המאוחרת של אלתרמן (שאף הוא נפטר בגיל שישים):>12 הערה< שני המשוררים עמדו בסוף ימיהם מול צעירים פושקי שפתיים שחירפום וביקשו לגזול מהם אתרם, שני המשוררים ענו ליריביהם הצעירים כגמולם בין שיטי שיריהם, שני המשוררים נפתחו בערוב יומם אל התמונה הפנוראמית החובקת זרועות עולם ומבטלת את המחיצות בין עדות ודתות, עמים וגזעים ושניהם נדרשו בסוף דרכם אל כתיבה הפונה לקהלים רחבים ועממיים, למן הטף של גן-הילדים ועד לציבור הרחב של חובבי התיאטרון, הפזמונאות והבמה הקלה. ואף זאת: שניהם נפנו בעשור האחרון של חייהם לפעילות ציבורית, מתוך הבנה שהציבור מבקש לדעת את עמדתם ושלעמדתם עשויה להיות השפעה עליו, וכן מתוך ההכרה שיש בחיי עם תקופות שבהן אין המשורר יכול להרשות לעצמו להתבצר במגדל השן של אמנותו ולהתחמק מאמירה פוליטית (ביאליק השמיע נאומים והרצאות על בעיות היישוב ומיעט לחבר שירים, ואלתרמן הניב את "חגיגת קיץ" ואחריה פסק כמעט לכתוב בלטריסטיקה, חתם על כרוז "ארץ ישראל השלמה" וחיבר מדי שבוע את מאמריו ב"מעריב" שכונסו לימים בספרו "החוט המשולש"). יצירתו האחרונה, ובה בסגנונם המינימליסטי, הצחיח וה"עילג" של יריביו הצעירים, הרה באופן סמלי וסימפטומטי בכותרת "המסכה האחרונה".
במיוחד הפתיעה אותי ההכרה, שהלכה ונתחזקה בי יותר ויותר, ככל שהכרתי מקרוב את כתיבתו המאוחרת של ביאליק, שלפיה כל יצירתו בערוב יומו - מקור ותרגום, שירה ופרוזה, יצירה "קאנונית" וגנוזה - מתמקדת כבמעין אובססיה במלחמת הדורות. במאמרי "רצח אב ורצח מלך",>13 הערה< העליתי את ההנחה ששירתו המאוחרת של ביאליק מכילה בין שיטיה רמזים אדיפליים פולמוסיים המכוונים כלפי יריביו "הצעירים" וכלפי שירתם המודרניסטית. הראיתי שם כי למעשה בכל כתיבתו של ביאליק בערוב יומו משוקעים מוטיבים אדיפליים כאלה, בבואה למלחמת הדורות הבלתי-מתפשרת שניטשה אז בממסד הפוליטי והפואטי. אולם, בעוד ששירו של ביאליק "גם בהתערותו לעיניכם" מכוון בעיקר כלפי אצ"ג, שירו "אבי" (המתאר את האב הביולוגי מתגאל בהבל פיהם של השיכורים הערלים שבפונדקו מכוון בעיקר כלפי משוררי אסכולת שלונסקי - ה"גויים" בעלי האגרוף, כוס היין והבלורית. לימים בא דן מירון, ובספרו "האדם אינו אלא..." ניכס אבחנה זו לעצמו, אך הטיל בה מום כדי שמקורה יושחת ולא יוכר. למרות חזותו האקספרסיוניסטית של השיר "אבי", הצגתו כשיר המכוון כלפי אצ"ג הוא עיוותה המתחכם של תיזה שאולה כדי "לחדש", לחרוש שדה חרוש ולהכריז "עד שקמתי", ואולי משום כך היא אינה משכנעת.>14 הערה< אגב, גם הצגת שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" בספרו החדש של מירוןוכחה דו-תכליתית, פואטית ופוליטית, נגד ה"נבלים" משני הסוגים היא הנחה פרשנית שהועלתה לראשונה במאמריי,>15 הערה< ומירון נוהג בה, ולא בראשונה, כבאקסיומה שאינה צריכה ראיה. ביאליק אכן התעמת עם יריביו בכל יצירותיו מן העשור האחרון, אך מלחמה זו אינה תמונה סטאטית: ניתן לאתר בה מטרות ניידות המתגוונות תדיר לפי השתנות הנסיבות. ביאליק חלם בשלב זה על העברת השרביט מ"אב" ל"בן", כפי שיעיד סיומה הגנוז של "אגדת שלושה וארבעה",>16 הערה< אך נאלץ על כורחו להודות כי בספרות העברית בן קם על אביו ורע על רעהו. את מלחמת הדורות בדורו שלו תיאר במונחים ניצשיאניים של "אדם עליון" מול עדת ננסים מרושעת, החושפת את כל "מומיו" ו"נגעיו": דמותו של מנהיג נבחר מעם, שופט או נביא, הדומה לאריה כלוא, מול עדת שיכורים מריעים, המבקשים להתכבד בקלונו.
התעסקות כה אובססיבית כשל ביאליק בעניין אחד ויחיד (תיאור ה"אדם העליון" הקולוסלי מול יריביו החגבים שני פנים לה: מצד השלילה, לפנינו כביכול עדות למצב מדאיג של שיגעון לדבר אחד (מונומאניה), המעיד לכאורה על הידללות מעיין היצירה וכוחות הנפש, אך מצד החיוב, לפנינו עדות הפוכה לנביעתם המתמדת של כוחות איתנים, שהמשורר חצב "משורש נשמתו" (זהו ה"אטימון הרוחני" של כתיבתו המאוחרת, כניסוחו של ליאו שפיצר, או "העיקרון המכונן" שלה, כניסוחו של ישעיהו ברלין במסתו "השועל והקיפוד" כדי להילחם בתופעות שהעלו את חמתו ושגרמו לו לקונן על אבדן העולם שחלף. תערובת הקינה ("לבבי סף דמעה" והתוכחה ("צרעת מתנבאים נכפים" העולה משירו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" אינה בבחינת סתירה וכזב פואטי, כטענתו התמוהה והמניפולטיבית של שלונסקי,>17 הערה< כי אם שחזור מדויק של תחושת המשורר בהימוט סדרי עולם. ביאליק ראה מול עיניו את התגברות המשטרים הטוטליטריים שמימין ומשמאל, וידע כי העולם על עברי פי פחת מאידך, הוא גם ראה את התחזקות היבים הפואטיים מצד גורמים פוליטיים שפרשו מצודתם על תחומי החינוך, התרבות והאמנות, והתריע על תוצאותיה של התחזקות טוטליטרית זו שבתחומי הרוח. בתקופה זו הדאיגה אותו תופעת המשטרים הטוטליטריים המתחזקים, ועליה התריע בכל הזדמנות.שור לפני שנתחוללה שואת יהודי אירופה, חזר והתריע בנאומיו על "כליה גמורה" הצפויה ליהדות גרמניה, על הצורך "להציל את אלה הנמלטים מן ההפכה" מפני "אלה הרוצים לראות אותנו נכחדים ונשמדים מן העולם", ועל ש"באה גזרת הכליה על שישים ריבוא יהודי גרמניה".>18 הערה< ולאורה של נבואה זו מוארת התוכחה האובססיבית שלו בערוב יומו באור אחר: לא משורר קטנוני לפנינו, כי אם יוצר גאוני היודע לבודד מתוך שלל העניינים, המנסרים בחלל העולם, את העניין החשוב ביותר של תקופתו ולהתמקד בו בעקשנות מוצדקת. חבל שקברניטי היישוב עסקו בקטנות ולא היטו אוזן לדבריו.
לפעמים כל התכונות, המתחזקות באדם לעת זקנה, מתערבלות אלה באלה והופכות למקשה אחת. כדאי להתבונן בשיר השני מן המחזור "אחרית" של שטיינברג, גדול משוררי הזקנה - תוגותיה ושמחותיה - שהפליא לתאר, בדרכו הצנועה, את הסתירות המתחוללות בלבו של "כל אדם", ושל המשורר בפרט, לעת שיבה:
לא גן נעול העולם; ביום צר לעת שיבה
שבע שמחות יצרו את תוגתך השלוה.
שפי תצעד הזקנה; גם בנאות המזקינים
שורץ שפק אכזרי עם עקרבי המינים.
דומם תשב ותהרהר: שבתה דרכי הסלולה
ומעבר לה יעל המון-עם בהמלה.
בקר תקיץ ותחוד: תקופה אחת נגלה -
ובני-עש בשוליה כבר ננערים שאולה.
אך בשקט ערב בהיר רנים יחד מזלות,
ובין מזל למזל רק כגבול הנמשלות.
אז אין נבדל ושב; ואשר נשפט לרקב -
רואה קבר ומחריש ומתאפק אל שחקיו.
בשיר זה נמצא כבקליפת אגוז את כל תערובת הרגשות והמאפיינים, המנוגדים והסותרים, המתעצמים עם הזקנה ומקבלים בה הדגשה יתרה: התוגה של מי שחייו חלפו לבלי שוב ולעומתה השלווה של מי שהגיע אל המנוחה והנחלה התחושה הקהלתית של "הבל הבלים" ובצדה היאחזות בחיים כבקש ואי-נכונות לוותר עליהם הפרספקטיבה הרחבה והנדיבה המשקיפה על הכול מלמעלה והמוכנה להעביר את השרביט לדור הבנים והנכדים, ולעומתה הקטנוניות הצרה ומצרת-הצעדים של מי שמרגיש שזמנו עבר וננסים מנסים לגזול ממנו אתרו החכמה של מי שצבר ניסיון חיים רב, ובצדה - האווילות של מי שבינתו נסתתרה ממנו הרצון לברך על הטובה ובצדו הרצון לשלוח אגרוף כלפי מעלה ולקלל על הרעה ועל כל מה שהוחמץ והתמסמס.
הערות:
על האקספרסיוניזם ביצירת ביאליק, ראה מאמרי "רצח אב ורצח מלך", הכלול בספרי 'השירה מאין תימצא', תל-אביב 1987, עמ' 243-263 ראה גם בספרי 'מה זאת אהבה' (תל-אביב תש"ן), עמ' 105, 108 ראה גם במאמרי "המסכה המבודחת ופניה הרציניים" (עיון ב'בדיחה העממית' של ביאליק 'אלוף בצלות ואלוף שום'), 'סדן', בער ד' לאור, כרך א, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ד, עמ' 184-185 וכן במאמרי "בדיקת רקמות בלשון השירה", 'עט הדעת', בער א' שנאן, כרך ב, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1998, עמ' 110. על מגמות טרום-אקספרסיוניסטיות ביצירת ביאליק ראה מאמרי "הגות פואטית ופוליטית בפואמה 'בעיר ההרגה'", בתוך 'במבואי עיר ההרגה', בער ע' שביט וז' שמיר, תל-אביב 1994, עמ' 139-140.
על תשובת ביאליק למהפכנים בכלל ולשלונסקי בפרט ראה בסעיף "תשובה לצעירי המשוררים", בספרי 'שירים ופזמונות גם לילדים', תל-אביב תשמ"ז, עמ' 164-168.
על כך בהרחבה, בספרי 'מה זאת אהבה', תל-אביב תשנ"א.
על "רשימה" זו הרחבתי בספרי 'באין עלילה' (סיפורי ביאליק במעגלותיהם), תל-אביב 1998, עמ' 220-256.
ראה מאמרי "תעלומת המחזה האבוד של ביאליק", 'ידיעות אחרונות', י"א בטבת תשנ"א, 1.12.28.90.
"המסכה המבודחת ופניה הרציניים" (עיון ב"בדיחה העממית" של ביאליק "אלוף בצלות ואלוף שום"), 'סדן', א, תל-אביב תשנ"ד, עמ' 173-201.
ראה מאמרו של ג' טורי, "הדרך ל'גן עדן התחתון' רצופה רוונות טובות: מטקסט גרמני דרך דגם רוסי לטקסט עברי בשירת הילדים של ביאליק", 'מעגלי קריאה', 17, אדר תשמ"ח, עמ' 17-30.
על ההקדשות שהחליפו ביאליק ועגנון בסגנון המקאמה, סגנונו של פרק הפתיחה של "הכנסת כלה", ראה ח' באר, 'גם אהבתם גם שנאתם', תל-אביב 1992, עמ' 197-200, 216.
על חלק מפעילויותיו של ביאליק בתל-אביב, ראה ז' שביט, "'החיים הספרותיים בארץ-ישראל"', תל-אביב תשמ"ג.
ראה נאומו לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. הנאום וניתוחו כלולים במאמרי "נאומו של ח"נ ביאליק: דברי פרשנות", בתוך 'תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: שורשים והתחלות' (בער שאול כ"ץ ומיכאל הד), ירושלים תשנ"ז, עמ' 350-359.
'בערוב היום: יצירות שבו בשלהי החיים', חיבור לשם קבלת התואר דוקטור בהד פרופ' צבי לוז, אוניברסיטת בר-אילן תשנ"ז.
מעניין להיווכח שקווי דמיון מצויים גם בתחילת הדרך, ולא רק בסופה: שניהם פרסמו את בכור ספריהם במאוחר, כמעט על סף שנתם השלושים (בשעה שבני-דורם כבר התגאו בכמה קובצי-שירה)
ראה הערה 1 לעיל.
כטענת א' הולצמן (במאמרו על ספרו של מירון, "בזכות המבוכה",'ידיעות אחרונות', 4.6.1999, וכטענת י' לאור, במאמרו על ספר זה, "דיוקן המבקר כאב מתאמץ", 'הארץ' (תרבות וספרות), 2.7.1999.
"שיר הקונגרס של ביאליק - בין הממסד הפוליטי לממסד הספרות", בתוך: "'בין היסטוריה לספרות"' (בער מ' אורון אוניברסיטת תל-אביב 1983, עמ' 122-131. נתפרסם גם תחת הכותרת "לפתרון חידת השיר 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם'", "'הספרות העברית ותנועת העבודה"' (בער פ' גינוסר), באר-שבע 1989, עמ' 178-223.
סיום גנוז זה כלול בספרי 'מה זאת אהבה' (הערה 3 לעיל), עמ' 157.
במאמרו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", ובים', שנה 6, גיל' א (רלג), כ"ח מרחשוון תרצ"ב (4.31.1.11) ראה גם: "חבלי שיר", ובים', שנה 6, גיל' ג (רלה), ט"ז בכסלו תרצ"ב (1.11.26.31).
'דברים שבעל-פה', כרך א, עמ' רכז, רכט, רלו.