לפתרונה של חידת שירו המוקדם של נתן אלתרמן "אתך – בלעדיך"

פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1784, 22/9/2022

חדשות בן עזר 1784א
.pdf
Download PDF • 115KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



מחקר הוא כידוע תהליך ארוך ורב-שלבּים שבמהלכו מנסה החוקר (או צוות החוקרים) להגיע ככל הניתן לחקר האמת באמצעות מיטב כלי המחקר הדיסציפלינריים העומדים לרשותו/ם. מחקר איננו תחקיר שהוא עניין ממוקד מטרה וקצר-מועד שלפעמים אינו דורש אפילו התמחות דיסציפלינרית מוקדמת. אמנם יש שתגלית זו או אחרת נופלת לידיו של חוקר בהיסח הדעת, כמָן היורד מן השמַים, אך זוהי תופעה נדירה למדיי. בדרך-כלל נאלץ כל חוקר להקדיש עבודה ממושכת ומאומצת כדי להגיע למטרתו (ובסיומה הוא עלול לגַלות לפעמים, להוותוֹ, שהוא העלה חרס בידו וכי שנות עבודה לא מעטות התבזבזו לשווא וירדו לטמיון).


כך גם בחקר הספרות. לא תמיד מצליח החוקר להכתיר את מאמציו בהצלחה, ולפעמים גם לאחר מאמצים של שנים הוא עלול לעמוד מול שוקת שבורה. תגליות מפתיעות אינן עניין שבשגרה. כך, למשל, גילויו של טקסט לא ידוע של סופר מן השורה הראשונה הוא עניין נדיר הקורה בדרך-כלל במקרה, ולא כאשר מחליטים לצאת באופן יזום ומתוכנן "לחפש אתונות". ואף זאת, כאשר מדובר בכתב-יד פרגמנטרי או בטקסט לא חתום, לעִתים פעולת שיוכו למחַבּרוֹ (שאלת ה"אַטריבּוּציה" של הטקסט) עלולה לארוך זמן רב, לפעמים אפילו שנים. פעולה כזו מגיעה לסיומה רק לאחר שעולה בידי החוקר להוכיח את תקֵפות מִמצאיו הן לעמיתיו הן למתנגדיו הניצבים כנגדו וחולקים עליו.


הנה, בשנת 1987 התפרסמה ידיעה בעיתון ידיעות אחרונות בדבר שיר שחיבר כביכול אשר-צבי גינצברג ("אחד-העם"). התקשיתי להאמין שאחד-העם, הרציני והקפדן, אך חסר הלחלוחית (שלא פִּרסם בכתב-העת שלו השִּׁלֹחַ יותר משיר אחד בחוברת, כי חשב ש"בשעה זו" אין העם זקוק לשירים לשֵׁם "הכשרת הלבבות"), היה מסוגל לשלוח ידו במסתרים בחיבור שירים. הידיעה המוזרה הזאת נראתה בעיניי דמיונית לחלוטין. אילוּ נתקלתי, דרך משל, בידיעה אבּסוּרדית בדבר גילוים של שירים גנוזים שחיבר הרצל בעברית (קרי, בשפה שבָּהּ לא שלט כלל), הפתעתי לא הייתה פחותה בהרבה...


אף-על-פי-כן הסקרנות המחקרית גברה על הנטייה הטבעית לבטל את הידיעה מכל וכול. יצאתי אפוא לבדוק את הנתונים שהתפרסמו ולהיווכח במו-עיניי אם יש להם בסיס. את שירו של אחד-העם לא מצאתי, כמובן, אך התגלגל לידי שיר לא-חתום בשם "איגרת" – פואמה סָטירית ובה יותר ממאתיים שורות, שכל אחת מהן טבועה בחותמו הסגנוני המובהק של ביאליק.


ערכתי לטקסט העלוּם הזה "בדיקת רקמות" מדוקדקת, שממנה עלה בוודאות שרק ביאליק יכול היה לחבּרוֹ, הוא ולא משורר אחר. ואולם לא בנקל ולא במהרה הצלחתי לשכנע את שותפיי לפרויקט המהדורה האקדמית של שירי ביאליק ששיר נסתר זה הוא אכן פרי-קולמוסו של "המשורר הלאומי". עמיתי ושותפי לעריכה, פרופ' עוזי שביט, למשל, השתכנע ששיוכו של שיר זה לביאליק הוא שיוך ודאי ללא-עוררין, רק לאחר שמצא מצא בשיר סממנים פרוזודיים ספציפיים האופייניים לביאליק, ולא למשורר אחד זולתו (סימנים כאלה כמוהם כטביעת אצבע). כיום הפואמה הזאת, שהסתתרה כל השנים בין דפי "לוח אחיאסף", כלולה כמובן במהדורה האקדמית של כל שירי ביאליק, ועל כך כתבתי במפורט בספרי ח"ן הנסתר: תעלומות מארכיון ביאליק (2016).


מה ערכּהּ של פואמה סָטירית זו, שנמצאה לי בהיסח הדעת, בעת שחיפשתי כאמור מִמצא אחר? הגם שמדובר ביצירה קומית וקריקטורית, ולא בפואמה לירית מופלאה כמו "הברֵכה", למשל, יש לה לדעתי חשיבות רב-ערכית וכלל לא מבוטלת. בכוחה להאיר ולהבהיר את אחד הצמתים החשובים במהלך יצירתו של ביאליק הצעיר. היא מציגה מזוויות רבות ומגוּונות את כתיבתו הכמו-עממית המוקדמת ואת השקפתו הפוליטית האמבִּיוולנטית בשנות מִפנה המאה העשרים – בעת כינוסם של הקונגרסים הציוניים הראשונים.


מדובר במונולוג ארוך הנישא בפיו של איש זקֵן, שכבר לא ייתן מִחֵילו למפעל התחייה הציוני. את דמותו של איש זקֵן זה, בן גילם של "חובבי ציון" מן הנוסח הישָׁן, ואת דבריו המגוחכים, מלאי השיבושים, העלה כאן ביאליק בחרט אמן ובאירוניה חדה כתער, בסגנון המזכיר את סיפוריו ההוּמוֹריסטיים של שלום עליכם, אך במתכונת של מונולוג דרמטי שקול ומחורז. עליבותו של הזקֵן נועדה לשכנע את קהל הקוראים ש"לא זה הדרך!", כמאמר אחד-העם. נרמז שזקֵן זה ובני משפחתו יישארו כנראה בגולה ו"יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל־צְרֹרוֹתָם", כמתואר בשירו של ביאליק "מֵתי מִדבּר האחרונים". למעשה, פואמה סָטירית זו, שכותרתה "איגרת", היא יצירה חתרנית-פוליטית, שנועדה להצדיק את דברי אחד-העם ולסייע לו לנצח את מתחרהו במרוץ על הנהגת התנועה הציונית.


מאז ועד היום נמצאו לי כמה וכמה טקסטים נסתרים ועלומים, ובעניין זה עליי להודות ולהתוודות: לא פעם – כשנתגלגלה לידיי יצירה לא ידועה של ביאליק או של אלתרמן, שהסתתרה בגיליון ישן של כתב-עת נידח, או אפילו פרגמנט של יצירה שנחבא בין דפי הארכיון, הרגשתי תחושת סיפוק כאילו נטלתי חלק ב"פדיון שבויים" – כאילו החזרתי בן אובד לבית אבא-אימא. לא פחות.

*

באחד הגיליונות האחרונים של חדשות בן עזר (אגב עיסוק בשירה של קדיה מולודובסקה בתרגומו של אלתרמן) סיפרתי על גילוי מסוג אחר שנתגלגל לידיי במקרה. הוא נולד אמנם ברגע אחד, בהבזק של רעיון, אך אישושו ו"התקבלותו" ארכו שנים אחדות. היום רבים "מגלגלים בו כבעדשים", ובדרך-כלל שוכחים לתת את המִזכֶּה (credit) על הגילוי.


במה דברים אמורים? בשנת 2002 העליתי את ההשערה שתרצה אתר תרגמה של שירהּ של סילביה פלאת'  "Poppies in October" ("פרגים באוקטובר"), ואגב מלאכת התרגום החליטה שלא להשלימו והתחילה לכתוב שיר מִשלה – את שירה האחרון "בלדה לאישה".


את הרעיון האינטואיטיבי הזה פרסמתי כהשערה במאמר שהתפרסם במאזנים.1 והנה, בשנת 2008, כשש שנים לאחר פרסומו של מאמר זה, מצאה הגב' נֹגה אלבלך, שהייתה אחראית על ארכיון תרצה אתר במרכז קיפּ לחקר הספרות, טיוטה לא גמורה בכתב-ידה של תרצה אתר ובה תרגום חלקִי של השיר "פרגים באוקטובר" מאת סילביה פלאת', שבּוֹ תיארה המשוררת הבריטית הנודעת את אחד מניסיונות ההתאבדות שלה. דבר הגילוי המפתיע שנמצא בארכיונה של תרצה אתר התפרסם בעמוד השער של עיתון הארץ!2


התברר כי תרצה אתר באמת התחילה לתרגם את שיר ההתאבדות הזה, כהשערתי, ואגב מלאכת התרגום אכן התחילה לחבּר את שירה האחרון "בלדה לאישה". הניחוש שהיה "ירייה באפלה", פגע אפוא למטרה, וקיבל מקץ שש שנים את אישושו המלא באמצעות מִמצאי הארכיון. ייתכן שטמון בממצאים שנתגלו גם קצה-חוט לפתרונה של תעלומה המרחפת מעל סופהּ הטרָגי של המשוררת הצעירה והמוכשרת. אפשר שהמילים "הִיא לֹא בְּסֵדֶר / הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב" לא היו מילים בעלמא.  

*

גילויים לא מעטים, כאלה וכגון אלה, נתגלגלו לידיי בחמישים (ויותר) שנות עיסוקי בחקר הספרות, והם בעיניי ה"זכיות" המתַגמלות אדם השולח ידו במחקר ומאירות את ימיו. בדרך כלל העיסוק המחקרי השגרתי כרוך בעבודת פרך רבה ואנטי-הֶרואית שרק את "קְצה הקרחון" שלהּ ניתן לגַלות במאמר או בספר הנכתב בסיומה. דומני שמי שאינו מסתפק בהפרחת השְׁערות בעלמא, ואינו מתעצל לגשת מפעם לפעם אל אוספים של כתבי-העת שהעלו אבק או אל הארכיון ולשלוח ידו באיתור ראָיות להנחותיו המחקריות עשוי לפגוש ברבות הימים בנתונים חדשים שיפתרו חידות ישָׁנות.


וכדאי לדעת: המחקר, כל מחקר, אף-על-פי שיש בו צד תובעני ואפור למראה, הוא לאמִתו של דבר עיסוק מרתק ומאתגר מאין כמוהו. חקר הספרות גורם לבוחרים בו כבדרך-חיים סיפוק רב. ממצאיו מאירים את חייו, הגם שיש בו למען האמת רגעים בלתי נמנעים של תִּסכול ואכזבה.


מיתרון הפרספקטיבה של יובל שנות מחקר, יש בי הכרת תודה על ההזדמנות שניתנה לי. באמצעות המחקר הייתה לי הזכות להתוודע אל כמה מהאנשים החכמים ביותר שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים (יל"ג, ביאליק, אלתרמן ועוד). השתדלתי להכיר את האישים האלה מזוויות רבות – פנים-ספרותיות וחוץ-ספרותיות כאחת, ושמחתי על כל פיסת ידע שנגלתה לי עליהם, ובמיוחד על יצירתם. הגם שהארכיונים הם מקומות סגורים ומאובקים, לא אחת מילאתי בהם את ריאותיי באוויר פסגות רענן, מה גם שכיום, חלק מהאוספים כבר ממוחשב...

*

להלן אביא לפניכם פתרון אפשרי לחידה שהעסיקה אותי במשך שנים לא מעטות, ובאופן מיוחד היא הטרידה אותי בשנתיים האחרונות, מאז הועמדה במרכזו של דיון מתוקשר. מדובר בשיר מוקדם של אלתרמן בשם "אִתך – בלעדיך" – שיר עלומים משנת תרצ"ד (1934), שהתפרסם בכתב-העת גזית שבעריכת גבריאל טלפיר.3 נביא כאן תחילה את השיר בנוסחו המוּכּר והידוע:

​אתך בלעדיך

עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדַיִךְ לִהְיוֹת הַשָּׁעוֹן גִּמְגֵּם דְּבַר מָה אֲנִי יוֹדֵעַ הוּא רָצָה לוֹמַר: אַחַת אַחַר חֲצוֹת. קָדְקֳדִי עָטוּר בְּתַלְתַּלֵּי הַלַּיִל וּבָהֵם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה, צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל, נֶאֱחָז בִּסְבַךְ מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה. פֹּה אָדְמָה מִקֶּדֶם מַחֲרֵשַׁת עַרְבַּיִם וְעַתָּה כָּאן יַעַר אֲפֵלָה נִשָּׂא. תִּינוֹקוֹת סוּמִים פּוֹרְשִׂים עַכְשָׁו כַּפַּיִם אֶל פֵּרוֹת נוֹפוֹ מִתּוֹךְ הָעֲרִיסָה.



​תְּנִינִי גַּם אֲנִי לְהִתְקַטֵּן בַּגֹּבַהּ, תְּנִינִי גַּם אֲנִי רִיסַיִם לְהָגִיף וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ... וְלָשֵׂאת אֶת שֹׁבֶל זִכְרוֹנֵךְ הַשָּׁט מִלַּיְלָה אֶל אָבִיב. מַה אִכְפַּת אִם גַּם סַכִּין "שָׁלוֹם" שׁוֹכֵחַ כְּבָר בַּגַּב תָּקַעְנוּ פַּעַם זֶה לָזֶה, עַל אֲשֶׁר עֵינִי זָנְתָה וַתִּתְפַּקֵּחַ, וּצְעִיפְךָ הַדַּק נִדְרַס וַיִּתְבַּזֶּה? הֵן כָּעֵת אַתְּ פֹּה וְלָנוּ טוֹב בְּיַחַד, אִם לֹא תַּאֲמִינִי, בּוֹאִי וְרָאִית: אֵין שְׁנִיָּה עִמִּי, רַק אַתְּ, רַק אַתְּ, וְאַךְ אַתְּ, הַשָּׁעוֹן מַרְאֶה: – אַחַת וְאֵין שֵׁנִית.

על סגנונו הווירטואוזי של שיר זה, שנאסף ביחד עם שירי הבוסר של המשורר, כתבתי בקצרה עוד בספרי הראשון על אלתרמן עוד חוזר הניגון (1989). חזרתי ועסקתי בו ביתר פירוט בשני מאמרים על שיריו המוקדמים של אלתרמן שהתפרסמו בכתב-העת עלי שיח בין השנים 1991 – 2001 ואחר-כך נכללו בשניים מספריי.4 היו אלה, אם אינני טועה, הדיונים הראשונים בשיר "אִתך – בלעדַיִך" שעלו בחקר אלתרמן.


במאמריי על שיר זה תיארתי, בין השאר, את סצנת העקֵדה הכלולה בו, את הרמזים לפרשת שמשון ודלילה, את טיבם האוקסימורוני של השורשים המנוגדים שבצירוף "מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה" עם שִׂיכּוּל האותיות שלהם. הארתי את טיבו של הצעיף כסמל הבתולין (כבמחזהו של שייקספיר "אותלו"), והצבעתי על כפל הלשון המחוכם של המילים "אחת" ו"שנייה".


עוד טענתי שהבית הראשון של שיר זה יוצר את הרושם כאילו האני-הדובר מתערסל על גופה של האהובה. אמנם נאמר בשיר "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ", אולם במקביל עשוי לעלות באופן אֶבוֹקטיבי המשפט הבלתי הגוי "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ", משפט שרק תבניתו מצויה בטקסט במוחש.


ואולם כשהעליתי לפני כשנות דור ויותר את הדברים הללו כלל לא שיערתי לאיזו "תסבוכת" הם יובילו אותי...

*

עברו כעשרים שנה מיום שהעליתי על הכתב את השערתי בדבר שורת הפתיחה של שיר זה, והנה בפוֹרוּם של אתר אלתרמן שבניהולו של דוד גוטרזון (איש הייטק ואלתרמניסט מושבע, שיזם את האתר, הקימוֹ ודואג לקיומו), התפתח ויכוח רב-משתתפים על השיר "אִתך – בלעדיך". דיון זה שנפתח ביום 10.4.2020, נסב סביב השינוי שחל בשורת הפתיחה של השיר במעבר מנוסח גזית לנוסח שפִּרסם מנחם דורמן במחברות אלתרמן (שהוא הנוסח שעמד לנגד עיניה של נורית הירש כשהלחינה את השיר ומסרה אותו לביצועו של יהורם גאון).


אחד הכותבים, עידו ששון שמו, שלח לפוֹרוּם את התגובה הבאה: "ברשותי עותק הגיליון המקורי של "גזית" שבעריכת גבריאל טלפיר משנת 1934, אשר בו התפרסם לראשונה (!) השיר 'אִתך – בלעדיך'. מעניין לראות, כי המילה השנייה בשיר, מודפסת 'ערסל' כלומר 'על ערסל גופך', ולא כפי שמופיע בכל המקומות האחרים, כולל המולחנים 'עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ'".5


דוד גוטרזון הודה אמנם בתשובתו ש"היחידה שהתייחסה למילה 'ערסל' היא פרופ' זיוה שמיר", אך החליט לִפנות לשניים ממיודעיו שאותם הִכּיר הֶכֵּרות אישית מוקדמת – דן מירון ודן לאור – כדי שיחַווּ את דעתם על הסיבות והנסיבות של חילופי הנוסח. גם אני קיבלתי מדוד גוטרזן שאילתה בנושא, אך לא לפני שנתקבלו בפוֹרוּם מכתבי קוראים שביקשוהו לִפנות אליי, אף האיצו בו לעשות כן.6


שני הנשאלים, מירון ולאור, מחבּריהן של ספרי ביוגרפיה על נתן אלתרמן, טענו כאיש אחד שהם מעדיפים את נוסח גזית, ושניהם – כנראה מבלי שנועצו איש ברעהו – בחרו להטיל על דורמן את מלאכת תיקונו של הנוסח המקורי – תיקון ששינה לחלוטין את טיבו של השיר. מירון טען בתשובתו שנוסח גזית תוקן במאוחר בשל אי-הבנת הסיטואציה המתוארת בשיר (ברור שאת האשמה בדבר תיקונו היזום של הטקסט תלה בדורמן, הגם שלא הזכיר את שמו במפורש, שהרי דורמן היה היחיד שאסף את השירים המוקדמים הללו והביאם לדפוס). מתברר שדן מירון, הנוקט בדרך-כלל עֶמדה של "עַד שַׁקַּמְתִּי", התקשה לומר את המילה "טעיתי" בגוף ראשון יחיד, ובחר לומר "כולנו שגינו" (בדומה לנשיא אפרים קציר שאמר כזכור "כולנו טעינו" כדי להגן על חבריו המדינאים אחרי מלחמת יום הכיפורים). מעניין לדעת את מי בדיוק כָּלל מירון במילה "כולנו"? שמא דיבר על עצמו, אך נקט לשון pluralis majestatis, בסגנון המונרכי שהיה מקובל לפני המהפכה הצרפתית?


ודן לאור, שמעולם לא גילה נטייה לעסוק בניתוחם של טקסטים ספרותיים, סטה לפתע מן הדרך הסלולה שבָּהּ בחר ללכת לבטַח כל השנים (דרך המבוססת בעיקרהּ על איסוף נתונים ביוגרפיים ועל סידורם הכרונולוגי), וצִיין בלשון בוטחת שנוסח גזית "הוא הנכון גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה תוכנית". כן טען לאור שמנחם דורמן שינה כנראה את הנוסח מתוך פּוּריטניוּת (או שנוסח כתב-העת גזית נראה לו שגוי).


קראתי את דבריהם של השניים, ונדהמתי מן הביטחון המוחלט שבּוֹ נוסחו תשובותיהם חסרות-השחר. ידעתי בוודאות שטעות גמורה בידם כי דורמן הדייקן וההגון מעולם לא היה מתקן שורה (או אפילו מילה אחת) בטקסט של אלתרמן. דורמן השתייך לאסכולה אחרת בתחומי הטקסטולוגיה מזו שהִנחתה את עורכי העיזבון של יעקב שבתאי, למשל, בעת שתיקנו את דברי הסופר והשלימו את כתבי-היד הלא גמורים שלו לפי טעמם האישי ולפי הבנתם.


דורמן, בניגוד לעורכים האוהבים להטביע את חותמם על דבריו של סופר גדול בתקווה שכך יגיע אליהם ויגיהּ עליהם שמץ מאור גדוּלתו, נהג בשירי אלתרמן בזהירות ובענווה, כבטקסטים "קנוניים" שאסור לעורכם להטיל בהם אפילו שינוי קל שבקלים. גם במקומות שבהם זיהה לפעמים טעות, הוא נהג לכתוב בשולי השיר ש"כך במקור" (ראו, למשל, בשיר המוקדם "יתד" שנדפס בכרך השני של מחברות אלתרמן).


כל בר-דעת יבין שאדם כמוהו, שהקפיד בכל פסיק ובכל יתד, לא היה משַׁנה ביודעין שורה שלמה של אלתרמן, ולא היה מטיל בה על דעת עצמו שני שינויים כה משמעותיים המרחיקים את השיר לגמרי מן הגירסה הראשונה שלה. גם לוּ השתכנע דורמן שראוי לתקן מילה זו או אחרת ברור שהוא לא היה עושה כן מבלי שיצהיר על כך גלויות ומפורשות בהערת שוליים.

*

בינתיים קיבלו קוראי "אתר נתן אלתרמן" את הרושם הכוזב שדורמן תיקן כביכול את אלתרמן, ושאני לא עניתי על המשאל של דוד גוטרזון ולא הגבתי על השאילתה ששיגר אליי. וכך, במקום שאקבל מחמאות על ששמעתי ב"אוזן השלישית" שלי את הטקסט המקורי שנמחק )"האוזן השלישית" הוא מושג שטבע הפסיכו-אנליסט תאודור רייק, מתלמידיו הראשונים של פרויד, לתיאור שמיעתם של דברים שלכאורה לא נאמרו בפועַל), קיבלתי ביחד עם מנחם דורמן, צרור של האשמות חסרות של צידוק.


דורמן הואשם כאמור בהכנסת שינויים משלו בשירו של אלתרמן מתוך אי-הבנה או מתוך פּוּריטניוּת. עליי נאמר שלמעשה ראיתי את נוסח גזית אך שכחתי שראיתיו, כשם שנעמי שמר שמעה את המנגינה של "ירושלים של זהב", אך שכחה לגמרי את המקור הבַּסקי שאותו שמעה בעבר, בזמן מן הזמנים.


היחיד ששיבח את השערתי האינטואיטיבית היה חוקר יצירת אלתרמן פרופ' אברהם בלבן, שהקדיש לנושא את אחת הפינות בטור הקבוע שלו בעיתון הארץ – "רשימות תל-אביביות". ביום 30 באפריל 2020 כתב בלבן בפינה זו מאמר קצר בשם "על ערסל גופך גופי מתגעגע", ובו העיר: "הבוקר לא מפסיק לספק לי הפתעות. אני בודק מה כתבה על 'אתך בלעדייך' זיוה שמיר בספרה 'הֵלך ומלך' [...] ומוצא כי שמיר חשה שהשורה 'עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ' מעלה באופן סוגסטיבי את השורה "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ' (עמ' 237), שרק עכשיו [...] מתבררת כשורתו המקורית של השיר. זאת בהחלט הזדמנות לתת מחמאה לקולגה".

*

לא הלכתי לבדוק את השיר בכתב-העת גזית כי מנחם דורמן ידוע היה לכולם בתורת עורך קפדן ואחראי שאין שני לו. כולם ידעו שאת יצירות אלתרמן שהביא לדפוס (ולא רק את השירים המוקדמים שהדפיס בכרך ב' של מחברות אלתרמן) פִּרסם העורך-החוקר כדיוּקָן. בעבודתו הוא התחשב בכל תג ותו, וניסה בכל מאודו להביא את יצירת אלתרמן ככתבהּ, ללא רבב. כיום יש חטיבות יצירה שלמות של יצירת אלתרמן, כגון שני הכרכים של פזמוניו ושירי הזֶמר שלו, המוּכּרות לנו ברובָּן רק באמצעות האלתרמניה שהפיק דורמן בעריכתו.


ידעתי, כמו אחדים מעמיתיי וידידיי העוסקים בחקר אלתרמן, ששני הביוגרפים הנ"ל "קראו ליום לילה". שניהם הן שאבו את עיקר החומרים לפרקי הביוגרפיה שלהם על ראשיתו של אלתרמן היישֵׁר מן הנתונים שאסף דורמן בדי-עמל למען ספרו אל לב הזֶמר (שנתפרסם גם במהדורה נרחבת בשם פרקי ביוגרפיה בהשתתפותה של הפרופ' דבורה גילולה). שניהם הכירו היטב ומקרוב את טיב עבודתו האחראית והמדוקדקת של דורמן, שעליה הסתמכו בלי סוף. בהאשמתו בתיקון הניסוח האלתרמני הם הציגו שלא כדין את דמותו באור מפוקפק, אך דורמן הלך לעולמו בשנת 1993, ומי יריב את ריבו? שמא ביקשו השניים להאדיר את חיבוריהם הביוגרפיים אגב זלזול בערכו של הביוגרף שחרש את התלם הראשון בשדה הביוגרפיה של אלתרמן, ומעולם לא זכה ביבוליו מן ההפקר?!

*

ניסיתי לחזור שנות דור לאחור ולהבין איך התעורר בי הרעיון האינטואיטיבי שמאחורי השורה "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ" מסתתרת השורה "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ". עבר זמן רב, אך גם כיום, ממרחק השנים, עולות בדעתי סיבות אחדות שמעניקות בדיעבד לרעיון הזה הנמקה.


  • ראשית, השימוש בצירוף "מתגעגע על" נראֶה לכל הדעות גלותי, עילג ושגוי. הוא אינו מתאים לאלתרמן שבשנת 1934 כבר היה קשור מזה כעשרים שנה להוויה הארץ-ישראלית, התאקלם בה ודיבר בעברית "צברית" (שבָּהּ נהוג להשתמש בצירוף הנכון: "מתגעגע אל", ולחלופין, "להתגעגע ל-"). הצירוף "מתנענע על", לעומת זאת, נשמע צירוף תקני וקָביל המתאים בהחלט לסגנונו של אלתרמן.

  • שנית, בהמשך השיר נכתב "וְעַתָּה כָּאן יַעַר אֲפֵלָה נִשָּׂא. / תִּינוֹקוֹת סוּמִים פּוֹרְשִׂים עַכְשָׁו כַּפַּיִם / אֶל פֵּרוֹת נוֹפוֹ מִתּוֹך הָעֲרִיסָה". המילים 'עריסה' ו'ערסל' (וכן 'ערישה' ו'ערש') הן לאמִתו של דבר אותה מילה עצמה, והבידול בין 'עריסה' ל'ערסל' נקבע במהלך התפתחותה של העברית המדוברת. למעשה, המילה הארמית 'ערסל' אינה אלא צורה אחרת לעֶרֶשׂ או לערישׂה (כמו כרמל = כרם + ל'). למעשה, השיר מתאר מתחילתו ועד סופו סצנה המתרחשת כולה במיטה, ולא בנופים המיוערים המשמשים בו מטפורה לסבך של סערת הנפש המתחוללת בלב הדובר.

  • ואף זאת, בשיר זה משנת 1934 ניתן לראות את "הסנונית המבשרת" של שירים שנאספו בקובץ הביכורים של אלתרמן כוכבים בחוץ (1938) – שירים שבּהם נכללו מוטיבים דומים לאלה שבשיר המוקדם.7 בנקודה זו אני מסכימה עם דברים אחדים שהעלו אקי להב, אחיינו של המשורר, ורופא-העיניים האלתרמניסט ד"ר יוסף גלובינסקי שהשתתפו בוויכוח שהתפתח בפורום הנ"ל. בכוכבים בחוץ יש שירים אחדים המתארים תנודת נדנדה, ואחד מפירושיה ההיסטוריים של המילה 'ערסל' הוא 'נדנדה'.8

  • תמונתו הקונקרטית של ערסל גופה של האהובה, ובעקבותיה ההודעה הסותרת שלפיה נמצא האוהב לבדו, יוצרת סיטואציה אוקסימורונית האופיינית לאלתרמן (בתמונת הערפל שבפתח השיר בנוּסחו המוּכּר אין סתירה של יסודות מנוגדים כאלה). אמנם התמונה האבּסטרקטית שבשורת הפתיחה – געגועים לצִלהּ הערפִלי של האהובה – מעניינת, מסתורית ופיוטית יותר מן התמונה הקונקרטית של הערסל. אף-על-פי-כן, גם לבת-הקול שלה יש חן אלתרמני בלתי מבוטל. משאלתו של הדובר להתנדנד על אהובתו כעל ערסל אך להיות לבד ("טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדַיִךְ לִהְיוֹת") מתלכדת עם משאלות דומות בשירי כוכבים בחוץ, שבהן מבקש הדובר להישאר לבדו, בלי אהובתו, כגון בשורות: "אַתְּ זָרָה, אַתְּ זָרָה. אַל תָּבוֹאִי עַכְשָׁו [...] אַל תָּבוֹאִי עַכְשָׁו. יֶלֶד מֵת בְּחֵיקִי" ("יין של סתו").

*

אף-על-פי-כן, נאלצתי להודות ביני לביני כי החידה הבלתי פתורה לגבי השינוי שחל בפתיחת השיר נותרה בעינה, ללא הסבר מניח את הדעת. לחבריי בחקר אלתרמן ולי היה ברור בוודאות שפתרון התעלומה מצוי במקום נסתר כלשהו, שהרי דורמן לא "הִמציא" את הנוסח שפורסם במחברות אלתרמן ולא בדה אותו מלִבּוֹ.


החלטתי לצאת למסע ארכיונים ולנסות לגלות קצה חוט לפתרון התעלומה. לפנינו עניין שולי כביכול בעיני "זר לא יבין זאת", שהרי מדובר בסך-הכול בשורה אחת המשולבת בשיר עלומים שנגנז (והוצא במקרה מן הגניזה והתפרסם). אף-על-פי-כן טמונים בשורה האחת הזאת עניינים עקרוניים אחדים. לפנינו, למשל, שורה שבָּה מתוארת פעולה שלא אירעה במציאוּת הרֶפֶרֶנציאלית התלת-ממדית המדוּוחת בלשון מוחשית וקונקרטית, והיא פותחת פתח להבנת שורות רבות ביצירותיו ה"קנוניות" של אלתרמן, שהן מפסגותיה של השירה העברית.


המסע התארך מעל למצופה, והגיע לסמטה ללא-מוצָא. לא יכולתי לדעת אם אגיע יום אחד אל ראָיה כלשהי שתפזר את הערפל ותפתור את החידה. ביקור במכון "גנזים", למשל, לא הצדיק את המאמצים שהוקדשו לו. אמנם מנהלת המכון, הגב' אדיבה גפן, העמידה לרשותי באדיבותה את כל התיקים הקשורים בגבריאל טלפיר ובכתב-העת גזית, אך לא נמצא בהם דבר. שעות רבות של עבודה מאומצת הסתיימו בתוצאה מתסכלת ועלו בתוהו.


בינתיים התחילה להשתולל בארץ מגפת הקורונה, חלק מהארכיונים נסגרו, והחיפוש שביקשתי לערוך בהם הלך והתמהמה, הלך ונשתכח. גם חומו של הוויכוח הלך והצטנן בינתיים. ואולם, באותה עת התחלתי לפרסם בקביעות בעיתון "חדשות בן עזר" ובאתר האישי שלי https://www.zivashamir.com/ סִדרת מאמרים על פזמוני אלתרמן, וכשהגיע שעתם של מאמרים אלה להישלח לעורך הלשון יצחק רפפורט לשֵׁם האחדה, חזרה ונתגלגלה לפִתחי שאלת שורות הפתיחה של השיר "אִתך – בלעדיך" (שיר שהפך כידוע תודות ללחן של נורית הירש ולביצועו של יהורם גאון לשיר מושר אהוב ופופולרי).


החלטתי אפוא לנסוע לארכיון דורמן ב"יד טבנקין" שברמת אֶפעל, בתקווה שהפעם יימצא לי קצה חוט לפתרון החידה. בארכיון דורמן לא מצאתי דבר הקשור בשיר "אִתך – בלעדיך" (לחלופין, מצאתי בו מבחר של הערות הערכה עוקצניות על טיבן של הנפשות הפועלות בחקר אלתרמן). בכל כתביו של דורמן על אלתרמן ובכל החומרים השמורים בארכיונו אין על עניין השיר "אִתך – בלעדיך" אפילו מילה אחת.


מסע הארכיונים התארך, והנחיל אכזבה על גבי אכזבה. ואולם בסופו של דבר מפירורי מידע שהגיעו אליי, תודות לעצותיהן ועזרתן של הספרנית והעורכת הגב' סוניה רוזנברג, יד ימינה של פרופ' דבורה גילולה, ושל הגב' נגה אלבלך, העומדת כיום בראש הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים (ותודות לסיועם של חוקרי הספרות ד"ר אילן ברקוביץ וד"ר חן אדלסבורג), הגעתי לחומר שאסף החוקר והעורך מנחם דורמן לקראת פרסום הכרך השני של מחברות אלתרמן. בין צילומיהם של כל השירים המוקדמים, שאת חלקם אסף דורמן בארכיון שלונסקי ואת חלקם בארכיונים אחרים, נמצא גם צילומו של השיר "אִתך – בלעדיך" בנוסח גזית, ובו טמון המפתח לפתרון החידה.

*

פתרון החידה מאכזב במקצת. מכל מקום, אין מדובר כאן לצערי בפתרון מפתיע או דֶפִיניטיבי, כמקוּוה, שמסיר את כל הערפל מן התמונה. ניתן להתרשם מן הצילום שתייק דורמן בתיקיו שאותיות העופרת של הדפוס שבּוֹ הודפס כתב-העת גזית היו שבורות ואין בהן בידול של ממש בין האותיות נו"ן וגימ"ל. העריכה והניקוד במערכת גזית נעשו אף הם באופן רשלני ביותר. המילה 'מִלַּיְלָה' נוקדה בטעויות אחדות ('מִלַיְלַּה'); המילה 'בלעדיך' נוקדה 'בִּלְעָדֵךְ' , המילה 'כָּאן' נוקדה בפתח, המילה 'שְׁנִיָּה' נוקדה ללא דגש ביו"ד, וכל סימני הצירה שבניקוד השיר נראים כסימני פתח.


כאמור, אין בהדפסה בידול ממשי בין האותיות נו"ן וגימ"ל (את המילה "גמגם" אפשר בנקל לקרוא "נמנם", ואת המילה "מגיף" אפשר לקרוא בנקל "מניף"). דורמן בהחלט יכול היה לשער שלפניו מונחת השורה "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ", כפי ששיער בטעות. הניקוד הגרוע מעיד שמערכת גזית לא עשתה את מלאכתה כראוי, ושׂמה מכשול בפני עיוור. ייתכן שבצוֹק העִתים לא הצליח העורך גבריאל טלפיר לשלם לאנשי מקצוע ראויים ולהגיע לתוצאה טובה יותר.


שמא התכוון אלתרמן לכתוב "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ", ודווקא טלפיר הוא שהתקשה לפענח את כתב-היד המקורי של המשורר ושיבּש את נוסחו של המשורר בעת הכנת החוברת? להלכה גם תרחיש כזה אפשרי כמובן, אך במילה "מִתְנַעְנֵעַ" אין זֵכר לדגשים שאמורים להשתלב במילה "מִתְגַּעְגֵּעַ", וגם קשה כאמור לשער שאלתרמן היה משתמש בצירוף המילים "מתגעגע על" שהוא צירוף עילג ושגוי לפי המקובל בעברית הארץ-ישראלית. יתר על כן, המילה "ערסל" מנוקדת בוודאות בפתח, בעוד שהמילה "ערפל" בצוּרת הסמיכות דורשת תנועת סגול.


רוב הראָיות מצביעות על אפשרות אחת ויחידה: למרבה הצער דורמן טעה (למעשה, הוטעה) בעת פִּענוחה של השורה הראשונה של השיר עקב הדפסה לקויה, רשלנית בבית-דפוס שהשתמש באותיות עופרת שבורות ורצוצות. ברור לגמרי: הוא לא שינה דבר וחצי דבר בכוונה תחילה.


האם שורה שגויה זו, ששיבץ מנחם דורמן בטעות בנוסח המוּכּר של השיר, נחותה מן הבחינה המוזיקלית מהשורה "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ" כהשערתו של דן לאור? לאו דווקא. בשורה השגויה – "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ" – נוצר מצלול ממקד (sound cluster) מרשים שבּוֹ הצליל [F] מופיע שלוש פעמים ברציפות (במילים 'ערפל', 'גופך', 'גופי'). הצליל [F] מופיע גם פעמים רבות לאורך השיר, וביחד עם הצליל האָלוֹפוֹני שלו [V] מתארגנת בשיר מֶלוֹדיה נעימה ו"רשת" צלילים עשירה (והַשווּ למילות הגֶמינציוֹ שבצירוף "גּוּפָתִי, גּוּפָתִי" שבשיר "סתו עתיק", משירי כוכבים בחוץ).


כך או אחרת, השורה הראשונה של השיר, המשובצת בביצועו הווֹקלי והמתוזמר של יהורם גאון, בנויה למרבה האכזבה על פִּענוח שגוי, ואי אפשר לראות בה שורה אלתרמנית מקורית ואותנטית, אלא אם כן יתגלה יום אחד כתב-יד של אלתרמן שיוכיח אחרת. דומה שלא במקרה קיבל אלתרמן מכתב נזיפה משלונסקי על ששלח משיריו ל"אכסניות מפוקפקות".9 שירו של אלתרמן אכן נדפס בגזית ברשלנות ראויה לגינוי, ורשלנות זו של גבריאל טלפיר היא שהכשילה את מנחם דורמן בפענוחה של השורה הראשונה. למרבה הצער, כך תיחרת שורה זו בזיכרון הקולקטיבי שלנו, שכּן קשה להניח שהפזמון יוקלט מחדש.


לסיכום, מותר כמדומה לקבוע שחידת השיר המוקדם "אִתך – בלעדיך" הגיעה לפי שעה לפתרונה, אלא אם כן יימצא כתב-יד המצביע על אפשרות אחרת. סביר להניח שכתב-יד כזה לא יימצא, כי אלתרמן לא שמר על כתבי-היד שלו אלא השליכם לפח המערכת לאחר שנדפסו. היה זה מנחם דורמן, רעהו של המשורר ונוצֵר מורשתו, שהצליח להציל כתבי-יד אחדים ששרדו במערכת עיתון הארץ או במערכת עיתון דבר.


החידה הגיעה אפוא לפתרונה, אך אגב גילויה מתברר שהאַשמות שטָפלו במנחם דורמן ובי היו אשמות שווא שמוטב היה להן שלא הועלו בדפוס. ברי, דורמן לא היה משכתב את אלתרמן, והאשמה בטעות שאירעה מוטלת בעיקר על מערכת כתב-העת גזית שביצעה את עבודתה באופן לא מקצועי. ייתכן שמקצת האשמה מוטלת במקרה זה גם על אלתרמן גופא – על הצעיר הביישן והלא-מנוסה, שלא העז ככל הנראה לדרוש מגבריאל טלפיר הדפסה חוזרת של שירו, אף לא דרש ממנו הודעה של תיקון-טעות (ואף-על-פ-כן המשיך לשלוח לטלפיר שירים, שהרי אחרי "אִתך – בלעדייך" התפרסמו בגזית שבעה שירים נוספים פרי-עטו של אלתרמן).


בעקבות טעותו של דורמן בפענוח שורת הפתיחה של השיר הבנתי שבמחקר אין קיצורי דרך אפילו החוקר עומד לכאורה על קרקע בטוחה. במילים אחרות, אסור היה לי להסתמך על פִּענוח של זולתי, הגם שמדובר בחוקר אחראי שישב שבעה נקיים על כל תג ותו. הייתי צריכה לִפנות לנוסח גזית ולנסות לפענח את השיר בעצמי, בלי כל תיווּך.


אילו עשיתי כן, ייתכן שכל הוויכוח בפורום סביב שירו של אלתרמן היה נמנע, ואף היו נחסכות כל אותן שעות ארוכות שביליתי לשווא בארכיונים בניסיון לפתור את תעלומת הכפילות של שורת הפתיחה של השיר. איש אינו מחוסן מפני טעויות, אך העתקתה של שגיאה היא עניין מביך, כמובן, וחוקר המכבד את מלאכתו צריך להודות בה ולהתנצל עליה.10


חרף האכזבה, שמחתי כמובן להיווכח שהשערתי האינטואיטיבית בדבר טיבהּ האמִתי של השורה הראשונה של השיר "אִתך – בלעדיך" קלעה למטרה בדיוק נמרץ. רק ביום 12.9.22 ראיתי בעזרתה של ד"ר חן אדלסבורג את גיליון גזית ובו הדפסתו הראשונה של השיר, ויכולתי להיווכח בפעם הראשונה שהניחוש שנערך לפני שלושים שנה קלע במדויק לאמת הטקסטואלית המקורית בשיר שכָּתב אלתרמן הצעיר בשנת 1934, כשהיה בן עשרים וארבע.


אמנם על פגיעה מוצלחת במטרה אין מקבלים בימינו זר פרחים אפילו. הייתי מסתפקת במכתב התנצלות מפי אלה שהשמיעו בעניין זה את אשמות השווא הנ"ל, אלמלא ידעתי שהאישים הללו לא יואילו לעולם להודות כראוי בטעותם ולהתנצל עליה.


הערות:

  1. "אפילו ענני אוקטובר" – שירי פרֵדה מן החיים: תרצה אתר בעקבות סילביה פלאת'" (מאזנים, גיל' 76, 2002, עמ' 35 – 39). המאמר במלואו מצוי באתר האישי שלי https://www.zivashamir.com/ בקטגוריה "אתר, תרצה".

  2. ראו: נגה אלבלך "פרגים וחבצלות להלוויה שלי", הארץ מיום 12.6.2008.

  3. התפרסם בכתב-העת גזית (בעריכת גבריאל טלפיר), כרך ב, חוברת א, תרצ"ד, עמ' 33. נדפס שוב במחברות אלתרמן, בעריכת מנחם דורמן ואחרים, כרך ב, תשל"ט, עמ' 143 – 144, ושוב בספר נתן אלתרמן, שירים 1931 – 1935, תל-אביב תשמ"ד עמ' 143 – 144.

  4. ראו מאמרי "איתך – בלעדייך" (על שני שירי עלומים גנוזים של נתן אלתרמן), שפורסם בכתב-העת עלי שיח, גיל' 29 – 30 (1991) ומאמרי "הוא ארמון, הוא אריה, הוא המלך ליר", עלי שיח, גיל' 46 (2001). ניתוח השיר נכלל לימים בספרי המיית ים: שירת האהבה האירופית והספרות העברית, תל אביב 2008, עמ' 85 – 106, וכן בספרי הלך ומלך: אלתרמן – בוהמיאן ומשורר לאומי, תל-אביב 2010, עמ' 257 – 280.

  5. http://www.alterman.org.il/%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%95%D7%AA%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9D/tabid/61/aff/1/aft/368/afv/topic/Default.aspx

  6. מנהל אתר אלתרמן, דוד גוטרזון, עשה כן במאוחר, לאחר שכָּתב בטעות בפורום שהוא פנה אליי ולא עניתי על פנייתו. במכתב בדוא"ל מיום 15.4.2020 הודה דוד גוטרזון כי התכוון לשלוח אליי את השאילתה, אך שכח לעשות כן.

  7. כפי שניתן להתרשם מן הקונקורדנציה לשירים משכבר של נתן אלתרמן שהתקינו יעקב בן-טולילה ואהרן קומם, אוניברסיטת הנגב, באר-שבע 1998.

  8. ראו בספרי אבני ח"ן: מאוצרות לשונו של ביאליק, תל-אביב 2021, עמ' 57 – 61.

  9. מנחם דורמן, נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה, תל-אביב 1991, עמ' 73.

  10. כגון אחד העוסקים באלתרמן שהעתיק ממני טעות (בלי להזכיר את שמי) לאחר שכּתבתי בספרי הֵלך ומלך (2010) שאלתרמן העניק לבִתו את השם "תרצה" כשמה של ירושלים (בעוד ש"תִּרְצָה" ו"ירוּשָׁלַיִם" הן בירות ישראל ויהוּדָה, כמובן, ולא עיר אחת). האלתרמניסט הזה העתיק גם מחוקרים אחרים שגיאות לא מעטות, ומאחר שלא גילה נדיבות במתן מִזכּים (credits) ולא חשף את המקורות שמֵהם שאב את נתוניו, הוא גם לא יוכל לעולם להתכחש לטעויותיו ולהאשים בהן את זולתו. כל השגיאות שהעתיק מאחרים הן מעתה חלק בלתי-נפרד מרכושו הפרטי והאחריות עליהן חלה עליו ועל ספרו.