איתך - בלעדייך

עודכן: 8 באוק׳ 2021

על שני שירי עלומים גנוזים של נתן אלתרמן

פורסם: עלי שיח (29-30) , 1991


משחר ילדותו כתב נתן אלתרמן שירים ליריים קצרים בעלי חזות רומנטית, שירים אמוטיביים על טבע ואהבה, ביניהם אף שיר אחד על נדודי ההלך במרחבי תבל, שניתן לראות בו ניצן של בוסר, המבשר מרחוק ובטרם עת את שירי ההלך והדרך של 'כוכבים בחוץ' (1938). אולם, לאמתו של דבר, רק לאחר יציאתו ללימודים בצרפת ב-1929 החלהיבתו להתפתח משלבי הבוסר שלה ולהשתזר בזר פרחי הרוע הסימבוליסטיים, האופייניים למודרנה התל-אביבית מאסכולת שלונסקי. בשנה זו היה נתן אלתרמן עלם כבן 19, שזה אך השלים את חוק לימודיו בגימנסיה "הרצליה". כיוון שעלה עם משפחתו לארץ-ישראל ב-1925 באמצע שנת הלימודים, שיבץ אותו מנהל הגימנסיה בין צעירים ממנו בגיל, מה שגרם כמובן לדחיית-מה של גמר לימודיו. הנער הכישרוני, שנתגלו בו תכונות של אמן ושל איש-מדע כאחד, השתלב - אם מרצון אם מאונס - במגמה הספרותית ולא במגמה הריאלית. בתום הלימודים, מכל מקום, הכריע הכיוון ה"רציני" והמעשי, וסמוך לגמר הבחינות, החל אלתרמן הצעיר בהכנות לקראת נסיעתו לצרפת לשם לימודי האגרונומיה. לכאורה, ויתר לזמן-מה על תאוות האמנות, שפיעמה בו מילדות.(1)


באמצע שנות העשרים הפכה העיר תל-אביב למרכז ספרותי תוסס, ונתבסס בה ממסד תרבותי ער ופעיל.(2 לאחר עלייתם של ביאליק ושל רבים מסופרי המרכז הספרותי הארעי שבברלין לתל-אביב ב-1924, ובמיוחד לאחר הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים ב-1925 לא נותר עוד ספק שהספרות העברית וחקר "חכמת ישראל" מקומם בארץ, ולא במרכזים המתפוררים שבתפוצות הגולה. חיי התרבות והבידור ב"תל-אביב הקטנה" - שגילה היה אז כגילו של נתן אלתרמן לערך - היו נתונים אז בתנופת תזזית, שאין לה אח ורע בכל העשורים שחלפו מאז: משוררי המודרנה הצעירים פרסמו בה קבצי שירה צנומים וחוללו בבתי-הקפה שלה שערוריות חדשות לבקרים בחסותם של דיזנגוף וביאליק נפתחו בה תערוכות רבות של ציירים ארצישראליים צעירים באותה חסות עצמה הפליגו לדרכן ההופעות הראשונות של קבוצת "הבימה" בארץ, ולכל אחת מהצגות-הבכורה שלה נתלוותה הרצאה מאלפת של "המשורר הלאומי". ב"אהל שם" וב"בית העם" נערכו ערבי-הרצאות בכל תחומי העיון והמדע, בני-הנעורים נהרו אל בתי-הראינוע ואפילו בית-אופרה היה בה בתל-אביב. דווקא בשעה זו של פעילות תרבותית פורמטיבית נקרע אלתרמן הצעיר לשנתיים ממרכזי העשייה שבארץ לעיר ננסי, הרחוקה מכל תסיסה תרבותית, וביו מאותן השנים מעידים על צער עמוק ועל תחושה של נתק.


הוא החל לשגר ארצה ממקום לימודיו שירים לעיתון 'הארץ' וכתבי-העת של המודרנה - כתובים' ו'גזית'. היו אלה שירים בנוסח המודרני, המקובל בבית-מדרשו של שלונסקי - נוסח שערך מיזוג מקורי של מאפיינים תימטיים וסגנוניים מן הסימבוליזם הצרפתי-רוסי ומן הפוטוריזם של מיאקובסקי ופסטרנק. בשלב זה עדיין נהג אלתרמן לשבץ בשיריו חידושי מלים לרוב, ונקט שימושי לשון נדירים ועמומים, שנבחרו לתפארת הצליל והחרוז ולשם יצירתה של אווירה מעורפלת. אחדים משירים אלה תיארו עיר דקדנטית מן הזמן החדש, פריז בעיקר, השקועה בביבים ובמ"ט שערי טומאה, בנוסח כרכיאל של שלונסקי ושירתם האורבנית של בריוסוב ושל ורהארן. בשלב זה, נהג אלתרמן לשבור את שיריו בדגם המדרגות, לחרוז חריזה נמרצת ודיסוננטית ולהרבות בסממנים אקסטרווגנטיים הלקוחים כאילו היישר מן הטכניקות המילוליות הנועזות, שעליהן המליצו המניפסטים המודרניסטיים.(3)


מתקופת לימודיו בצרפת שרדה בארכיונו של הסופר מחברת שירים - 'שירי פריז' - שירי עלומים, שאלתרמןבם בפריז ובננסי, בעיקר בין השנים 1930-1931, ושרק אחדים משיריה זכו להידפס.(4 למעשה, עד כה נתפרסמו מתוך מחברת זו רק אותם שירים מעטים, רבי-טורים בדרך-כלל, שאלתרמן הצעיר עיבדם, שכללם ושלחם לעיתונות הארץ-ישראלית. רוב השירים הללו לא ראו אור, כי מרובה בהם הבוסר על הגומל. אך חרף אי בשלותם, כלולות בהם עדויות מעניינות ביותר על התגבשותו הפואטית של המשורר הצעיר.


כך, למשל, ניתן ללמוד משירי העלומים האלה על תהליך הינתקותו של אלתרמן מסממנים אוטוביוגרפיים גלויים, ששימשוהו תכופות בשירה המוקדמת וסולקו מן השירה ה"קאנונית". ב"שירי פריז" עדיין מרובים הסממנים האישיים והאוטוביוגרפיים הגלויים לעין. המחברת פותחת בשני שירי הקדשה סנטימנטליסטיים לבני המשפחה הקרובים (הראשון שבהם פותח במלים: "את השיר הראשון הקורע לב בפריז / לאבא ולאמא אכתוב", והשני פונה אל האם הרחוקה: "אמא שלי, יבוא יום / ואשב לצידך / על הספה המרופדת / שאצל הקיר הוורוד / ואמרתי אז: ערב אחד בפריז, / בהיותי יחידי בחדרי החשך / כליתי אליך מאוד"). על רקע השירים הללו, המנומרים בפרטי-מציאות קונקרטיים, והמהוווים בחלקם "תמונה משפחתית" מפורטת, בולטת התנזרותה מדעת של השירה המוכרת של אלתרמן, למן 'כוכבים וחוץ' ואילך, מעניינים אוטוביוגרפיים ואישיים, וזאת כחלק מתהליכי ההפשטה (האבסטרקציה והמודרניזציה, שעברו על שירתו. אולם, אפילו בשירת שלונסקי, שלימדה את השירה העברית את סוד האבסטרקט, נודע ל"אבא אמא" תפקיד נכבד, אמנם תפקיד ארכיטיפי סמלי, ולא רק ביוגרפי קונקרטי (אך ניכרו בה בכל זאת סממנים ביוגרפיים למכביר, שאינם נעדרים יסוד סנטימנטליסטי).


אלתרמן ניסה להרחיק יסודות סנטימנטליסטיים משירתו, ולימים אף נתן לדעותיו הפואטיות, שהלכו ונתגבשו, ביטוי מסאי (במאמרו 'בסוד המרכאות הכפולות' ופיוטי (בשירו 'השיר הזר', משירי 'כוכבים בחוץ'). בד בבד עם כתיבת שירים בנוסח שלונסקי, הוא החל בגישושים אחר פואטיקה אישית, מקבילה, שטביעת אצבעותיו תוכר ב ה לאלתר, שכן חשש כנראה ליהפך לאפיגון של שלונסקי. הוא סילק את ה"אני" האינדיווידואלי משירתו, הן את ה"אני" המהפכני הפוטוריסטי נוסח שלונסקי, והן את ה"אני" האקספרסיוניסטי, הרועם והמיוסר, נוסח שירת א"צ גרינברג מזה ושירת אביגדור המאירי מזה. אין צריך לומר, שלא קיבל על עצמו את ה"אני" הלירי, בנוסח האינדיווידואליזם הרומנטי של ביאליק וממשיריו. תחת זאת הוא ברא ביצירותיו "אני" בדוי למחצה, בן-דמותו של המשורר הנווד משכבר הימים, המתחטא לפני גבירתו הנשואה, תרתי משמע. נדודיו של המשורר-ההלך, שמציאות והמצאה משמשים בדמותו בערבוביה, הם ביטוי לעמדתו חסרת-המחוייבות של האמן המודרני, הגולה "המקולל", שמחויבות אחת לו: לאמנות ולכלליה.


בין שיריו הגנוזים של אלתרמן, הכלולים במחברת 'שירי פריז' שלו כלולים שני שירים, הנראים כשירים "תאומים", כדוגמת 'רק קו שמש אחד עברך' ו'הלילה ארבתי' של ביאליק. אלה שירים קצרצרים, בני שני בתים מרובעים כל אחד, הבוחנים תופעה משני צדיה ומתוך שני הלכי-רוח מנוגדים - של "לפני" ו"אחרי". בכל אחד מהם שקול הבית הראשון במשקל שונה מזה של הבית השני, להדגשת השבר והמשבר. הראשון שבהם הוא שיר-אהבה בן קצר הדומה לכאורה לשירים ליריים רומנטיים ובתר-רומנטיים מוכרים, כדוגמת 'אינך רואה דבר' של היינה או 'הלילה ארבתי' של ביאליק:


(חסר ציטוט)



אולם, ניתן להבחין בשיר הקצרצר הזה גם בכמה מניצניו של השיר המודרניסטי נוסח אלתרמן, כפי שזה עתיד היה להתגבש במרוצת שנות השלושים ולהופיע בבשלותו בקובץ שיריו הראשון 'כוכבים בחוץ'. בניגוד לשיר הרומנטי האמביוולנטי, הממזג את ההפכים והופכם למקשה אחת, לפנינו שיר דואליסטי מובהק, המציג תמונה-ראי חצויה, או שתי תמונות הפוכות ומנוגדות, שאינן מתמזגות זו עם זו. ייתכן שחלקו הראשון של השיר מתאר את האהובה במוחש, ובו נזכר הדובר ברגעי האושר שעברו עליו בקרבתה, ואילו חלקו השני מתאר מצב עגום של המתנה עד בוש (כמו בשיר המוקדם 'איתך בלעדייך', שהועלה מן ה"גניזה", והפך לפזמון מושר).(5 אפשר גם שההיפך הוא הנכון: ששני חלקי השיר מתארים מצבי תודעה היפותיטיים, ובשניהם נותרת האהובה ישות ערטילאית, שמעולם לא פקדה את חדרו של המשורר במוחש. כדי לעצב את שני מצבי-הרוח המנוגדים, בחר אלתרמן לכל בית משקל אחר: את הראשון שקל במשקל שלישוני ואת השני במשקל זוגי - בטורים ארוכים ואיטיים יותר.


האפשרות השנייה עשירה ומעניינת יותר: כמו בפזמון האלתרמני הידוע 'משקפים ורודים',(6 מתוארת כמדומה בשני חלקי השיר אותה מציאות עצמה, והשינוי הוא בהלוך-רוחו של המתבונן בה: פעם מטפח הדובר תקוות ורודות בלבו ורואה את העולם בראייה אופטימית וצוהלת, ופעם הוא שוקע בדיכאון ורואה את העולם במשקפיים כהים, בראייה פסימית ואפרורית.


בשיר-הבוסר שלפנינו ניכרים במרומז עוד כמה וכמה סממני סגנון, המוכרים לנו ממיטב שירי אלתרמן. אלתרמן חיבב בשירתו בבואות והשתקפויות, והירבה תיאורן של מראות זכוכית ונחושת, של יאורות מים שקפאו והתאבנו והיו לאספקלריה מלוטשת, של גיגיות שמן ופחי מים שלכדו בתוכם את צורת השמש והירח, מעשה "עולם הפוך".(7 גם כאן משתקפת שמחתו של הדובר בחפצים מחזירי אור: בזגוגיות החלון והדלת של חדר המשורר המאוהב. אלתרמן, כידוע, גם השתמש תכופות בשיריו בפיגורה הקרויה "אוקסימורון", זו המצמידה ניגודים בדרך עזה ושרירותית ("המת החי", "פגישה לאין קץ", בד מלך", "דממה צורמת"). אמנם, הצירוף "שחוק עצב" בשיר שלפנינו אין בו אותה הקיצוניות החדה והמדהימה המייחדת את האוקסימורון המודרניסטי בצורותיו המובהקות, אך הוא עשוי לבשר בעליל את השימוש בפיגורה אופיינית זו.


ניתן לזהות כאן גם את אחד המוטיבים החוזרים בשירת אלתרמן: הניגוד "טבע"- "אמנות", המתבטא כאן בהעמדת טורי השיר, המופזים באור, מול המציאות הממשית, שאינה זוהרת כל עיקר. הבית הראשון הוא למעשה מובאה מתוך שיר שכותב המשורר, שעה שהוא מדמה בחזון את רגעי האושר העילאיים בקרבת אהובת-לבו, וכולו מתרחש כנראה במציאות הפנים-ספרותית, בחינת "שיר בתוך שיר" הבית השני מתאר את המציאות החוץ-ספרותית, שהיא קודרת ומדכאת, שלא כמו האמנות, המעטה על המציאות אור מיוחד, בטכניקה של "הפלאה" ו"הזרה".


ומאחר שלפנינו לא רק שיר-אהבה, כי אם גם שיר של "ארס פואטיקה" (שיר על מל כתיבה אזי את השורה הראשונה ניתן להבין בשתי דרכים מקבילות: אפשר שמדובר בה על אמרת שמלתה הבהירה של האהובה, השומי פז על פני החדר, ואפשר שמדובר בה על אמרה-ממרה משמחת שיש בפי האהובה, שהיא המצהילה את חדרו של המשורר ואת חדרי לבבו. פירוש כזה הופך את האמרה שבפי האהובה למלים, המועלות באמצעות הזיכרון בתוך מלות שיר, ששיבץ המשורר בתוך שירו, שאינו אלא מלים על מלים על מלים.


השיר השני, אף הוא כאמור בן שני בתים מרובעים, הראשון במשקל שלישוני והשני במשקל זוגי, הוא שיר יין קצר, ובו מתוארת ההתאוות הכפייתית אל הטיפה המרה, הקרויה כאן בשם "סם". הבית השני מתאר את הדיכאון המתלווה לשיכרון ולהתפכחות מקסמו של היין:


(חסר ציטוט)


משוררי המודרנה (שלונסקי, פן, אלתרמן, רטוש ואחרים החיו בדרכים מקוריות ומעניינות את הז'אנר הביניימי של "שיר-היין". סוג פיוטי זה התגלגל אל שירתם אם בהשפעת שירת ימי-הביניים העברית ואם בהשראת השירה הביניימית האירופית, שחלחלה לשיריהם של המודרניסטיים (כך, למשל, נתגלגלו שירי פרנסוא ויון אל פזמוני 'אופרה בגרוש' של ברטולד ברכט, ומהם אל שלונסקי ואלתרמן, שתרגמו פזמונים אלה לבמה העברית). ואף זאת, כמובן: "הטיפה המרה" הייתה, כידוע, חלק חשוב מחייהם היומיומיים של משוררי המודרנה, פרק בלתי-נפרד מן הביוגרפיה שלהם, ולא רק עניין של מסורות ספרותיות.


בשיר-היין שלפנינו מתאר אלתרמן הצעיר, אז סטודנט שנהג בוודאי להשכיח את חרפת מחסורו בלגימה מקנקן יין זול, תמונה שהיא ספק תמונה יומיומית ובנאלית ספק תמונה מופלאה ומסתורית, צבועה בגוונים שלא מן העולם הזה. ייתכן שמתוארת כאן ישיבתו של ה"אני" הדובר לעת-ערב בבאר או בבית-הקפה, שבו מוגש לו גביע היין הנכסף, האמור להוציאו מן הדכדוך ולבסוף רק מגביר אותו. ייתכן שלפנינו תמונה הזויה של גביע גדול כגלגל הרקיע, כבתמונה סוריאליסטית, שאינה משקפת את המציאות בצבעיה ובממדיה הטבעיים.


רגעי ההשתוקקות אל היין כמוהםהליך מאגי, שבו הפיתוי הוא ספק חיצוני ספק פנימי. ייתכן שהלחישה המתוארת כאן היא לחישת הפיתוי של נערת הבאר או של המלצרית, כבשיריו המוקדמים של אלתרמן 'קונצרט לג'ינטה' ו'ניחוח אשה'. ייתכן אף שהלחישה אינה אלא קול פנימי בלתי-נשלט, המושך את המשתוקק אל גביע-היין. גם ה"מאגיה של הלשון" מחוללת כאן נפלאות: צבעם ה"עמוק" של השמים הכחולים לעת ערב מקנה להם עומק אחר, כשל מעמקי ים (כמו בשיר הידוע 'אז חיוורון גדול האיר', הוא השיר הפותח את פרק ב' של 'כוכבים בחוץ', שבו עומד נטוי על פני העיר "נחשול שמים ירוקים". בשל דמיון פונטי בין "מים" ל"שמים", אך לא רק בשלו, העניק אלתרמן את תכונותיהם של מי הים הירוקים לשמים שמעליהם).


אלתרמן נהג, מעשה "עולם הפוך", להוריד את השמים אל הארץ, ולהיפך - להעלות את האדמה ודשאיה אל השמים. גם הרקיע המקומר הוא כאן בבואתו הניגודית של הגביע הקעור (המלה "רקיע" מקורה באמונת הקדמונים כי ציפויו המקומר של העולם רקוע במ, והשווה לצירוף מתוך השיר 'שערים לרווחה: "ופסגות רקיעיך, עירי, אבודות / ומצופה במ שקיעה את", צירוף שבו האור הזהוב הטבעי של השקיעה מוחלף באורה הקר ומנוכר של מ הזהב). השמים העמוקים כמו ים וכמו גביע היין הכסוף והנכסף מתגלים כמקסם שווא.(8 היין שנועד להרוות את הצימאון מתברר כ"חזון מדבר" ומותיר את המשתוקק אליו בגרון ניחר מצמא.


מה שמתואר בשיר-הבוסר שלפנינו בקיצור ובפשטות זכה לעיצוב בשל ומלא בשיר 'היין' מתוך 'שיר עשרה אחים', חטיבת השירים החותמת את הקובץ 'עיר היונה'. בשיר הבשל, רב-הבתים, מתוארים שלושת מגעיו המאגיים של היין: "מגעו הראשון הוא מגע החירות / אשר לא ראינוה חיים./ מגעו השני הוא מגע הלביא, / המפלחנו מולך ומתולתל, / מגעו השלישי את החושך יביא / ובחושך תיאור חמוטל". בשיר הגנוז גורמת השתייה באופן פראדוקסלי לצימאון, ובשיר הבשל - מביא החושך - הוא שלב הדיכאון, הנופל על השתיין - את האור ואת ההארה, שהם עבורו תנאי מוקדם ליצירה, להופעתה של בת-השיר.


שני השירים הקצרים הללו הם, כאמור, שירי עלומים, שמעידים על גישושים אחר מציאתה של סינתיזה פיוטית עצמאית. בשירים המוקדמים מתגלה סתירה בין רצונו של אלתרמן הצעיר לשמור על ייחוד ועל מקוריות לבין רצונו להשתייך ולהיות מזוהה עם זרם ועם אסכולה. את הדרך שחיפש מצא אלתרמן רק לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים, אמנם ניסיונות ז'ורנליסטיים, כתיבה מודרניסטית (פזמוני 'רגעים' מראשית שנות השלושים), שבהם נתגלתה לו במובהק היכולת לתאר בדרך ה"הזרה" וההפלאה את התופעות הרגילות והבנאליות ביותר: יכולתו וב בצורה מסתורית על עניינים יומיומיים, פרוזאיים ופשוטים בתכלית, שרק עין האמן רואה אותם "כפתאומיים".


הערות:

  1. נתונים ביוגרפיים אלה ואחרים מובאים בספרו של מנחם דורמן 'אל לב הזמר', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז.

  2. על חיי התרבות בארץ בשנות העשרים, ראה ספרה של זוהר שביט 'החיים הספרותיים בארץ ישראל 1910-1933, מכון פורטר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג.

  3. תיאור של הפואטיקה האלתרמנית בתקופה זו ואחריה מצוי בספרי 'עוד חוזר הניגון', הוצאת פפירוס, תשמ"ט.

  4. חטיבת 'שירי פריז' עתידה להידפס באחד מכרכי 'מחברות אלתרמן', בערו המדעית של עוזי שביט. תכולתה של מחברת זו, עיקרי סוגיה והמוטיבים החוזרים בה, נסקרו בהרצאתו על שירי פריז, בפתח כנס חוקרים על יצירת אלתרמן, שנערך בשנה"ל תש"ן מטעם מוסד אלתרמן ומכון כץ שבאוניברסיטת תל-אביב, במלאת 20 שנה לפטירת המשורר.

  5. הלחן של נורית הירש והביצוע של יורם גאון.

  6. הלחן של שם-טוב לוי והביצוע של אריק איינשטיין.

  7. כדי לבסס פואטיקה "מיכאניסטית" ו"מנייאריסטית" נמנע אלתרמן משיקוף ישיר של הטבע, והעדיף לשקפו בצורה הפוכה וא-מימטית דרך מראות, אגמים, יאורות, כלי-קיבול מלאים במים, בשמן וכדומה. הוא הציב מראות וחפצים מחזירי-אור אל מול פני הטבע כדי להקפיא את התמונה ולהשליט בה כללים חדשים - כלליה של האמנות המסוגננת והמלאכותית, מעשה ידי "אומן". יש כאן מעין התרסה של המודרניזם נגד הפואטיקה הקלאסי-רומנטית: סירובו של האמן מן הנוסח החדש שאמנותו תשמש תחליף נחות של החיים, וחיפוש דרכים א-מימטיות - פשוטות וזולות להלכה ואליטיסטיות למעשה - לדרכי האמנות המקובלות. בשיר 'השוק בשמש' מתוך 'כוכבים בחוץ', למשל, משתקפת השמש במרצפות, בגיגיות הפח, בשמן הרוחש בקדרות ובברק המצלתיים המיות (גם המצלתיים של אמני הרחוב וגם הגיגיות עם השמן המבעבע הן זהובות ועגולות כמו השמש המשתקפת בהם). שפעת המראות נכפלת ומשוכפלת ונשברת לריבוא בבואות.

  8. כבשירו הידוע של יונתן רטוש 'גביע' מן הקובץ 'חופה שחורה'.