top of page

הרפתקאות בִּשְׁאוֹל תחתיות ובמרומי שמים

לציון ה-18 בפברואר – יום הכוכב פלוטו


מבט אחר על "אַיֵּה פלוטו" מאת לאה גולדברג


לכאורה, לפנינו שיר-ילדים קצר על כלב שקרע חבלים וכבלים, ברח מן הבית, אך חזר אליו בתום מסע אל המרחקים והמרחבים. אלמלא איוריו של ארי רן, בעליו של הכלב פלוטו, די היה בעמוד אחד של "משמר לילדים" או "דבר לילדים", כדי להדפיס את 11 בתיו המרובעים. ואולם, הוצאת ספריית פועלים, שלאה גולדברג (להלן: ל"ג) הייתה מאישֶׁיהָ המרכזיים, בחרה לרַווח את השיר הקצר הזה ולהדפיסו במתכונת של ספר מצויר (ההחלטה הצדיקה את עצמה: הספר נחל הצלחה רבה, והודפס ברבבות עותקים).


לשם כך שִׁכתבה המשוררת את הסיפור שחיברה בפרוזה דינה רון, אשת המאייר, והתאימה לו חרוזים פרי-עטה, לאחר שקיבלה את הסכמתם של בעלי הכלב ובעליו הראשונים של הסיפור. ל"ג לא נטלה לעצמה מִזכֶּה (credit) על היצירה, שנולדה מן הסיפור האמִתי של הכלב מקיבוץ מגידו, והפכה תחת ידה למעשייה מחורזת שרבים מילדי הארץ מכירים על-פה. על שער הספר נכתב הכיתוב המצטנע: "חרוזים לאה גולדברג; ציורים ארי רון". על גבי העטיפה המקורית של הספר משנת 1957 לא נדפסה אלא הכותרת "אַיֵּה פלוטו", ותוּ לא.


בשנת הלימודים תשס"ט (2008 – 2009) לימדתי באוניברסיטת תל-אביב קורס מ"א בנושא "שירי הילדים של נתן אלתרמן ולאה גולדברג". במהלך הדיון על "אַיֵּה פלוטו" העליתי את הטענה ששיר-הילדים הקצר והפשוט הזה נכתב בתמימות מדומה, בסגנון faux-naïf, שהוא סגנון ילדותי לכאורה, אך מורכב כהלכה. במילים אחרות: סגנונו של האני-הדובר בשיר משחזר כביכול את דרכי המסירה ואת דרכי החשיבה של ילד קטן, אך מאחורי הקלעים מסתתרים עניינים סבוכים למדיי, כגון סודות עולמהּ האישי של המחַבּרת הבוגרת, לרבות ניסיונותיה האסקייפיסטיים לצאת אל העולם הרחב ולהתנסות בו בחוויות יוצאות דופן, שמהן יצאה לא פעם בלב שבור ובאוזניים מקוטפות. במישור הקולקטיבי, השיר מסגיר את השקפת עולמה הקוסמופוליטית של המחַבּרת, שהפנתה עורף לרעיון של "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), ורמזה לא אחת על שאיפתה להכיר תרבויות זרות ולהשתייך אל משפחת העמים.


ואולם, רק עכשיו, משביקשתי להעלות על הכתב את אבחנות שעלו לפני שנים בעל-פה, התברר לי עד כמה השיר הקצר הזה טעון במחשבות על אורחות חייו של האדם, של כָּלְאָדָם, ולא של המחַבּרת בלבד: על המכשולים המורכבים הניצבים בדרכו של אדם בדרך למציאת זהותו ועל מקומו של הבית (בכל משמעיו) בעיצוב אישיותו ובקביעת גורלו.


במשתמע, החוויות וההרפתקאות שעובר כאן הכלב האנתרוֹפּוֹמוֹרפי (בעל תכונות-האֱנוֹש) שלפנינו, הן לאמִתו של דבר חוויות שעובר כל אדם צעיר המבקש להשתחרר מן הכבלים ששָׂמים עליו הוריו ומוריו בדרכו להשגת האינדיווידואציה המאוּוה. בדרך לתבונה ולהבנה, פלוטו מנסה להתרועע עם צפרדע, דג, פרפר ופרה, ולחקות את אורחות החיים שלהם במים ובאוויר וביבשה (גם ב"אגדת שלושה וארבעה" של ביאליק, שהמשוררת בחרה לעבֵּד לילדים, הגיבור עובר חוויות בים, באוויר וביבשה, כבפסוק שהציב ביאליק כמוטו ליצירה: "[...] דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם [...] "; משלי ל, יט).


רק בתום מסכת כשלונות של "ניסוי ותעייה" (או של "ניסוי ותהייה"), הכלב מתחיל להבין שמקומו הטבעי הוא בבית שבּוֹ נולד וחונך, ולא בהָבִּיטאט (בית-גידול) אחר שמתאים לאחרים. לפנינו כעין "רומן חניכה" (Bildungsroman) בזעיר אנפין. באחד-עשר בתים מרובעים בעלי שורות קצרות, הוא מלמד כ"בקליפת אגוז" מדוע יסתיימו כל עלילותיו של פלוטו במרחקים בלא כלום, ומדוע עתיד הוא להסתפק בחיי הקיבוץ מצניעי-הלכת שאליהם השתייך מלכתחילה ואליהם ישתייך אף בעתיד. גם הצלילה למעמקים וגם המעוף לגובהי השמים אינם מתאימים לכלבלב כמוהו, שחינכוהו להצניע לכת.

כדי להבין את עלילת חייו של פלוטו, גיבור ספרה של ל"ג, מן הראוי להקדים ולומר מילים אחדות על הכוכב הנושא את השם "פלוטו", שנתגלה ב-1930 במהלך מחקריו של האסטרונום האמריקני פרסיוול לואל (אחיה של המשוררת האימז'יסטית איימי לואל). לימים הוגדר פלוטו כ"כוכב הגדול ביותר בין כוכבי הלכת הננסיים".


סביב כוכב זה, שנתגלה במאוחר, נטווּ כמה וכמה סיפורים. אחד מהם מסַפּר כי את שמו נתנה לו ילדה בת אחד-עשרה, שסבהּ קרא לפניה מאמר בעיתון שבישר את גילויו של הכוכב. הילדה תאבת-הדעת, שידעה שכוכבי השמים נושאים את שמם של אלילים מיתולוגיים (כגון ונוס, יופיטר, אורנוס, ועוד) אף ידעה שאחרי נפטון שוררת בחלל חשכה נטולת כוכבים. על כן הציעה לקרוא לכוכב שנתגלה על שם פְּלוּטוֹ אֵל השְּׁאוֹל במיתולוגיה הרומית. הצעתה נתקבלה, מה גם שאותיות הזיהוי של הכוכב פלוטו (PL) הן במקרה ראשי-התיבות של שם האסטרונום פרסיוול לואל, מגלהו של הכוכב.


כבר במהלך שנת גילויו של הכוכב, יצאו אולפני "דיסני" בסדרת סרטי אנימציה שגיבורם הוא הכלב פלוטו. מתן השם "פלוטו" לכלב חִייב את "דיסני" להמיר את השם "בְּלוּטוֹ" – אויבו המר של פופאי המלח – בשם "ברוטוס", כדי למנוע מבוכה ובלבול. הכלבלב פלוטו (Pluto the Pup) של דיסני כיכב במרוצת השנים בכתשעים סרטים שעלו על מסכי הקולנוע בין השנים 1930 – 1953, הסרטים זכו בפרסים נכבדים, והתחבבו עד מאוד על כל הצופים – בוגרים כילדים.


אין בלִבִּי כל ספק שארי רון, בעליו של הכלב פלוטו והמאייר של הספר, בחר בשם "פלוטו" על שם הכלב מסרטי האנימציה של אולפני "דיסני". הכלב באיוריו של הצייר מקיבוץ מגידו דומה עד מאוד לכלב פלוטו בגירסתו הקולנועית: יש לו גוף מוארך הדומה לאגרטל גבוה הצבוע בצבע חום בהיר מונוכרומטי, כעין צִבעו של שועל; יש לו גם עיניים גדולות, אוזניים גדולות המשתפלות על ראשו, צוואר ארוך, וכד'. ואולם, ספק רב הוא אם ידעו בני משפחת רון מקיבוץ מגידו, שגידלו וטיפחו את כלבם ואף העניקו לו את שמו, שפלוטו האסטרלי וכל חמשת הירֵחים שלו נושאים שֵׁמות מממלכת השְּׁאוֹל: כארון (Charon), ניקס (Nix), הידרה (Hydra), קרברוס (Kerberos) וסטיקס (Styx). למרבה האירוניה, פלוטו וירֵחיו נושאים במרומי השמים את שמותיהם של אֵלים ויצורים ממעמקי השְּׁאוֹל (אחד מֵהם – קרברוס = צרברוס – הוא הכלב השומר על פתחו של גיהנום).


ואולם, המשוררת ל"ג ידעה זאת היטב. היא, שהשלימה את לימודיה האקדמיים בברלין וזכתה בתואר "דוקטור" מאוניברסיטה בבון, עלתה בידיעותיה בתרבות העולם וביצירות המופת של ספרות העולם על כל חבריה המשוררים, בני חבורת "יחדיו" (המכוּנה "אסכולת שלונסקי"). חזיונות השְּׁאוֹל, או התופת, לא היו זרים לה ולעולמה הרוחני: היא ידעה לצטט בעל-פה שורות רבות משירי "הקומדיה האלוהית", תרגמה אותן לעברית, הציגה אותם לפני תלמידיה באוניברסיטה העברית, אף ציירה במו-ידיה את ה-Purgatorio ("כור המצרף") של דנטה. במחזה החשוב ביותר שלה, "בעלת הארמון" (1954), היא עיצבה את דמותו האריסטוקרטית של זברודסקי המעיד עליו שהוא מְהלך בעולם המתים.


כמי שהתעמקה ביצירת ביאליק, עיבדה את יצירתו "אגדת שלושה וארבעה" לתאטרון-ילדים ופירשה את שיריו (במאמרים המכונסים בספרה "האומץ לחולין"), היא גם שמה לב מן הסתם שהכלב מעורר-האימה שקוֹריפין, כלבהּ של המכשפה בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", המכה את היתומה בת-חסותה מכות רצח, נברא בדמותו של הכלב המיתולוגי קרברוס שומר פתחו של גיהנום (כך נקרא, כאמור, אחד מירֵחָיו של פלוטו). ובמאמר מוסגר אוסיף: ביאליק, שתרגם אז לבקשת פרישמן אגדות אחדות של הנס כריסטיאן אנדרסן, קיבל את ההשראה מהאגדה הנודעת על החייל ו"קופסת המצת", שבּוֹ מכשפה משכנעת חייל צעיר להיכנס לתוך גזעו החלול של עץ עתיק, ולהתגבר שם על כלב דמוי-קֶרבֶּרוּס שעיניו גדולות כצלחות, והוא שומר על פתחו של ארמון שבּוֹ טמון ממון רב.


ובל נשכח: הבן ב"משירי הבן האובד" של לאה גולדברג שומע מפי האם את המילים המפחידות והמנחמות כאחת: "לְעוֹלָם לֹא יִסְלַח אָבִיךָ, / לֹא סְלִיחוֹת הוּא אָגַר בַּלֵּב, / קוּמָה, בְּנִי, וְקַבֵּל מֵאָבִיךָ / אֶת בִּרְכַּת חֲרוֹנוֹ הָאוֹהֵב." במילה "חרון" משולב השם Charon , שמו משיט המעבורת של הָאדֶס, אֵל השְּׁאוֹל במיתולוגיה היוונית. בקיץ 1951, כחמש שנים לאחר פרסום ספרה "מכתבים מנסיעה מדומה", כתבה ל"ג ביומנה: "אתמול בצהריים חלמתי כי אבי פה וכי הוא בא לבקרני. הוא דיבר על 'והוא האור' שמצא אותו אי-בזה וקראו. אני פחדתי ממנו מאוד. אבל הוא דיבר כעוצר את כעסו". אם נחליף את המילה "כעסו" במילה "חרונו" המשולבת ב"שירי הבן האובד", ניווכח שהמשוררת התוודתה כאן על אותו כאב-ללא-מזור שעליו התייסרה כל ימיה: על ייסורי המצפון שהציקו לה בגין נטישתו של האב שהיה כלוא בסנטוריום בליטא, כאשר עלו האם והבת ארצה בלעדיו. שיבתו הביתה מתהומות השְּׁאוֹל בחלומות הבעתה, המתוארת ברומן בגלוי ובמפורש, מתוארת במרומז גם בשירים (לדעתי השיר "סליחות" נסב על האב, שממנו מבקשת בתו סליחה ומחילה, ובין שורותיו מתוארים עינויים וכְלִי-שַיִט: "אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,/ מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ").


ב-1947 הוסיפה אפוא ל"ג לשירתה הקנונית את "משירי הבן האובד" על בן סורר החוזר בידיים ריקות לבן אביו לאחר שנטש את הבית וחָטא לאביו (על-פי המסופר בברית החדשה בבשורה על-פי לוקס, ט"ו, יא-לב); ולספרות הילדים היא הוסיפה ב-1957 את "אַיֵּה פלוטו" על כלב אובד, שכמוהו כבן אובד למשפחתו, שיצא לחפש את זהותו ואת האמת במרחקים, וחזר אל המקום שאותו נטש כדי להתוודע אל המתחולל בנפשו ולהכיר את העולם.

ל"ג זיהתה את הפוטנציאל של סיפור על כלב שאבד וחזר מן המרחקים לבית בעליו בתום מסכת ממושכת של חוויות. בשנות השלושים היו הספר והסרט Angus Lost פופולריים עד מאוד, ובשנות הארבעים כיכבה אליזבת טיילור בסרט "לאסי שובי הביתה", שנתחבב עד מאוד על ילדים ועל מבוגרים כאחד. התבנית המעגלית של עזיבת הבית ושל החזרה לבית שנעזב הייתה תבנית שלא הייתה זרה לל"ג ביצירתה לסוגיה ולתקופותיה. היא גם נחשפה לתבנית זו גם בניתוחה את שירו של ביאליק "בתשובתי" (המאמר כלול בספרה "האומץ לחולין").


ביצירתה גם חוזר המוטיב של ההבנה המאוחרת שהחיפוש לא מילא את התקווֹת שתָּלה בו הנווד, ושהחזרה הביתה מן המרחקים הוכיחה לו שעולמו נמצא בלבבו, ולא במרחבי תבל. כך, למשל, במעשייה המחורזת שלה לילדים "מעשה בצייר" (1965) הגיעה ל"ג למסקנה שאין האמן מוותר כל ויתור בעת שאינו יוצא אל המרחקים והמרחבים, שכּן האמנות הנוצרת בדל"ת אמות ובין ארבעה כתלים חשובה לו פי כמה וכמה מן החיים ה"אמִתיים" המשתרעים ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לחדרו. האמנות היא המאפשרת לו לברוא את עולמו כרצונו, ועל-כן לדידו היא עולה בטיבה על "החיים האמִתיים". במעשייה מחורזת זו, שראתה אור שנים אחדות אחרי "איה פלוטו", משולב הצירוף האֶליפּטי "חֵן הַמָּקוֹם" הרומז בבירור לצירוף הבתר-מקראי "חֵן הַמָּקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו" (בר"ר לד; רש"י לסוטה מז א). צירוף זה מלמד שכל מקום אהוב על יושביו-תושביו, אפילו החיים בו קשים ופגומים. לשון אחר: אַל לו לאדם לעזוב את ארצו-מולדתו ולחפש את אושרו במקום אחר. ב"מעשה בצייר" נדרשה לאה גולדברג גם לאגדת "הציפור הכחולה", הנושאת אותו מסר עצמו: האושר נמצא קרוב, לפעמים אפילו בביתו הדל של האדם היוצא לחפשו, ואין שום צורך לצאת להרפתקאות במרחקים ובמרחבים כדי למָצאו.


רעיון זה, שלפיו אין האמן צריך לצאת את חדרו כדי למצוא אושר או כדי לחווֹת חוויות עזות, קיבל כזכור את ביטויו בפואמה הביאליקאית "הברֵכה" שבָּהּ מחפש הנסיך את הנסיכה האובדת במרחבי תבל, בעוד שהיא נמצאת לידו בקרבת-מקום ("אוּלַי תַּחֲלֹם בַּמִּסְתָּרִים, / כִּי אַךְ לַשָּׁוְא יְשׁוֹטֵט, יֵתַע בֶּן-הַמֶּלֶךְ / וִיחַפֵּשׂ בְּיַעְרוֹת עַד, בְּצִיּוֹת חוֹל וּבְקַרְקַע יַמִּים / אֶת-בַּת הַמַּלְכָּה הָאֹבֶדֶת – / וְחֶמְדָּה גְנוּזָה זוֹ בְּזָהֳרָהּ הַגָּדוֹל / הֲלֹא הִיא כְמוּסָה פֹּה עִמָּהּ בְּמַעֲמַקֶּיהָ – / בְּלֵב הַבְּרֵכָה הַנִּרְדֶּמֶת"). רעיון זה מצוי גם בשירו של ביאליק "ים הדממה פולט סודות" הרומז שאין האדם צריך לחפש את יעדיו במרחקים: "וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם / אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי; / לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד – / הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי". אצל ל"ג המוטיב הזה מצוי לא רק בספר-הילדים "מעשה בצייר", אלא גם בשירהּ "זמירות קטנות ("על המשמר", 5.4.1946) המסתיים במיליּם: "מַה מּוּזָר שֶׁבִּקַּשְׁתִּי אוֹתְךָ / בִּדְרָכִים לָרֹב,/ עַד שֶׁבָּאתִי אֶל סַף בֵּיתְךָ / וְהוּא כֹּה קָרוֹב".


ובמאמר מוסגר: אותו מוטיב עצמו משולב גם בסיפור אוטוביוגרפי לילדים, שכותרתו "סיפור על מיק הקטן" מתוך "ספר התמונות אשר לבני", שפרסמה ל"ג זמן קצר לאחר הקמת המדינה (משמר לילדים, ט"ו בתמוז תש"ח (22.7.1948), עמ' 8 – 10), מבלי שתיתן לאירועי האקטואליה "לפלוש" לתוך יצירתה. כאן העלתה המסַפּרת את זֵכר חברתה הגדולה זוֹיה, שנהגה לתת לה ספר תמונות כדי שלא תפריע לה בזמן הכנת השיעורים. בספר קראה הילדה על מיק הקטן שחברו הציע לו ללכת אתו לארץ האגדות. מתברר שארץ האגדות אינה במרחבי תבל. היא נמצאת בין הספרים של ארון הספרים, שבו מיק מתגורר עד היום וטוב לו שָׁם עד מאוד. הרעיון הוא, כמובן, שאין האמן צריך להרחיק נדוד כדי לחווֹת חוויות עזות, וכי החוויה שבספרים נִצחית היא ולעולם אינה מתיישנת.


עולה גם הרעיון, אשר ליווה את יצירתה של ל"ג בכל תחנות חייה, והתבטא במלואו במאמרה "האומץ לחולין" ("טורים" ב, גיליון ג, 15.4.1938, עמ' 6): אַל לו לאדם לשאת את עיניו לִגדולות; מוטב שיסתפק בקיום צנוע ועמלני שאינו תר אחר המופלא במעמקים ובגבהים. אסתפק בדוגמה אחת: שירהּ של ל"ג "על הדברים הפשוטים" ("על המשמר", 19.11.1948) פותח במילים: "חֲלוֹמֵנוּ בָּהוּל, עֵרוּתֵנוּ נכְנַעַת. / אַל תַּבּיט לְאָחוֹר: שָׁם שָׁנים וּמֵתִים. / אַךְ כָּל בֹּקֶר וּבֹקֶר עוֹלִים בִּבְלִי דַּעַת / מִתְּהוֹמוֹ שֶׁל הַלֵּיל הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים". המילים האחרונות מפגישות באופן אוקסימורוני את התהום (אותו אתר גיהנומי שהמשוררת ממליצה להרחיק ולהדחיק מן התודעה) ואת הדברים הפשוטים והתמימים של הקיום היום-יומי הבנלי. השיר מבקש מקוראיו לזכור "שֶׁכָּתוּב, בֵּין הַיֶּתֶר, בְּסֵפֶר קֹהֶלֶת, / כּי מָתוֹק הָאוֹר". במילים אחרות: גם בקיום כאוב, ואפשר שאפילו בגיהנום-עלי-אדמות, ניתן למצוא רגעי אושר.

ומילים אחדות על סגנונה של היצירה הקטנה הזאת, ובמיוחד על הֶבֵּטיה הפרוזודיים. השיר כתוב במשקל אנפסטי חופשי, וחורז בדרך-כלל בצמדים (couplets), חוץ מהבית הראשון החורג אבבא. פתיחת השיר סוטה מסכֵמת החריזה הרגילה כדי להצמיד את המילים החורזות "עֶצֶם" ו"בְּעֶצֶם":


פְּלוּטוֹ כְּלַבְלַב מִקִּבּוּץ מְגִדּוֹ,

יֵשׁ לוֹ הַכֹּל: מָרָק וָעֶצֶם.

זֶה טוֹב וְיָפֶה. אֲבָל, בְּעֶצֶם,

נִמְאַס לוֹ לָשֶׁבֶת כָּךְ לְבַדּוֹ.


יהיו אולי קוראים שלא יראו בחרוז "עֶצֶם" ו"בְּעֶצֶם" חרוז עשיר ונמרץ, בשל טיבו ההוֹמוֹפוני, המשתמש פעמיים באותה מילה עצמה בשתי הוראות שונות. לא כך חשבה ל"ג, שראתה בחרוזים כאלה את פאר היצירה הפיוטית. בעת שניתחה את שירו של ביאליק "בין נהר פרת ונהר חידקל" (דבריה כלולים בספר המסות "האומץ לחולין"), היא שיבחה במיוחד את החרוז ההוֹמוֹפוני של ביאליק, העושה שימוש בשתי הוראות שונות של המילה "עָלָיו" ("רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו – / אַךְ אֵין מִי שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו"), והציגה אותו כאחד החרוזים היפים ביותר בשירה העברית החדשה.


לעומת החרוז ההומופוני ("עֶצֶם" – "בְּעֶצֶם") רוב החריזה היא חריזה דיסוננטית, לא מדויקת במתכוון, אולי לא וירטואוזית כמו זו של אלתרמן בשירי "רגעים" ו"כוכבים בחוץ", אך לפעמים מקורית ומפתיעה למדיי (כמו "הב-הב" ו"רגליו", או "קוה קוה" ו"תשובה"). רוב החרוזים הדיסוננטיים מרוכזים בששת בתיו הראשונים של השיר, ובחמשת הבתים האחרונים החרוזים קונוונציונליים למדיי וכלל לא מפתיעים, למעט החרוז "עצוב"-"לעוף" והחרוז המתפרע "הביטו!"- "הייתָ" (ייתכן שבתחילה נכתבה המילה "הביטה" וכשהוחלפה ב"הביטו" לא הותאם החרוז). אי-התמצאות בחוקיה הפרוזודיים של "אסכולת שלונסקי" גרמה למבקרת ספרות הילדים חלי רוטנר להביע את אכזבתה על שמשוררת משיעור קומתה של ל"ג לא מצאה חרוזים מדויקים יותר.



יש להודות על האמת: פֹּה ושָׁם ניכרים בטקסט חיפזון ורישול כלשהם, המתבטאים בפערים שאין הקוראים מסוגלים להשלימם: מנַין מגיע לפתע-פתאום בשני הבתים האחרונים הילד גדי, שבכל בתי השיר לא נזכר כלל? האם לא היה ראוי להזכירו בין ילדי הקיבוץ, שהתגעגעו לפלוטו בעת שאבד להם ולמשפחתו? מדוע אין הסיפור מזכיר, אפילו ברמז, את דאגת המשפחה לכלב שנעלם? כדאי להשוות בהקשר זה את המעשייה המחורזת "אַיֵּה פלוטו" עם המעשייה המחורזת של ביאליק "הנער ביער", המתארת את בריחתו של ילד מן הבית ואת שובו אליו אחרי הרפתקאות פורמטיביות, שגרמו לו להתבגר ועיצבו את אופיו.


ואף זאת: מִנַיִן צץ הרעיון שהכלב ישאל את הפרה אם היא "עושה קצפת"? מנין לכלב שחי בקיבוץ בצנעה וללא מותרות רעיון אבסורדי כזה המתאים למציאוּת האוּרבּנית של בתי-הקפה האירופיים? בשנים 1949 – 1959, כלומר בזמן שהספר "אַיֵּה פלוטו" יצא לאור, עדיין הונהגה בישראל מדיניות צֶנע קיצונית, שהגבילה את רכישת מוצרי הצריכה. עדיין לא יצאה המדינה הצעירה מתקופת "הצֶּנע", שבָּהּ חילקו את מצרכי המזון הבסיסים בבולֵי-הַקְצָבָה, וכבר הכלב מכיר את מה שנחשב באותם ימים כמותרות שאינם מתאימים לתושבי הארץ, בכלל, ולבני ההתיישבות העובדת, בפרט.


ייתכן שהמשוררת ביקשה חרוז מוצלח ל"רפת" והעלתה בחכתה את ה"קצפת". ייתכן שהיא ביקשה להכניס לסיפור קצת הומור, שיגרום לקורא הצעיר רעמי צחוק. וייתכן שהיא לא שמה לב שהיא בעצם מספרת באמצעות סיפורו של הכלב עליה ועל חייה: כאשר עשתה שנים אחדות בברלין ובבון ייתכן שראתה, או טעמה, בבתי-הקפה ספלי קפה עם Schlagsahne, (שמנת מוקצפת), וייתכן שגם כאשר לימדה באוניברסיטה העברית בירושלים, היא ישבה בעיר בבתי-הקפה של יוצאי גרמניה, וראתה שם פעם נוספת את המשקה העשיר וה"דקדנטי" הזה. כך או אחרת, שאלתו של הכלב מכניסה למסופר בשיר צליל-לוואי של אי-תואַם ואי-אמינוּת.


זה מזכיר את אי-התואַם השורר ב"דירה להשכיר" בין המציאוּת החוץ-ספרותית של 1948, שנת חיבורה של היצירה, שהתאפיינה במצוקת דיור, לבין תנאי הדיור חסרי-המגבלות של גיבורי המעשייה: לכל אחד מהם יש דירה המשתרעת על קומה שלֵמה שבָּהּ הוא מתגורר לבדו (אפילו הקוקייה, שיש לה ילדים משלה, שולחת אותם מן הקן, כדרכן של קוקיות). ואולם, כאשר מתפנה אחת הדירות, לפתע פועל המִגדל בשיתוף מלא כבקיבוץ, וכל אחד מדייריו מציג את הדירה הפנויה למעוניינים בה. תאמרו שאין "דירה להשכיר" אלא אגדה על-זמנית, שאין חוקי הרֵאליה הפשוטה שולטים בה, ואולם, אם אגדה ופנטזיה לפנינו, מה עושים בה פרטי מציאוּת אקטואליים, שאינם אופייניים לאגדות ולפנטזיות? הרי יש בה הד לבעיות של קיבוץ גלויות, לבעיות שיוצרים חוקי הבית המשותף, ויש בה דיבורים מעשיים (וכלל לא פנטסטיים), כגון על מידות המסדרון והחדרים. ובכלל, גם ליצירות של איגיון (אי-היגיון) יש חוקי היגיון משלהן.


חרף חסרונותיו וקיצורו המופלג של "אַיֵּה פלוטו", הנוטע בקורא את התחושה שראוי היה להאריך קצת וש"אין הקומץ מַשְׂבּיע", לפנינו שיר המסגיר אמת פנימית על המשוררת, שבדרך-כלל שמרה את עולמה לבל ייגעו בו זרים. זהו שיר שבּוֹ גילתה בעקיפין את עולמה האישי, הסמוי מן העין, ובו סיפרה במשתמע על הכשלונות שספגה כאשר ניסתה לחיות חיים של אחרים, או קשרה את גורלה עם אנשים שתרבותם אינה תרבותה. ובמישור האימפֶּרסונלי: זהו שיר המלמד את קוראיו להצניע לכת, ושלא להיות overreacher. הסיפור על נפילתו של הכלבלב לברֵכה (במשמעות "אגם") בעת שהוא מתבונן בְּבָבוּאתו הנשקפת מן מים כמו נרקיסוס (ואכן, פרח הנרקיס נזכר בשיר הקצר שלפנינו), הוא בעל ערך וידויי, מזה, וערך חינוכי, מזה.


כאמור, בשנת 1947 חיברה ל"ג את "משירי הבן האובד", שבהם חשפה את ייסוריה הקשים ביותר הכרוכים, בין השאר, בחרטה על קִצו המר של אביה. מקץ עשור שנים חיברה לילדים את "אַיֵּה פלוטו" (1957) על כלב אובד, שכמוהו כבן אובד למשפחתו, שיצא לחפש את זהותו ואת האמת במרחקים, וחזר הביתה תמים כשהיה (הפרה מכנה אותו "טיפש"). אף-על-פי-כן, "גיבורנו" שחיפש את זהותו חזר לביתו ולמשפחתו לאחר שצבר ניסיון-חיים, ועתה הוא יודע לְמה הוא שייך ומִמַּה עליו להתרחק, ולא מילתא זוטרתא היא.


Comentários


bottom of page