top of page

בשבח הוויתור על העושר, הנכסים והקניינים

עודכן: 6 באוק׳ 2023

לרגל ה-6 באוקטובר– יום פטירתה של המשוררת האמריקנית אליזבת בִּישוֹפּ (1911 - 1979)


בביקורת הספרות נהוג לשבח את הריבוד ואת המורכבות, ואילו המשוררת החדשנית אליזבת בִּישוֹפּ כתבה את שיריה בסגנון אוטו-אירוני קליל והומוריסטי, המוותר לכאורה על המורכבות. לא אחת ניסתה להטיל ספק באמִתות פיוטיות שנתקדשו, והציעה השקפת עולם הממליצה על "דלות החומר".


בווילָנֶלָה הידועה שלה "One Art" (שתורגמה פעמים אחדות תחת הכותרת "אמנות אחת", וכאן כלול תרגומי שכותרתו היא "מין כשרון") אליזבת בִּישוֹפּ מדברת דווקא בזכות אָבדן החפצים ודילול הקניינים. היא ממליצה שלא לצבור נכסים, בחיים ובאמנות. אפשר שכְּלולה כאן גם התנצלות על כך שוויתרה בקלות רבה מדיי על הנכסים שיָּרשה מאבותיה וזרתה אותם לרוח.


אליזבת בִּישוֹפּ חייתה במקביל למשוררת לאה גולדברג (1911 – 1970). כל אחת מהן הייתה בת יחידה להוריה, וכל אחת מהן לא נישאה ולא העמידה דור הֶמשך. לכל אחת מהן היה הורה חולה-נפש שאושפז בסנטוריום לחולי נפש עד סוף ימיו. שתיהן התמחו גם בציור והִרבּוּ לצייר, אך את מיטב כשרונותיהן הקדישו לכתיבת שירה. שתיהן גם עסקו בעשור האחרון של חייהן בהוראה אקדמית.


אך מה רבים ההבדלים – הביוגרפיים והפְּנים-ספרותיים – בין השתיים! לאה גולדברג נעקרה מבית ילדותה ומארץ אהבתה (ליטא), נאבקה עם קשיי הקיום, התגוררה עם אִמהּ ופִרנסה אותה. אליזבת בִּישוֹפּ ירשה הון רב ונכסים יקרי-ערך מאביה האמיד, אך בזבזה את ירושתה ביד רחבה, בעיקר על טיולים ומסעות בעולם – לבדה או בחברת בנות-הזוג שלה (הראשונה הייתה אדריכלית, והשנייה הייתה המו"לית שלה). במסעותיה התגוררה גם בכפרים ובעיירות של פועלים, רועי-צאן ודייגים, בין אנשים פשוטים, והתבוננה באורַח חייהם, הדל אך המאושר מִזה של בני המעמדות העליונים.


בשל ניסיונה להעדיף את "דלות החומר" על העושר הווירטואוזי, את האיכות על הכמות ואת העומק האינטנסיבי על ההתפזרות האקסטנסיבית לכל עֵבר זכתה אליזבת בִּישוֹפּ להערכה, לכיבודים רבים, לפרסים ולתארי כבוד. זיכוה בתואר "היועצת לשירה של ספריית הקונגרס" בשנת 1949‏, בפרס פוליצר לספרות, בפרס נוישטט הבינלאומי לשנת 1976‏. יש הטוענים שהיא בעצם המשוררת האמריקנית החשובה ביותר במאה העשרים, אף כי משוררות רבות מתחרות על התואר הזה. חרף היקפה הצנוע של יצירתה, היא השפיע רבות על התרבות ועל הספרות בארצות-הברית, ורבבות משוררים מתחילים ניסו לחקות את סגנונה.


לאה גולדברג כתבה שירי נוף ושירי אהבה מחורזים ומעודנים, שצִדם הגלוי מכסה לא אחת על תהומות של רגשות אשם וחרטה. לעומת זאת, אליזבת בִּישוֹפּ בחרה בסגנון אוטואירוני, גלוי וחופשי, שאת מאפייניו למדה מן החונך שלה – ידידהּ המשורר רוברט לואל (Lowell) – שלימד את בני דורו ליצור תמהיל פשוט ולמדני כאחד, שבּוֹ מתמזגים – ללא סדר נראה-לעין – קטעי זיכרונות וחוויות מן ההוֹוה. בדיעבד, ניתן לראות כי רסיסי הזיכרונות יוצרים תחושה מדויקת ששום תמונה סדורה אינה יכול ללכוד. ניתן כאן את שירו "ניו יורק" המוכיח שמטח של רסיסי זיכרונות יכול ליצור בדיעבד תמונה אֶבוקטיבית, שלֵמה ומדויקת יותר מתמונת מצלמה:

New York \ Robert Lowell

We must have got a lift once from New York

seven years back or so, it's hard to think

gone like my Greek and box for butterflies…

A pilgrim comes here from the outlands,

Trinidad, Port of Spain seeking a sister metropolis-

lands here, knowing nothing, strapped and

twenty – to parade the streets of wonder… Plateglass

displays look like nightclubs blocks away;

each nightclub is heaven with a liveried tariff,

all the money, all the connection… You have

none, you are triggered by the liberated girl,

whipped to that not unconquerable barricade,

by our first categorical imperative. "Move,

you bastard, do you want to live forever?"

ניו יורק / רוברט לואל

לָקְחוּ אוֹתָנוּ פַּעַם מִנְּיוּ-יוֹרְק בִּטְרֶמְפְּ

לִפְנֵי שֶׁבַע שָׁנִים, נִדְמֶה לִי, מִי זוֹכֵר,

חָלְפוּ לָהֶן כְּמוֹ הַיְּוָנִית שֶׁלִּי וְהַקֻּפְסָה שֶׁבָּהּ אָסַפְתִּי פַּעַם פַּרְפָּרִים…

צַלְיָן מַגִּיעַ הֵנָה מִן הַמֶּרְחַקִּים, מִטְּרִינִידָד,

מִפּוֹרְט-אוֹף-סְפֵּיין, הוּא מְבַקֵּשׁ לוֹ עִיר-מֶטְרוֹפּוֹלִין אָחוֹת –

נוֹחֵת כָּאן, בְּלִי מֻשָּׂג יָרֹק, כֻּלּוֹ רָצוּעַ, בֶּן עֶשְׂרִים –

כְּדֵי לִצְעֹד קוֹמְמִיּוּת בְּעִיר פְּלָאוֹת… כָּל חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה

הֵם בְּעֵינָיו מַמָּשׁ כְּמוֹ מוֹעֲדוֹנֵי-הַלַּיְלָה הָרְחוֹקִים;

כָּל מוֹעֲדוֹן הוּא הָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי עִם מְחִירוֹן עָטוּף וּמְהֻדָּר,

כָּל הַמָּמוֹן, כָּל הַקְּשָׁרִים… לְךָ אֵין כְּלוּם,

אוֹתְךָ מְאַתְגֶּרֶת נַעֲרָה מְשֻׁחְרֶרֶת,

הַמַּטִּיחָה אוֹתְךָ אֶל הַמִּתְרָס הַלֹּא-בִּלְתִּי-נִכְבָּשׁ,

בְּכֹחַ הַצִּוּוּי הַקָּטֵגוֹרִי הָרִאשׁוֹן: "תָּזוּז כְּבָר,

מְנֻוָּל אֶחָד, אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַף פַּעַם לֹא תָּמוּת?".

[מאנגלית – ז"ש]


גם אליזבת בִּישוֹפּ, כמו ה"מֶנטור" שלה, מיזגה בשיריה את הידע שרכשה בספרות הקלסית עם מראות ההוֹוה. גם היא למדה מרוברט לואל להצניע את היסוד האוטוביוגרפי האינטימי, שהצִנעה יפה לו, ורק לרמוז עליו מִפַּעם לפעם, או לעמעם אותו, אגב הסטתו אל היצירות הבדיוניות שאינן חשודות בחשיפת יסודות אישיים. היא מעולם לא פעלה כמצופה ממנה. כך, למשל, בהיותה לסבית ציפו ממנה שתשתייך לארגונים פמיניסטיים, אך היא הכריזה שהחופש הפמיניסטי שלה מתבטא בהשתייכותה לארגונים שאינם מפרידים בין גברים לנשים ואינם מתייגים אותה כ"משוררת" (בכך דמתה ללאה גולדברג, שביקשה שיראו בה "משורר"). להלן שירהּ המפורסם One Art, שתורגם לעברית פעמים רבות, שברובן שמרו על כללי הווילנלה (חמישה טרצטים החורזים א-ב-א, כשבכל אחד מהם נעשה שימוש באותם שני חֲרָזים, לאורך כל השיר, תוך מתן שינוי קל של א-ב-א-א בבית האחרון בן ארבע השורות):

​מִין כִּשְׁרוֹן


אִבּוּד הוּא מִין כִּשְׁרוֹן שֶׁבּוֹ נִתָּן לִשְׁלֹט;

כָּל-כָּך הַרְבֵּה דְּבָרִים עָפִים וְהֵעָלְמָם

הַמְכֻוָּן הֵן לֹא יִפְגַּע בְּךָ קָשׁוֹת.


אַבֵּד דְּבַר-מָה כָּל יוֹם. חַיֵּךְ קַלּוֹת

מוּל צְרוֹר אָבוּד שֶׁל מַפְתְּחוֹת, בִּזְבּוּז שֶׁל זְמַן.

אִבּוּד הוּא מִין כִּשְׁרוֹן שֶׁבּוֹ נִתָּן לִשְׁלֹט.


אַבֵּד, אֵפוֹא, וְאַל תֻּפְתַּע נָא לְגַלּוֹת:

שְׁלַל עִנְיָנִים שֶׁנֶּעְלְמוּ מִן הַיוֹמָן

כִּי אָבְדָּנָם כְּלָל לֹא יִפְגַּע בְּךָ קָשׁוֹת.


אָבַד לִי שְׁעוֹנָהּ שֶׁל אִמָּא. לִי הוֹלְכוֹת

שְׁלֹש אֲחֻזּוֹת-חַיַּי הָרְאוּיוֹת לִשְׁמָן.

אִבּוּד הוּא מִין כִּשְׁרוֹן שֶׁבּוֹ נִתָּן לִשְׁלֹט.


אָבְדוּ לִי שְׁתֵּי עָרִים יָפוֹת. וּמַמְלָכוֹת,

שְׁני נְהָרוֹת, אַף יַבָּשָׁה שְׁלֵמָה.

אָחוּשׁ בְּחֶסְרוֹנָם, אַךְ אֶתְאַבֵּל פָּחוֹת.


גַּם כְּשֶׁעָזַבְתְּ (עִם גּוֹן קוֹלֵךְ וְנִפְלְאוֹת

צְחוֹקֵךְ שֶׁכֹּה אֹהַב) לֹא אֲשַׁקֵּר. וְאֵין תֵּמַהּ

שֶׁהָאִבּוּד הוּא מִין כִּשְׁרוֹן שֶׁבּוֹ נִתָּן לִשְׁלֹט.

גַּם כְּשֶׁנִדְמֶה (כִּתְבִי!) שֶׁהוּא יִפְגַּע קָשׁוֹת.

​One Art


The art of losing isn’t hard to master;

so many things seem filled with the intent

to be lost that their loss is no disaster.


Lose something every day. Accept the fluster

of lost door keys, the hour badly spent.

The art of losing isn’t hard to master.


Then practice losing farther, losing faster:

places, and names, and where it was you meant

to travel. None of these will bring disaster.


I lost my mother’s watch. And look! my last, or

next-to-last, of three loved houses went.

The art of losing isn’t hard to master.


I lost two cities, lovely ones. And, vaster,

some realms I owned, two rivers, a continent.

I miss them, but it wasn’t a disaster.


—Even losing you (the joking voice, a gesture

I love) I shan’t have lied. It’s evident

the art of losing’s not too hard to master

though it may look like (Write it!) like disaster.

מאנגלית: ז"ש


רחל המשוררת, שהתחילה לכתוב את שיריה כשנות דור לפני אליזבת בִּישוֹפּ, כתבה לא פעם על ההנאה הכרוכה בהסתפקות במועט, תוך ויתור על האוצרות האין-סופיים העומדים לרשות המשורר. כבת לאב עשיר, שסיימה את חייה במחסור, רחל לא הציגה לפני קוראיה הוויה של דלות, כי אם הוויה של התמרקות והפתרקות מנסי חומר מתוך בחירה וידיעה שנכסי הרוח חשובים מכל קניין גשמי. היא ביקשה להתנצל מעדיים מיותרים כדי להגיע אל העיקר – אל האמת החשופה, שאינה זקוקה לייפוי ולפרכוס.


גם אליזבת בִּישוֹפּ הכריזה על רצונה להתפרק מעדיים מיותרים ולהתמקד בעיקר, אך כשהיא מערבבת ברשימתה חפצים ממשיים, כגון שעונה של אימא, ביחד עם רשימת אובייקטים דמיוניים (כגון שלוש אחוזות, שתי ערים יפות וממלכות, שני נהרות ויבשת שלמה) מתקבלת רשימה אבּסוּרדית של שירי איגיון (נונסנס). למעשה, אליזבת בִּישוֹפּ הצהירה כאן ובמקומות אחרים שהיא מבַכּרת את הסתפקות במועט, ומוותרת מרצון על אין-סוף האוצרות העומדים לרשות האמן, שהם עושר השמור לבעליו לרעתו.

Comments


bottom of page