רטוש הופיע בשמי השירה העברית כמשורר מהפכני בתכלית, ששירתו הבראשיתית נבראה לכאורה "יש מאין", ללא מקורות השראה מן הספרות העברית או מספרות העולם. על שאלת השאלות - "המשך או מהפכה" - נשברו קולמוסים רבים, אך רבות מההכללות שהעלו המבקרים המתינו שנים רבות לביסוס מחקרי. הספרים שיצאו עד כה על רטוש ועל התנועה ה"כנענית" שמו דגש רב על נושאים אידיאולוגיים, ומיעטו לגעת באמנות הכתיבה.צדה הפואטי של יצירת רטוש יצא אפוא מקופח, וזאת חרף העובדה שדווקא שיריו של רטוש, על רקמתם הטקסטואלית הייחודית, הם המקנים לו כיום חיי-נצח, הם ולא הגותו החברתית-מדינית. את החלל הזה מבקשת למלא זיוה שמיר, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב.

כאביה של הקבוצה ה"כנענית", האמין רטוש, כי על הספרות העברית להינתק ניתוק חד ומוחלט, ולא מתון והדרגתי, מכל ערכיה של ספרות ישראל שנכתבה על אדמת נכר ("ספרות יהודית בלשון העברית", כניסוחו). הספרות הארץ-ישראלית שלאחר המהפכה העברית, תוכל לשמר מן העבר, כך סבר בקיצוניות של מהפכן אוטופיסט, רק יצירות מעטות, שלא דבק שמץ מערכיו של הקיום היהודי הגלותי. כך ביקש ליצור מרחב מחיה לאותם חידושים, הנוגעים להתחדשות ההוויה בארץ. אין תימה אפוא שאת שירתו שאף להציג כיצירה, המנותקת מכל שורש וייחור, שמקור יניקתם בתרבות המערב, לרבות התרבות העברית באלפיים שנות גולה.

למרות שספר זה חושף אחדים ממקורות ההשראה של רטוש, אין בו כדי לפגוע או לפגום בדיוקנו הכולל של המשורר כיוצר מקורי וייחודי במלוא מובן המלה. המקוריות היתה לגבי דידו של רטוש ערך עליון. הוא סירב אפילו לשכפל את הישגי 'חופה שחורה' שלו, שכן בכל שלב משלבי יצירתו, ביקש לפרוץ נתיבים חדשים; וכדבריו - הוא לא היה מוכן אפילו להיות "אפיגון של עצמו