מי ירה ומי זה שם נפל
על שירו של נתן אלתרמן "שיר עמק"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,
גליון 1747 16/05/2022
"שיר עֵמֶק" ("בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ") הוא אחד מארבעה פזמונים מקוריים שחיבר אלתרמן לסרט "לחיים חדשים" (1934), סרט תעמולה של קרן היסוד בהפקתה של מרגוט קלאוזנר. שלושה מהם נעשו שירי זֶמר פּוֹפּוּלריים – מוּכּרים ואהובים ("שיר בּוֹקֶר", "שיר הכביש", "שיר העמק"). הרביעי הוא הפזמון "תל אביב" שנבלע בין הכְּתוביות של סרט ההסברה הציוני, ועל כן צלל לתהום הנשייה.
בפזמון "שיר עמק", כמו בפזמון שיר בוקר", לפנינו לכאורה תמונה נמרצת של עבודת-כפיים בשדות עמק יזרעאל, עבודה קשה אך אוֹפּטימית, רעננה ומרנינת-נפש, שבסופהּ נדרשות מנוחה ורגיעה. ואולם, סופו של פזמון זה אינו אוֹפּטימי כלל וכלל, והוא בעצם מהַפֵּך לגמרי את שורות הפתיחה הרגועות ומלאוֹת הסיפוק. השיר מסתיים בתמונה אקטואלית מימי ה"מאורעות" – תמונת שומר הרוכב על סוסו, שירייה מפלחת את חזהו ומקפחת את חייו. על מחיר הדמים של המפעל הציוני נסב פזמון זה, שמתחיל לכאורה באווירה של תנומה רוגַעת ובקול דממה דקה, ובסופו – קול ענות מלחמה וזעקת שבר:
בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל. לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל. טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל, מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל. מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל? דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל. נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת, אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת. | יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ, שִׁיר הָעֵדֶר מְצַלְצֵל, זוֹהִי אַרְצִי וּשְׂדוֹתֶיהָ, זֶהוּ עֵמֶק יִזְרְעֶאל. תְּבֹרַךְ אַרְצִי וְתִתְהַלַּל מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל. מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?... | אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ, סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל. קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ, מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל. מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל? מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?... |
בקריאה חוזרת מתברר שפתיחת השיר, שעליה נסוכה כביכול אווירה של שקט ותרדמַת רוגַע, היא למעשה תיאור אוקסימורוני, טיפוסי לאלתרמן, המפגיש ניגודים שאינם מתפשרים ויוצר רושם מוטעה אצל הקורא והמאזין. הן מדובר בפתח השיר על "לַיְלָה חִוֵּר" המשתרע על שדות עמק יזרעאל; והרי "לילות חיוורים" ו"לילות לבנים" הם צירופי לשון אלתרמניים נפוצים – שווי-ערך של הניב הצרפתי "nuits blanches" ("לילות לבנים"), שפירושו: 'לילות ללא שֵׁינה', 'לילות נדודים'. תיאורהּ בבית הראשון של הלבנה החיוורת שאורהּ הלבן נשפך על השדות מרמז שאין מדובר כאן בתרדמת רוגַע, אלא בשקט שלפני הסערה. החשש מקנן אפוא כבר בשורות הפתיחה ה"רגועות", השרויות למעשה בציפייה דרוכה ומתוחה לקראת הבָּאות
לפנינו שיר פשוט ומורכב כאחד, שבּוֹ כל מילה וכל צירוף-מילים מתהפכים לכל הצבעים. יש בו מילים דו-משמעיות וריבוד של סיפורים – למן סיפורי המקרא על מלחמות שנערכו בעמק יזרעאל ועד ימי המאורעות של שנות העשרים והשלושים. מה רב ההבדל בינו לבין כל אותם שירי מולדת בנליים שחוּבּרו אז לעשרות וקולם נשמע מעל כל במה.
מתברר שאפילו המלחין דניאל סמבּוּרסקי ניסה את כוחו בכתיבת תמליל ללחן היפה שחיבּר, וקולמוסו הפיק את השורות הבאות: "הבה נשב פה בחדר / שיר אחד עוד פה נשיר / פה בחדר כל החברים / פה בחדר יחד נשיר. / [פזמון]: כפר, עיר, כל השדות / פה בחדר אנו ביחד / זה כבר נושב הרוח".1 יפה עשה המלחין שהבין שעליו לגנוז את השורות המביכות והסתמיות הללו, ולפנות אל אותו משורר צעיר שחיבר אז מִדי שבוע את חרוזי "רגעים" בעיתון הארץ. אלמלא עשה כן, היה נפקד בפזמונאות העברית מקומו של אחד השירים הפּוֹפּוּלריים ביותר של רֶפֶּרטואר ערבי הזֶמר שלנו.
שירו של אלתרמן כולל שלוש ססטינות החורזות אבאבגג. שתיים מהן מהללות את העבודה החלוצית הנעשית בעמק יזרעאל, ומתארות את העמל הקשה המושקע בה. בתום העבודה, הנעשית משחר עד ליל, מתעורר הרצון להחליף כוח לקראת יום עבודה נוסף. המשורר מברך את החלוצים, תוך שימוש בתחבולת המֶריזם "מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל" ("מֶריזם" – בצרפתית: mérisme – היא אמירה המקיפה את העולם המתואר באמצעות אִזכּוּרם של ניגודים בינריים התוחמים אותו "מ... עַד": שמים וארץ, עמק והר, ים ויבשה וכו').
ייתכן שאלתרמן הציב בשירו את הקיבוץ בית אלפא (שנוסד ב-1922) לפני המושב נהלל (שנוסד ב-1921) לא רק לצורכי החרוז "וְתִתְהַלַּל [...] עַד נַהֲלָל", אלא גם כדי להתחיל ב"אלפא" (באות הראשונה של מערכת האלפבית שיש לה מעמד מיוחד במשפט כולל של "מֵ... עַד"). לחלופין, ייתכן שרצה לרמוז במילים "מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל" שחרף הקיטוב הפוליטי ששרר בארץ באותה עת, הברכה שלוחה אל כל בניהָ של הקשת הפוליטית, ללא התחשבות בשיקולים של פילוג ושל קיטוב: למן קיבוץ של "השומר הצעיר" (לאה להב, אחותו של המשורר, הצטרפה לקיבוץ "תל עמל" של "השומר הצעיר", שנוסד ב-1932, אך עלה על הקרקע ב-1934, בשנת חיבורו של הפזמון "שיר עמק") ועד למושב עובדים שחבריה היו אנשי מפלגת "הפועל הצעיר" שהתמזגה לימים עם מפא"י.
אלתרמן ידע כי הקיטוב הפוליטי ששרר אז בארץ בין הרֶוויזיוניסטים, חסידי מדיניות התגובה, לבין מפלגות הפועלים שהזדהו אז עם מדיניות ההבלגה של וייצמן, הביא לשנאת אחים עזה. לאורך כל דרכו ניסה לשכך את השנאה (ורק ב"עיר היונה" הרשה לעצמו להעיר מפעם לפעם הערה צינית המופנית אל מחתרות אצ"ל ולח"י וכלפי אוהדיהן בקרב ה"כנענים"). הוא ניסה ככל יכולתו שלא ללַבּוֹת שנאת אחים, ובהמנון שכתב לתל-עמל, קיבוצה של אחותו, לִגלג במרומז ובמשתמע על דברי אורי-צבי גרינברג אשר גינה בספרו "ספר הקטרוג והאמונה" (1937) את אנשי קיבוץ משמר העמק בגין מדיניות ההבלגה שאותה נקטו נגד הפורעים הערביים (ועל כך באחד הפרקים הבאים).
ואולם, אלתרמן ידע היטב כי הברָכָה הכֵּנה והנרגשת הנשלחת אל המושבים, הקבוצות והקיבוצים בשירו אינה מחסנת את החלוצים מפני הקללות והפורענויות האורבות להם ביום ובליל. הוא לא ייפה את התמונה, ולא הציג את מִפעל ההתיישבות במילים יפות ומרוממות. הברכה "תְּבֹרַךְ אַרְצִי וְתִתְהַלַּל" למעשה בנויה – מן הבחינה הסמנטית והתחבירית – על המבנה של תפילת קדיש יתום: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ [...] וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל". גם כאן לפנינו שימוש אוקסימורוני בלשון: צירוף דיסהרמוני "צורם" של ברכה מרוממת-נפש, הנאמרת בלב גאה, ושל מילות "קדיש יתום", הנאמרות בדמעות ובאנחות. ייתכן שמילות השיר, המתכתבות עם מילות "קדיש יתום", שולבו בשירו של אלתרמן כרמז לאסונות הכבדים שפקדו משפחות רבות בשנות המאורעות, שבין מלחמות העולם, שבהן נרצחו כחמש מאות יהודים בכבישי הארץ והותירו אחריהם יתומים רבים. נרמז כאן שמול מאמציהם הקונסטרוקטיביים של החלוצים, שכל תכליתם היא לִבנות ולהיבנות, ליישב ולהפריח את השממה, באים כוחות ההרס של אותם שבטי-מִדבּר, המבקשים לכַלות, לשרוף, להרוג, ולהשמיד.
פעמים אחדים בשירתו המוקדמת שילב אלתרמן את המשפט "מַה יָּפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן" משירו הידוע של יצחק קצנלסון, תוך הפיכת האמירה המקורית לאמירה אירונית הנאמרת בלשון סגי נהור, שכּן הלילות "היפים" בשיריו הגנוזים של אלתרמן הם לילות שבהם שרפו הפורעים הערביים את שדות העמק, ו"היופי" הוא יופיָיהּ של האש המְאַכּלת את היבולים – האסתטיקה של הרוע והזדון. אלתרמן האגרונום ראה את השדות השרופים כשנסע לבקר את ידידתו עברייה בדגניה, וכן כשנסע לבקר את אחותו לאה בקיבוץ תל-עמל. הוא חיבר בזמן המאורעות גם שירים (את רובם גנז), שבהם מתוארים שריפת השדות והניסיון לחבּל ביישוב הארץ – להדבִּיר את נופי הארץ במובן של "להחזירם להיות מִדבּר".
כאן התכתב בססטינה השלישית של "שיר עמק" עם אחד משיריו הפטריוטיים של שאול טשרניחובסקי. בשירו הארץ-ישראלי "שירת שומר", שנכתב ב-1934 בעיצומם של מאורעות הדמים, תיאר טשרניחובסקי מושבה שוקטת, הנחה בעמק לעת ערב, ובצִדהּ כפר ערבי הנם אף הוא את שנתו. לפתע בוקע צליל המֵפר את הדממה ואת ההרמוניה של חיי החקלאים השלֵווים, המבקשים לנוח מעמל יומם. הדובר פונה אל הכוכב, המציץ ממרום ויכול להשקיף על מרחבי ארץ, ושואלו: "הַכֶּר-נָא, בַּלַּיְלָה מִי הוּא / הַמַּשְׁחִיז פִּגְיוֹן?" (והשוו לניסוחו של אלתרמן: "מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל"). התשובה ברורה מאליה, ושולחת אצבע מאשימה כלפי הערביים, המוצגים בשירי טשרניחובסקי כמחרחרי מלחמה, שוחרי פגיון וחרב, המשתמשים בסכין בלי נקיפות מצפון ולוחצים בקלות על ההדק:
מוֹשָׁבָה נָחָה בָּעֵמֶק, נָם כְּפָר עֲרָבִי, עַל רֹאשִׁי מָרוֹם בָּאֹפֶל מֵצִיץ כּוֹכָבִי. | כּוֹכָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַיִן רוֹאָה-כֹל, הַגֶּד-לִי, כַּמָּה פָּרַצְנוּ כְּבָר יָמִין וּשְׂמֹאל. | נָם הַלָּיְלָה… צְלִיל מַתֶּכֶת!… כּוֹכַב שְׁמֵי-צִיּוֹן, הַכֶּר-נָא, בַּלַּיְלָה מִי הוּא הַמַּשְׁחִיז פִּגְיוֹן? |
אלתרמן, לעומת זאת, השאיר כביכול את פתרון החידה לוּט בערפל, וסיים את שירו בסימן שאלה:
"מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל / בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?". לגבי זהותו של הנופל יש שתי גרסאות, חברי בית אלפא מספרים כי שורות אלו נכתבו על סמל משה רוזנפלד שנפל בנובמבר 1935 בעת שרדף אחרי כנופיות של פורעים ערבים בגלבוע. לעומתם, יש הטוענים שהאיש עליו מדובר הוא אלכסנדר זייד שנרצח בהתקפה ממארב בשעה שרכב מביתו על גבעות שייח' אבריק. ואולם, ההיסטוריון ד"ר מרדכי מרמורשטיין טוען ש"לשתי ההשערות אין כל בסיס, שכּן האירועים הללו התרחשו לאחר שהסרט יצא לאֶקרנים. 'לחיים חדשים' הופק בשנת 1934, וכבר במאי 1935 הוקרן בפני הקהילה היהודית בברסלאו שבגרמניה".2
בפורום של "אתר נתן אלתרמן" שבעריכת דוד גוטרמן מיום 15.10.2010 העלה ד"ר יוסף גלובינסקי (רופא עיניים בכיר וחובב אלתרמן מושבע) הנחה מעניינת, המבוססת על הסיפור המקראי בדבר הריגת יורם בן אחאב בתל-יזרעאל שעל שמו קרוי העמק. לדעתו, אלתרמן עורר כאן מרִבצם את הסיפור המקראי שגרם להגלייתם של רבים מבני העם ע"י האשורים, כדי לעודד את בני ההתיישבות היהודית החדשה בעמק, שבאו לחדש את ימיו של עמק יזרעאל כקדם. ד"ר גלובינסקי נוטה אמנם לפעמים לכיווּן הפירוש החד-משמעי והמסומנן (marked), המחפש ומוצֵא יחסי 1:1 בין הסימן למסומן, אך לדעתי במקרה שלפנינו פירושו בהחלט עולה בקנה אחד עם הפואטיקה האלתרמנית, שאהבה לכרוך אלה באלה אירועים רחוקים בזמן ובמקום ולראות את המציאוּת האקטואלית בפריזמה רב-דורית.3
את המילים "טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל" קָשר הד"ר יוסף גלובינסקי עם פירושו של רש"י לפסוק "וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל" בשמות טז, יג: "הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו וחוזר ויורד טל עליו". גם בעניין זה, למיטב הבנתי, פרשנותו עולה בקנה אחד עם סגנונו של אלתרמן ועם לשונו הייחודית שכבר הייתה מרובדת באותה עת מארבעה רבדים שונים: מן העברית הקלסית של המקורות שאותה למד בבית-הספר הדתי "מגן דוד" בקישינב; מן העברית ה"צברית" של חבריו התל-אביביים; מתרבות השנסונים ובתי-הקפה שאליה נחשף בעת לימודיו בצרפת; ומביטויי העגה ששמע ברחוב ובשוק ושאותם אהב לשלב ביצירתו. אלתרמן גילה בקיאות מרשימה בכתובים: בתנ"ך ובפירושיו, במדרשי חז"ל, במשנה, בתוספתא, באגדות חסידים ועוד. שליטתו בעברית הקלסית של "ארון הספרים העברי" הייתה טובה מזו של רוב חבריו לאסכולה, ועל כן סביר להניח שגם האסוציאציות שהעלה ד"ר גלובינסקי בעניין תיאורו המקראי והפרשני של הטל עלו גם בדעתו של המשורר (על העברית המרובדת של אלתרמן הרחבתי בפתח ספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן"; 2021).
*
תשובה מנוגדת תכלית ניגוד לזו של טשרניחובסקי ששאל "מִי הוּא הַמַּשְׁחִיז פִּגְיוֹן?", העניק המשורר והאידֵאולוג ה"כנעני" יונתן רטוש לשאלה זו בשירו "מולדת" משנת 1937. מתוך קריאת תיגר על עמדת קודמיו. גם עמדתו של טשרניחובסקי ב"שירת שומר" וגם עמדתו של אלתרמן ב"שיר העמק" נראו בעיני רטוש עֲמָדות רופסות, וכנגדן הוא הציג עֶמדה רֶוויזיוניסטית, המצדדת בתגובה נחרצת4: "צֵל עוֹבֵר. / וּמֵעֵמֶק הָרִים נָץ נִצְנוּץ מְמֹרָט / בִּרְיוֹן יְהוּדִי שָׁם מַשְׁחִיז / מַאֲכֶלֶת-/ נָקָם". משמע, שירו של רטוש מתגרה בשירו של טשרניחובסקי, וטוען נגדו כי צליל המאכלת בוקע לא מאוהלי קדר. זהו צלילה של המאכלת העברית, שתשלם לשופכי דם יהודי על מעשיהם, ותיקוֹם את נקמתם של קורבנות השווא.
ובמאמר מוסגר: לדעתי, יונתן רטוש תלש את שירו של שאול טשרניחובסקי מהקשרו, וסיווג בטעות את טשרניחובסקי בתורת אחד מיריביו הפָּציפיסטיים, שנואי נפשו. השיר "שירת שומר" אינו מעיד על גישה פָּציפיסטית של מחברו, ויעיד שירו "פָּרָשת דינה" שבּוֹ שלח טשרניחובסקי אצבע מאשימה כנגד מצדדי ה"הבלגה", ושיבח אותו פלג ב"יישוב" (אותם שבטים, האוחזים בחרבות יוון וצידון), שגילו מדיניות של "יד קשה" ("עֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה"). רטוש היה רדיקלי בדעותיו אפילו מן הניטשיאניים הרדיקליים ביותר שבין בני הדור שקדם לו, לרבות טשרניחובסקי, ועל כן הגיב על "שירת שומר" בתגובה כה קיצונית ונחרצת.
שירו של אלתרמן, המתכתב עם "שירת שומר", מהדהד גם בפזמון המאוחר "ארץ ישראל" (1978) מאת אריק איינשטיין ושמוליק קראוס (הכלול באלבום "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה", חלק ה, משנת 1984). הפזמון החוזר של איינשטיין מבוסס גם על משא הנביא "שֹׁמֵר מַה-מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה-מִּלֵּיל" (ישעיהו כא, יא) וגם על הפזמון החוזר ב"שיר העמק" של אלתרמן ("מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל").5 לאמִתו של דבר, מהדהֲדים ממנו גם שירי ארץ ישראל אחרים של אלתרמן, כמו "שיר העבודה" ("כחול ים המים"), "ליל גליל", "שיר בוקר" ("אנו אוהבים אותך מולדת"), ועוד:
בַּיִת לָךְ בָּנִיתִי שָׁם בַּחוֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שַׁרְתִּי שִׁיר יָפֶה עַל יָם כָּחֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מַה מִּלֵּיל, הוֹ, שֹׁומֵר מַה מִּלֵּיל מַה מִּלֵּיל. | עֶרֶב שׁוּב נוֹטֶה עַל הַגּוֹלָן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שָׁם חַיָּל צָעִיר אוֹרֵב דּוּמָם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מַה מִּלֵּיל, הוֹ, שֹׁומֵר מַה מִּלֵּיל מַה מִּלֵּיל. | כַּמָּה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לָמָּה זֶה אֲנִי עָצוּב כָּל כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מַה מִּלֵּיל, הוֹ, שֹׁומֵר מַה מִּלֵּיל מַה מִּלֵּיל. |
מילות שירו של אריק איינשטיין מבוססות אפוא על פסיפס על "שברי שורות" מתוך שירי ארץ ישראל של אלתרמן, ו"מתכתבות" אִתן. הן מראות את המרחק המאכזב בין החזון לבין הגשמתו. הדובר בשיר יכול להיות צעיר יליד הארץ כמו אריק איינשטיין (שהיה כבן ארבעים בעת חיבורו של שיר זה), המבטא את אכזבתו למראה ארצו ששינתה את פניה ואת האֶתוס שהִנחה את מתיישביה הראשונים. ואולם, במקביל, הדובר הסמוי והלא-מזוהה בשירו של איינשטיין יכול להיות גם אלתרמן גופא, שנפטר כשמונה שנים לפני חיבור שירו הכאוב של איינשטיין. דומה שרוחו של אלתרמן מרחפת מעל השיר הכואב והמכאיב של אריק איינשטיין, ומבטא את תחושותיו של איש ארץ-ישראל למראה הפער שנִבעה בין מה שראה בחזון לבין מה שנתממש בפועַל.6
הערות:
במאמרו "דממה ביזרעאל", מקור ראשון, מוסף "שבת", מיום ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/2012.
שירו המוקדם של רטוש 'מולדת', הבז למדיניות ה"הבלגה" של ההנהגה הציונית, כשירי-חרב אחרים משנות השלושים, עבר כידוע מטאמורפוזה בסוף שנות השישים, ותשתיתו הרוויזיוניסטית טושטשה במתכוון. כל הסימנים מצביעים בבירור גם על טשטושה במקביל של הזיקה ליצירת טשרניחובסקי - לניסוחיה ולרעיונותיה האפייניים. בזמן שובם של 'שירי חרב' וכינוסם בספר, אחרי מלחמת ששת הימים, היה רטוש מעוניין בהדגשת ייחודה ומקוריותה של שירתו ה"כנענית", והשתדל למחות כל זכר למקורותיה של מקוריות זו.
לפי רש"י, הקריאה היא אל "שומר ישראל", כלומר אל האל היושב במרומים, בבקשה שיגלה לעם מה צופן לו העתיד. מעול מלכות אדום קורא העם לאלוהיו: "שומר ישראל, מה תהא מן הלילה והחשכה הזאת".
לא כולם הבינו את האירוניה הכאובה שבשירו של איינשטיין, או שהבינוּהָ אך בחרו לעשות במילים שימוש פוליטי המתעלם מכוונתן המקורית. במספדו על הזַמָּר, אמר ראש הממשלה דאז, מר בנימין נתניהו: "שמעתי אותך, אריק, שר: 'כמה שאני אוהב אותך ארץ ישראל' [...] היית הגדול מכולם. ארץ ישראל היפה, האמִיתית, המזוקקת": www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/525/631.html