מדוע מתנכרת האם לבניה?
עודכן: 14 במאי 2022
על טורו-פזמונו של אלתרמן "מסביב למדורה"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1720 , 07/02/2022
הטור "מסביב למדורה" פורסם בעיתון דבר ביום כ"ח בניסן תש"ח, 7.5.1948 ("עִם שבע שנים לפלמ"ח), ימים אחדים לפני הכרזת המדינה.1 עד לישיבת מִנהלת העָם ביום 12 במאי 1948, חמישה ימים לאחר פרסום שיר זה, לא היה ברור אם ומתי יוכרז על הקמת המדינה, אך אלתרמן כבר חותם את שירו במילים "לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר / מִשְׁתַּחְוָה וּבוֹכָה, הֲבִינוּהָ", בהבינו שאין דרך אחרת: שהתקופה המכוּנה בשם "תקופת המדינה שבדרך" קרבה לסיומה ושההכרזה המיוחלת על הקמת המדינה עתידה להתממש בתוך זמן קצר. אִזכּוּר "סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר" ואִזכּוּרו של חודש ניסן ("כְּתָמִיד בְּנִיסָן-הַיֶּרַח") רומזים גם על היציאה מבית עבדים ותחילת הריבונות בארץ-ישראל לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה.
גם בשיר "מסביב למדורה", כמו בשיר "מגש הכסף", בולטת תחושת הנתק והזָרוּת בין הלוחמים הצעירים לבין האומה-האם ("אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם. / לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ"). לפנינו כעין בנים חורגים, או "גורים" נטושים, שאִמם-אוּמתם זנחה אותם לנפשם להתמודד לבדם עִם קשיי המציאוּת. הלוחמים הצעירים מתוארים בשיר כחיילים אלמוניים, בני-בלי-שם, בני-בלי-אם ובני-בלי-בית ("וְיָשְׁבָה בוֹ עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי-בְּלִי-שֵׁם"), שתנאֵי גידולם אילצום לעשות הכול בכוחות עצמם. אילו נהגה האומה כאֵם אוהבת ודואגת, היא הייתה מציידת את בניה בצאתם לדרך במלבושים חמים שיגֵנו עליהם מפני הקור ובצֵידה לדרך, מעשה ידיה. הנערים שלפנינו, לוחמי הפלמ"ח, "לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף", ורק שני שרווּלי הסוודר הקשורים לצווארם מחבקים אותם מעורף. גם את הצֵידה הם מכינים לעצמם. איש אינו דואג להם ולצורכיהם. את מעשיהם הם עושים בכוחות עצמם, והכול בתנאים של צנע והסתפקות במועט. אין הם יכולים להרשות לעצמם לנהוג אחרת, כי אפילו אִמם-הורתם נוהגת בהם כאילו היו בנים חורגים:
אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם. לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ הָיָה לַיְלָה עָמֹק וְנוֹשֵׁם כְּתָמִיד בְּנִיסָן-הַיֶּרַח. וְיָשְׁבָה בוֹ עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי-בְּלִי-שֵׁם, חֲשׂוּפֵי מַרְפְּקִים וָבֶרֶךְ. הֵם הִקְשִׁיבוּ הַקְשֵׁב וְהַחֲרֵשׁ אוֹ שִׁלְּבוּ בַשִֹּיחָה דְבַר-וִכּוּחַ, לִפְנֵיהֶם עֲלֵי רֶגֶל שֶׁל אֵשׁ, מְדוּרָה חָגָה-נָעָה בָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר. אַךְ בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ אוֹתוֹ לַיְלָה נֶחְרַת עֲלֵי לוּחַ. אֶת הָעֹל הַפָּשׁוּט כֶּעָפָר הֵם נָשְׂאוּ בְּלִי הַבֵּט אָחוֹרָה. לֹא תָקַע לִפְנֵיהֶם הַשּׁוֹפָר, לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף. לֹא. בִּשְׁנֵי שַׁרְווּלִים הַקְּשׁוּרִים לַצַּוָּאר רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף. | נַעֲלַיִם נֻקְשׁוֹת, יַלְקוּטִים סְעֻדָּה שֶׁל זֵיתִים וּפְרִי-תֹמֶר, וְסִפְלֵי אֲלוּמִינְיוּם קְמוּטִים וְרֵעוּת, וְקָרְבָּן לְאֵין אֹמֶר... מַה נּוֹסִיף וְנִמְנֶה?... מִדְּבָרִים פְּעוּטִים נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת. זֶה הַחֹמֶר... מַה נָּשִׁיר עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר? הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ. בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר, וַאֲפִילוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ. זֶהוּ טִיב הַפַּלְמַ"ח... הוּא אֵינֶנּוּ מַשְׁאִיר כָּל מְלָאכָה לְ"שֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ". אֲבָל כָּכָה יֻגַּד נָא לֵאמוֹר: נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ – בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ. לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר מִשְׁתַּחְוָה וּבוֹכָה, הֲבִינוּהָ. |
מן התיאור עולים הדים וזִכרי מקרא מסיפור הגבעונים, שבזמן כיבוש הארץ באו מצוידים ב"נֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים: וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם [...] וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים" (יהושע ט, ד-ו); וכאן מצוידים הנערים בנעליים נוּקשות, בספלי אלומיניום קמוטים ובצֵידה דלה של זיתים ותמרים. בהעלאתו המרומזת של סיפור הגבעונים מבליע אלתרמן ביקורת על הנהגת היישוב, שלא העניקה לעדת הנערים האלמונית הזאת חיבוק אִמהי ואבהי, כפי שהגיע להם, אלא נהגה בהם כבמכשיר, כבכלי שרת. הם חוטבי העצים ושואבי המים של כיבוש הארץ; הם הכלי, האמצעי האינסטרומנטלי שסלל את הדרך לעצמאות ישראל, כשם שהנערים שהקימו את המדינה מתוארים באופן אינסטרומנטלי כ"מגש של כסף": במחיר חייהם הפכה המדינה למציאוּת גשמית שאפשר להגישה על מגש – מגש שאותו הם נושאים על כפיהם כמשָׁרתי האומה, והם גם הנישאים על גביו כקרבן המוגש לה ביום חגה.
כותרת שירו של אלתרמן היא ככותרת ספרו של יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, שראה אור ב-1946. לכל אורכו ניכּר בשיר היחס האינסטרומנטלי של הנהגת ה"יישוב" כלפי לוחמי הפלמ"ח אשר התבטא לימים בפזמונו של חיים חפר "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת" ("וּמְסַיֶּמֶת הַסַּבְתָּא לַנֶּכֶד, / וְיוֹשֶׁבֶת כְּפוּפָה לְמוּלוֹ: / כֵּן, הַכּוּשִׁי יָכוֹל כְּבָר לָלֶכֶת, / כִּי הַכּוּשִׁי עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ").2
הצֵידה הדלה של הנערים הלוחמים ("סְעֻדָּה שֶׁל זֵיתִים וּפְרִי-תֹמֶר") אף מעלה כאן את זֵכר הסיפור המקראי על הקְרב בציקלג, שגם בו בחר דוד המלך לתת לנער האלמוני צֵידה דלה מן הפֵּרות שבהן נתברכה הארץ (תאנה וגפן). בקְרב זה עשה דוד שימוש אינסטרוּמנטלי בנער המצרי עת נתן לו דבלה ושני צימוקים, ובעבור ה"שכר" הזעום הזה שִכנע את הנער להראות לו וללוחמיו את הדרך למחנה פלִשתים: "וַיִּמְצְאוּ אִישׁ-מִצְרִי בַּשָּׂדֶה, וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל-דָּוִד; וַיִּתְּנוּ-לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל, וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם. וַיִּתְּנוּ-לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים, וַיֹּאכַל, וַתָּשָׁב רוּחוֹ, אֵלָיו: כִּי לֹא-אָכַל לֶחֶם, וְלֹא-שָׁתָה מַיִם, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי-אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה; וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי [...] אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי, וְעַל-אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל-נֶגֶב כָּלֵב; וְאֶת-צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, הֲתוֹרִדֵנִי אֶל-הַגְּדוּד הַזֶּה; וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם-תְּמִיתֵנִי וְאִם-תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד-אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל-הַגְּדוּד הַזֶּה" (שמואל א' ל, יא-יז). גם לוחמי הפלמ"ח נשלחו על-ידי הנהגת היישוב למִבצעים קשים ומסוכנים; גם הם הרימו לה תרומה ללא תמורה, ובסופו של דבר הושלכו על-ידה ככלי אין חפץ בו. יצוין כי אלתרמן ניבּא כאן את פירוק הפלמ"ח חצי שנה בדיוק לפני שדוד בן-גוריון הגיע להחלטה שהפכה את הפלמ"ח לכלי אין חפץ בו.
עולים כאן על הדעת גם סיפורי קדומים אחרים, כגון סיפורה של הָגָר, אֵם ישמעאל, שהפקירה את בנהּ, בנו של אבי האומה שגירשהּ מביתו, והשליכתהו תחת אחד השיחים. בל נשכח: להָגָר לא נותרה ברירה שכֵּן כבר אזלו המים בחמת, ומותה ומות בנה היה צפוי. את האשמה יש לתלות באברהם ששלחהּ עם בנהּ למִדבר למות בצמא וברעב. הנערים המתוארים בשיר מתוארים כבנים חורגים לאביהם – להנהגת היישוב. מאחר שהם שייכים למחנה פוליטי שאינו מזוהה עִם בן-גוריון ועִם המפלגה השלטת, לגבי דידו של בן-גוריון הריהם כמו ישמעאל לגבי דידו של אברהם, אבי האומה.
כפי שנראה להלן, תיאורם המרומז בתורת "ישמעאל" – הבן הבלתי רצוי והבלתי נחשב – מקבל את חיזוקו מהרמיזה לסיפור זה בשירת ביאליק. הניכור בין הנערים לבין אִמם-אוּמתם, שנוטשת את בניה ודנה אותם לחיי נדודים ויתמוּת, מעלֶה על הדעת את שירי המחזור "יתמוּת" שכּתב ביאליק בערוב יומו בארץ-ישראל. השירים מתארים את הבן שהתייתם מאביו וניטש על-ידי אִמו, מהַלֵך בדרך בנעליים גדולות מכפי מידתו ובבגדים בלויים ומטולאים. ואולם, אִמו של הנער במחזור "יתמוּת" מציידת אותו לפחות בנשיקות פיה, בחררת כוסמים, צֵידה לדרך, וכן ב"סִדורו" הבלוי של אבא. ממרחק השנים, הבן הנטוש מֵבין ללִבּהּ של האם הנוטשת ומוכן לסלוח לה על מעשה הנטישה הצורב, אף מאמין שאביו המת מֵבין ללִבּהּ וסולח לה. ב"אלמנוּת" וב"פרֵדה" – בשני שיריו האחרונים של המחזור – מתוארת האם כהגר בשעתה, עת השליכה את ילדהּ תחת אחד השיחים בשרב:
הוֹסִיפוּ שַׁאֲלוּ עוֹד אֶת-הָאֵם הַמִּצְרִית, תּוֹעַת הַמִּדְבָּר,
מֶה הָיָה לָהּ וּלְלִבָּהּ בְּהַשְׁלִיכָהּ אֶת-יַלְדָּהּ הַצָּמֵא,
מַאֲכָל לַשָּׁרָב, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים, – וּשְׁעַרְתֶּם אוּלַי כָּמוֹנִי,
מָה רָאֲתָה אִמִּי עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֶל נַפְשָׁהּ,
בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב הַמַּר וְהַנִּמְהָר, אוֹר לְיוֹם הַפְּרֵדָה,
שֶׁכָּכָה הִתְרַפְּקָה עָלַי וְכָכָה נִפְעֲמָה וְנָבוֹכָה,
וְלָמָּה כֹּה הִצְמִידַתְנִי אֶל לִבָּהּ, שׂוֹחֶקֶת אֵלַי וּבוֹכָה [...]
אַל-נָא אֵפוֹא יֵרַע לָךְ, אִמִּי, כִּי שִׁלַּחְתִּנִי,
מָחָר עֶרֶב רֹאשׁ-חֹדֶשׁ, וּפָקַדְתְּ אֶת-קֶבֶר אַבָּא,
וְהִגַּדְתְּ-לוֹ אֶת-כָּל-עֻנּוֹתֵךְ וְאֶת-כָּל-מַדְוֵי לְבָבֵךְ –
הוּא יָבִין, הוּא יַאֲמִין, וְהוּא יִסְלַח לָךְ.
ב"מסביב למדורה" מתאר אלתרמן את האם-האומה לא כשהיא "שׂוֹחֶקֶת [...] וּבוֹכָה", כבשירו של ביאליק, אלא כשהיא "מִשְׁתַּחְוָה וּבוֹכָה" (בריבוי משמעיה של המילה "משתחווה": קדה קידה של הוקרה, קדה כשחקנית לאחר רדת המסך, שׁחה או משתוחחת לארץ מרוב כאב וצער), והוא פונה את הבנים ומבקש מהם שיבינו ללִבּהּ ויסלחו לה. כלול כאן גם דיאלוג סמוי עִם הִמנון הפלמ"ח שחיבר זרובבל גלעד, הפותח במילים: "מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר / אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח / לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, / תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח". ראשו של הפלמ"חניק לא יִשח; האומה היא המשתחווה לפניו. היא לא נהגה בו כאֵם אוהבת, היא לא דאגה לו ולא גוננה עליו, אך היא יודעת להוקיר את קרבּנוֹ.
עולה כאן ביקורת מרומזת על בן-גוריון, שלא העניק לנערים הלוחמים הללו את המגיע להם: מעט הכרה והוקרה על תרומה לאין-שיעור שהרימו למדינה שבדרך (מי שמציג את אלתרמן כ"משורר חצר" בשירוּת בן-גוריון, המפלגה השלטת ועיתונה דבר אינו יודע מה הוא שׂח). אמת, גם הנערים הללו שמרו על בידול מזולתם, ולא שיתפו בעשייתם את מי "שֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ", אך שיוּכם המפלגתי (רוּבּם היו אנשי הקיבוץ המאוחד) לא היה צריך לעכּב את בן-גוריון להכיר בהם, לאמצם אל לִבּו ולהעניק להם את ההכרה הממלכתית הקונצנזואלית. ראוי לזכור שהפלמ"ח הקריב את קרבנו הגדול בחודשים שבּין החלטת האו"ם על "החלוקה" לבין הכרזת המדינה, בזמן שעדיין לא היה גיוס חובה לצבא. לוחמי הפלמ"ח, שהיו אז המחסום החי שחצץ בין היישוב לבין כיליונו, שילם על כך מחיר דמיים נורא. אלתרמן ראה ביחסהּ של ההנהגה כלפי לוחמי הפלמ"ח כפיוּת תודה מאין כמוה.
למנהיגי הדור רומז שירו של אלתרמן שנערים לוחמים אלה כותבים לא רק שירים וסיפורים (רמז לסופרי הדור הצעירים מאנשי הפלמ"ח, שכבר עשו אז צעדים ראשונים בשדה הספרות: חיים גורי, ע' הלל, מתי מגד, נתן שחם, יהודה עמיחי, אריה סיון ועוד), אלא יכתבו לימים גם את תולדותיהם ("מַה נָּשִׁיר עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר? / הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ. / בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר, / וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ..."). כבטורו "מגש הכסף", גם כאן נאמר שהתמונה נולדת ממילים פשוטות של שיחת חולין ("הֵם [...] שִׁלְּבוּ בַשִּׂיחָה דְבַר-וִכּוּחַ. [...] אַךְ בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ / אוֹתוֹ לַיְלָה נֶחְרַת עֲלֵי לוּחַ"), ותיקָבע בסופו של דבר בנָרָטיבים של ספרי ההיסטוריה ("מִדְּבָרִים פְּעוּטִים / נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת").
השיר שלפנינו נכתב בחודש ניסן, התפרסם בחודש ניסן ונזכר בו "נִיסָן-הַיֶּרַח", הלא הוא החודש השביעי בלוח השנה העברי. יום הולדתו השביעי של הפלמ"ח אִפשר לאלתרמן לקבוע בוודאות ש"בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר / אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ". כרגיל בשירתו, דווקא העני, העָנָו והצנוע הוא שיִנחל את מלכות השמַים. הכותרת "מסביב למדורה" מעוררת ציפיות לצ'יזבטים שצעירי הדור נהגו להשמיע בשִׁבתם בקוּמזיץ, אך מסביב למדורה בשירו של אלתרמן הנערים מחרישים, או משמיעים קטעי ויכוח רציניים. מדובר בנערים המדברים מעט ועושים הרבה. מעשיהם – מֵעז אלתרמן להתנבּא – ייחָרתו עלי לוח וייכנסו לספרי ההיסטוריה.
באשר לחריתת סיפורו של הפלמ"ח "בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ" עלי לוח, יש לזכור כי לימים כָּלל אלתרמן בספרו עיר היונה את שירו "בטרם יום" (המילים "בטרם יום" נכללו כבר בטורו "מגש הכסף"), ובו מתוארים אותם צעירים שהגיעו ארצה ממחנות ההסגר של הנאצים, והוטלו היישֵׁר לתוך קְרָבות לטרון, שם "בִּכְתָב קוֹצִים חָדָשׁ, מֵחֹשֶךְ זָר / שָׁמְעוּ צִוְחַת פְּקֻדָּה עִבְרִית, כִּלְשׁוֹן / גּוֹיִים". אנשי הפלמ"ח לא היו זרים ללשון העברית והלשון העברית לא הייתה זרה להם. להפך, הם כתבו בה "שִׁיר / וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ", אך נזכר כאן הכתב הקוצני והפתלתוֹל של השפה העברית כבָבוּאה של הנערים שעל כמוֹתם נאמר הפסוק "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" (דברים לב, ה). נערים אלה הם בנים חורגים להנהגה. המנהיג אינו רואה בהם את בניו. אלתרמן מנבא כאן במשתמע שלא ירחק היום והם יושלכו אל המִדבּר כישמעאל בשעתו. אף-על-פי-כן, והגם ש"לֹא תָקַע לִפְנֵיהֶם הַשּׁוֹפָר" (רמז למִבצעיהם החשאיים של אנשי הפלמ"ח, ולכך שההנהגה לא האדירה את מעלליהם של הפלמ"חניקים ביחסי-ציבור ופרסומת), יהפוך סיפורו של הפלמ"ח למיתוס לאומי מכונן – לדף חשוב בספרי ההיסטוריה.
אלתרמן בעל המזג ההיסטוריוסופי, שספרייתו הפרטית מלמדת עליו שהוא לא חדל כל ימיו מלקרוא ספרי היסטוריה,3 ידע היטב שהמילה "histoire" בצרפתית פירושה "היסטוריה" וגם "סיפור", ללמדֵנו שכּל היסטוריון והנָרָטיב שלו. בינו לבין האמת האובייקטיבית חוצצים שבעה צעיפים של שמועות, בדיות, אי-הבנוֹת, שרידי מיתוס. הוא הדין במילה הגרמנית "Geschichte" שפירושה "היסטוריה" ו"מעשייה". בשיר שלפנינו הוא נוגע בסיפור הפלמ"ח, אך יודע שיש בו גרסאות סותרות כבסיפורי עם ובאגדות, וכי לא קל לדעת את האמת לאמִתה, אפילו התרחשה ממש מול העיניים. הוא השאיר לצעירים לטווֹת את היריעה, ובשירו "יצחק שדה" (אחרי ארונו) הוא מתח קו של אקבלה בין ההנצחה הרשמית לבין זו שנחרתת בלב ("עוֹד בְּטֶרֶם / חֲרָתוּךָ בַּשַּׁיִשׁ נֶחֱרַתָּ בַּלֵּב [...] וְאַשְׁרֵי הֶחָקוּק עֲלֵי לוּחַ בַּחֶרֶט / גַּם בְּקֶרֶב רֵעָיו גַּם בְּקֶרֶב עַמּוֹ"). בשיר זה רמז אלתרמן לרשימותיו של יצחק שדה בחתימת "י. נודד", אף ניבא כי פועלו של "הזקֵן" בעולם המעשים ופועלו שיונצח בספרים יתערבו זה בזה: "עוֹד זָכוֹר נִזְכָּרְךָ. עוֹד תָּבוֹא הָרוּחַ / וּתְעַלְעֵל בַּדַּפִּים לְאָחוֹר. לְאָחוֹר... / עוֹד רַבִּים הַדְּבָרִים. 'הַפִּנְקָס פָּתוּחַ' / וְאַתָּה סִפּוּרוֹ לֹא זָכִיתָ לִגְמֹר.// [...] עַל הֶמְשֵׁךְ. עַל אַבְנֵי נִדְבָּכִים שֶׁחָצַבְתָּ, / עַל עָמָל וּנְדוּדִים, עוֹד סַפֵּר יְסֻפַּר. / שָׂא תוֹדָה. בִּדְבַר שִׁיר. כַּאֲשֶׁר אָהַבְתָּ. / אֲנִי קָם וְנִפְרָד מֵעִמְּךָ עַל הַסְּפָר".
הערות:
דבר, מיום כ"ח ניסן תש"ח (7 במאי 1948), עמ' 2.
לכאורה נקט כאן חיים חפר תחבולה אלתרמנית מובהקת: הוא הפליג ל"מעמַקי ההיסטוריה" והציץ מהם אל ההווה. ואולם אלתרמן עשה כן כדי להשמיע פרוגנוזות לעתיד לבוא, ואילו חיים חפר כתב את הפזמון לאחר פירוק הפלמ"ח, והוא שחזר בו רק דברים שהיו ידועים כבר בעת חיבור השיר.
ראו מאמרה של סוניה רוזנברג "ספרייתו של אלתרמן", מחברות לספרות, בעריכת מנחם דורמן ואחרים, כרך ג, עמ' 166 – 174.