רוחב היריעה ועומק האבחון
משה גרנות על ספרה של זיוה שמיר "שירה חדשה – מה זאת אהבה על פי הרומן 'שירה' מאת ש"י עגנון", ספרא – הקיבוץ המאוחד, 2016, 406 עמ'
פורסם: חדשות בן-עזר גליון 1206, 29/12/2016
אני זוכר היטב את התהודה הענקית שהייתה ליציאתו לאור של הרומן "שירה" בשנת 1971, יצירה שבעצם לוקטה על ידי בתו, אמונה ירון, ממה שפורסם בחייו של עגנון ("הארץ" תש"ט – תשט"ו), ומה שהשאיר אחריו בגנזיו. כל העיתונים היו מלאים ב"שירה", ולא רק במדורי הספרות – כל הארץ "דיברה שירה", שהרי הספר יצא זמן קצר לאחר שהלך לעולמו ב-1970 הסופר הגדול, חתן פרס נובל, וכן (אני מניח) משום שרומן זה מתאר הוויה, שעל פניה, רחוקה מאיצטלה הדתית שהעטה עגנון על עצמו לאחר עלייתו ארצה בפעם השנייה (1924), איצטלה שאינה עולה בקנה אחד עם סיפור חסר-תקדים על גבר שבוגד באשתו בעודה מתייסרת בחבלי לידה. עגנון אכן היה צריך לתרץ זאת במכתב ארוך שכתב למבקרו ברוך קורצווייל.
על "שירה" נשברו קולמוסים אין-ספור, ופרופ' זיוה שמיר מזכירה בהגינותה את קודמיה, הן בתוך הספר והן ברשימה הביבליוגרפית שבסופו, אף לא מחמיצה הזדמנות לחשוף מה למדה מכִּתביהם של חוקרים שקדמו לה. ואולם, עיקרו של הספר באבחנות הדשות ובגילויים החדשים הכלולים בו. עד כמה שידיעתי מגעת – מעולם לא הושקעה מחקר כה יסודי כמו בספר הזה, הבוחן כל תג בספר ומתמודד עם כל חידותיו ועם... מעידותיו.
זיוה שמיר נוטה להסכים עם אברהם באנד, ואחרים, הרואים ב"שירה" פסגה ספרותית – אחד הרומנים המשמעותיים ביותר שנכתבו בתקופת המדינה. ואולם, גם היא נדהמת, כמו משה שמיר, על כך שעגנון הכחיש (בנאום הנובל ובמכתבים לדב סדן ולברוך קורצווייל) שהושפע מיוצרים גדולים שקדמו לו. הוא הזכיר בנאום הנובל את ההשפעות עליו מכתבי הקודש ועד רמב"ם, כאילו לאחר מכן היה בתרבותנו רִיק יצירתי בן מאות שנים, כאשר כל אוהב ספרות יכול למצוא בכתביו, אם בצורה גלויה, אם בעקיפין ובמוסתר, את ההשפעות הרבות ששאב מספרות אירופה ומן הספרות העברית. הוא לא הזכיר את יל"ג, מנדלי, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ש' בן-ציון, ברנר, תומס מאן, ארתור שניצלר, קפקא, ברונו שולץ. זיוה שמיר מזכירה רשימה גדולה של יצירות, שהקורא מוצא את הדיהן ב"שירה": "הקומדיה האלוהית" של דנטה (הרבסט של עגנון מוצא "פתרון" נוצרי לחידת חייו – מעין פורגטוריום בבית המצורעים), "אלף לילה ולילה" (שראה אור ב-1947 בתרגום יואל יוסף ריבלין ו