עמדו לרקד כרוב עם כרובית

עודכן ב: ספט 15

ביאליק על תחיית הלשון וחידושי מילים


פורסם:"כיוונים חדשים" גיליון 24, יוני 2011

עמדו לרקד כרוב עם כרוביתkivunim24
.pdf
Download PDF • 172KB


לחצו לקריאה בקובץ PDF



ח"נ ביאליק ובני דורו, סופריו של דור התחייה הלאומית, עמדו כידוע "על פרשת דרכים": שורשיהם היו עדיין נטועים בקרקעיתו של בית־המדרש הישן, אך ענפיהם התפשטו והשתרגו אל עבר העולם החדש - עולמם של הקונגרסים הציוניים הראשונים ושל הרעיונות הסוציאליסטיים החדשים שפיעמו ב"רחוב היהודים". לאחר ששקל את כל החלופות )חסידות או השכלה? מזרח או מערב? עברית או יידיש? מאבקים לאומיים או מאבקים כלל־אנושיים למען זכויות העמלים?( החליט ביאליק להצטרף לאגודה הציונית "נצח ישראל" וליטול חלק פעיל בהיווצרותם המואצת של עם חדש, ארץ חדשה ותרבות עברית חדשה. החדש נבנה בחיפזון מִשברי חורבנם של "מקדשים" ישנים, וביאליק הצעיר בטח בכוחו ליזום את "תכנית הכינוס" שלו, ולהוציאה מן הכוח אל הפועַל.) 1( כך ביקש להרים תרומה סגולית משלו למפעל הציוני המתעורר. כמי שבחר להסתפח אל חבורת הסופרים של אודסה שאותה הנהיגו אחד־ העם ומנדלי־מוכר־ספרים, איש־איש בדרכו ובתחומו, וכמי שהשתתף באחדים פרופ' זיוה שמיר, פרופסור לתרבות עברית באוניברסיטת תל־אביב, חוקרת את השירה העברית החדשה מתקופת ההשכלה ועד ימינו.

מהקונגרסים הציוניים הראשונים, גיבש ביאליק את מדיניותו בתחומי תחיית הלשון העברית כבר בעשור הראשון ליצירתו, בעודו עלם רך בשנים. את עיקריה ניסח במאמריו ובנאומיו, ולא אחת אף רמז לה בעקיפין ביצירתו לסוּגֶיהָ. הוא קיבל על עצמו, הן בתחומי הפואטיקה והן בתחומי הפילולוגיה, את הנחות היסוד של "אסכולת אודסה", שדגלה בשינויים אבולוציוניים אִטיים, ולא במהפכות חפוזות של בן־לילה. אחד־העם, שדגל בטהרנות )פוריזם( לא התיר לביאליק להשתמש ביידישיזמים )כגון "שנוררים"( בשיריו, אך ביאליק לא הסכים אתו בעניין זה והסביר למורהו את הצורך להפר לפעמים את הכללים, כדי ליצור אפקט חזק ומזעזע־לב. עם זאת, בדרך־כלל נטה ביאליק אחר מדיניותו של אחד־העם בתחומי התרבות הלאומית.


סופרי אודסה ביקשו להשתלב בשלשלת הדורות של הספרות העברית, ולא האמינו בבריאת "יש מאין". מנדלי, למשל, החזיק בביתו ספרייה גדולה ועשירה של מקורות היהדות לדורותיהם, ובהיעדר קונקורדנציות, הוא העסיק בביתו חבורה של סופרים צעירים שסייעו לו בחיפוש מילים וצירופים בתוך הררי הספרים.) 2( ביאליק היה בין צעירי הסופרים, שעבדו בביתו של מנדלי בשנות מפנה־המאה. הוא פעל שם כשוליה במחיצתו של רב־אמן, ונבר בספרייה הגדולה לפי הוראותיו של "יוצר־הנוסח" )כך כינה ביאליק את מנדלי(. כאן גיבש ביאליק את מדיניות הלשון שלו, דהיינו, שבכדי לחדש אפילו מילה אחת ויחידה, יש לנבור תחילה בכל ארון הספרים היהודי, ולוודא שעדיין לא בראוה בזמן מן הזמנים. כאן גם התחיל ביאליק לכתוב שירים על "ארון הספרים היהודי" )כדוגמת שני הנוסחים של שירו הגנוז "עומד ומפשפש אני בארון ספרי אבא זקני", שהם הנוסח הקמאי של שירו הידוע "לפני ארון הספרים"(. לימים, משנמלט מנדלי מאודסה לג'נבה לאחר פרעות 1905 , פגשוהו הסופרים הגולים ושאלוהו: "סבא, איך אתה מתקיים כאן בלא הספרייה הגדולה שלך?" ומנדלי התייצב "בכל גובה קומתו 'הגנרלית', והראה בשתי ידיו על עצמו: 'הנה היא, הספרייה שלי!'".) 3(


בתוך כך הקדיש ביאליק הצעיר מחשבה מרובה לנושא חידושי המילים - נושא שעמד אז במרכז סדר היום הציבורי, עקב הצורך הדחוף בקביעת מילים )דֶנוטציות( ראויות לירקות ולפֵרות, לעצים ולפרחים, לאבזרי הבית ולכלי השבת והחג, למונחי המשפט, ההנדסה, הרפואה, ועוד. לבתי־הספר בארץ־ ישראל נדרשו מונחים בסיסיים בחשבון ובגאומטריה, בביולוגיה, בכימיה ובגאוגרפיה, שלא נמצאו עד אז בשפה העברית. בירושלים ובאודסה נוצרו שתי אסכולות שונות, שכל אחת מהן הציעה את חידושיה: "הירושלמים" חידשו מילים חדשות לבקרים, לפי צורכי השעה, ולא תמיד מתוך הקפדה על התאמתן לפרדיגמה של הלשון העברית, ואילו באודסה דגלו במדיניות טהרנית יותר, וביכרו שינויים אִטיים, פרי חקירה ובדיקה בספרות ישראל לדורותיה. ביאליק הלך לשיטתם של סופרי אודסה, והאמין שתהיה זו בכייה לדורות אם ישתגרו בארץ־ישראל חידושים פזיזים וסרי טעם, שלא בנקל ניתן יהיה לשרשם.


מהפכן - שמרני או שמרן - מהפכני

כטענתו הנכונה של צבי צמרת במאמרו בכיוונים חדשים "ביאליק כמחדש השפה העברית",) 4( שאף ביאליק לערוך סינתזה בין ישן לחדש, וראה את עצמו כמי שהולך בדרך ישנה־נושנה, אך גם חדשה בתכלית. הוא בחר ביודעין לבנות את החדש ממכיתות הישן, ולא האמין בבריאת "יש מאין", בניגוד לסופרים פרוטו־"כנעניים" אחדים מקרב "הצעירים", אוהדי הרצל, שהשקפת עולמם הייתה מערבית, מהפכנית ומודרנית משלו. במדיניות הלשון שלו, כמו גם בתחומים אחרים, היה ביאליק מהפכן־שמרני, או שמרן־מהפכני. הוא סלד כל ימיו מלהטוטים לשמם ומחידושים לשעה קלה, המדיפים ריח של "צבע טרי". כדי להביא רוח חדשה אל שירתו, לא חשש ביאליק להסיג את הפואטיקה שלו ואת סגנונו דור או שניים לאחור, ולהשתמש בצייני סגנון "מיושנים" וכמו־קלסיים, שכביכול כבר אבד עליהם כלח. בשירת חיבת־ציון כבר השתגרה שירה "מודרנית" יותר משירת יל"ג, כזו שלא נזקקה ל"פסוק" ול"מליצה", והנה ביאליק חזר לכתוב שירים בנוסח יל"ג, שירים העשויים פסיפס צפוף של שברי פסוקים, ולא שעה להפצרותיו של רבניצקי להתנזר ממילים יחידאיות )ציין סגנון אורנמנטלי שאִפיין את השירה העברית בתקופת ההשכלה(. הוא העדיף את כתיבתו ולשונו המרובדת של יל"ג, שכל קנייני העברית משוקעים בה, על פני הכתיבה השטחית שרווחה אצל "הצעירים", שכתבו ללא היכרות מעמיקה עם נכסי התרבות הלאומית, וחידשו בחופזה מילים "ללא שורש וענף". באיגרותיו, חזר ביאליק והסביר לרבניצקי, שהוא חותר בכל יכולתו לדיוק מְרבּי, וכי משחקי־הלשון שלו אינם דומים כלל לחידודיהם של משוררי ההשכלה. בעוד שהללו השתמשו בתחבולות של לשון־נופל־על־לשון לצורכי קישוט )"הנאומים הנעימים" ו"הניבים הנאווים" של קלמן שולמן(, הוא עצמו נדרש להם כדי להביא את כוונתו בדיוק נמרץ.) 5( הדרישה לדיוק עוברת כחוט השני בכל מכתביו הראשונים בנושאי פואטיקה ולשון, שכן ביאליק ידע שבתקופת ההשכלה לאאחת נכתבה הספרות במילים שנמצאו לסופרים מן המוכן ושלא ביטאו את כוונתם בדיוק נמרץ. ביאליק לא חשש ממילים שהתיישנו בתנאי שהן מתאימות בדיוק למטרתן. הוא אף העדיף צירופים "מיושנים" כדוגמת "מקהלת־נוגנים" ו"איש־חיל" על פני מילים שזה אך נכנסו למילון העברי מתוך חיפזון ופחז. נגד "בית חרושת של מילים חדשות"


כאמור, ביאליק לא ראה בהעשרת המילון העברי במילים חדשות את עיקרה של תחיית הלשון. להפך, כתלמיד מובהק של אחד־העם, הוא ביקש לראות בהתחדשות השפה העברית תהליך אִטי ויסודי, שיארך דורות, והתנגד לייצורן של מילים חדשות בסיטונות. הוא דרש מן "הירושלמים" לבל יהפכו את המילון העברי ל"בית חרושת של מילים חדשות" )במסתו "חבלי לשון"(, וגרס שכל חידוש חייב להיערך בזהירות ומתוך ידע פילולוגי עמוק: "ובכלל לא העשירות ולא העניות מן ה"מילים". וכי לא ראיתם מימיכם ממון קמעה מכניס הרבה, ולהפך? הכול לפי רוב המחזור והצירופים!" )שם(. מאחר שהצירופים חשובים היו בעיניו פי כמה מן הדנוטציות החדשות, לא הרבה ביאליק בחידושי־מילים. על כן, מילון חידושי ביאליק שבעריכת יצחק אבינרי )תל־אביב תרצ"ה( אין בו כדי להצביע אפילו על שמץ מן התרומה האדירה שהרים ביאליק לשפה העברית ולהחייאתה, כי את עיקר חילו נתן ביאליק בתחום הצירופים )כגון הצירוף "גדולות ונצורות", שחידש על בסיס הצירוף המקראי "ערים גדולות ובצורות"(.

את דרכו להלכה ולמעשה בתחומי החייאת השפה עיצב ביאליק לאור דברי אחד־העם במסותיו "הלשון וספרותה" )תרנ"ד( ו"הלשון ודקדוקה" )תרנ"ה(, שבהן מקופלים עיקרי השקפתו, וביאליק הזדהה עם רובם. הייתה זו השקפה לאומית, המבקשת להיזון מקנייני התרבות האותנטיים, העתיקים, שצמחו על קרקע גידולה של האומה, והמבקשת להרחיב את יריעותיו של האוהל הלאומי, ולקרוע בו חלונות לתרבות העולם. לעומתה, טיפחו "הצעירים" המתמערבים, אוהדי הרצל, השקפה הרואה באוהל הלאומי אוהל דל ופרובינציאלי, שממנו ביקשו לצאת החוצה, ולבנות תחתיו בן־לילה ארמון מערב־אירופי רב־תפארת. למרבה האירוניה המרה, "ארמונותיהם" של אותם סופרים "צעירים", שטענו "צר לי המקום", התגלו בדיעבד, בחלוף המולת הקונגרסים, כמגדלים פורחים באוויר. סימפטומטית היא העובדה שהרצל לא למד עברית כל ימיו, וגם כשנזקק לביטוי העברי "עד מתי?", הוא כתבו באותיות לועזיות ) 6(.)ad mossai ( אליעזר בן־יהודה, חסידו של הרצל, השתייך כידוע ל"טריטוריאליסטים" שתמכו בתכנית אוגנדה, אף עזב את הארץ לפרק־זמן ממושך וישב בארצות־הברית )כך גם בנו, איתמר בן־אב"י שנפטר בארצות־הברית, במהלך שהות ממושכת מעבר לים(. ביאליק, חסידו של אחד־העם ומתנגדם של "הצעירים" המתמערבים, אוהדי הרצל, התנגד לפתרונות שהציעו מקום מקלט זמני עד יעבור זעם, וכתב בתחילת דרכו סַטירות בוטות נגד הרצל, אך אחד־העם לא פרסמן, וביאליק למד מניסיונו שאין רבו ומורו להוט לפרסם דברים עוקצניים נגד יריביו. גם שירים שכתב נגד אליעזר בן־יהודה ובנו איתמר, יריביהם של אחד־העם ומשנתו, לא ראו אור בעיתוניו של אחד־העם. אחד־העם, שחלש על העיתונות העברית באודסה, לא פרסם בעיתוניו דברים נגד בני־הפלוגתא שלו, ושמר על מידות נאצלות של כיבוד זכותו של היריב להשמיע את דברו ללא חשש של חרם וביזוי.) 7(

"סַלסְלוּ את המחשבה והיא תסלסל את הלשון"

עם זאת, גם אחד־העם וגם ביאליק לגלגו לא אחת על הפואטיקה ועל מדיניות הלשון של "הצעירים", אוהדי הרצל, כמו גם על קובלנתם ש"צר להם המקום" בין יריעות "אוהל שם". אחד־העם טען כי היא נובעת מהשגה דלה, והציע להם "סַלסְלוּ את המחשבה והיא תסלסל את הלשון" )במסתו "הלשון וספרותה"(. ביאליק הלך בעקבותיו, ובמסתו "שירתנו הצעירה" השווה את התנהגותם של "הצעירים" לזו של משרתת החוזרת לביתה לאחר ששירתה שנים בבית עשירים, ועכשיו היא מעקמת את אפה למראה דלותו של בית אביה, במקום לטרוח ולהתחיל במלאכת ניקויו ושכלולו. את חידושיו של בן־יהודה שאינם מתוך "הלשון גופא", הוקיע ביאליק בהזדמנויות אחדות.) 8(

חידושיהם המהפכניים של בן־יהודה ושל בני חוגו "המתמערבים" התבססו לא אחת על תרגום שאילה ) calque ( קל ופזיז מן השפות ההודו־אירופיות: "בוּבּה", "סַבּון" ו"אווירון" מן המילים novas ,eépuop ו־ noiva שבצרפתית; "מברשת" ]או "מברָשָה" בלשונו של אליעזר בן־יהודה[ מ־ Bürste שבגרמנית או brush שבאנגלית; "גלידה" ו"בַּדוֹרה" מ־ gelato ומ־ pomodoro שבאיטלקית, וכיוצא באלה מילים מיובאות ושאולות מתרבויות זרות. ביאליק חשב שתרגומי שאילה כאלה אינם מתאימים לשפה שמית עתיקה ועשירה כמו השפה העברית, וכי יש בהם משום "חיקוי מתוך התבטלות", בלשונו של אחד־העם. במסתו "חבלי לשון" הטעים ביאליק ש"אין לעשות לשון אחת קרקע לגידולי התחייה של לשון אחרת". לכל לשון - טען ביאליק - יש "הפסיכיקה" שלה, "קרקע הגידול" שלה ו"אבן השתייה" שלה. הוא חש בצרימה שבחידושיהם של אליעזר בן־יהודה, איתמר בן־אב"י וחבריהם "הירושלמיים", וביקש למצוא להם חלופות.