עמדו לרקד כרוב עם כרובית

עודכן: 15 בספט׳ 2021

ביאליק על תחיית הלשון וחידושי מילים


פורסם:"כיוונים חדשים" גיליון 24, יוני 2011

עמדו לרקד כרוב עם כרוביתkivunim24
.pdf
Download PDF • 172KB


לחצו לקריאה בקובץ PDF



ח"נ ביאליק ובני דורו, סופריו של דור התחייה הלאומית, עמדו כידוע "על פרשת דרכים": שורשיהם היו עדיין נטועים בקרקעיתו של בית־המדרש הישן, אך ענפיהם התפשטו והשתרגו אל עבר העולם החדש - עולמם של הקונגרסים הציוניים הראשונים ושל הרעיונות הסוציאליסטיים החדשים שפיעמו ב"רחוב היהודים". לאחר ששקל את כל החלופות )חסידות או השכלה? מזרח או מערב? עברית או יידיש? מאבקים לאומיים או מאבקים כלל־אנושיים למען זכויות העמלים?( החליט ביאליק להצטרף לאגודה הציונית "נצח ישראל" וליטול חלק פעיל בהיווצרותם המואצת של עם חדש, ארץ חדשה ותרבות עברית חדשה. החדש נבנה בחיפזון מִשברי חורבנם של "מקדשים" ישנים, וביאליק הצעיר בטח בכוחו ליזום את "תכנית הכינוס" שלו, ולהוציאה מן הכוח אל הפועַל.) 1( כך ביקש להרים תרומה סגולית משלו למפעל הציוני המתעורר. כמי שבחר להסתפח אל חבורת הסופרים של אודסה שאותה הנהיגו אחד־ העם ומנדלי־מוכר־ספרים, איש־איש בדרכו ובתחומו, וכמי שהשתתף באחדים פרופ' זיוה שמיר, פרופסור לתרבות עברית באוניברסיטת תל־אביב, חוקרת את השירה העברית החדשה מתקופת ההשכלה ועד ימינו.

מהקונגרסים הציוניים הראשונים, גיבש ביאליק את מדיניותו בתחומי תחיית הלשון העברית כבר בעשור הראשון ליצירתו, בעודו עלם רך בשנים. את עיקריה ניסח במאמריו ובנאומיו, ולא אחת אף רמז לה בעקיפין ביצירתו לסוּגֶיהָ. הוא קיבל על עצמו, הן בתחומי הפואטיקה והן בתחומי הפילולוגיה, את הנחות היסוד של "אסכולת אודסה", שדגלה בשינויים אבולוציוניים אִטיים, ולא במהפכות חפוזות של בן־לילה. אחד־העם, שדגל בטהרנות )פוריזם( לא התיר לביאליק להשתמש ביידישיזמים )כגון "שנוררים"( בשיריו, אך ביאליק לא הסכים אתו בעניין זה והסביר למורהו את הצורך להפר לפעמים את הכללים, כדי ליצור אפקט חזק ומזעזע־לב. עם זאת, בדרך־כלל נטה ביאליק אחר מדיניותו של אחד־העם בתחומי התרבות הלאומית.


סופרי אודסה ביקשו להשתלב בשלשלת הדורות של הספרות העברית, ולא האמינו בבריאת "יש מאין". מנדלי, למשל, החזיק בביתו ספרייה גדולה ועשירה של מקורות היהדות לדורותיהם, ובהיעדר קונקורדנציות, הוא העסיק בביתו חבורה של סופרים צעירים שסייעו לו בחיפוש מילים וצירופים בתוך הררי הספרים.) 2( ביאליק היה בין צעירי הסופרים, שעבדו בביתו של מנדלי בשנות מפנה־המאה. הוא פעל שם כשוליה במחיצתו של רב־אמן, ונבר בספרייה הגדולה לפי הוראותיו של "יוצר־הנוסח" )כך כינה ביאליק את מנדלי(. כאן גיבש ביאליק את מדיניות הלשון שלו, דהיינו, שבכדי לחדש אפילו מילה אחת ויחידה, יש לנבור תחילה בכל ארון הספרים היהודי, ולוודא שעדיין לא בראוה בזמן מן הזמנים. כאן גם התחיל ביאליק לכתוב שירים על "ארון הספרים היהודי" )כדוגמת שני הנוסחים של שירו הגנוז "עומד ומפשפש אני בארון ספרי אבא זקני", שהם הנוסח הקמאי של שירו הידוע "לפני ארון הספרים"(. לימים, משנמלט מנדלי מאודסה לג'נבה לאחר פרעות 1905 , פגשוהו הסופרים הגולים ושאלוהו: "סבא, איך אתה מתקיים כאן בלא הספרייה הגדולה שלך?" ומנדלי התייצב "בכל גובה קומתו 'הגנרלית', והראה בשתי ידיו על עצמו: 'הנה היא, הספרייה שלי!'".) 3(


בתוך כך הקדיש ביאליק הצעיר מחשבה מרובה לנושא חידושי המילים - נושא שעמד אז במרכז סדר היום הציבורי, עקב הצורך הדחוף בקביעת מילים )דֶנוטציות( ראויות לירקות ולפֵרות, לעצים ולפרחים, לאבזרי הבית ולכלי השבת והחג, למונחי המשפט, ההנדסה, הרפואה, ועוד. לבתי־הספר בארץ־ ישראל נדרשו מונחים בסיסיים בחשבון ובגאומטריה, בביולוגיה, בכימיה ובגאוגרפיה, שלא נמצאו עד אז בשפה העברית. בירושלים ובאודסה נוצרו שתי אסכולות שונות, שכל אחת מהן הציעה את חידושיה: "הירושלמים" חידשו מילים חדשות לבקרים, לפי צורכי השעה, ולא תמיד מתוך הקפדה על התאמתן לפרדיגמה של הלשון העברית, ואילו באודסה דגלו במדיניות טהרנית יותר, וביכרו שינויים אִטיים, פרי חקירה ובדיקה בספרות ישראל לדורותיה. ביאליק הלך לשיטתם של סופרי אודסה, והאמין שתהיה זו בכייה לדורות אם ישתגרו בארץ־ישראל חידושים פזיזים וסרי טעם, שלא בנקל ניתן יהיה לשרשם.


מהפכן - שמרני או שמרן - מהפכני

כטענתו הנכונה של צבי צמרת במאמרו בכיוונים חדשים "ביאליק כמחדש השפה העברית",) 4( שאף ביאליק לערוך סינתזה בין ישן לחדש, וראה את עצמו כמי שהולך בדרך ישנה־נושנה, אך גם חדשה בתכלית. הוא בחר ביודעין לבנות את החדש ממכיתות הישן, ולא האמין בבריאת "יש מאין", בניגוד לסופרים פרוטו־"כנעניים" אחדים מקרב "הצעירים", אוהדי הרצל, שהשקפת עולמם הייתה מערבית, מהפכנית ומודרנית משלו. במדיניות הלשון שלו, כמו גם בתחומים אחרים, היה ביאליק מהפכן־שמרני, או שמרן־מהפכני. הוא סלד כל ימיו מלהטוטים לשמם ומחידושים לשעה קלה, המדיפים ריח של "צבע טרי". כדי להביא רוח חדשה אל שירתו, לא חשש ביאליק להסיג את הפואטיקה שלו ואת סגנונו דור או שניים לאחור, ולהשתמש בצייני סגנון "מיושנים" וכמו־קלסיים, שכביכול כבר אבד עליהם כלח. בשירת חיבת־ציון כבר השתגרה שירה "מודרנית" יותר משירת יל"ג, כזו שלא נזקקה ל"פסוק" ול"מליצה", והנה ביאליק חזר לכתוב שירים בנוסח יל"ג, שירים העשויים פסיפס צפוף של שברי פסוקים, ולא שעה להפצרותיו של רבניצקי להתנזר ממילים יחידאיות )ציין סגנון אורנמנטלי שאִפיין את השירה העברית בתקופת ההשכלה(. הוא העדיף את כתיבתו ולשונו המרובדת של יל"ג, שכל קנייני העברית משוקעים בה, על פני הכתיבה השטחית שרווחה אצל "הצעירים", שכתבו ללא היכרות מעמיקה עם נכסי התרבות הלאומית, וחידשו בחופזה מילים "ללא שורש וענף". באיגרותיו, חזר ביאליק והסביר לרבניצקי, שהוא חותר בכל יכולתו לדיוק מְרבּי, וכי משחקי־הלשון שלו אינם דומים כלל לחידודיהם של משוררי ההשכלה. בעוד שהללו השתמשו בתחבולות של לשון־נופל־על־לשון לצורכי קישוט )"הנאומים הנעימים" ו"הניבים הנאווים" של קלמן שולמן(, הוא עצמו נדרש להם כדי להביא את כוונתו בדיוק נמרץ.) 5( הדרישה לדיוק עוברת כחוט השני בכל מכתביו הראשונים בנושאי פואטיקה ולשון, שכן ביאליק ידע שבתקופת ההשכלה לאאחת נכתבה הספרות במילים שנמצאו לסופרים מן המוכן ושלא ביטאו את כוונתם בדיוק נמרץ. ביאליק לא חשש ממילים שהתיישנו בתנאי שהן מתאימות בדיוק למטרתן. הוא אף העדיף צירופים "מיושנים" כדוגמת "מקהלת־נוגנים" ו"איש־חיל" על פני מילים שזה אך נכנסו למילון העברי מתוך חיפזון ופחז. נגד "בית חרושת של מילים חדשות"


כאמור, ביאליק לא ראה בהעשרת המילון העברי במילים חדשות את עיקרה של תחיית הלשון. להפך, כתלמיד מובהק של אחד־העם, הוא ביקש לראות בהתחדשות השפה העברית תהליך אִטי ויסודי, שיארך דורות, והתנגד לייצורן של מילים חדשות בסיטונות. הוא דרש מן "הירושלמים" לבל יהפכו את המילון העברי ל"בית חרושת של מילים חדשות" )במסתו "חבלי לשון"(, וגרס שכל חידוש חייב להיערך בזהירות ומתוך ידע פילולוגי עמוק: "ובכלל לא העשירות ולא העניות מן ה"מילים". וכי לא ראיתם מימיכם ממון קמעה מכניס הרבה, ולהפך? הכול לפי רוב המחזור והצירופים!" )שם(. מאחר שהצירופים חשובים היו בעיניו פי כמה מן הדנוטציות החדשות, לא הרבה ביאליק בחידושי־מילים. על כן, מילון חידושי ביאליק שבעריכת יצחק אבינרי )תל־אביב תרצ"ה( אין בו כדי להצביע אפילו על שמץ מן התרומה האדירה שהרים ביאליק לשפה העברית ולהחייאתה, כי את עיקר חילו נתן ביאליק בתחום הצירופים )כגון הצירוף "גדולות ונצורות", שחידש על בסיס הצירוף המקראי "ערים גדולות ובצורות"(.

את דרכו להלכה ולמעשה בתחומי החייאת השפה עיצב ביאליק לאור דברי אחד־העם במסותיו "הלשון וספרותה" )תרנ"ד( ו"הלשון ודקדוקה" )תרנ"ה(, שבהן מקופלים עיקרי השקפתו, וביאליק הזדהה עם רובם. הייתה זו השקפה לאומית, המבקשת להיזון מקנייני התרבות האותנטיים, העתיקים, שצמחו על קרקע גידולה של האומה, והמבקשת להרחיב את יריעותיו של האוהל הלאומי, ולקרוע בו חלונות לתרבות העולם. לעומתה, טיפחו "הצעירים" המתמערבים, אוהדי הרצל, השקפה הרואה באוהל הלאומי אוהל דל ופרובינציאלי, שממנו ביקשו לצאת החוצה, ולבנות תחתיו בן־לילה ארמון מערב־אירופי רב־תפארת. למרבה האירוניה המרה, "ארמונותיהם" של אותם סופרים "צעירים", שטענו "צר לי המקום", התגלו בדיעבד, בחלוף המולת הקונגרסים, כמגדלים פורחים באוויר. סימפטומטית היא העובדה שהרצל לא למד עברית כל ימיו, וגם כשנזקק לביטוי העברי "עד מתי?", הוא כתבו באותיות לועזיות ) 6(.)ad mossai ( אליעזר בן־יהודה, חסידו של הרצל, השתייך כידוע ל"טריטוריאליסטים" שתמכו בתכנית אוגנדה, אף עזב את הארץ לפרק־זמן ממושך וישב בארצות־הברית )כך גם בנו, איתמר בן־אב"י שנפטר בארצות־הברית, במהלך שהות ממושכת מעבר לים(. ביאליק, חסידו של אחד־העם ומתנגדם של "הצעירים" המתמערבים, אוהדי הרצל, התנגד לפתרונות שהציעו מקום מקלט זמני עד יעבור זעם, וכתב בתחילת דרכו סַטירות בוטות נגד הרצל, אך אחד־העם לא פרסמן, וביאליק למד מניסיונו שאין רבו ומורו להוט לפרסם דברים עוקצניים נגד יריביו. גם שירים שכתב נגד אליעזר בן־יהודה ובנו איתמר, יריביהם של אחד־העם ומשנתו, לא ראו אור בעיתוניו של אחד־העם. אחד־העם, שחלש על העיתונות העברית באודסה, לא פרסם בעיתוניו דברים נגד בני־הפלוגתא שלו, ושמר על מידות נאצלות של כיבוד זכותו של היריב להשמיע את דברו ללא חשש של חרם וביזוי.) 7(

"סַלסְלוּ את המחשבה והיא תסלסל את הלשון"

עם זאת, גם אחד־העם וגם ביאליק לגלגו לא אחת על הפואטיקה ועל מדיניות הלשון של "הצעירים", אוהדי הרצל, כמו גם על קובלנתם ש"צר להם המקום" בין יריעות "אוהל שם". אחד־העם טען כי היא נובעת מהשגה דלה, והציע להם "סַלסְלוּ את המחשבה והיא תסלסל את הלשון" )במסתו "הלשון וספרותה"(. ביאליק הלך בעקבותיו, ובמסתו "שירתנו הצעירה" השווה את התנהגותם של "הצעירים" לזו של משרתת החוזרת לביתה לאחר ששירתה שנים בבית עשירים, ועכשיו היא מעקמת את אפה למראה דלותו של בית אביה, במקום לטרוח ולהתחיל במלאכת ניקויו ושכלולו. את חידושיו של בן־יהודה שאינם מתוך "הלשון גופא", הוקיע ביאליק בהזדמנויות אחדות.) 8(

חידושיהם המהפכניים של בן־יהודה ושל בני חוגו "המתמערבים" התבססו לא אחת על תרגום שאילה ) calque ( קל ופזיז מן השפות ההודו־אירופיות: "בוּבּה", "סַבּון" ו"אווירון" מן המילים novas ,eépuop ו־ noiva שבצרפתית; "מברשת" ]או "מברָשָה" בלשונו של אליעזר בן־יהודה[ מ־ Bürste שבגרמנית או brush שבאנגלית; "גלידה" ו"בַּדוֹרה" מ־ gelato ומ־ pomodoro שבאיטלקית, וכיוצא באלה מילים מיובאות ושאולות מתרבויות זרות. ביאליק חשב שתרגומי שאילה כאלה אינם מתאימים לשפה שמית עתיקה ועשירה כמו השפה העברית, וכי יש בהם משום "חיקוי מתוך התבטלות", בלשונו של אחד־העם. במסתו "חבלי לשון" הטעים ביאליק ש"אין לעשות לשון אחת קרקע לגידולי התחייה של לשון אחרת". לכל לשון - טען ביאליק - יש "הפסיכיקה" שלה, "קרקע הגידול" שלה ו"אבן השתייה" שלה. הוא חש בצרימה שבחידושיהם של אליעזר בן־יהודה, איתמר בן־אב"י וחבריהם "הירושלמיים", וביקש למצוא להם חלופות.

לעניות דעתי, חלק מחידושיו המוצלחים של בן־יהודה נשתגרו בזכות דמיון מקרי בין המילים הלועזיות ששימשו להן מקור לבין מילים עבריות שמאותו שדה סמנטי )כגון חידושו "מברשת", שמקורו אמנם בגרמנית, אך הוא דומה ל"ברוש" העברי, שצורתו צורת מברשת; או חידושו "גלידה" שמקורו אמנם באיטלקית, אך היא דומה ל"גליד הקרח" העברי(. ואולם, היו לבן־יהודה גם חידושי מילים בלתי מוצלחים שחודשו אך ורק על יסוד דמיון למילה באחת מן השפות האירופיות, ואלה לא נקלטו ולא נשתגרו. כך, למשל, ניסה בן־יהודה כאמור לחדש את המילה "בַּדוֹרה" כשווה־ערך לירק הקרוי בלשון ימינו "עגבנייה" )על בסיס המילה האיטלקית pomodoro , שהשתבשה בערבית מדוברת והפכה בשוקי הארץ ל"בנדורה", אך הצעתו זו כידוע לא נתקבלה(. נינו של בן־יהודה, הסופר והעיתונאי גיל חובב, סיפר שבבית סבו איתמר בן־אב"י )שאמו חמדה בן־יהודה כתבה את מדורי האופנה בעיתונות הירושלמית של בעלה, אליעזר בן־יהודה שחידש כידוע את המילה "אופנה" כשווה־ערך למילה הלועזית "מודה"(, נהגו לכנות את נעלי־הבית בשם "תופליים" ואת הז'קט כינו בשם עברי - "יעקובית";) 9( אך כידוע גם בימינו ממשיכים לנעול "נעלי־בית" ולהתהדר ב"ז'קט". בביתו של איתמר בן־אב"י גם קראו למרפסת "דקה" )מילה מלשון חז"ל שעשויה אולי להתאים כיום ל־ deck המודרני, הנבנה לאחרונה לצד בתים כמין מרפסת(, אך גם מילה זו נשארה כידוע רק בחוג משפחתו של מחיה השפה העברית, ולא עברה ממנו אל רשות הרבים. לא כל חידושיו של בן־יהודה ולא כל הצעותיו בהחייאת מילים עתיקות הצליחו אפוא להיקלט בעברית המדוברת. ולהשתגר בפי כול. להפך, רבים מחידושיו נשארו גנוזים במילון רב־הכרכים שלו, שהתיישן בינתיים עד מאוד, ורק מתי מעט נזקקים לו בימינו.

בגנות חידושים פזיזים

את מורת רוחו מחידושיהם המהירים )והפזיזים, לדעת ביאליק( של בן־יהודה וחבריו "הירושלמים" הפגין המשורר בדרכי עקיפין, כמעט סמויות מן העין. כך, למשל, סיים את שיר הסתיו הקצר שלו "הקיץ גוֹוע" במילים: "צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה". ביאליק יכול היה להשתמש במילה "בולבוס" )כמו בשירו "בגינת הירק"(, אך בחר להשתמש בחידוש ה"ירושלמי" "תפוח אדמה", המדיף ריח של צבע טרי )בדרך־כלל התרחק מחידושי־מילים כאלה(, אולי כדי לרמז לטיבן של מהפכות, המביאות עִמן טעמים חדשים ומנהגים חדשים, שהאנינות מהם והלאה. בשיר, המתאר בסמוי את הירידה מצבעי הכתר והגלימה האריסטוקרטיים אל אפלת המרתף ואל אדרת הטלאים הקבצנית, העדיף אפוא ביאליק להשתמש במילה החדשה וה"ווּלגרית" "תפוח־אדמה" )תרגום שאילה של המחדשים "הירושלמיים" ל"ערד עפּפיל" היידיש־גרמני( - ולא במילה עתיקת היומין "בולבוס", שהיא בעלת מסורת ארוכה, המושכת אחריה שובל של תקדימים בשפות ההודו אירופיות ) bulbos ביוונית, bulbus בלטינית, bulb ]פקעת[ באנגלית, באָלבּעס ביידיש ועוד, וזהו אחד הטעמים להצטרפותו של הבולבוס בשיר "בגינת הירק", ש"בָּא לִרְקֹד ]...[ הוּא עַל כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ", תוך שהוא מפר את הדגם הזוגי של המחול וגורר שובל של צאצאים אחריו(. באמצעות שרבובה של המילה החדשה במשפט "צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה", הציג ביאליק את המעבר מעולם האתמול אל ההווה המתהווה - על קרעיו ועל כיעורו.אגב כך, רמז ביאליק לקוראיו שנתחדש כאן חידוש פזיז ומיותר, שהרי יש כבר במקורות מילה מתאימה לאותו רפרנט עצמו. חמוּר מזה, לפעמים הפכו "הירושלמים" את היוצרות, וזרעו מהומה מיותרת בשפה העברית. הנה, באתר בן־יהודה מובא בין כתבי אליעזר בן־יהודה גם מאמר על חידושי הלשון שלו, ובו נכתב:

ב"האור" מכ"ח חשוון התתכ"ד לחורבן )תרנ"ג, 1892 (, במדור "תחיית הלשון", מציג העורך, א' בן־יהודה, את שלושת חידושיו: תזמוֹרת, דרבּן ועקב. ]...[ תחילה מרחיב בן־יהודה את הדיבור על המניעים לחידושיו ]...[ ככה נאנסנו בגיליוננו הקודם לחדש השם תזמורת, על משקל תלבושת, להמושג קונצרט. כולנו יודעים מה זה. אך ישמעו נא הקוראים איך תרגם המלה הזאת בעל ספר המלים הידוע החכם שטיינברג: "מנגינה בהיכלי עונג".


"תזמורת" ו"מקהלה"

ואולם, ביאליק הבין שחידוש זה של בן־יהודה - "תזמורת" - גורם לשיבושים ולטירוף מערכות: בעקבות חידושו זה נשתגרה ברבים, מאז ועד ימינו, המילה "תזמורת" ל־ orchestra והמילה "מקהלה" ל־ chorus , בעוד שההיפך הוא הנכון. "תזמורת", שמקורה בשורש ז/מ/ר, היא־היא המילה המתאימה לשירה קבוצתית. על כן, בשיר הילדים שלו "מקהלת נוגנים" )"יוֹסִי בַּכִּנּוֹר, / פֵּסִי בַּתֹּף"( השאיר ביאליק את צירוף המילים המיושן מתקופת ההשכלה )"מקהלת נוגנים"(, כי לפי שעה לא מצא בעברית פתרון טוב ממנו )גם ברשימתו "לממשלת המרש" נזכרת "מקהלת נוגני צבא", ולא "תזמורת"(.

דומה הוא גורלה של המילה "מלפפון", שבמקורות אינו אלא מלון )ראו פירושו של ביאליק לסדר זרעים(. כבר הראה איתמר אבן־זוהר, ש"הקישואים החמוצים" אצל מנדלי מוכר־ספרים אינם אלא "המלפפונים החמוצים" שבפינו.) 10 ( כאשר ביאליק מרקיד בשיר הילדים "בגינת הירק" את הצנון עם אחות־המלפפון, לא ברור אם מדובר ב"גבר" שמנמן ו"אישה" גבוהה ודקה, דמויית המלפפון הירוק, או באישה זהובה ועגלגלה, דמויית ה"מלפפון" מלשון חז"ל, שאינו אלא מלון. בסיפורו "אריה בעל גוף" ) 1898 ( עדיין השתמש ביאליק בצירוף המנדלאי "קישואים כבושים", ואולם ברשימה המאוחרת "איש הסיפון" )שנכתבה כנראה בשנות העשרים, בעת מסע של ביאליק באנייה, אך התפרסמה בראשית שנות השלושים(, מתואר המלח השוודי כ"בהיר שיער, גולגולת מוארכה, כעין מלפפון"(. האם מתואר כאן ראשו צהוב השער של הספן הארי, כעין המלון הזהוב, או שמא נכנע כאן ביאליק לשימוש שנשתגר בימיו, והתכוון לגולגולת צרה ומוארכת כצורת המלפפון הירוק? תיק"ו.

מאחר שביאליק התנגד לחידושי מילים "בסיטונות", וביקש להאט את התהליך המואץ שבו החלו "הירושלמים", הוא הרבה ברשימותיו להשתמש במילים זרות, עד שירחב ותימצא המילה המתאימה. ברשימותיו אנו מוצאים את המילים "פפירוסה" )סיגריה(, "דֶפֶּשֶא" )מברק(, "טראם" )חשמלית(, "ביבליותקה" )ספרייה(, "וֶגיטארי" )צמחוני(, "ברונֶטים" )חומי שיער(, "קונטרבנדה" )הברחת מכס(, "דיסקוס" )תקליט(, "פיקציה" )בדיה(, "אדרסה" )כתובת(, ועוד. על אי־היציבות ששררה אז בתחומי הלשון המדוברת תעיד העובדה שלעתים השתמש ביאליק באותה יצירה עצמה בשתי דנוטציות שונות לאותו רפרנט עצמו. כך, למשל, בשירו "המתמיד" הוא משתמש פעם ב"שממית" ופעם ב"עכביש" )לא פעם כתב ביאליק על "קורי השממית", בעקבות פירושו־ תרגומו של רש"י למילה יחידאית זו במשלי, ל: כח(. ברשימה "סוחר" נזכרים ה"עיתונים", חידושו של בן־יהודה, בצד "מכתבי העתים" של סופרי הדור החולף, ובסיפור "מאחורי הגדר" השתמש פעם ב"שמשוניות" ופעם ב"חמניות" לאותו רפרנט עצמו. ייתכן שביאליק הפריח "בלוני ניסוי" כדי לראות איזו מבין שתי החלופות תתחבב על הקוראים ותשתגר. ייתכן גם שבהתלבטותם של גיבוריו הספרותיים בין שתי החלופות יש משום בבואה קריקטורית, אוטו־ אירונית, ללבטיו של ביאליק עצמו. גם הוא, כמו גיבוריו, פסח על הסעִפּים, התחבט בין שתי המילים, והתקשה להחליט "מי משתיהן יפה יותר".

סופגניות או אספוגים?

מתוך שירי חנוכה, שכתב ביאליק לילדים, עולה בבירור יחסו של המשורר כלפי חידושי המילים שחידש בן־יהודה ב"בית החרושת של מילים" שלו. עמדתו הייתה דומה לזו של סופרי אודסה: אחד־העם, י"ח רבניצקי) 11 ( ומ"ל ליליינבלום.) 12 ( את דעתו על הדרך הנאותה שבה ראוי לחדש חידושים, הביע ביאליק בנאומו על פינס:

פינס היה אומר שבכדי להכניס אף מילה חדשה אחת אל הלשון צריך תחילה לחפש בכל אוצרות השפה העברית, שבהם גנזו כל הדורות את מחשבותיהם, אולי נמצאת כבר המילה המבוקשת בצורה עברית ]...[ ולא באופן רבולוציוני ]...[ מילה שהיא זרה לרוח השפה במשקלה ובצורתה היא מביאה דיסהרמוניה בלשון ]...[ וכל האחריות חלה על ראשי המחדשים הפזיזים. צריך שהמילה העברית תהיה עברית בשורשיה.) 13 (

גם ביאליק האמין שצריך לחפש תחילה ב"מטמוניות" ולוודא שהמילה המבוקשת אכן חסרה במקורות העתיקים. מילה שנשתגרה, גם אם נבנתה במשקל זר לאוזן, המכניס מהומה ודיסהרמוניה, לא בנקל תיעקר מן השורש, ועל כן מוטב שלא תיכנס כלל אל המילון, גם אם תחיית השפה וגאולתה תתעכבנה. בשירי החנוכה של ביאליק האב מדליק נרות חנוכה )מבלי שהמילה "חנוכייה" תיזכר בהם(. המורה מביא לילד "כִּרכָּר", ולא "סביבון" )חידושו של בן־יהודה(, והאם נותנת לילד "לביבה" )אך נפקד בשיר מקומה של ה"סופגנייה" - אף היא מילה "ירושלמית", שחידש דוד ילין בשנת תרנ"ז(.) 14 (

הדנוטציות שבחר ביאליק לשלב בשירי החנוכה שלו לא נשתגרו, כידוע. בעניין ה"סביבון" נכנע ביאליק, ולאחר שגם טשרניחובסקי שיבצוֹ בספר שיריו לילדים החליל, התיר לעורכי המקראות, שכללו את שירי החנוכה שלו, להמיר את ה"כרכר" ב"סביבון". בעניין ה"חנוכייה" וה"סופגנייה" הוא לא נכנע. אפילו בשנות חייו האחרונות, שבהן כיהן כנשיאו של ועד הלשון בארץ־ישראל, ניסה ביאליק להשגיר מילים אחרות. כך אנו מוצאים ביצירתו המאוחרת "אלוף בצלות ואלוף שום", בין מאכלי התאווה העולים על שולחן המלך, את "האספוגים המתוקים". המילה "אספוג" )על משקל "אתרוג"( נראתה לביאליק שווה־הערך ההולם למילה היוונית sphongos , שממנה נגזרה ה"סופגנייה" העברית וה" sponge cake " האנגלי, אך גם הצעה זו לא נשתגרה כידוע.) 15 ( מכל מקום, זיווגם של ה"אספוגים" ל"צפיחיות בדבש" מלמד על המלצותיו של ביאליק בתחומי הלשון: מותר, ואף רצוי, להשתמש בלשון סינתטית )מלשון סינתזה(, המשלבת הבראיזם והלניזם ואת המצוי במקורותינו עם החדש, שזה מקרוב נכנס בשערינו. ביאליק לא הִרבּה אמנם בחידוש מילים, אך בין חידושיו יש מילים לא מעטות שערכן לא יסולא בפז: "טייס" ו"מטוס", "יבוא" ו"יצוא", "רקע", "רסק", "כרזה", "מצלמה", "פריון", וזאת בצד שמות־תואר חדשים, כדוגמת "דורסני", "חייכני" ו"טורדני". בין חידושיו בולטת קבוצה גדולה של מילים בצורת הזיעור )דימינוטיב(. אין זאת כי ביאליק חש שלשון יידיש - "לשון האימהות" - עשירה במילים של זיעור וחיבוב, ואילו העברית - "לשון האבות" - גרמית וקשה, וממעטת בצורות כאלה. כך, במקביל ל"צפרירים" )מקביליהם הזעירים של הצפירים והשעירים(, חידש ביאליק חידושים לא מעטים בצורת הזיעור, וכך התעשרה השפה העברית במילים כדוגמת "כחלחל", "אוורירי", "אפלולי", "חוורוור", "זהבהב", "זהרורים", "שברירים", ועוד כיוצא באלה מילים של הקטנה. ביאליק אף חידש "גחלילית" ו"צרצָר" )במקורות קרוי החרק "צרצור"(. בעקבות חידושים כאלה ואחרים החלה הספרות העברית לנטוש בהדרגה את ההידור הקלסיציסטי של תקופת ההשכלה, ונעשתה "עממית" ו"טבעית" יותר. העברית החלה מנמיכה במקצת את נטייתה הטבעית לפתוס מקראי ולשכלתנות, ושאלה מן היידיש בדיחות וקללות, לשון שיחות הוויי וביטויי עגה, מימרות עממיות ודיבורי שוּק "נמוכים". היא הרחיבה את צורות הפועַל ואת גזרותיו בהתאם למצוי ביידיש, והתעשרה במילים ובצורות חדשות, שהוסיפו לה רכּוּת מתעדנת ומתפנקת שחָסרה בה עד אז.

לצחצח מטבעות לשון ישנים

חידושו של ביאליק - "צפרירים" - יש בו כדי להעיד על דרכו בחידוש מילים: לא בריאת "יש מאין", כי אם החייאתו של הישן. כאשר פרסם בפעם הראשונה את שירו "צפרירים",) 16 ( הוא הוסיף בשוליו הערה מפרשת: "צפרירים - רוחות הבוקר בפי המקובלים". את המושג הדמונולוגי "צפרירין", שמצא בספרי קבלה נושנים, הפך אפוא לרוחות בוקר קלות, וכך הוסיף מילה חדשה־ישנה לשפה העברית. כבר הראה יצחק בקון, שהצפריר נולד במקרה, כתוצאה מן המפגש עם הזפיר, עם רוח המערב הקלה מן המיתולוגיה היוונית הנזכרת בשיר "הערב", פרי עטו של טשרניחובסקי "היווני" )ש"התכתב" בשירו עם שורה נודעת משירו של ביאליק "בשדה"(.) 17 ( ביאליק ראה אפוא את קנייניו נבלעים בלועם של זרים, והחליט להוציא את בלעם מפיהם ולהשיב אבדה לבית אביה, וכך חידש את אחת המילים המוצלחות ביותר שחידש )דמיונה למילה היוונית מדגיש את עושרה של הלשון העברית, העתיקה והמרובדת(. הרוח היא רק מהות אחת מן המהויות, שחברו יחדיו ביצירת ה"צפרירים". יצורים אלה, שביאליק הכירם מן הקבלה, החסידות והפולקלור היהודי והעכו"מי, הם מעשה־כלאיים לשוני, שביאליק התיך את יסודותיו למהות המתהפכת לכל הגוונים. המילה קשורה ל"צפרא" ול"צפירה" )בוקר, או שחר, בקיעת הקרניים הראשונות עם פרוץ שמש(, והרי הקדמונים קישרו בין הקרניים הבוקעות והנוגהות של השחר לקרניים הנוגחות של הבקר. הצפריר בשירי ביאליק מוצג גם כצפיר בעל קרניים, וכך ב"שירי החורף" )תרס"ד(, הוא מתואר כשעיר פוחז והולל, הנאחז בסבך בקרניו, כמו האיל מפרשת העקדה:

צַפְרִיר פּוֹחֵז בֶּן־פְּזיִזָא וּמִתְלַבֵּט שָׁם הַפּוֹחֵז,

נאֱֶחַז שָׁם בַּסְּבַךְ בִּקְרָנָיו , רוֹעֵד, רוֹעֵד עַל־הַקְּלִפָּה,

וּבְצִיצִיּוֹת זָהֳרוֹ נתְִלָה מְפַרְכֵּס לָצֵאת וְאֵינוֹ יָכוֹל -

שָׁם בָּאִילָן עַל הֶעָנָף . פִּתְאֹם זָע - ויְַהִי לְטִפָּה.

לפנינו צפריר, שהוא רוח )משב אוויר, שד משחת( וגם תיש מקורנן, מדוע לא יוענקו לו תכונות של סטיר? של שעיר שטוף תאווה? מאותן בריות מיתולוגיות שחציין תיש חציין אדם, והן מעבירות ימיהן בזימה. וכאן הצפריר הפוחז וההולל רועד ומפרכס על הקליפה, שטוף בהנאות הגוף ובתענוגות היצר )אין צריך לומר, ש"קליפה" בלשונו של ביאליק, אינה רק קליפת עץ, כי אם גם אישה רעה, כבשירו "פלוני יש לו": "אֶלֶף נָשִׁים יֵשׁ לִשְׁלֹמֹה, / לִי הֶעָלוּב 'קְלִפָּה' אַחַת"(. ומאחר שהצפרירים הם גם שדים ולילין מן המסורת הדמונולוגית־ קבלית, הרי שהצפריר, הנאבק בשיר זה עם הקליפה, הוא גם קריקטורה של חסיד בציציות ובכלי לבן, במאבקו עם יצר־הרע, או עם סמאל.

המילה רבת־המשמעים "שעיר", בת־זוגו של ה"צפיר", נקשרת אפוא לחוליות רבות מתוך "שלשלת ההוויה הגדולה" )רסיס מטר, שיבולת שעורה, שד משחת, "עשיו" במשמעיו הפשוטים והאלגוריים(, וקרני הצפיר־הצפירה והבקר־הבוקר מזכירים לקורא שהאל"ף אף הוא מקורו בקרני הבָּקר )"צאן ואלפים"(, הנקשרים בקרני הבוקר, וכי שירי הצפרירים עוסקים ככלות הכול בעם המתעורר לחיים חדשים, בבוקר חייו, עם פתיחת החלון למשבי רוח רעננים. ומאחר ש"שעיר" ו"צעיר" הם תיישים, אחיהם של ה"צפיר", הרי שהצפרירים - המלאכיים והשדיים כאחד - נועדו לרמוז גם לחבורת "הצעירים", אוהדי הרצל, שעליהם כתב ביאליק באחד ממכתביו לאחד־העם: "שעירים מרקדים על שוממות חיינו".) 18 ( כאן מתבטאת דרכו של ביאליק בחידוש מילים: הוא נהג להסיר את האבק מעל מטבעות לשון ישנים־נושנים, לצחצחם עד ברק, ולהראות לחבריו הסופרים ולקוראיו שבספרים הישנים של ארון הספרים היהודי מצויים קניינים עשירים פי כמה מן ה"זפירים" המיובאים, השאולים מתרבות נֵכר, בחינת "חיקוי מתוך התבוללות".) 19 (

עגבנית וחמנית ולא עגבנייה וחמנייה

שירי הילדים של ביאליק הם מקור לא־אכזב להבנת השקפתו של ביאליק בנושא חידוש המילים. ביאליק עסק רוב שנותיו בהוראה, והוא ראה בשירי הילדים גם דרך נאותה להוראת השפה. אל שיריו לילדים התגנבה אפוא גם מגמה פדגוגית "חתרנית": ללמד את הילדים כבדרך־אגב להשתמש בדנוטציות חדשות, לפי רוח השפה העברית, וללמדם באותה הזדמנות גם פרקים בתרבותם - בנכסי הרוח של עם ישראל לדורותיו. בשירו "המכונית" )שבכותרתו שיבץ דווקא את אחד מחידושיו המוצלחים של איתמר בן אב"י( כלולה המלצה לנהג לאחוז בהגה בתבונה, ולהתרחק מאסונות הכרוכים בפזיזות )המילה "הגה" משותפת לכלי המנווט את מהלך המכונית ולצלילי השיר ומילותיו(.

סופרי אודסה לא חיבבו את המשקלים שעל־פיהם גזרו בן־יהודה ו"הירושלמים" את חידושיהם. ליליינבלום, למשל, התקיף את החידושים המסתיימים בסיומת xוֹן )כגון "שעון", "עיתון", "שבועון", "ירחון" וכדומה(, כי לדעתו סיומת זו היא סימן להקטנה ולזיעור, ובמילים חדשות אלה אין משום הקטנה או זיעור.) 20 ( ייתכן שמשום כך שולח ביאליק בשיר־הילדים שלו "מעשה ילדות" את קללתו על "הַשָּׁעוֹן, יִמַּח שְׁמוֹ". השעון אמנם סופג את הקללה משום שהעיר את הילד, אך, כבדרך־אגב, שולח המשורר גם את המילה שחידש בן־יהודה לכל הרוחות(. חִצים כאלה, המכוונים כלפי בן־יהודה וחבריו "הירושלמים" וכלפי חידושיהם, מצויים ביצירת ביאליק לילדים על כל צעד ושעל.

בשיר הילדים "בגינת הירק" הרקיד המשורר את הסלק עם "עגבנית" ואת התירס עם "חמנית", תוך שהוא רומז שאין דעתו נוחה מן השימוש התכוף וסר־הטעם שעשו "הירושלמים" בסיומת xיָּה. במחקריי הראיתי כי ביאליק לגלג על נטייתם הנפרזת של המחדשים "הירושלמים" להשתמש בסיומת x יָּה )במילים "מטרייה", "שמשייה", "חנוכייה", "סופגנייה", "עגבנייה", "חמנייה" וכדומה(, ועל כן ניסה בכל הזדמנות להמירה בסיומת xית.) 21 ( ברי, ביאליק כלל לא התנגד לסיומת זו כשלעצמה, שבּה השתמש לא אחת ביצירתו )כגון במילים "יפיפייה", "רחמנייה", "זכרייה" ועוד(, אלא ששימושיהם התכופים והבלתי מבוקרים של מחדשי השפה "הירושלמים" בסיומת זו, וכן שימושיהם התכופים וחסרי הצידוק בסיומת xוֹן )שגם לדעת ביאליק, ולא רק לדעתו של מ"ל ליליינבלום, נועדה לצורכי הקטנה וזיעור( לא נשאו חן בעיני המשורר. ביאליק מתח אפוא ביקורת לא על המשקלים כשלעצמם, כי אם על חוסר התואם שבין המשקלים שבהם השתמשו המחדשים ללא הרף לבין מהותו של החידוש )כך, למשל, הרפרנט של המילה "עיתון" אינו דורש הקטנה, ועל כן אין במילה מחודשת זו תואם בין הדנוטציה לבין משקלה(.

להרקיד "כרוב" עם "כרובית"

בשיר זה מרקיד ביאליק את ה"כרוב" עם ה"כרובית", ומזווג ירק המצוי במקורות למן קדמת דנא עם ירק ששמו ניתן לו זה מקרוב )במקורות קרויה ה"כרובית" בשם "תרובתור", וראו זרעים, כלאיים, א(. אפשר שביאליק רומז בשירו ששוב נתחדש בארץ־ישראל חידוש מיותר, שהרי לירק זה, כמו לבולבוס, ניתן כבר שם בלשון חז"ל, ואין צורך בחידושים כדוגמת ה"כרובית" ו"תפוח־האדמה". ייתכן שההפך הוא הנכון: שביאליק רומז לקוראיו הצעירים שגם בתחומים אחרים - ובהם תחומי הפואטיקה והחברה - מותר ורצוי לשלב ישן וחדש, ולהרקיד "כרוב" )מילה מלשון חז"ל( עם "כרובית" )חידוש של בן־יהודה(. ומדוע עומד "האפון המסכן" מן הצד, ואינו מסתפח אל חבורת הרוקדים? הרי אפילו הבצל והשום, הנקלים, המפיצים ריח בלתי נעים, מצטרפים לחגיגה ונסחפים בריקוד? את דמותו של האפון ואת התנהגותו ניתן לפרש באופנים שונים. אפשר שלפנינו התנהגות קפריזית של צעיר תלותי, השוקע במרה שחורה רופסת, כמי שכבר אינו ילד יפה תואר ועדיין לא הגיע לגיל הפריון; ואפשר שלהפך: שלפנינו אדם מזדקן, שציצת ראשו כבר נשרה, וחרף קרחתו וזקנתו, תרמיליו עדיין ריקים מפרי, וכבר לא יישאו פרי. אם לפנינו דיוקן של גנדרן צעיר ופסימי, הרי שזהו דיוקן המזכיר את דיוקנו העצמי של ביאליק בתקופת אודסה, בשעה שהתפקר וקנה לעצמו שכמייה של אמן ומקל הליכה עם גולת זהב. ואולם, ייתכן שזהו דיוקן של זקן מהורהר - דיוקנו העצמי של המשורר בסוף ימיו, כששער ראשו נשר, והוא נשען על מקלו עם תרמיליו הריקים. ראוי לזכור ולהזכיר: בכל אחת מיצירותיו שילב ביאליק את דיוקנו העצמי עם הדיוקן הקולקטיבי הלאומי, ועשאם מקשה אחת. לפנינו, אם כן, גם בבואה של היהודי הנודד בעל המטה והתרמיל, שנתיב נדודיו תם, אך השמחה ממנו והלאה. עתה, עם הגיעו לסוף נתיב התלאה, מוטלת עליו המלאכה לקומם את סוכתו הנופלת ולשנות את כל אורחות חייו. קשייו וזרותו של האפון באים לידי ביטוי גם ב"חבלי לשון" שלו וב"חבלי ניגון" שלו.) 22 (


כל בתי השיר, הכתובים בהטעמה הארץ־ישראלית, כתובים בדימטר אנפסטי, ורק הבית האחרון, המביאים את דברי האפון, מחייב את הקורא לעבור להגייה האשכנזית, אם רצונו לשמור על הסכמה המטרית המקורית. בארץ ישראל, ידע ביאליק, שלטת ההגייה "הספרדית", ושיריו עתידים להתיישן )אילו ראה שגם במאה העשרים שרים ילדים את שיריו, ומשלבים בהם מילים בהגייה אשכנזית, "רק אני אני ואתה ]...[ שנינו שקולים במאזנים", הוא היה מופתע, ללא ספק(.

את הנעשה אין להשיב

בסוף ימיו שינה ביאליק את דעתו על הרצל, ובתוך כך גם את דעתו על חידושיו של בן־יהודה. הוא, שגינה את החיפזון של הרצל וחסידיו, התחיל להבין שלא רק "המהירות היא מן השטן", אלא גם היהירות, יהירותם של אחד־העם ו"בני משה" האריסטוקרטים, היא מן השטן. הוא התחיל להבין כי "בשעה זו" אי אפשר להמליץ על "הכשרת לבבות" ממושכת, כי מצבם של יהודי אירופה, ויהודי גרמניה בתוכם, מחייב הקמת בית לאומי לעם היהודי ללא דיחוי. במקביל, חזונו של הרצל, שביאליק זלזל בו בראשית דרכו, החל לקרום עור וגידים, ו"תל־אביב" הפכה מכותרת של ספר לעיר העומדת על תלה )עיר תוססת שבה הקים המשורר את ביתו(.

במקביל, הבוז שרחש לבן־יהודה ולמחדשים "הירושלמים" שכך אף הוא. ביאליק ראה שחידושים אלה נקלטו ונשתגרו, וכי את הנעשה אין להשיב. אילו הקדים לעלות ארצה )ביאליק תכנן לעלות ארצה אחרי פרעות קישינב ב־ 1903 והתמהמה עד 1924 (, אפשר שהוא היה מעשיר את המילון העברי במילים לפי טעמו )אפשר שגם ה"מילון" בעל סיומת ההקטנה xוֹן היה נקרא אחרת, אילו העניק לו ביאליק את שמו(. ביאליק החל לשלב ביצירתו חידושים לא מעטים של בן־יהודה ו"הירושלמים": "בובה", "אופניים", "מכונית", "שעון", והשלים כאמור עם המילה "סביבון". בין שאהב את המילים החדשות ובין שנאלץ לכוף את ראשו ולהשלים עם הקיים, הוא הבין שאת הנעשה אין להשיב: המילים הללו כבר נשתגרו, ואיש לא ישָרש אותן משורש.

מעניין להיווכח שדווקא החידוש היחיד שבו התגאה ביאליק היה חידוש בנוסח בן־יהודה. לאחר שברא "יש מאין" את המילה "רשרוש", שילבה בסיפור של שופמן שנמסר לו לעריכה, ואחר־כך מצאהּ לפתע משובצת בתוך דבריהם של חשובי הסופרים והמשוררים. על מילה מחודשת זו כתב לידידו דניאל פרסקי: על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחרי מולדתה ומוצאה של מילה זו ולשאול אותה: בת מי את? ועד היום הכול מחזיקים בה והכול סבורים שהיא מילה עתיקה, מדרשית או תלמודית. הגיע הדבר לידי כך, שהד"ר קלוזנר התערב עמי, כי ראה המילה הזאת במדרש או בתלמוד. מובן מאליו שלא זכה בדין. ואולם עוד מעט, ואני, גם אני אתחיל להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים.) 23 ( רק לאחר שנשתגרה המילה, ועברה מסיפורו של שופמן אל רשות הרבים, הכניס ביאליק את חידושו זה פעם אחת לנוסח מוקדם של שיר הילדים "הנער ביער".

רוב האונומטופיאות ביצירות ביאליק, אם לא כולן, אינן במעמד של אונומטופיאה גרידא. אותם צלילים שרירותיים כביכול, שאין בהם אלא ניסיון לחקות את צלילי הטבע, הריהם מילים של ממש, בעלות מעמד עצמאי ומטען סמנטי עשיר.) 24 ( אפילו כאשר המכונית בשיריו צופרת "טו־טו־טוט!" אין לפנינו חיקוי של צליל בעלמא, כי אם שימוש מושכל במילה מן המקורות )"טוט אסר וטוט שרי", מועד קטן טז: ע"א(, שפירושה: תקיעת שופר. וכשהדלי בשיר "מעשה ילדות" משמיע צלילי שיריק־חיריק, אין לפנינו חיקוי של צלילי החריקה והשריקה בלבד, כי אם רמז לתנועות השורק והחירק - צלילי xוּ ו־ xי. רק המילה "רשרוש" אינה מסתמכת על שורש עברי, הקיים במקורות ישראל, ואין היא אלא חיקוי של צלילי הרעש והרחש שבטבע. לפנינו אפוא בריאת "יש מאין" במתכונת חידושיו של בן־יהודה - עדות לכך שביאליק התחיל לנהוג בניגוד למדיניותו בתחום חידוש המילים. גם הוא התחיל לפתע - בכוונת מכוון או בהיסח הדעת - לחדש מילים "ללא שורש וענף".

הערות

  1. רעיון זה, שעיקרו איסוף כל קנייני הרוח של האומה, עם המעבר מן הגולה לארץ־ישראל, תוך עריכת פעולות של חתימה וגניזה כבימי בית שני, העסיק את ביאליק בכל תחנות חייו. ראו מאמרו "הספר העברי" )במדור "דברי ספרות" שבכרך כל כתביו(, וכן הרצאותיו "על כינוס הרוח" ו"עוד על כינוס הרוח" )דברים שבעל־פה, כרך א', עמ' סד-עב(. על מסתו של ביאליק "הספר העברי", הכוללת פרוגרמה של רעיון הכינוס, ראו בספרו של ש' ורסס, בין גילוי לכיסוי: ביאליק בסיפור ובמסה, תל־אביב תשמ"ד, עמ' 127-109 . רעיון זה מבוסס על משנתו של שד"ל, שיסודות ממנה חלחלו להגותו של אחד־העם, וראו: ש"ד לוצטו, כתבים, בעריכת עימנואל הרטום, ב', ירושלים תשל"ו, עמ' 201 .

  2. ראו בספרו של נתן גורן )גרינבלט(, פרקי ביאליק, תל־אביב תש"ט, עמ' 18-16 . על ראשיתו התגבשותה של השקפתו הלשונית של ביאליק, ראו במאמרו של דב גולדשטיין, חברו של המשורר ושותפו לחדר־מגורים אחד בוולוז'ין )"מראשיתו של ביאליק", דבר, ט"ז בכסלו תרצ"ה(.

  3. י"ד ברקוביץ, הראשונים כבני אדם, תל־אביב 1976 , עמ' 333 .

  4. כיוונים חדשים, 23 , דצמבר 2010 , עמ' 296-289 .

  5. איגרות, א', עמ' סג, עמ' קיג, ובעוד מקומות.

  6. ראו בספרה של נורית גוברין מפתחות )תל אביב תשל"ח( בפרק "אגדה ומציאות ב'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ", עמ' 49-20 )ובמיוחד בעמ' 33 (.

  7. כגון שירו "עקבות המשיח", שנדפס בהזמן )בעריכת עזרא גולדין(, ורשה תרנ"ו, עמ' 128-126 , וכגון שירו הגנוז "אשריך צעיר רודם", שכוּון נגד אוהדי הרצל )"הצעירים"( בכלל, ונגד איתמר בן־אב"י, שנהג להשתמש בפסֵידוֹנים "צעיר רודם", בפרט. ביאליק כתב בשיר זה על "המודה בכלל, ועל מכנסיים בפרט", כדי לרמוז שאין דעתו נוחה מן החידוש הירושלמי "אופנה", שהתאזרח בעיתוניו של בן־יהודה ובמדוריה של רעייתו חמדה. המשורר אף כתב דברי התקפה בוטים באיגרותיו על סגנונו של בן־אב"י ועל אישיותו, אלא שמפאת גסותם של דברי ביאליק, שנאמרו "בדלתיים סגורות" ולא נועדו לפרסום, השמיט פ' לחובר, עורך האיגרות, את שמו של מושא ההתקפה.

  8. איגרות ביאליק, כרך א', עמ' עד, עה-עו ועוד. ראו גם בפרק "על דבר פזיזותם של מחדשי השפה העברית", בספרי מה זאת אהבה, תל־אביב 1991 , עמ' 93-88 ; וכן בספרי שירים ופזמונות גם לילדים, תל־אביב 1986 , עמ' 144-141 ; 172-162 ; 183-180 . על התנגדותו של ביאליק לחידושי בן־יהודה, ראו גם בספרי השירה מאין תימצא, תל־אביב 1987 , עמ' 229-222 , וכן בפרק "כעין המלפפון - שיח עם מחדשי השפה", בספרי באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם, תל־אביב 1998 , עמ' 233-229 .

  9. גיל חובב, "סנוב, להתעמלל כבר אמרת?", ynet מיום 2.4.2007 . שמחתי לגלות בדברי גיל חובב שבחים להצעה ששלחתי לפני שנים לתחרות שערכה האקדמיה ללשון לחידוש 180 זיוה שמיר מילה עברית ל"קריקטורה" )הצעתי - "פלסתרון" - לא התקבלה, והאקדמיה ביכרה על פניה את המילה "איטלולית"(. לפני כארבעים שנה ויותר חידשתי את המילה "קַניון" )על משקל "חַניון"( בתחרות שערכה רשת "המשביר לצרכן", לחנות שהקימה אז בבאר־שבע, אך גם הצעתי זו לא התקבלה בשעתה, והמילה "קניון" נשתגרה רק מקץ שנים רבות.

  10. "מה בישלה גיטל ומה אכל צ'יצ'יקוב" )למעמד הדנוטציה בלשון הספרות העברית בדורות האחרונים(, הספרות, 23 )אוקטובר 1976 (, עמ' 6-1 .

  11. במאמרו "תחיית ישראל ושפתו", פרדס, ספר שני, אודסה תרנ"ז, עמ' 28-9 .

  12. במאמרו "להרחבת השפה", השִלֹח, כרך ג', חוב' ב' )יד(, פברואר 1898 )שבט תרנ"ח(, עמ' .132-125

  13. דברים שבעל־פה, כרך א', עמ' קעה.

  14. ראובן סיוון, "ראשית הרחבת הלשון בימינו", לשוננו לעם, מחזור לג, קונטרסים א'-ב', מרחשוון תשמ"ב.

  15. כפי שהראיתי במאמרי "מה אכל ביאליק בחנוכה", מעריב מיום א' טבת תשמ"ו ) 1.12.1985 (, שנכלל לימים בספרי שירים ופזמונות גם לילדים, תל־אביב תשמ"ז. כאן הראיתי כי ביאליק לגלג על נטייתם הנפרשת של המחדשים "הירושלמים" להשתמש בסיומת x יָּה )"מטרייה", "שמשייה", "חנוכייה", "סופגנייה", "עגבנייה", "חמנייה" וכדומה(, ועל כן ניסה בכל הזדמנות להמירה בסיומת xית. לא דייק שמואל אבנרי שכתב )במאמרו "מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה", הארץ, 17.12.2010 ( שביאליק התנגד לסיומת זו במיוחד. ברי, ביאליק כלל לא התנגד לסיומת זו, והשתמש בה לא אחת ביצירתו )כגון במילים "יפיפייה", "רחמנייה", "זכרייה" ועוד(, ועל כך הרחבתי בגוף המאמר.

  16. הדור, בעריכת דוד פרישמן, שנה א', גיליון 12 , כ"ג באדר תרס"א.

  17. יצחק בקון, הפרוזודיה של ביאליק, באר־שבע תשמ"ג, עמ' 180-176 .

  18. את "הצעירים", אוהדי הרצל, הציג ביאליק בשנים אלה בדמות "שעירים המרקדים על שוממות חיינו", על בסיס הפסוק "ושעירים ירקדו שם" )ישעיה יג, כא(. כך כרך ביאליק באחת את הפסוק המקראי עם תיאור ליל ולפורגיס מפאוסט של גתה. כך כרך באחת את השעירים=השדים מהפולקלור האירופי עם "הצעירים" )"שעירים" = תיישים = צפירים( מהמציאות האקטואלית. כך כרך גם את סמל הראשית, התחייה ובוקר חייו של העם )קרני הצפירה הבוקעות עם שחר( ואת סמל האחרית )שעירי השחת וצפיריו המרקדים את ריקוד הרקב והמוות(, וראו מכתבו לאחד־העם מיום 25.2.1898 , כנסת )לזכר ביאליק(, כרך ז', תל־אביב תש"ב, עמ' 25 .

  19. ראו בהרחבה במאמרי "'צפרירים' - להבהרת המושג ולחשיפת מקורותיו הפיוטיים והאידאיים", בתוך: הלל לביאליק - עיונים ומחקרים ביצירת ח"נ ביאליק )בעריכת הלל ויס(, אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן 1989 , עמ' 201-191 . נדפס שוב: ביאליק: יצירתו לסוגיה בראי הביקורת )בעריכת גרשון שקד(, ירושלים 1992 , עמ' 149-138 .

  20. ראובן סיוון, "הלשון הירושלמית והתגבשות הסגנון החדש", לשוננו לעם, מחזור לא, קונטרס ב', כסלו תש"ם.

  21. על כך כתבתי בספרי שירים ופזמונות גם לילדים, תל־אביב תשמ"ז, עמ' 143 , -180 181 ועוד. לא דייק שמואל אבנרי שכתב )במאמרו "מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה", הארץ, מיום 17.12.2010 ( שעה שכתב שביאליק התנגד לסיומת זו במיוחד. ביאליק התנגד לא לסיומת xיָּה כשלעצמה, שבה נהג להשתמש ביצירותיו, כי אם לשימוש עמדו לרקד כרוב עם כרובית 181 הנפרז של המחדשים "הירושלמים" בסיומת זו - שימוש שנעשה מתוך חוסר תואַם גמור בין טיב הסיומת למהותו של הרפרנט.

  22. כשם ספרו של פרופ' עוזי שביט )תל־אביב 1988 (, העוסק בלבטי נגינה ביצירת ביאליק.

  23. איגרת מיום 6 בפברואר 1922 , איגרות, כרך ב', עמ' רנב. ראו גם: י' אבינרי, מילון חידושי ח.נ. ביאליק, תל־אביב תרצ"ה, עמ' 44-43 .

  24. ראו בפרק "זיק ברק־נור, הך!" )למעמד האונומטופיאה בשירי הילדים(, בספרי שירים ופזמונות גם לילדים, תל־אביב 1986 , עמ' 152-145 .

רשימת מקורות נבחרת

  • א' אביטל, שירת ביאליק והתנ"ך, תל־אביב תשי"ב.

  • י' אבינרי, מילון חידושי ח.נ. ביאליק, תל־אביב תרצ"ה.

  • א' אבן שושן וי' סגל, קונקורדנציה לשירת ח"נ ביאליק, ירושלים תש"ך.

  • א' אברונין, מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג, תל־אביב תשי"ג.

  • ד' טנא, הלשון בשירי ביאליק: מקראה וביבליוגרפיה, ירושלים תשל"ג.

  • א"מ ליפשיץ, "סגנונו של ביאליק", בשעה זו, קובץ ב', יפו )תרע"ו(, עמ' 69-59 ; נדפס שוב בספרו כתבים נבחרים, כרך ב', ירושלים תש"י.

  • ד' סדן, סוגיית יידיש במסכת ביאליק, ירושלים תשכ"ה.

  • ר' סיוון, "'הלשון הירושלמית' והתגבשות הסגנון החדש", לשוננו לעם, מחזור לא, קונטרס ב', כסלו תש"ם.

  • ר' סיוון, "ראשית הרחבת הלשון בימינו", לשוננו לעם, מחזור לג, קונטרס א'-ב', מרחשוון תשמ"ב.

  • ע' שביט, חבלי ניגון, תל־אביב 1988 .