עוצמתה של זעקה נאלמה
עודכן: 16 ביוני 2022
על - קריאת הדולפינים, רומן סיפורים, עמלה עינת
פורסם: מאזנים / 11 , אב תשנ"ט, אוגוסט 1999
( טקסט מלא בהמשך הדף )
...הסיפורת של עמלה עינת אינה מהלכת בדרכים הכבושות והמקובלות. אין בהן כל אותן תחבולות סיפר שגורים (רמזים מטרימים, מוטיבים חוזרים, שמות אבוקטיביים, תחבולות בין-טקסטואליות וכד' האופייניות לסיפורת של "הזרם המרכזי" בסיפורת העברית. אף אין בה שום ניסיון ושום יומרה לשמש בתפקיד "הצופה לבית ישראל". אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, הסיפורת הזאת מרגשת ונחרתת בנפשו של הקורא ובזיכרונו, וקשה לו להשתחרר מרושמה ימים רבים לאחר קריאתה.
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
עוצמתה של זעקה נאלמה
עמלה עינת. קריאת הדולפינים (רומן סיפורים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1998, 154 עמ'.
בפתח הספר מתנוססת אותה אזהרה מקובלת, שלפיה "כל דמיון בין שמות הגיבורים ו/או האירועים" לבין כל דמות ו/או אירוע מן המציאות "מקרי בהחלט". ואולם, עד מהרה מגלה הקורא כי אין כאן משום חזרה אוטומטית על אותו טכסיס מקובל של הרחקת עדות מטעמים אתיים של פלישה לצנעת הפרט. אדרבה, בסיפוריה של עמלה עינת חלה שבירה, או דיאוטומטיזציה, של מוסכמה ספרותית מקובלת זו: נקודת המוצא הריאלית גלויה וברורה לחלוטין (לדוגמה, כרוניקת חייה ומותה של אישה שנרצחה, כפי שדווחה בכלי-התקשורת), ואילו הסיפור הולך ומתרחק ממנה באופן הדרגתי, התרחקות של הפנמה והסמלה המביאה את הקורא לידי הרהורים מוכללים, מחד גיסא, ולידי הזדהות רגשית עמוקה, מאידך גיסא. רוב סיפורי הקובץ יוצאים מנקודת מוצא של כרוניקה עיתונאית "יבשה", המשמשת סף ומפתן לפיתוח עלילה בידיונית או משוערת, שעיקרה ניסיון להבין את עלילת הנפש - את המניעים ואת דרכי ההתנהגות של הנפשות הפועלות.
הסיפור הראשון - "אישה משוחררת" - מתמקד בגורלה הטראגי של כרמלה בלס, אותה אחות בית-חולים שנרצחה לפני שנים אחדות בידי מאהבה, עו"ד חרמון. העלילה החיצונית מתפתחת כסיפור מתח הנלווה לחקירה המשטרתית המרתקת, שהביאה בסופו של דבר לפיענוח הפרשה, אלא שבתוך העלילה שזורים, הן במעשיה ובדבריה המדומיינים של הגיבורה הטראגית, והן בהרהוריה ובזיכרונותיה הישירים של המספרת, התמודדויות עזות מבע עם חרדת המוות, עם הדחף המניע נשים לשמש קרבן לגברים ערלי לב ועם חולשותיה המהותיות של הגבריות המודרנית.
דמותו של הגבר המודרני ממשיכה להעסיק את הכותבת גם בסיפור השני - "גבר משוחרר" - המשרטט בציניות כאובה את משחק-המינים העקר בחברה הכופה סטריאוטיפים של התנהגות כמו משוחררת, בעוד שחרדת הנטישה הישנה נושנה נותרת בעינה גם בימינו, על סף האלף השלישי. המספרת עוקבת בדרך של כרוניקה עובדתית, כמו יבשה, אחר ניסיונות החיזור הבלתי ממומשים של גבר כבן חמישים, נחמן בלינקר, אחר אישה שהרשימה אותו בריאיון מקצועי שהעניקה לאחד המגזינים, ומסיימת בהשערות לגבי דפוסי התנהגותו לעתיד לבוא של גבר זה.
הפער שבין תחושת השחרור החיצונית לבין הפנמת מושג החופש מתבטא בדרך מצמררת בסיפור השלישי - "ילדות משוחררת". סיפור זה, המסתיים בזעקה "אבא" ואגב, גם בספר סיפוריה הקודם משמיעה הרווקה המזדקנת בקליניקה של הגניקולוג יבבה חנוקה "אבא!", בסיפור המרגש "השאלה - אם בכלל?", הפותח את הקובץ, משחזר בסגנון "יובשני" את קורותיה הפנימיים של נערה שהתאבדה, נערה שלכאורה לא חסר לה דבר (מבחינה משפחתית, חומרית ורגשית). נערה זו, שה בכל ההיתרים האפשריים, הגיע דווקא בשל החופש הבלתי מוגבל לתחושה כה עמוקה של חרדת בדידות, של איבוד הביטחה בהווה ובעתיד חייה, עד שהחליטה לשים להם קץ.
האירוע הריאלי העומד בבסיס הסיפור המרכזי בספר הוא מעשה ההריגה של נער אוטיסט בידי סבו, מעשה שדווח אף הוא, כמו הסיפור הראשון, בכלי התקשורת. בנובלה הופך הסב לאב שתפקידו בעלילה משני בלבד. בלב הטרגדיה ניצבת האם הנלחמת על שפיותו הבלתי אפשרית של בנה עד כדי איבוד כל מגע עם המציאות הסובבת אותה, כולל בעלה ובנה האחר, ועד להחלטתו האיומה של האב לשים קץ לסבל חסר התכלית וחסר התכלה של הבן הפגוע ושל כל סובביו. בניגוד למצופה, אין הסיפור עוסק בשאלת המתת החסד, כי אם במאבק האנושי הבלתי פוסק על אפשרות מבע וקומוניקציה על התקווה הבלתי פוסקת לרגע הפלא של מגע אמת. כל הדמויות שבסיפור חוות במובן העמוק את חוויית האוטיזם, ואכן איש מהן אינה מצליחה להגיע לתקשורת של ממש עם זולתה (חרף העובדה שעד להולדת הבן האוטיסט שרר קשר בוגר ומלא עוצמה בין בני הזוג, הורי הילד).
נועם, הבן הצעיר והזנוח, כותב לאמו השכולה, בשנות בגרותו המאוחרות ובלתי סולחות: "קראתי לא מזמן קטע ספקולטיבי על האינטליגנציה של הדולפין... אין ספק כיום... שיש סוגים אחרים של אינטליגנציה מזו המוכרת לנו... גם ביחס לדולפינים, כמעט ברור שיש להם יכולת תבונית גבוהה, שאנו נטולי אפשרות פיענוח לגביה... ייתכן שלו היינו מוצאים מפתח אמיתי לקוד של הדולפין היינו מסוגלים לקלוט אינסוף רחשי לב שחבויים בעורו. אבל אנחנו בעוורוננו ובחרשותנו מסוגלים לשמוע רק שלושה טונים יסודיים שפענחנו, כמו את קולו המצפצף הנורא של רונן כשמשהו הרגיז אותו" (עמ' 109). מאבקה של מרים, אמו של רונן, האוטיסט ה"פורמלי", על סיכויי ההידברות איתו הוא תכלית חייה. ויתור על מאבק זה פירושו נטישת כל תקווה, ועל כן המטרה היא עצם ההתמודדות. האם לא כך אצל כולנו? - מקשה המחברת.
הסיפור החותם את הקובץ נושא את הכותרת הבלתי שגרתית "מדובר בס"ה ב-65 ילדים חסרים". שם זה לקוח כמות שהוא מסיכום הדו"ח של ועדת שלגי בדבר ילדי תימן. העלילה מתמקדת בחיפושו של אב מעולי תימן אחרי ילדו שנעלם ושל אישה צעירה שאומצה בינקותה אחר משפחתה האבודה. אולם, גם נובלה זו, הפותחת בכרוניקה הקשה של הרב עוזי משולם, מוליכה את הקורא הרחק פנימה אל הקשר הראשונה ואל הקרע הראשוני, הבלתי מתאחה לעולם, של הורים וילדיהם.
"אני יודע כל הזמן שהילד חי", כותב ניסים, גיבור הסיפור, לנשיא המדינה. "לו היה מת, היה נשכח לאט מלבי ומלב אישתי, אבל פניו לא נמחקים מתוכנו ולא יימחקו עד יום מותנו... הדבר פוצע את חיינו ולא נותן שינה לעינינו, בזכרנו כל היום את היעלם בננו היחיד" (עמ' 138). ואילו חממה אישתו יושבת ימים ארוכים מול מרקע הטלוויזיה הפתוח בבית החולים לחולי נפש שבו היא מאושפזת לאחר שברונה הנורא, ומחפשת את פני בנה האבוד בתוך קהלים מקריים הממלאים בהזדמנויות שונות את פני המסך, מתוך אמונה גמורה שתצליח לאתר עוד לפני מותה את פני בנה, למרות הבגרות שקפצה עליהם במרוצת שנות היעדרו.
הספר מוגדר כרומאן של סיפורים, ואכן, למרות השוני המוחלט בין העלילות השונות, עוברת בין כולן כחוט השני אותה נהייה אנושית למגע לצד חרדת הנטישה וכן ההתרפקות על הכאב וההתמודדות אתו כמפלט אבסורדי יחידי מתחושת חוסר המוצא המייאשת. סגנון כתיבה הייחודי של סיפורים אלה נע בין דיווח כמו-עיתונאי המלווה במידע מדעי "יבש" לאקספרסיוניזם מאופק ומתוח. נראה שברגעים ובמצבים תיאוריים שבהם גדול העומס הרגשי מנשוא, מנסה המספרת להגן על עצמה ועל הקוראים בסיוע המעבר לאמירה כמו-אובייקטיבית. ואולם, דווקא אמירות "אובייקטיביות" אלה מקבלות, בשל סמיכותן לאירועים הטראגיים, אופי אירוני המעצים את התגובה הרגשית במקום לרדדה. הדוגמה המובהקת ביותר לקונטרסט כזה הוא שמו של הקובץ - "קריאת הדולפינים" - הנוטל נתון מדעי "יבש" והופכו למטאפורה מצמררת המקשרת בין עצמתה האפשרית של הזעקה הטמונה בקריאה בת שלושת הטונים של חיות הים המופלאות לבין חידת חייו ומותו של אוטיסט בעל נפש אילמת וזעקה נעלמת.
הסיפורת של עמלה עינת אינה מהלכת בדרכים הכבושות והמקובלות. אין בהן כל אותן תחבולות סיפר שגורים (רמזים מטרימים, מוטיבים חוזרים, שמות אבוקטיביים, תחבולות בין-טקסטואליות וכד' האופייניות לסיפורת של "הזרם המרכזי" בסיפורת העברית. אף אין בה שום ניסיון ושום יומרה לשמש בתפקיד "הצופה לבית ישראל". אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, הסיפורת הזאת מרגשת ונחרתת בנפשו של הקורא ובזיכרונו, וקשה לו להשתחרר מרושמה ימים רבים לאחר קריאתה.