מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם בשירה העברית החדשה

עודכן: 23 ביולי

גיורא לשם, שלמה ניצן, משה שמיר / מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם (מסות)

אגודת הסופרים העברים, זמורה ביתן, 1991


פורסם: מאזנים / 9-10 ס"ה, יולי-אוגוסט 1991


( טקסט מלא בהמשך הדף )

...מסותיו של גיורא לשם העמידו לפניי בחדות את השאלה הישנה נושנה: אבחנותיו של מי על הספרות קולעות ומעניינות יותר? אלה של המשורר הכותב על מלאכת רעהו, בלא כל האפראט המדעי ובלא לחשוש מכל מיני קפנדריות אינטואיטיביות, או אלה של החוקר, המתבונן במושאי מחקרו כמתוך ריחוק ושיקול דעת? עד עצם היום הזה, עליי להודות, לא גיבשתי לעצמי דעה מוחלטת בסוגיה קשה ומוקשה זו אולם מסותיו של גיורא לשם, ובמיוחד זו הפותחת את ספרו ושעל שמה קרוי הספר, החריפה לגבי דידי את הדילמה...


לחצו להורדה כקובץ PDF


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם בשירה העברית החדשה


גיורא לשם. מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם (מסות). סדרת מקור, ערכו: שלמה ניצן ומשה שמיר, אגודת הסופרים העברים, זמורה-ביתן, תל-אביב 1991.



ספרו של גיורא לשם 'מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם' מכיל כמה מן המסות המלוטשות והמסולתות שבו בעשור האחרון בנושאי פואטיקה, להבדיל מנושאי פוליטיקה. יש בהן טעם טוב וכושר אבחנה, משמעת וריסון בצד מעוף של משורר, המתבונן בספרות העברית של הדורות האחרונים, ואף בזו ההו ובת לנגד עיניו, בלי כל יומרה לאובייקטיביות מדעית. אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, הוא מעלה תיזות הראויות לבחינה אקדמית מדוקדקת.


לפני כחמש-עשרה שנה ויותר כתבתי רשימה בשם "המסה הספרותית - ז'אנר דועך". חסד עשה עמי העורך, והוסיף סימן-שאלה בסוף הכותרת. באותו שלב לא נמצא במקומותינו ולו סופר מרכזי אחד, שנתן מחילו בעקביות למסה הספרותית (שוב: להבדיל מן הפובליציסטיקה הפוליטית ומן הרצנזיה העיתונאית), ונראה היה בטעות שלפנינו מוצג מוזיאלי, השייך לעבר המפואר והרחוק. את מקומה של המסה האימפרסיוניסטית, ובה בקולמוס חד ומהיר, ירש אז ביד רמה המאמר המדעי, זה המנומר באפראט כבד ושנועד ליודעי ח"ן, ולא לכל איש ספר. מאז נתחוללו שינויים רבים, וסופרים מרכזיים כדוגמת א"ב יהושע, עמוס עוז, עמליה כהנא-כרמון, אהרן אפלפלד ורבים אחרים פרסמו ומפרסמים מסות, אפילו קבצים שלמים של מסות. כיום, נראה שהז'אנר, שדעך בשעתו, עולה כפורח ומצמיח כמקדם פרחים חדשים לבקרים.


מסותיו של גיורא לשם העמידו לפניי בחדות את השאלה הישנה נושנה: אבחנותיו של מי על הספרות קולעות ומעניינות יותר? אלה של המשורר הכותב על מלאכת רעהו, בלא כל האפראט המדעי ובלא לחשוש מכל מיני קפנדריות אינטואיטיביות, או אלה של החוקר, המתבונן במושאי מחקרו כמתוך ריחוק ושיקול דעת? עד עצם היום הזה, עליי להודות, לא גיבשתי לעצמי דעה מוחלטת בסוגיה קשה ומוקשה זו אולם מסותיו של גיורא לשם, ובמיוחד זו הפותחת את ספרו ושעל שמה קרוי הספר, החריפה לגבי דידי את הדילמה: על מעלותיה הרבות ועל פגמיה הקלים – בהמשך.


אין ספק, שלפנינו סדרת אבחנות מלאות טעם ועניין, חלקן אינטואיטיביות ובלתי-שגורות לחלוטין, המחייבות אותנו להרהר הרהורים מחודשים על "אמיתות" אחדות שנקבעו בתודעה הקולקטיבית כאילו היו באמת "אמת כללית", שאין עליה עוררין. אין גם ספק, שרבות מן האבחנות הללו, אילו נוסחו בידי חוקר בעל שם, מבין הדיקטטורים של עולם הרוח שלנו, היו קונות לעצמן שביתה אצל העוסקים בחקר הספרות (אין זה מן הנמנע שנמצאן יום אחד באחד מספרי המחקר, והן מקושטות ומנומרות בכל הלחשים-והנחשים האקדמיים, אך בלא אזכור שמו של מי שהעלה אותן לראשונה).


בפתח הספר לפנינו, במסה מרכזית וחשובה המשתרעת על פני כחמישים עמודים, סקירה אישית אידיוסינקרטית של משורר המתבונן בספרות הארצישראלית והישראלית מימי ברנר ועד ימינו אלה, ומגיע למסקנה שכיום, כארבעים שנה לאחר מה השירה של שנות החמישים, וכמאה שנה אחרי הצפצוף הראשון של שירת התחייה העברית ('אל הציפור), הגיעה השירה העברית אל מבוי סתום, שבו שלטת המגמה ה"אמיגרנטית" ושבו מקובלת הסתגרנות ב"מגדל השן" האליטיסטי. אפשר להגיף חלון ודלת - טוען גיורא לשם, המנסה לתהות על שורשי התופעה ולנחש גם את עתידותיה - אולם גם אז יבקע סאון העולם אל תוך חדרו של הסופר. אנינות הדעת, ככל שתהיה יפה ונבונה, אינה יכולה לבוא במקומה של ההתנסות בעולם הממשי, בגורלנו העצמי.


בשירה ה"פרובינציאליות" איננה פרובינציאלית, ו"סיבוב כפר-סבא" של ע' הלל יכול להיות כלל-אנושי ועל-זמני מכל האלוזיות למיתולוגיה היוונית ולשירת ת"ס אליוט גם יחד. הפניית העורף לבעיית הזהות, למיטעני לשון ומיתוס קולקטיבי, מעידה על חולשה התובעת את תיקונה. שלוש "אמיתות" הוא מבקש לערער, אולי אף להפריך:


א. אי אפשר לה לשירה העברית החדשה בלא הזדקקות למודרניזם האירופי והאמריקני;

ב. השירה היא ביטוי האישיות במובהק, ללא זיקות היסטוריות וללא מיתוס;

ג. ה"אני" הוא מהות פסיכולוגית בלבד, שאי אפשר להשיגה באמצעות הקשרים סוציולוגיים ולאומיים.


נראה כי כל הפרולוג על ספרות ה"תחייה" העברית, מביאליק וברנר ועד ימינו אלה, לא נברא אלא כדי להגיע אל המסקנות האלה, שהן כ"אש בוער" בעצמותיו של כותבן. הפיגורה המרכזית, שכנגדה מכוונים הדברים, היא זו של המשורר נתן זך, שהמהפכה שחולל בשירה העברית בשנות החמישים הגיעה לשלביה הדגנרטיביים: כמה ממשוררי הדור עדיין משמרים את הפוזה האירונית, את העמדה הקוסמופוליטית המתכחשת לכל ההקשרים הלאומיים ובזה להם, כמחלצות ישנות, שידעו ימים טובים מאלה. אי לכך, ההשוואה בין שירי התגלות ו"הקדשה" אחדים - מ'חלפה על פניי' של ביאליק, דרך 'רגע אחד' של נתן זך ועד לשירי מאיר ויזלטיר ועוזי בהר, שלא מרדו לדברי גיורא לשם בנתן זך - מוליכה את המסאי למסקנה, כי מסתמנת והופכת בשירתנו מגמה של הצטמצמות תמונת-העולם. אפילו רעיונותיו המקוריים של זך כבר שובשו, ובשירה ובביקורת התפתחו כמה מושגים קלוקלים, לאמור:


א. הנושא אינו חשוב כלל;

ב. כל נושא הוא פיוטי מטבעו, כפי שהוא לעצמו;

ג. כל הנושאים שווים בטבעם, כפי שהם לעצמם.


מתוך כך נשתרשה האמונה הכוזבת, כי כל נושא יתפייט מכוחה של הצבעתו של המשורר עליו, ומכאן נמיכות הקומה של רוב רובה של השירה ה"עכשווית", המתבצרת במתחם מילולי צר ו"רזה" (כדי להעניק לגיטימציה לבורות, טוען גיורא לשם, מטופחת באופן נמרץ האשליה שהמודרני וה"עדכני" אכן מייצגים את כל ההוויה, וכי כל פנייה אל העבר היא מיושנת מעיקרה). מכאן הדילוג על אלפיים שנות היסטוריה וזריעת כל זרעי הספקנות. הריאקציה שהציב זך לפאתוס של שנות הקמת המדינה, שהייתה תפנית מבו בשעתה ומילאה צורך מוחשי בשינויי דיקציה, הגיעה לשלב של הסתאבות אצל חקייניו של זך, שהמשיכו את דרכו ללא ערעור ומרד.


ניסיונו של זך לגמד את שיעור קומתם של ביאליק, שלונסקי ואלתרמן ולהציב אידיאלים אחרים, אלטרנטיביים (שטיינברג, פוגל, רטוש נועדה להלכה, טוען לשם, ליצורין הילה של משורר, שחייו הם מעבר לגבולות המקום והזמן, ולמעשה הגבירה את תחושת התלישות והזרות. כדי להפריך מיתוסים אחדים, שנקשרו בדמותו של פוגל, לרבות מיתוס הקיפוח, מביא לשם ציטטה מתוך מכתב שכתב פוגל לליאו מוצקין, ובו הביע מיאוס מן האפשרות שיחיה בארץ: "אני מצפצף עליו ייסע הוא לחמסינים. אני ביתי פה. זה האוויר שלי לנשימה".


לא אוכל להקיף בסקירה קצרה את שפע האבחנות, הטיעונים, ההוכחות והמסקנות שמסת-המבוא משופעת בהם. יתר המסות שבספר, חלקן אורכן כאורך רצנזיה, עשויות לשמש אילוסטרציה להוכחת תיזות שונות המושמעות במסת-המבוא, המתנהלת בסדר אסוציאטיבי אישי, לא תמיד עקבי ומהודק, אך תמיד תמצא בו הבנה ותובנה וחן של סגנון (ללא מאמצי סגנון ניכרים לעין). פה ושם, עטו של הכותב קלה מדי, או שמא "חירות הפייטן" גברה לפרקים על מידת הדין של המסאי, וכך שורתו הנודעת של ביאליק "צאו הכינו תפוחי אדמה" הופכת כאן שלא כדין ל "לכו איספו תפוחי אדמה" (34).


אף שגיורא לשם מתכחש לזיקת הספרות העברית למודרניסטים מערביים כדוגמת ת"ס אליוט, ארשה לעצמי להעיר ולהזכיר כי דווקא אליוט - הנאוקלסיציסט המודרני, שלא קיבל את מושג המקוריות הרומאנטי-מיסודו כפשוטו - בבואו לדבר על קונבנציות ושבירתן, טבע את צמד המושגים TRADITION AND THE INDIVIDUAL TALENT בכותרת חיבורו משנת 1919). דומני שעל כך לא יחלוק גיורא לשם על נתן זך: שניהם עשויים כמדומה להסכים ביניהם, ברוח דברי אליוט, כי עיקרה של הספרות - של כל ספרות, ושל הספרות העברית רבת-הרבדים בפרט - הוא בסינתיזה, בהיתוך, שעורך היוצר האינדיווידואלי בין כישרונו ותמונת-עולמו האישית לבין יסודות השאולים ממסורת הדורות.