מיטב השיר - אמיתו
עודכן: 16 ביוני 2022
על - צבי לוז / "שירת עוזר רבין" (מונוגרפיה), הוצ. הקיבוץ המאוחד, ת"א 1992
פורסם: מאזנים 6/7 (אייר-סיוון תשנ"ג / אפריל-מאי 1993)
( טקסט מלא בהמשך הדף )
....שירת עוזר רבין, חרף סימני-היכר דוריים שמבקרים אחדים נותנים בה, היא, במידה רבה, תופעה חריגה, תופעה לעצמה (SUI GENERIS), שאינה הו בדרך הכבושה והמקובלת. לפנינו שירה, החותרת לכנות שללא פשרות, והבוחנת בחינה מדוקדקת, מדעית כמעט, את המלה השירית, אם קולעת היא לאיזו אמת עליונה או סוטה מאמת זו כמלוא הנימה. כדברי המשורר, באחד משיריו, לא "מיטב השיר כזבו", כגירסת המימרה הנודעת, הנותנת בידי המשורר את חירות הפיט, כי אם "מיטב השיר אמתו"....
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
מיטב השיר אמתו
צבי לוז. 'שירת עוזר רבין' (מונוגרפיה), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1992, 160 עמ'.
המשורר עוזר רבין, יליד פרנקפורט ע"נ מיין (1921), עלה עם משפחתו בגיל חמש לערך, ונדד עמה בארץ - במושבות (כפר-תבור, מטולה ובנימינה), ובערים (ירושלים, חיפה, תל-אביב), שבהן שימש אבי המשפחה כרופא. עם ההשתקעות בתל-אביב בשנת 1938, הצטרף לתנועת-הנוער של "השומר הצעיר", והתקרב לחבורת 'ילקוט הרעים' (שלמה טנאי, משה שמיר, יגאל מוסינזון, אמיר גלבוע, בנימין גלאי, נתן שחם, ע. הלל, דן בן-אמוץ ואחרים),ב-העת של צעירי "דור המאבק לעצמאות", שזכו בדרך-כלל לקבלת-פנים אוהדת למדי של שלונסקי, פטרונה של השירה הצעירה בת-הזמן.
שירת עוזר רבין, חרף סימני-היכר דוריים שמבקרים אחדים נותנים בה, היא, במידה רבה, תופעה חריגה, תופעה לעצמה (SUI GENERIS), שאינה הו בדרך הכבושה והמקובלת. לפנינו שירה, החותרת לכנות שללא פשרות, והבוחנת בחינה מדוקדקת, מדעית כמעט, את המלה השירית, אם קולעת היא לאיזו אמת עליונה או סוטה מאמת זו כמלוא הנימה. כדברי המשורר, באחד משיריו, לא "מיטב השיר כזבו", כגירסת המימרה הנודעת, הנותנת בידי המשורר את חירות הפיט, כי אם "מיטב השיר אמתו".
המונוגרפיה שלפנינו, פרי-עטו של הפרופ' צבי לוז, שהיא ספר ראשון המוקדש ליצירת עוזר רבין, ממקמת את השירה הזו, הצלולה והאזוטרית כאחת, במסורת "השירה הקשה" (DIFFICULT POETRY - מושג שטבע ת"ס אליוט לגבי השירה המודרניסטית, המערפלת את המבע ואינה מקלה על קוראיה (לא אחת קשייה של שירה זו נובעים לא מערפול מכוון, כי אם להיפך, מן הרצון לדייק כחוט השערה, ולהגיע עד בן-בנו של בן-גוון). כדי להסביר את אופיה ה"קשה" של שירת עוזר רבין, גייס צבי לוז את הצירוף "השיר רסוק-האברים", השאול ממאמרו של רבין עצמו על שירת "רעו" לילקוט-הנעורים המשותף - אמיר גלבוע.
לטענת מחבר המונוגרפיה, מלכתחילה, ולמרות השפעת-מה של הפרוזודיה והרטוריקה של שלונסקי, הצטייר עוזר רבין כמשורר ייחודי, החותר אל עיקרי הדברים, והמסרב לפיתויי ההבעה הקלה, המתנגנת. הוא בחר לחצוב את דבריו תוך התייסרות קשה, ולא נגרר אחרי מניפסטים שיריים, שקראו להתחדשות ההבעה ולענייניות יומיומית. כל חילופי האופנות והנורמות לא הזיזו את שירת עוזר רבין מדרכה שלה, "כאילו כל הפולמוסים הנסערים בדבר סגנונות השירה אינם נוגעים לה, והיא שקודה על אמתה שלה בלבד".
ואכן, שירת עוזר רבין מתעלה לרוב לספירות עליונות, חותרת אל עולמות האצילות ומעמידה במרכזה נושאים על-זמניים, שאינם מושכים לאיזו תכלית קונקרטית, כבתורת נר"ן (נפש - רוח - נשמה של משוררי ימי-הביניים, שבה הנפש מטוהרת מן הדעות הסכלות ומרפש התאוות הארציות. היא אף מצטיינת לרוב ברצינות חגיגית, ולא בתחבולות ובשעשועי התחכמות, אך למרות אופיה הרציני-חגיגי, היא רחוקה מן הקוטב הפסימי של שירת הפרישות הדתית, ויש בה גם שמחה אצורה.
לא אחת מצויים בשירים אלה מיני צירופים של "לשון נופל על לשון" ושבירה של הצירופים הכבולים למיניהם, אך קשה לראות בכך "משחקי מלים". גם באלה חבויה גם אמת פנימית עמוקה, והם אינם באים כדי להשתעשע בצלילים ובמלים, ולא כדי להרשים את הקורא בפעלולים ובמעשי לוליינות מילולית. לפנינו משורר רגיש לזיופים, המפיק קול ייחודי ואמיתי, שאין בו סימן של "פוזה", מאותן האהובות כל-כך על משוררי דורו. אולי משום כך עוזר רבין הוא "משורר למשוררים", ולא לציבור הרחב. בעוד שהציבור הרחב אינו מכיר היטב את שירתו, אם לנקוט לשון-המעטה, היא ה לתגובות לא מעטות משל חבריו הסופרים, שהתגלו כקוראים קשובים ואוהבים של שיריו. לדעת צבי לוז, התמקדותו של עוזר רבין בעולמו הפנימי, תוך זניחת האקטואליה הציבורית, הביאה אותו ין "בדידות מזהרת".
בקובץ השירים השלישי ('בטרם תעבור' כלולים שירים אחדים על האהבה, העשירים במצלולים אקספרסיביים: "אהבה, אהבה, תולעת עיוורה, / על משכב אהבתה / באהבתה נקשרה, / בתאוותה טוותה קברה, / עצמה בעצמה סתמה / החשיכה בעדה" ('עלה לאהבתה') או: "הנשמה ... ערירית בגו ערער // שאת אהבה לא אבתה / אהבתה, / לא אותי - את חלומה / לה איוותה" ('איך תתנשא'). צירופים של "לשון נופל על לשון", כגון "בתאוותה טוותה", "ערירית בגו ערער", "אהבה לא אבתה ... אהבתה ... איוותה", אינם תוצר של "הומו לודנס" (האדם המשחק), אלא של אדם הבוחן כל מלה ומלה שבע בחינות, כאילו היתה אבן-חן נדירה, ומזווג לה בן-זוג המתאים לה גם מן הבחינה הצלילית וגם מן הבחינה הסמאנטית. למרות דמיון-מה לתורת-השיר של משוררי ימי-הביניים (דמיון הניכר בכותרות השירים, בחריזה הכמו-דקדוקית, בדגש המושם על תורת-הנפש, ביחס הלפידארי כלפי המלה השירית), אין כאן כל תחושה של אילוץ, כי אם נביעה טבעית של מלה אחת מחברתה.
למרות צדדי דמיון טכניים אחדים לשירת ימי-הביניים, יש גם צד של שוני מהותי: משוררי ימי-הביניים כתיבתם בעיקרה מודעת-לעצמה, אומנות לא פחות מאמנות. נראה ששירי עוזר רבין, המגלים לעתים זיקה לשירה הדתית העתיקה, נראים כאילו נבראו במצב תודעתי מעורפל ומעומעם, שבו המשורר הואין "מדיום" בעת כתיבת שיריו, ובמצב תודעתי נזיל כזה גם נבלעים הגבולות שבין מלה לחברתה. בניגוד לשירה השכלתנית והשנונה של שלונסקי, שושבינו הראשון של עוזר רבין, שירה שעשתה שימוש בפעלולים סמנטיים סבוכים ובמיני אינוורסיות של שעשוע וחידוד. בשירת עוזר רבין נעשה שימוש פונקציונלי ובלתי מליצי בלשון העברית, גם אם לא פעם מרומם וחגיגי, שימוש שאין בו שום התחכמות וכווני חן. "שם המשחק" הוא מינימליזם, ישירות והתנזרות משפע שלא לצורך.
פרופ' צבי לוז מקדיש את מיטב זמנו ומרצו בשנים האחרונות כתיבתם של חיבורים מונוגרפיים על משוררים מינוריים ("מינוריים" מבחינת טון יבה, לאו דווקא מבחינת חשיבות תרומתם לשירה העברית), משוררים שלא זכו עד כה למונוגרפיה. בסדרת המונוגרפיות שלו ראו כבר אור ספרים על יעקב פיכמן, נתן יונתן ועוזר רבין. על האובניים - ספרו על אברהם חלפי. בספר שלפנינו חברו מונוגרף מצוין ומושא מחקרו - משורר מצוין, שתרומתו לשירה העברית היא תרומה סגולית וייחודית, וקולה טהור. הספר 'שירת עוזר רבין' בנוי חוליות-חוליות, האחת קשורה בחברתה, לשונו רהוטה וברורה, וגישתו אמפתית ופותחת לפני הקורא סתומות וצפונות.