ביאליק בנעלי בית

שלמה שבא, "חוזה ברח" - סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק, דביר, 1990

פורסם: ידיעות אחרונות , 09/03/1990

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

שנים רבות לא היתה בידינו ביוגרפיה או מונוגרפיה מלאה על ביאליק: פ' לחובר, חוקר ביאליק, נפטר לפני שזכה להשלים את מפעלו רב-החשיבות, והותיר כ-25 שנות חיים ויצירה ללא "כיסוי". לפני מספר שנים ראה אור ספרו המקיף של אוריאל אופק על פועלו של ביאליק בתחומי ספרות הילדים, ספר שהאיר אמנם את חיי ביאליק מהיבט אחד בלבד, אך סקר את כל תחנותיהם, ומשום כך ראוי הוא להיזכר כמונוגרפיה הראשונה על ביאליק שהושלמה. עתה בא ספרו של שלמה שבא ומציג את כל תולדותיו של "המשורר הלאומי" לפי סדרן, ונראה כי בידינו סוף-סוף ביוגרפיה מלאה, בלא הרבה חללים נראים לעין.

שלמה שבא לא נפל בספרו לפח יקוש, שאליו נפלו חוקרים אחדים, מהם פרופסורים גמורים, ובדרך-כלל לא ראה ביצירותיו האוטוביוגרפיות של ביאליק ובאיגרות הווידוי שלו לקלוזנר חומר עובדתי. לפיכך, אין הוא חוזר בספרו על קלישאות בדבר אמו של ביאליק, שהיתה כביכול תגרנית בשוק, או בדבר חמישה עד שבעה יתומים, שישבו כביכול סביב שולחנה הדל של המשפחה, ועוד כיוצא באלה "עובדות" ו"נתונים", שאותם בדה המשורר, כידוע, לצורך בנייתו של מיתוס אישי. הוא מספר לנו לפי תומו את סיפור חייו של המשורר, נצמד אל הפרטים הקונקרטיים ואינו מפליג להשערות ולניחושים - זאת מצד אחד. מצד שני, מתוך הכרה חלקית של המסמכים העומדים כיום לרשות חוקרי ביאליק, הוא עשוי לעתים למעוד ולטעון כי אביו של המשורר נפטר באחד מימי אלול (כמסופר בשיר 'אבי', בעוד שלמעשה, התאריך שנתן ביאליק בשירו הוא תאריך בדוי וסמלי, לפיו סוף המסע וסוף השנה חופפים לסופם של החיים), או לשלב בטעות את סיפור הירושה של אבי המשפחה, הלקוח מתוך אחד מקטעי-הפרוזה הגנוזים של ביאליק, כאילו אירע במציאות (והרי סיפור גם כשהוא נוקט "פוזה" אוטוביוגרפית, אינו מתחייב, כידוע, להביא עובדות לאשורן, והוא עירוב של אמת ובדיה). יש בספר שלפנינו עוד כהנה וכהנה פרטי ביוגרפיה שאינם מדויקים, ואפילו כאלה שאין להם אחיזה במציאות, והרי דיוק באיסוף נתונים, בין שהם חשובים ובין שהם טפלים, הוא מאושיותיה של כל ביוגרפיה, במיוחד אם כוונתה המוצהרת היא לספר את הקורות, ותו לא.

זאת ועוד, אי-דיוקים שנחשפו זה מכבר, באשר לתאריך כתיבתם של אחדים משירי ביאליק, צפים ועולים כאן שוב, למרבה הצער. כך, למשל, מסופר בספר שביאליקב את שירו 'בתשובתי' לאחר ששב משהותו הראשונה באודיסה אל עיר ילדותו (בעוד שלמעשה שיר זה ב כארבע-חמש שנים לאחר השיבה לז'יטומיר שאותה הוא מתאר כביכול). גם את השיר 'היה שלום אחי'ב ביאליק לידידו פנחס טורברג ב-1899, כשמונה שנים לאחר המועד שבו משבץ אותו שלמה שבא בעקבות טעויות של קודמיו. השיר 'על איילת השחר' אינו שייך לתקופת וולוז'ין ולא ב על התעוררותם של תלמידי הישיבה לעבודת הבורא, ואין צורך לחזור על השערות דילטנטיות, שבטעות יסודן (השיר ב כעשור שלם לאחר התאריך הבדוי שנרשם בשוליו). הפואמה 'הבריכה' נשלמה ב-1904, ולא כפי שצוין כאן בטעות השיר 'לפני ארון הספרים' חובר ב-1910 ולא ב-1912 וכו'. והרי תאריכים אינם רק אוסף של מספרים, כי אם אבני-דרך בהתפתחותו של משורר, ובשיבושם יש משום הצבת מכשול לפני אותם קוראים, שיראו בטעות בספר עב-הכרס הזה לא רק רומאן ביוגרפי אלא גם כלי-עזר. טעויות מביכות אלה ורבות אחרות מסוגן יכול היה לאתר בנקל כל לקטור הבקי בחומר הארכיוני, וניפוין ב-היד של שלמה שבא היה מעלה את ערך הספר לאין-שיעור. מבחינה זו, עלי לציין בצער כי הספר שלפנינו, למרות שהוא מעורר התפעלות בגודל היקפו ובכמות העמל שהושקעה בו, כמו גם בסגנונו הרהוט והנאה, נופל מעט "בין הכיסאות". ללומדי יצירתו של ביאליק אין הוא יכול לשמש מקור מהימן, וכרומאן ביוגרפי לקריאה נינוחה בבית-הבראה אין הוא מרתק די הצורך.

יש להודות: אין הדבר תמיד באשמת המחבר. שלמה שבא דווקא השכיל לאסוף אלפי "מעשיות", אנקדוטות וזוטות מעניינות ומשעשעות ולהציבן אלו בצד אלו בסדר כרונולוגי ובסגנון אחיד, היוצרין אורגניות הרמונית, וזו איננה משימה פשוטה כל עיקר. אולם, פרטי-חייו החוץ-ספרותיים של ביאליק - כשלעצמם - אינם מרתקים במיוחד: הוא לא יצא ללחום למען עמים מדוכאים כמו לורד ביירון ולא מת בדו-קרב כמו אלכסנדר פושקין. הוא היה "בסך הכול" סופר לפי מקצועו, שעסק רוב ימיו יבה ובפעילות ממוסדת למדי למען התנועה הציונית ואחר-כך למען עירו תל-אביב. ומאחר שכך הוא, היסוד המרתק בחייו של ביאליק ובאישיותו אינו כרוך כלל, לדעתי, בפגישה זו או אחרת, בעדות זו או אחרת שהעיד עליו סופר פלוני, כי אם בשאלות הגדולות, המנסרות בחלל ונותרות מחוץ לגבולות הספר, שאלות שאין עליהן מענה אלא בדרך ההשערה וההפלגה: כיצד אירע הדבר שנער מכפר ווהליני, ללא מסורת של למדנות, הפך לגדול משוררי ישראל בדורו, אולי אפילו בכל הדורות? מדוע התרחק ביאליק מברדיצ'בסקי, שחבש את ספסלי הישיבה בוולוז'ין כעשור לפניו, ושבו ראה המשורר את גדול המספרים בדורו? מדוע לא עלה ביאליק לארץ אלא בערוב יומו, רק לאחר שנתברר לו כי אין להשתהות עוד ברוסיה ובגרמניה, וזאת חרף השתייכותו לאגודה ציונית מאז שנת 1891? מדוע כל הליריקה הקאנונית שלו מונה כ-120 שירים בלבד, ומדוע "נשתתק" למשך שנים רבות ופסק מכתיבת שירים? מדוע לאב, ולו שיר אחד, בגבולות העיר תל-אביב? מדוע כל המשוררים הצעירים, מימין ומשמאל, שאת חלקם קירב לביתו כבני-טיפוחים, תקפוהו והביאוהו בשנותיו האחרונות לעמדה של זעם ויגון? מדוע טעה ביאליק פעמים רבות כל-כך בשיפוט יצירתם של אותם סופרים - ברנר, גנסין, רחל, שלונסקי ועוד - שבהם לא מצא את הד קולו שלו, ושיבח רק אותם סופרים שהמשיכו את הפואטיקה שלו?

אמנם, בניסיון לנסח שאלות-יסוד כאלה, וכגון אלה, אורבות לביוגרפיות ולמחבריהן סכנות לא מעטות, וכבר ראינו בעבר הפלגות חסרות-אחריות, הבוחרות לעצמן ראיות באופן סלקטיבי ומגמתי לשם הוכחת איזו תבנית המצויה כביכול בתשתית חייו של ביאליק או בשורש נשמתו. עם זאת, בהצבתן של שאלות גדולות ובניסיון לתת עליהן מענה יש גם משום אתגר, שראוי לו לביוגרף להסתכן בו, וזאת בתנאי שהוא עושה את מלו ביושר ובתום-לב, ואף בתנאי שאין הוא דבק באיזו דיעה-קדומה ומנסה לבססה בכל מחיר. בביוגרפיה ובה ללא כל הנחה וללא כל קו מנחה, למעט הקו הכרונולוגי, עלול הקורא לתעות ביער של פרטים - אירועים, עובדות, פגישות, ציטוטים - מבלי שידע מה עיקר ומה טפל, ומהם העקרונות שהדריכו את חייה של הדמות המתוארת. כך, למשל, יקשה על הקורא להבין מן הספר שלפנינו עד כמה חשובה ועקרונית היתה לו לביאליק תכנית ה"כינוס" שלו, שאותה הגה בראשית המאה הן מסיבות אידיאולוגיות, כאיש רוח מרכזי בתנועה הציונית, והן מסיבות פרגמטיות, כמו"ל וכבעליה של הוצאת ספרים מרכזית. לתכנית זו, בגילוייה הרבים, הקדיש ביאליק למעשה את כל חייו, למעט העשור הראשון ביצירתו, והיא אחד הגורמים למה שנתפשה בציבור כ"שתיקתו" ההו ונמ של המשורר הלאומי.

עקרונית לא פחות היא שאלת הפרופורציות. השנים 1900-1902, שהן לפי כל הסימנים, השנים החשובות ביותר במהלך ה"קריירה" של ביאליק, לא זכו כאן אלא לתשעה עמודים מתוך למעלה מ-400. וראו מעט מן התמורות שנתחוללו בפרק קצר זה של חיי המשורר: בשנים אלה החליט ביאליק להשתקע באודסה ולהפוך לחלק מן המרכז התרבותי והציוני שנתהווה בה. בשנים אלה החליט להפסיק להיות סוחר, הכותב שירים לעת מצוא, ולהקדיש את רוב זמנו ליצירה. בשנים אלה - שהיו עבורו שנות מחסור ועינויי-דין ממושכים, בשל התנהגות המו"ל שלו בן-אביגדור, שקנה ממנו בפרוטות את הזכויות על ספרו הראשון ולא הזדרז להוציאו - היו גם שנות פרץ יצירתי, שאין דומה לו. ביאליק החל וב בלשון "חיה" ועממית יותר, והוסיף ליצירתו קשת רחבה של נושאים, דמויות וז'אנרים, שלא היו בה עד אז. מאחר שהחל לעסוק לפרנסתו במו"לות ובהוראה ב"חדר המתוקן" וב"ישיבה הגדולה" שבאודסה, עשה אז גם ניסיונות ראשונים כתיבה לילדים ולנוער. הוא אף החל, ביחד עם שותפיו להוצאה, לההדיר את קנייני הרוח של האומה מכל הדורות, עבודה שליוותה אותו בכל תחנות חייו ועד ליומו האחרון.

באותם ימים עבר עליו גם מהפך פוליטי ופואטי: עם התרופפות השפעתו של אחד-העם, נתקרב גם לסופרי ורשה ה"קוסמופוליטיים", עוד בטרם עבר למע 'השילוח' בוורשה, וצאה ממפגש זה נוצרו כמה משיריו הליריים היפים ביותר. הוא החל להבין, כי בצד שירים לאומיים ארוכים וכבדי הגות, היאים ל'השילוח', מותר לו וב גם שירי אהבה, בדידות וייאוש, קצרים ואישיים (ובמאמר מוסגר: הנטייה בספר שלפנינו לכרוך כל שיר כזה עם הלוך-רוחו של המשורר בעת חיבור השיר היא נטייה נאיבית במקצת. משורר אינו חייב וב שיר-אהבה בזמן שהוא מאוהב, שיר-בדידות כשהוא בודד וכו'). בקצרה, אין לפטור פרק חיים כה אינטנסיבי כשנות "מיפנה המאה", שבהן הפך ביאליק במפתיע ובטרם עת, בעודו בסוף שנות העשרים לחייו, לבכיר מבין המשוררים העברים, בתשעה עמודים. לעומת זאת, העשור התל-אביבי זכה כאן לכמחצית הספר, וזוהי, כמובן, הגזמה בכיוון הפוך.

ולמרות שכמחצית הביוגרפיה מוקדשת לעשור הארצישראלי של ביאליק, אין היא מלמדת כמעט דבר על פועלו בוועד הלשון ובאגודת הסופרים, על ביסוסה של "דביר" בהוצאתם לאור של ספרי-מופת מן הספרות היפה ומחכמת ישראל, על חלקו של המשורר כידידו של דיזנגוף בהקמת ה"מקומון" הראשון - 'ידיעות תל-אביב' ובהקמת מוזיאון תל-אביב, על חיבור ההמנון ליובל תל-אביב שהופץ על-גבי גלויה לתלמידי העיר, על יחסו של המשורר לבני התפוצות (ראוי היה להזים אחת ולתמיד את הבדותה בדבר יחסו של ביאליק לבני עדות המזרח, שהרי כל הראיות ששרדו בארכיון מלמדות על יחס חם ואוהד, והאנקדוטה שהופצה בציבור היא מפי סמיאטיצקי, ידידו של המשורר). אפילו ביוגרפיה, שכל כוונתה להציג את הדמות באנפילאות, ושלא להציבה על כן גבוה, אינה חייבת לרדת אל סכסוך שכנים שבאקראי או אל שיחת-אגב עם בטלני העיר בקרן רחוב. בצד הקונקרטי והבנאלי, ראוי היה שייאמר משהו על הביוגרפיה הרוחנית: מה קרא ביאליק? אלו סופרים אהב, מספרות העולם ומספרות ישראל? אלו ספרים העלה ארצה, משנתחייב להעלות על האנייה שיצאה מנמל אודיסה, בצד ארגזי הספרים של חברת 'מוריה', רק כמה עשרות ספרים מספרייתו הפרטית?

כך, במקום שבו צפוי היה לשמוע על ההרצאות שנשא ביאליק בנהלל ובהתיישבות העובדת, ועל הדברים שהסעירו את חלוצי העמק לפי עדויות רבות, אנו שומעים על ביאליק המפוזר, שהתגלח בחדר-הקיבוץ, בעודו לבוש בפיז'מה, ושגידף "בשלוש שפות" את מי שניסה לצלמו בקלונו. ולסיכום: למרות שלא מצאתי בביוגרפיה של שלמה שבא איזו תיזה שהיא, עקב ריבוי הפרטים אודות מפגשי-ידידים, מאכלים וארוחות, אהבות, ענייני-ממונות וכד', עולה בכל זאת דמות תאבת-חיים, יצרית ובשר-ודמית, חברותית, מלאת הומור וחיוניות. קשה להאמין כי זוהי אותה דמות עצמה, שנצטיירה לנו מתוך מונוגרפיה חלקית, שראתה אור לפני כמה שנים, ובה הוצגה דמות דפרסיבית, מרירה, מלאת עכבות ותסביכים. הייתכן ש"בר" חייו ויצירתו של ביאליק, למרות צלילותה, היא כה עמוקת-רזים, עד כי כל מחבר רואה בה בבואת-מה של דמות דיוקנו שלו?

והערה אחרונה למו"ל: אמנם לא קל בימינו להשיג מגיהים, שהם גם אנשי-ספר, כדוגמת יצחק פיקסלר, איש "דביר", שהגיה בעבר את כתבי ביאליק. אף על פי כן, מוטב היה שיושקעו בהפקתו של מפעל רב-היקף כזה קצת יותר מחשבה ומשאבים, וזאת הן בשל חשיבות הנושא והן בשל מיעוט המחברים, המוכנים להירתם למלאכה כה מפרכת וכפוית-תודה ככתיבת ביוגרפיה של משורר עברי. קשה להשלים עם שיבושי הניקוד הרבים: כמעט בכל מובאה משירת ביאליק נפלו שגיאות, לעתים אף שתיים ושלוש בשורה אחת. עורך טוב עשוי היה להוסיף לספר מפתח שמות ועניינים, אף שאין לפנינו ספר מחקר, ואולי אף היה מתקן את הדרך המוזרה שבה נדפסה רשימת המקורות. עקב ריבוי אי-הדיוקים, אף מומלץ להוצאה לצרף דף תיקונים. לקטור טוב, עורך טוב ומגיה טוב - שלושה אלה נדרשו כאן כאוויר לנשימה.