“אפשר להתגעגע לאלתרמן על רקע הטקסטים הגרועים העכשוויים"

ראיון עם יעקב בר-און (מעריב) על הספר "כלניות"

פורסם: מעריב ONLINE ,בתאריך 22/01/2023

לחצו לקיראת המקור בקובץ PDF

כתבו הרבה על אלתרמן, אבל התפלאתי שעד היום לא נכתב ספר דווקא על התחום שבו לא היה לאלתרמן מתחרה, לא בכמות ולא באיכות - הפזמונים שלו שהם כמו אילנות ירוקי עד”, אומרת חוקרת הספרות פרופ’ זיוה שמיר, שבימים אלה יצא לאור ספרה “כלניות”, ספרה התשיעי על אלתרמן ויצירתו, המוקדש לפזמוניו (הוצאת “הקיבוץ המאוחד” ו”ספרא”). “גם לא נעשה עליהם שום מחקר מעמיק. לכן החלטתי להרים את הכפפה ולכתוב על הפזמונים שלו, שבלעדיהם אי אפשר לתאר את הזמר העברי”. שמיר, 76, מכתירה את אלתרמן כ”גדול המשוררים בספרות העברית אחרי ביאליק” וכ”גדול הפזמונאים העברים בכל הדורות”. בספרה, בין היתר, היא באה חשבון עם אלה שניסו במרוצת השנים להסיר את הכתר מקודקודו ובראשם המשורר נתן זך, ש”קרא עליו תיגר וגרר אחריו לא מעט משוררים, שרבים מהם נשתכחו מאז”.

נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר)נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר)לדבריה, לעומת הפאתוס הלאומי העולה מהשירה הקאנונית של אלתרמן, “הרי בפזמוניו הוא מתגלה כ’משורר באנפילאות’, כלומר בנעלי בית”. “בפזמוניו הוא יכול היה להתבטא בטבעיות בלתי מאולצת בהשוואה לשיריו, והטבעיות הזאת, שאיתה הלך אלתרמן, הייתה בעקבות ביאליק, מודל ההשראה האולטימטיבי שלו, שחידש את המילה ‘פזמון’", היא אומרת. "כתוצאה מכך שרים את פזמוניו של אלתרמן עד היום ולא חלה עליהם התיישנות. בפזמונים הוא אפשר לעצמו מידה רבה יותר של חופש וקלילות, כשבכתיבתם לעיתונים ולבמות הקלות הוא ראה אמצעי להתפרנס”.

מה אפיין את השימוש בשפה בפזמוניו של אלתרמן?

“מצד אחד הוא התבסס בכתיבתו על המקורות ומצד שני היה אלתרמן הרחובאי, שכלל בפזמוניו ביטויים מהרחוב ומהשוק. בשביל חרוז טוב הוא היה מוכן ללכת רחוק עם הלעז. כך בשיר ‘דצמבר’ הוא חרז את ‘המעביר’, חברת אוטובוסים שפעלה בעבר הרחוק בתל אביב, עם גואדלקיביר, נהר בספרד. אבל משה וילנסקי, שהלחין את השיר לאחר מותו של אלתרמן, השמיט את זה מהשיר”.

האם אלתרמן, שציטט לא אחת בפזמוניו את ביאליק, פגש אותו?

“הם לא נפגשו, אבל מצאתי מכתב מיצחק אלטרמן, אביו של נתן, לביאליק, שבו כתב שהבן שלו התחיל לכתוב שירים וכדאי שיעודד אותו. לא בטוח שזה קרה”.

הצנזורה אסרה

בספרה של שמיר יש שלל גילויים. בין היתר, בספרה מגלה שמיר כי את “ניגון עתיק”, פזמונו הכה עברי של נתן אלתרמן, הוא כתב בהשראת בלדה צרפתית מימי הביניים, וש”לימון וצלחת”, הלהיט שאותו ביצעו אילי גורליצקי ויונה עטרי, מתכתב עם שיר פולני, שגיבוריו נקראו סטלה וגבריליקו. כמו כן, היא סבורה שהפזמון “צריך לצלצל פעמיים” מתייחס לא רק לתופעת דיירי המשנה שכמותם היו בבתים רבים, אלא גם לאורח חייו, כמי שתמרן בין רעייתו רחל מרכוס ובין אהובתו צילה בינדר.בנוסף, היא מצביעה על הזיקה המפתיעה בין הפזמון “אני מצפת” ל“כיפה אדומה” של האחים גרים ומגלה שבתחילה אסרה צנזורת המנדט הבריטי את הדפסת השיר “נאום תשובה לרב חובל איטלקי” מתוך חשד שיש בו מסר נגד השלטונות.באשר לפזמון “כלניות” היא טוענת: “זאת טעות רווחת שאלתרמן כתב את מה שנחשב כשיר הדגל שלו בהשראת ה‘כלניות’, כינוים של חיילי המנדט הבריטי, חובשי הכומתות האדומות. אלא שאלתרמן כתב את הפזמון הזה לפני שהם הגיעו לארץ. כתיבתו על הכלניות מושפעת בכלל מלימודי האגרונומיה שלמד בצרפת”.

מה דעתך על הפזמונים של ימינו?

“אם בעבר בפזמונים עמדו תמליליהם בראש ההיררכיה ואחריהם באו הלחנים וביצועי הזמרים, מאז הטקסטים של השירים נדחקו לשוליים מבחינת ההתייחסות אליהם. הפזמונים של אלתרמן הם ההוכחה לכך שהמילים בפזמונים הן שנשארות בעוד שהביצועים מתחלפים, ולא פעם יש כמה לחנים לפזמון אחד. היום אפשר להתגעגע לפזמוניו של אלתרמן על רקע הטקסטים הגרועים בפזמונים העכשוויים, שהייתי מכנה רבים מהם ‘סתמלילים’”.