top of page

משוררת בשמלה לבנה בקיטונה ובגן ביתה

עודכן: 24 בינו׳ 2023

על אמילי דיקינסון ועל הדמיון בינה לבין רחל

פורסם: חדשות בן-עזר 1795, 31.10.2022

חדשות בן עזר 1795
.pdf
Download PDF • 104KB


מילים אחדות על ההיסטוריה הנפתלת של שירת הנשים – בתרבות העולם ובתרבות העברית. כידוע, גם בעת העתיקה היו נשים שחיברו שירים וביצעוּם קֳבַל עַם ועֵדה ביצוע ווקלי ו/או אינסטרומנטלי. ואולם במרוצת הדורות התחילו פֹּה ושָׁם לייחס לשירת הנשים תכונות אֶרוטיות המסכסכות את דעתו של הגבר ונוטעות בו מחשבות זימה. רעיונות מיזוגניים קמאיים כאלה ייחסו תכונות כאלה לכל סוגיה של שירת הנשים – המקורית והשאולה, הטקסית והחילונית, המדוקלמת והמוּשֶׁרת.לא לא ייפלא שברוב התרבויות עד לעת החדשה רק נשים מעטות בחרו לחבּר שירה ו/או לבצעהּ לפני קהל. אכן, בתרבויות אחדות, שלכאורה אין קשר ביניהן, נחשבה שירת הנשים לגורם מסוכן המדיח את הגבר מדרך הישר, וכזאת היא נחשבת לפעמים אפילו בימינו-אנו.


למרבה האירוניה, כל אחת משתי המשוררות הנודעות בנות העולם העתיק – דבורה שישבה תחת התומר בין רמה לבית-אל וסאפפו היוונייה בת האי לסבוס –התפרסמה ברחבי העולם, מאז ועד עולם, בזכות שיר אחד ויחיד. דבורה, שנולדה בשנת 1200 לפנה"ס בערך ועסקה בעיקר במשפט, התפרסמה בזכות שירת ההלל וההודיה ששָׁרה לאחר ניצחונם של בני ישראל על הכנענים ("שירת דבורה"), וסאפפו שנולדה כשש מאות שנה אחריה, כתבה אמנם שירים לא מעטים, אך הותירה אחריה שיר שלם אחד בלבד (האחרים שוחזרו בדורות האחרונים מתוך פרגמנטים).


בסוף תקופת חז"ל התחילה שירת נשים (שירה פרי עטן של נשים וגם שירה שבוצעה בזֶמר בפי נשים, עם או בלי ליווּי) להיחשב איסור הלכתי, וזאת בשל הצבת גדרי צניעות. ייתכן שמקורה של תפיסה זו, שיש לה אחיזה בשלוש הדתות המוֹנוֹתאיסטיות,במיתולוגיות האליליות שבהן נתפסה שירת נשים כידוע כשירת עגבים פטאלית: גם הסירנות מן המיתולוגיה היוונית וגם לורליי זהובת השער מן המיתולוגיה הגרמנית הנאו-פָּגָנית סוחפות את הספן בשירתן הקסומה, ומטביעה אותו במצולות.


מאחר שנאסר על גברים להאזין לשירת נשים, גם אם רק בוצעה על-ידי נשים, ולא נתחבּרה בידיהן, הלכה שירת הנשים וגָוועה, הלכה והתנוונה. נוצרה "קרחת יער" של אלף שנים ויותר עד שהתחילו להופיע, זעיר פֹּה זעיר שָׁם, נשים אחדות שהעזו למשוך בעט סופרים ולכתוב שירה. ואולם הנשים המעטות האלה – אחת בעיר ושתיים בכפר ובעיירה – התחנכו בדרך-כלל במסלול חינוך ייחודי שאינו מעיד על כלל אוכלוסיית הנשים אלא על דרך השלילה. הסופרות הראשונות בעת החדשה השתייכו בדרך-כלל למשפחות אריסטוקרטיות ועשירות, שהעניקו גם לבנותיהן – ולא לבניהן בלבד – חינוך ראוי לשמו.


במזרח אירופה ובמרכזה עד לסוף מאה התשע-עשרה, לימדה האֵם היהודייה הטיפוסית את בִּתה בישול ואפייה, רקמה ותפירה, והאב יצא חובתו כלפי בתו בכך שלימדהּ קריאה בסידור וכתיבת מכתב ביִידיש, ואף אחת מאלף לא הגיעה לידי חומש. לפיכך נפעמו יל"ג וליליינבלום משנתגלתה להם צעירה יהודייה (מרים מארקל-מוזסזון, הסופרת העברייה הראשונה), שהיטיבה לתרגם מגרמנית לעברית. יל"ג הזדרז לחזק את ידיה של המשכילה הצעירה לבל תיוואש מדברי האומרים ש"אין חָכמה לאישה אלא בפלך", וליליינבלום התנצל לפניה על ניבולי-הפה שלא ניכֵּש מתוך ספרו כי נשכח ממנו שיש בין קוראיו גם אישה אחת (!).


עם התחדשות היישוב העברי בארץ ישראל צצו אמנם, פה ושם, נשים ששלטו בעברית כדי כתיבה עיתונאית או מֶמוּאריסטית (רוב הנשים במושבות הבָּרוֹן הסתפקו, בלימודי צרפתית, מלאכת-יד ונגינה על פסנתר), אך גם הנשים יוצאות-הדופן הללו – חמדה בן-יהודה ואיטה לוין – לא קיבלו בילדותן חינוך עברי, והגיעו לשליטה בשפה העברית במאוחר ובאופן אוטו-דידקטי (בעיקר כדי לסייע לבעליהן בעבודתו התרבותית). גם בהופעתן של אלה לא היה כדי להפר את הכלל הקובע: אישה אינה צריכה לשאוף להיות "שליח ציבור" כי מקומה בבית עם בעלה וילדיה, בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה".


באווירה כזאת אפשר היה, כמובן, שאישה משכילה ויצירתית תשלח ידה במסתרים ב"טוויית" רומן או ב"אריגת" יומן, אך שירה לא נכללה באותה עת במניין העיסוקים המצטנעים שנחשבו מלאכה ההולמת אישה מהוגנת. משורר גדול נחשב באותם ימים מנהיג רוחני שהציבור מצפה לדבריו הנשמעים מעל כל במה, ואילו הנשים – מוכשרות ומלומדות ככל שהיו – לא שאפו להגיע למעמד בחזית הזירה התרבותית-מדינית. הן גם לא חלמו על התארגנות מפלגתית כלשהי ועל נציגוּת משלהן שתישלח אל הקונגרסיים הציוניים הראשונים.


בימי העלייה השנייה הגיעו ארצה נשים שהיו שקויות ורווּיות בתרבות הרוסית, אך הן לא שלטו כלל בשפה העברית (רחל, אלישבע). עד מהרה למדו הנשים הללו עברית ושירתן הפיחה רוח חיים בשירת הנשים העברית שהתחילה לבצבץ פֹּה ושָׁם בארץ ישראל של ימי העליות הראשונות (כגון שירת אסתר ראבּ, "המשוררת הצברית הראשונה", או שירת מירי הלפרין-דור, אחותו של המשורר יונתן רטוש שמתה בעלומיה), אף הצליחה להפוך את ראשיתה של שירת הנשים העברית מתופעת שוליים מינורית לתופעה מרכזית, רבת ערך ומשמעות.


את הסנוניות הראשונות הללו הטרימו תופעות קטנות וקוריוזיות, שאין בכוחן לשנות את התמונה. למשוררות שהזכרנו קדמה המשוררת העברייה רחל מורפורגו (1790 – 1871), אך אישה אריסטוקרטית זאת, בת למשפחת לוצטו, התחילה לפרסם את שיריה בגיל 57, וחיברה בעיקר "שירי הזדמנות" לאירועים משפחתיים ורק קומץ שירים ראויים לשמם (לפיכך ברור שאי-אפשר לשים על ראשה את כתר "המשוררת העברייה הראשונה"). בשנות מִפנה המאה העשרים דרך כוכבהּ של המשוררת הצעירה שרה שפירא (1866 – 1932) שנודעה בקרב קהל קוראי העברית בזכות שיר אחד ויחיד – "ציוֹן" ("אַל טל ועל מטר") משנת 1887 – ואף-על-פי שכָּתבה שירים אחדים היא לא הגיעה אפילו לכדי פרסום של קובץ שירים צנום אחד. התופעות המינוריות האלה אינן משַׁנות כאמור את התמונה: שירת הנשים העברית נולדה אפוא בעת החדשה רק לאחר מעברהּ של הספרות העברית לארץ-ישראל, ולא בתפוצות הגולה.


וכל כך למה? הופעתה המאוחרת של שירת הנשים העברית הייתה כרוכה כאמור בחינוך הלקוי שלו זהו בנות ישראל עד למפנה המאהה העשרים. רק עם ייסוד ה"חדר המתוקן" ואגודות "שפה ברורה" ו"חובבי שפת עבר" (בעקבות יזמה שיצאה מן הקונגרסים הציוניים הראשונים), התחילו נערות רבות, שגדלו בבית ציוני, ללמוד עברית – את הלשון ואת ספרותה – וממילא נוצרה עתודה של צעירות בעלות השכלה עברית שמהן יצאו לימים גם סופרות אחדות. ידיעותיהן של נערות אלה הבשילו והתעשרו במרוצת העשור הראשון והשני של המאה העשרים, והגיעו למימוש ולביטוי גלוי רק בשנות העשרים, עם צאתן של הספרות והפֶּריודיקה העברית מתוך תמרות האש והעשן של המלחמה והמהפכה.

*

מצבן של המשוררות העבריות הראשונות לא שפר עליהן. רובן נאלצו להשתלט על השפה בטרם נטלו קולמוס לידן. אולם גם באירופה ובאמריקה לא היה מצבן של הנשים היוצרות טוב בהרבה. בארץ נקשרה שירת הנשים עם רעיון "היהודי החדש" (רעיון שהלהיב גם את נשות היישוב). המעבר לארץ חדשה-ישנה עורר שאיפה להחלתם של שינויים מפליגים במעמדה של האישה. גם בארצות המערב נקשרה התופעה החדשה של שירת הנשים עם המעבר לעולם החדש – לאמריקה. בעולם הישן, באירופה, לא הבשילו עדיין התנאים להיווצרותה של שירת נשים אישית ונועזת, שתפֵר איסורים ותעמיד את האישה במרכז הבמה.


אמנם ראוי לזכור את המשוררת הראשונה באנגליה – מארי דה פראנס (1160 – 1215) – צרפתייה שהגיעה לאי הבריטי מנורמנדיה, והתקבלה במאור פנים בבית המלוכה האנגלי. גם אין לשכוח את אמיליה בסאנו-לאנייה (1569 – 1645) – האישה האנגלייה הראשונה שהוציא ספר שירים בשנת 1611, ויש הסוברים שהיא העומדת מאחורי אחדות מן הסונטות של שייקספיר. ואולם, בתרבות המערב השתרעה "קרחת יער" של כאלפיים שנים, שבָּהּ כמעט שלא נכתבה שירת נשים, למן המשוררת היוונייה סאפפו ועד לתקופה האליזבתנית.


המשוררת האנגלו-אמריקאית הראשונה ששמה מתנוסס על ספר שירים אנגלי הייתה אן ברדסטריט (1612 – 1672) שאחיה הוציא בשנת 1650 את ספרה "המוזה העשירית עלתה ובקעה באמריקה". אן ברדסטריט נולדה באנגליה, בניו-המפטון, למשפחה פּוּריטנית עשירה. בגיל שש-עשרה השיאוה הוריה לגבר כלבבם. ביחד עם בעלה עברה הצעירה הנועזת את האוקיאנוס, והייתה בין חלוצי המושבה הפּוּריטנית מסצ'וסטס. בעיירה סאלם – עיירה ששמה נודע בשל "צֵיד המכשפות" שנערך בה – ישבו בני הזוג ברדסטריט, וגידלו שמונה מילדיהם ששרדו את המחלות והמגפות. אבי המשפחה היה למושל מסצ'וסטס, ואשתו כתבה לו את שיר ההערצה "לבעלי היקר והאוהב", המאיר את הגבר של חייה באור יקרות.


אן ברדסטריט השכילה "להלך בין הטיפות", ולִזכות בברכּת המִמסד, הכמורה והציבור הפּוּריטני. היא ידעה היטב ששנים אחדות לפני פרסום ספרה הוגלתה האינטלקטואלית אן האצ'ינסון ממסצ'וסטס רק משום שהעזה ליזום חוג ללימוד תנ"ך לנשים משכילות. לפיכך, היא כתבה את שיריה בהרכנת ראש, בענווה ובנימה אפולוגטית, כיאה לאישה צנועה, וכך זכתה לכבוד ולאהדה. אחיה הוא שהוציא את שיריה באנגליה, ופרסם את שמה ברבים, ולא היא עצמה. לפעמים נוהגים למתוח קו של אנלוגיה בין שירה של ברדסטריט "לבעלי היקר והאוהב" לבין הסונטה השייקספירית ה-18 ("Shall I compare thee to a summer’s day"), שגם בה מודה המשורר בקשייו לאמוד את מידת האהבה שבקִרבו, אך מה רבים הם הבדלי הרמה בין שני השירים! כל השוואה תעיד כאלף עדים עד כמה רפים היו ניצניה של שירת הנשים האנגלו-אמריקאית ומה מִצערה הייתה דמות-תבניתם.


המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון (1830 – 1886) כתבה בתקופה שבה עדיין לא הייתה שירת הנשים חיזיון נפוץ. היא בילתה כידוע את רוב שנותיה בד' אמות של קיטונה בבית הוריה, או בגן הבית, לבושה תמיד בשמלה לבנה. ייתכן שלקתה בפחד חוצות (agoraphobia), וייתכן שמחלותיה הן שאילצו אותה להישאר בין כותלי הבית. האִם סימל הלבוש הלבן את שמלת הכלולות שמעולם לא זכתה לה? האִם סימל את המוות ותכריכיו שאותם הִרבּתה להזכיר בשיריה? שישים שנה אחריה נולדה המשוררת העברית הראשונה – רחל בלובשטיין – וגם היא לבשה שמלות לבנות ועסקה בחקלאות. שתי המשוררות, החלשות בגופן אך האיתנות ברוחן, לא נישאו מעולם, ואף כתבו בלגלוג-מה על מוסד הנישואין. שתיהן כתבו בצניעות ובענווה, אך בין השיטין ניתן לחוש גם בגאווה גדולה של נשים שהכירו בערכן ובמשקלן הסגולי, אף הבינו אל נכון שהן מחוללות בכתיבתן מהפכה שקטה שתשנה את מפת הספרות והתרבות של עַמָּן.


שתי המשוררות כתבו לכאורה שירה "פשוטה", אך זו מתגלה בקריאה חוזרת כשירה קשה ומורכבת. שתיהן השתמשו לא פעם באוצר מילים קשה, שלא תאם את "פשטות" השיר, וחרף הלקסיקון הקשה, שתיהן בחרו להתנזר ממליצות, והביעו את סלידתן מסלסולי מילים ומקישוטיוּת-יתר.


שתי המשוררות פורצות הדרך היו בנות למשפחות עשירות ומכובדות, שהוציאו מקִרבּן אנשי-שם רבים ותרמו מכספן לקהילה, אך סיימו את חייהן בחוסר כול. אביה של רחל היה עשיר מופלג, והקים בנדיבותו את בית-היתומים ברמת-גן, אך לימים ירד מנכסיו ובִתו המרוששת נזקקה באחרית ימיה לנדבת-ידם של עמיתיה ומעריציה. אלמלא שכר-הסופרים ששילמו לה רעיה מעיתון "דבר" ולולא סלים מלאים במוצרי מזון ששלחו לה סופרים שאהבוה והעריכוה, היא הייתה גוֹועת ברעב. אמילי דיקינסון התרוששה אף היא לאחר מות אביה, ונהגה לִלווֹת כספים ולשלם ריבית. בשיריה היא התלוננה לא אחת על חסרון-כיס, ומנהל הבנק שלה, הנושה בה את חובותיה, אף הוא מככּב כאחת הדמויות בשיריה.


חייהן הבוגרים של שתי המשוררות עברו עליהן בבדידות כלל לא מזהרת. שתיהן סבלו מחולי ומפחדי מוות. שיריהן העידו על עיסוק אוֹבּססיבי במוות. אמילי כתבה את רוב שיריה למגירה. בחייה לא פרסמה אלא עשרה שירים. כאלף ושמונה מאות שירים התפרסמו טיפּין-טיפּין אחרי מותה, ונתקבלו באהדה על-ידי קוראים ומבקרים. "המשוררת הנזירה" שמעטים הכירוה הפכה לאחר מותה למשוררת הידועה ביותר בעולם.


הקוראים אהבו את הנימה המצטנעת והאלטרוּאיסטית העולה ובוקעת משיריה של אמילי דיקינסון, כגון בשיר 919, שבו מתוודה המשוררת על רצונה לגאול את החלשים והנדכים ממכאוביהם:

​אִם אַךְ מָזוֹר לְלֵב אֶחָד אָחִישׁ, הֵן לֹא כִּלִּיתִי אֶת חַיַּי לַשָּׁוְא; אִם אַךְ אָקֵל סִבְלוֹ הַמַּר שֶׁל אִישׁ, אִם רַק אֶחָד אֶגְאַל מִמַּכְאוֹבָיו, אִם לְאַנְקוֹר רָפֶה יָדִי אַגִּישׁ וְאַחְזִירוֹ לַקֵּן הַנֶּעֱזָב, הֵן לֹא כִּלִּיתִי אֶת חַיַּי לַשָּׁוְא.

​If I can stop one Heart from breaking I shall not live in vain If I can ease one Life the Aching Or cool one Pain Or help one fainting Robin Unto his Nest again I shall not live in Vain.

מאנגלית: ז"ש

רבים מצטטים את השיר זה כשיר שכולו אהבת אדם מבלי לומר דבר על הפרדוקס הטמון בו: דווקא משוררת חולה וחלשה, הזקוקה ליד תומכת, מבקשת בשיר זה לגאול במו-ידיה את החלשים ממכאוביהם. והלא לפנינו קריאת מצוקה של אישה המייחלת לידו המושטת של הזולת, אך קריאת המצוקה שלה "מתחפשת" למחווה של גאווה גדולה של אישה המושיטה יד לאחרים. הדברים מזכירים את דבריו של אבשלום פיינברג, מייסד מחתרת ניל"י, ביומן המסעות שלו משנת 1911: "ומכיוון שירשתי צרור של ייסורים, אולי אורישנו יום אחד, בהיותו כבד מעט יותר. ואני, החלש והאובד, באתי עד הלום להציל חלש ואובד ממני, למען ארקום לי אילוזיה של כוח, כגואל ומושיע".


ועדיין לא הזכרנו ששתי המשוררות חיו לצד אגן מים גדול. רחל כתבה לא מעט על הכינרת, ואמילי דיקינסון, כמי שגדלה באמהרסט (Amherst) מסצ'וסטס, על גדות נהר קונטיקט, ראתה את הספינות לִבנות המִפרשׂים השטות לאורך הנהר, ואלה נתגלגלו והיו למוטיב חוזר ביצירתה. למקרא השיר "Adrift" ("סחופה") אפשר כמדומה להעלות על הדעת גם את צבע מִפרשׂיו של כלי השיט שהפליגו מול ביתה. ואולם, הספינות שבשיריה, הגם שיש להן אחיזה במציאוּת החוץ-ספרותית, הן על-פי-רוב ספינות מטפוריות המתארות את המתחולל בנפשה. וכך גם בשיר "סחופה!": אמילי דיקינסון מדמה בו את עצמה לספינת מִפרשׂים קטנה העומדת לטבוע, ושואלת אם יימצא אותו אדם שיציע לה עזרה וינווט אותה אל נמל מבטחים.


השיר "סחופה!" אופייני לשירת אמילי דיקינסון: הוא פשוט וצלול לכאורה, אך לא קל להבינו עד תום ולהציע לו פירוש ממצה. הוא נפתח בנימה של שיר-ילדים תמים, אך בהמשך הוא הולך ו"מסתבך": משוקעים בו רעיונות מורכבים המנוסחים באוצר-מילים כלל לא פשוט או ילדותי. כברבים משיריה ניכרת כאן הענווה של משוררת המכירה במגבלותיה וזועקת לעזרה, אך גם גאווה גדולה של אישה המביעה את אמונהּ שבסוף המאבק במִשבּרים הגבוהים היא תצא וידה על העליונה. להלן השיר הקצר "סחופה!", המבטא את עולמה ואת אישיותה:

סחופה! סְפִינָה קְטַנָּה, כֻּלָּהּ סְחוּפָה, לֵילָהּ קָרֵב וּבָא. מִי יוֹבִילֶנָּה אֶל חוֹפָהּ שֶׁל עִיר נָמֵל קְרוֹבָה? תּוֹפְסֵי מָשׁוֹט סָחִים: אֶתְמוֹל בְּעֵת שְׁקִיעַת-אָבָק הֵחֵלָּה הַסְּפִינָה לִצְלֹֹל בְּתֹם הַמַּאֲבָק. אַךְ מַלְאָכִים סָחִים: אֶתְמוֹל בְּעֵת זְרִיחַת-שָׁנִי הַכְּלִי יְדוּעַ הַסְּעָרָה מָתַח מִפְרָשׂ, זָקַף תְּרָנִים זִנֵּק קָדִימָה בִּדְהָרָה!

ADRIFT! Adrift! A little boat adrift! And night is coming down! Will no one guide a little boat Unto the nearest town? So sailors say, on yesterday, Just as the dusk was brown, One little boat gave up its strife, And gurgled down and down. But angels say, on yesterday, Just as the dawn was red, One little boat o'erspent with gales Retrimmed its masts, redecked its sails, Exultant, onward sped!

מאנגלית: ז"ש

מעניין להיווכח: דווקא אישה רפה וחולנית כדוגמת המשוררת אמילי דיקינסון, שבקושי מצאה אומץ לעזוב את דל"ת אמותיה ואת פתח ביתה, הציגה לא פעם בשיריה דימוי עצמי "גברי" ואקטיבי של אדם הנלחם עם הגורל בכל כוחו ואף מצליח להביסו. לפרדוקס כעין זה התכוון כנראה שאול-פאולוס ב"איגרת אל הקורינתים" בעת שתיאר לפניהם את כוחה של חולשה ("כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי"; שם יב, ט). אל הפרדוקס הזה התכוון כנראה גם הסופר אליעזר שטיינמן בעת שתיאר את "עוז חולשתה" של רחל המשוררת.


יש אנשים היוצאים למסעות רחוקים – מ"ארץ האש" ועד לערבות הקרח הצפוניים, ויש כאלה החוֹוים את חוויותיהם בדל"ת אמות, בין ארבעה כתלים. מי מהם חוֹוה חוויות עזות יותר? לפי שירה של אמילי דיקינסון אין בנמצא ספינה, או כרכרה, שתוכל להסיעך למחוזות רחוקים ומעניינים יותר מאשר ספר טוב, האוצֵר בין דפיו עולם ומלואו.


אמילי דיקינסון, שבילתה את רוב ימיה בין כותלי הבית מראה בשירהּ "אין שום ספינה" (שיר מס' 1286 מִבֵּין כ-1800 שיריה) איך אפשר לבקר בכל מקום בעולם – אמִתי או דמיוני – בעזרת הספרים, וכמה זול ונוח הוא המסע הזה הנערך בלי לוחות זמנים, כרטיסי נסיעה ומזוודות:

אין שום ספינה

אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר, וְאֵין פָּרָשׁ עַז שֶׁיִּדְהַר כְּמוֹ שִׁירָה טוֹפֶפֶת – אֶל הַמַּסָּע יֵצְאוּ דַּלִּים לְלֹא מַס וְאַגְרָה – מַה זּוֹל לָשֵׂאת נִשְׁמַת-כָּל-חַי בְּזוֹ הַכִּרְכָּרָה –

​There is no Frigate

There is no Frigate like a Book To take us Lands away Nor any Coursers like a Page Of prancing Poetry – This Traverse may the poorest take Without oppress of Toll – How frugal is the Chariot That bears the Human Soul –

מאנגלית: ז"ש

שיריה של אמילי דיקינסון קצרים ומורכבים. בשיר הקצרצר "אין שום ספינה", היא הצליחה לפרושׂ בשורות אחדות את השקפת עולמה ואת תמונת חייה כאישה שכאמור סבלה כנראה מפחד חוצות והעדיפה להסתגר רוב ימיה בד' אמות ובין ארבעה כתלים. לפי שיר זה, המסע שעורך האדם בעת קריאה בספר עולה כאמור בערכו, בתעוזתו ובהתרגשות שהוא מעורר על כל מסע ממשי במרחבי תבל – בים, באוויר או ביבשה. אין ספק, בעבור "נזירה" כמו אמילי דיקינסון, שרק לעִתים נדירות יצאה מבין כותלי הבית, אך ראתה דרך-קבע את הספינות השטות לאורך הנהר קונטיקט, הספרים היו תחליף לסיכויים ולסיכונים הרבים מחַכּים לאדם בחוץ – מעֵבר לכותל – בחיק הטבע הפתוח או בחוצות העיר.

*

שתי המשוררות המקוריות הללו לא האריכו ימים. מחלותיהן קיצרו את חייהן, והן נפטרו בטרם עת: אמילי דיקינסון בגיל 55 ורחל בגיל 40. שתיהן סבלו בחייהן סבל רב וביטאוהו בשיריהן. ואף-על-פי-כן, שיריהן אינם מדכדכים את קוראיהם. להפך, כשרואה הקורא שאישה חולנית וחלשה-למראה מסוגלת לנצח את הגורל ולכתוב שירים נצחיים, הוא מתמלא אמונה ביכולתו של האדם להתמודד בעזרת כוח רצונו עם מכשולים קשים מנשוא ולצאת מן המאבק כשידו על העליונה.

bottom of page