אנו אוהבים אותך מולדת
עודכן: 19 באוג׳ 2023
על הפזמון המוקדם "שיר בוקר"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,
גליון 1748 19/05/2022
שירים "פשוטים" ו"קלים" כדוגמת "שיר בוקר" ניצבים בפתח הקריירה של נתן אלתרמן, שבעת חיבורם של פזמוניו הראשונים עדיין לא מלאו לו עשרים וחמש שנים. את העבודה החקלאית ב"מקווה ישראל", שאותה השיג עם שובו ארצה מצרפת בקיץ 1932, בתום לימודיו האקדמיים באגרונומיה, הוא עזב עד מהרה, ובחר לעבוד בעיתונאות. בין השאר, עבד במערכת "הארץ" בתרגום ידיעות שהגיעו בטֶלֶפּרינטר מסוכנויות הידיעות בעולם, ובין ידיעה לידיעה, נתחברו שיריו הראשונים – חרוזים בעלי גוון לוֹקָלי, רוּבּם על ההוויי התל-אביבי שהלך ונִטווה מול עיניו בראשית שנות השלושים. שירים קלים אלה מענייני דיומא התפרסמו בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "רגעים". לימים הולחנו אחדים מהם, והיו לפזמונים ושירי זֶמר.
הפזמון "שיר בוקר" (1934 – 1935) נכתב מלכתחילה לשם ביצוע, כדי שיותאם ללחן שחיבר דניאל סמבורסקי עוד בשנת 1932. הפזמון הוזמן כידוע בעבור הסרט "לחיים חדשים" (באנגלית נקרא הסרט בשם "הארץ המובטחת" – "The Land of Promise"). סרט זה, שהוצג ברחבי העולם היהודי בשנת 1935 ביָזמת קרן היסוד ובמימונהּ, נועד להציג את המציאוּת החדשה המתהווה בארץ, הן לשם גיוס כספים מיהדות העולם, הן לשם עידודו של הדור הצעיר לעלות ארצה. מרגוט קלאוזנר, שהוזמנה להפיק את הסרט, פנתה אל אלתרמן הצעיר בהמלצת שכנהּ, המלחין דניאל סמבּוּרסקי שהופקד על צִדו המוזיקלי של הסרט. סמבּוּרסקי, שנולד בגרמניה להורים ילידי רוסיה ועלה ארצה ערב עלייתו של היטלר לשלטון, סיפר על הלחן שחיבורו קדם לעלייתו ארצה:
בברלין כתבתי את היצירה הגדולה הראשונה שלי: מוסיקה למחזה תעמולתי ציוני בשם "הפתרון היחידי". את המחזה כתב סלי לוין [...] בחלק השני של המחזה מראים את הפתרון היחידי לשאלת היהודים: ארץ-ישראל. משמיעים שירי מולדת ובניין חדשים, אבל גם אין מסתירים מעיני הצופים את השאלה הערבית. אפילו המופתי מופיע בנאום הסתה. [...] בשני לחנים השתמשתי אחר כך בארץ בעבור שירים אחרים: "בהרים כבר השמש מלהטת" לנתן אלתרמן ו"פנינו אל השמש העולה" ליצחק שנהר. כאמור נכתב והוצג המחזה כבר שנה לפני עליית היטלר, אבל להפתעת כולנו דרשו השלטונות בגרמניה גם בתקופת היטלר להציג את המחזה, כי הוא קרא את היהודים לעזוב את גרמניה.1
הכנת הסרט "לחיים חדשים" – למן הרגע שבּוֹ צץ הרעיון להפיקוֹ ועד להקרנתו לפני קהל צופים ברחבי העולם היהודי – ארכה כשש שנים שבמהלכן חיבּר סמבּוּרסקי את לחניו. אלתרמן צורף לצוות במאוחר, כדי להוסיף את תמליליו. את המנגינה של "שיר בוקר" חיבר אפוא המלחין עוד ב-1932, ואלתרמן, בניגוד למקובל, כתב את מילותיו למנגינה מן המוכן – מִבצע לא קל לכל הדעות. "שיר בוקר" היה – הן בזכות המילים, הן בזכות הלחן – לשיר פּוֹפּוּלרי, המושמע תכופות במופעי הזֶמר העברי מאז ועד היום:
בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל, אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל. מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת, אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ, אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד. נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים, עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים. | הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה, הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן. מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע, מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן. בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ, אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר. הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ, אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר. אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת, אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל, עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל! |
שיר מאז'ורי זה הוא שיר מקהלה המוּשׁר בגוף ראשון רבים (בלשון "אנחנו") כמו רבים משירי דור המאבק לעצמאות ישראל, שהושפעו מסגנונם של שירי לכת רוסיים. הוא הוזמן כאמור לסרט תעמולה, והותאם לכאורה למטרה שלשמה נועד. אף-על-פי-כן, חרף הנימה האוֹפּטימית והמתרוננת שלו, אין שירו של אלתרמן מייפה את המציאוּת כלל וכלל, ואין הוא שיר תעמולה טיפוסי ואופייני, המסתיר את הקשיים והדאגות מאחורי תמונות פְּלָקטיות בגוונים ורודים.2 בניגוד למקובל ב"שירי מולדת" מגוייסים שנכתבו באותה עת, נזכרים בו (בשוליו אמנם) גם הפְּרעות שפָּרעו הערביים בבני ה"יישוב" (ובשורה האחרונה אף עולה בו התחזית הקש בדבר קרב דמים שיתחולל על זכותם של יהודים להתיישב בארץ-ישראל). ואולם, הצהרות פטריוטיות כגון "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת", או "עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת" השכיחו ככל הנראה את צִדו הטרגי של השיר, והוא נתקבל בציבור כאחד משירי ארץ-ישראל הנלהבים והאוֹפּטימיים.
אכן, הצהרות פטריוטיות כאלה לא נשמעו מעולם בשיר של משורר עברי גדול עד לאלתרמן, והדברים אומרים "דָּרשני!". בשירתו ה"קאנונית" ובמאמריו התנצל אלתרמן לא פעם על אי-יכולתו לכתוב את המילה "ארצי", אף ניסה להבהיר את פשר המשׂוּכות הניצבות מול משורר עברי המנסה את כוחו בכתיבת "שירי מולדת". מה גרם לו לפתע פתאום לפתוח את שירו בהצהרות פטריוטיות כה צלולות וברורות (בדרך כלל העדיף אלתרמן שירה המערפלת את כוונותיה כפי שעולה במפורש ממאמרו "על הבלתי מובן בשירה").3 על כך ננסה לענות בסוף הרשימה.
*
לפי שעה, נתבונן באחדות מילות השיר, הנראות לכאורה כה פשוטות וישירוֹת, ופשטותן לא אחת מוליכה שולל את קהל קוראיו ומאזיניו. כמעט בכל שיר אלתרמני ניתן למצוא מיתוס ארכיטיפלי כלשהו בעל אופי אוניברסלי. על-פי-רוב מתבטא המיתוס בתיאור מאבק בין ניגודים עזים ובעלי ממדי ענק, כדוגמת היום והלילה, השמש והירח, השמים והארץ, החורף והקיץ, החיים והמוות. לפיכך ניתן למצוא בשירת אלתרמן, על כל צעד ושעל, אותה פיגורת לשון הקרויה מֶריזם (בצרפתית: mérisme ) המקיפה את היקום לאגפיו, תוך אִזכּוּרם של הניגודים הבינריים הקיצוניים המתגלים בו, והסוקרת את האדם "מכף רגל ועד ראש".
פיגורה כזאת מצויה כבר בפסוק הראשון של ספר בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". "שיר בוקר" פותח במֶריזם אופייני ומובהק ("בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת /וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל "), וממשיך במֶריזם רב-עָצמה המקיף את ההרים הנישאים ואת בקעת ים המלח, המקום הנמוך בעולם: "מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח".4 השימוש בריבוי של מֶריזמים בפזמון "שיר בוקר" מעיד על רצונו של המשורר להקיף בשירו את הארץ כולה, על חלקיה וחבליה, ואפשר שזוהי תגובתו המרומזת של המשורר הצעיר ל"ספר הלבן" השני של הלורד פאספילד שהתפרסם בראשית שנות השלושים והתעלם מהצהרת בלפור שבָּהּ דוּבּר בגלוי ובמפורש על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
סוף סוף השיר שלפנינו נועד לסרט תעמולה מטעם "קרן היסוד", והוא אינו נקי ממסרים פוליטיים. אין כאן הכרזה מקסימליסטית בנוסח "שְׁתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן – / זוֹ שֶׁלָּנוּ, זוֹ גַּם כֵּן" כגון זו שהכריז זאב ז'בוטינסקי בשירו "שמאל הירדן" (1930), אך אין השיר מקיף כברת ארץ קטנה וצנועה. ניכרת בו שאיפה נרחבת לגבי ממדיה של מפת ישראל, הקוראת תיגר נגד התכתיבים של שלטון המנדאט (ועם זאת, כפי שנראה, השיר חותר לשלום, אף כלולה בו אזהרה מרומזת נגד התגרות שלא לצורך בבני עֵשָׂו).
*
שורות הפתיחה של "שיר בוקר" ("בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל") קשורות גם לרעיון החוזר ברבים משירי אלתרמן, בדבר שקיעתן וזריחתן של תופעות טבע המרמזות על תופעות היסטוריות – פוליטיות ופואטיות – שגם הן צצות ונובלות זו אחר זו. בשיר הגנוז "ערב עירוני", למשל, שהיה לפזמון פופולרי, תיאר אלתרמן תופעה טבעית, יום-יומית וטריוויאלית, שיש לה הנמקה רֵאליסטית ברורה ומובחנת: כשהחשכה נופלת על הארץ, עדיין מוארים גגות הבתים באורהּ הקלוש של השקיעה. ואולם, השקיעה שבשיר זה איננה רק שיקופהּ של תופעת טבע פשוטה, אלא גם תיאורה של תופעה היסטורית-תרבותית ("שקיעת המערב"). הניגוד שבּין תמונת האספלט השחור שעל הארץ לבין הגגות הגבוהים, שעדיין זוהרים בברק זהוב, נטען במשמעויות חברתיות ומדיניות מגוּונות.
משמעויות כאלה אפשר לזהות בצורה הברורה ביותר בשיר הילדים האלתרמני "שירי שיחתן של בריות". כאן מסביר אחד הג'ירפים את יתרונותיו של הגובַהּ: ממרום גובהם יכולים הג'ירפים לראות את הנוף מבלי לעלות על הגג, וכאשר משׂתררת חשכה על פני הארץ, הם-הם היצורים האחרונים שהשמש נוגהת עליהם, נוגעת בראשם ועוטרת להם עטרות פז ואודם: "בֵּינָתַים כְּבָר חֹשֶךְ עַל אֶרֶץ... רַק עוֹד / אֶת רָאשֵׁינוּ הַשֶּׁמֶשׁ עוֹטְרָה פָּז וָאֹדֶם. / וְאוֹמְרִים אֲנָשִׁים (וְאָזְנֵינוּ שׁוֹמְעוֹת) / הַגִּ'ירָפִים הַלָּלוּ מַמָּש מְלֵאֵי הוֹד הֵם". הג'ירפים מתוארים בשיר הילדים האלתרמני כאילו היו הרים גבוהים, שרִכסיהם מזדהרים באור שקיעה אדמדם, בה בעת שבעמק כבר שׂוררת חשכה גמורה.
כלולות כאן גם תובנות מתחומים רבים אחרים: כשם שהרכסים מוארים עדיין באור שקיעה אחרון, בעת שהעמק כבר שרוי בחשכה, כך גם המעמדות הגבוהים שירדו מנכסיהם והתרוששו משַׁמרים את שרידי התפארת האחרונים של הסֵדר הישן, העובר ובטל מן העולם. כזה הוא גם גורלן אימפריות עשירות ושוקעות, המשַׁמרות שרידים מִתִּפארת העבר גם כאשר מסביב מתגלים סימני שקיעה, ווּלגריזציה, דלדול והסתאבות. כזה הוא גם גורלן של הספרות והאמנות: בעת חילוף משמרות והשתלטותם של נוסחים פשוטים או אפילו ווּלגריים, עדיין משתמרים ביצירות אחדות שרידים מזוהַר העבר ומתפארתו – שרידים מן הפואטיקה הקודמת ההולכת לכאורה לבית עולמה.
לפיכך, תיאור כדוגמת "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת, / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל" הוא אמנם בראש וראשונה תיאור נוף, אך לא תיאור נוף בעלמא. מצד אחד, אלתרמן האגרונום תיאר כאן תופעת טבע ידועה, אך, במקביל, הוא הכניס לתוך התיאור האֶמפּירי הזה גם את כוונות סמליות מתחומי הפוליטיקה והפואטיקה, מחיי החֶברה ומחיי הפרט. וכך גם כאשר השיר מעפיל עם החלוצים שבעמק אל ראש ההר: "בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ, / אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר. / הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ, / אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר". גם ההעפלה אל ראש ההר איננה תיאור כפשוטו בלבד, וכך גם לגבי תיאור הדרך המוליכה מן האתמול אל המחר. "שיר בוקר" הוא שיר טבע פשוט, אך גם שיר אידֵאולוגי סמלי המתאר את מִפעל ההתיישבות במונחים של זריחת השמש והעפלה אל ראש ההר, כבשירם ההימנוני של דניאל סמבורסקי ויצחק שנהר "פָּנֵינו אל השמש העולה", שחוּבּר באותה עת.
*
המילים "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט / וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים", מצמידות אלה לאלה באופן אוקסימורוני את העיר ואת הכפר – את תחומי הבינוי האוּרבּניים ואת הנופים החקלאיים שבחיק הטבע. במקביל הן רומזות שגם בוני הערים, הקבלנים והתעשיינים, תורמים את חלקם למאמץ החלוצי, ושאין לזלזל בהם בעת שקושרים כתרים מוצדקים להתיישבות העובדת. ובמקביל, לפנינו כאן גם אמירה אַרְס פואטית מרומזת, שלפיה גם שירה ארץ-ישראלית עירונית – כמו זו שכּתבו שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג וחבריהם לאסכולה – היא חלק לגיטימי מן השירה על בניין הארץ, ושאין לראות בה שירה דקדנטית המרוחקת מן המפעל הציוני, גם כאשר היא מתרחקת ממילים גבוהות כמו "ארצי" ו"מולדתי".
מהבטחתם של החלוצים לקשט את הארץ וליַפותה ("אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד"), לחרוש את שדותיה ממורדות הלבנון עד ים המלח, להלבישהּ שָׂלמת בטון ולפרוש לה מרבדי גנים, מהדהדים כמדומה דברי הנביא יחזקאל על האומה המושפלת כאישה זנוחה שאלוהיה – כגבר נדיב ואוהב – הלבישהּ בבגדי מחלצות ויִיפּה אותה עד למאוד:
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי [...] וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִי עַל-אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ [...] וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. (שם טז, ו – יד).
תיאור זה של הנביא יחזקאל כלול אמנם בתוך נבואת-זעם, המתארת איך האומה שקושטה ושיָפתה עד מאוד מתחילה לבגוד באלוהיה ולשכוח את כל המתנות הטובות שהעתיר עליה בעת שהֲפכהּ מצעירה זנוחה ומושפלת למלכה יפת-תואר. אלתרמן "תלש" אפוא את התיאור מהֶקשרו, ובחר להביא כאן רק את תיאור קישוטהּ של האומה והכשרתה למלוכה כדי לתאר את העבודה החלוצית הנעשית בארץ, וזאת במנותק מתיאורי הבגידה. אף-על-פי-כן, בהמשך השיר משולבת השורה האומרת: "אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת" (שבָּהּ הצירוף "דרך בוגדת", המשולב גם ב"שירים על רְעוּת הרוח", הוא צירוף חידתי הפתוח לפירושים רבים).
מתוך שלל ההבטחות שמבטיחים החלוצים לעתיד לבוא (להפריח את הארץ, את שדותיה ועריהָ, לחצוב דרך במִדבּר ולייבש את הבִּיצות) ניכּר שהם מוכנים בשמחה להיות עבדיה של המלכה ולהעניק לה את מבוקשה עד חצי המלכוּת: "מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד [...] מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן". תיאור הנתינה ומגבלותיה מזכיר את דברי משה לעם ישראל לפני כניסתו של העם אל הארץ, דברים הסוקרים את ההיסטוריה הלאומית ומפָרטים את הגבולות שיינתנו לעם (וכן את חלקי הארץ שלא יינתנו לו).
בנאומו עודד משה את העם ("עֲלֵה רֵשׁ [...] אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת"; דברים א, כא), אך גם הִבהיר לעם מה עליו לעשות כדי לשמור על "מודוס ויוֶונדי" עם בני עֵשָׂו: "אַל-תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל. כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר" (שם ב, ה), וכן: "וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל-תְּצֻרֵם וְאַל-תִּתְגָּר בָּם: כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה" (שם שם, יט). משמע, אלתרמן הרֵאליסטן הצליח להכניס לשיר בעל אופי המנוני, שכולו שופע הצהרות של אהבת המולדת, גם דברי אזהרה מפני הצפוי לחלוצים אם יתעמתו שלא לצורך עם האוכלוסיה המקומית ויתגרו בה.
*
חידה הגדולה עולה כאמור מן השימוש במילים הפטריוטיות "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת", ועליה ניסיתי לא פעם לתהות באחדים מספריי ומאמריי.5 הצהרות ישירות כאלה עומדות בניגוד לאמירותיו המוצהרות של המשורר בִּדבר הקושי לחבֵּר שירי מולדת ובדבר הסכנה הכרוכה בשימוש במילה המפורשת "ארצי". ב"שירים על רְעוּת הרוח" כתב אלתרמן את המילים "וְאַשְׁרֵי הַשִּׁירָה הַכּוֹתֶבֶת "אַרְצִי" / בְּלִי לָחוּשׁ כִּי דָרְכָה עַל נָחָשׁ", וגם במאמרו "בסוד המרכאות הכפולות" כתב על הקושי העומד בפני משורר עברי המבקש לכתוב שירי מולדת.
יש לזכור כי באסכולת שלונסקי, שאליה השתייך אלתרמן בשלב מוקדם זה של הקריירה הספרותית שלו, שררה כעין הסכמה כללית, שאַל לה לשירה לעוּט על חומרי המציאּוּת ושַאל לה לשמש שופר לפיאורם של התנועה הציונית ומִפעליה, כדי שלא להפוך לשירה "מטעם" – לשירה מגויסת שערכה האמנותי מוטל בספק. ברקע עמדה אזהרתו של יוסף חיים ברנר במאמרו "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזרייהו" לבל תגלוש הספרות הארץ ישראלית לכתיבה בנַלית, המייפה את המציאוּת, במקום להגיש לקוראיה "אמת מארץ ישראל".
שלונסקי הביע במאמר משנת 1933 את עמדתו האופוזיציונית לדרישה שהמשורר ישיר "שירי מולדת", ויצרף את קולו בכעין אקט מגויס למעשה החלוצי. עמדתו נבעה אמנם בראש וראשונה מסיבות פואטיות טהורות ששיקפו את ה"אני מאמין" האמנותי של משורר נאו-סימבוליסט כמוהו, שהתנזר מסממני זמן ומקום ספציפיים ומאמירות ליטֶרליות וישירות. אולם, היו לכך גם סיבות פוליטיות שנבעו מהזדהותו של שלונסקי עם עמדותיה של ברית-המועצות, שלא ראתה בעין יפה את התבססותו המואצת של יישוב היהודי בארץ. גם שלונסקי לא מיהר לקשור כתרים למִפעל הציוני שהלך אז ונתבסס בארץ-ישראל, והפואטיקה הנאו-סימבוליסטית העמומה אִפשרה לו לצעף את השקפותיו הפוליטיות ולעמעמן. הוא אף לא החמיץ הזדמנות פז, ושילח במאמרו חץ טבול באירוניה כלפי חבריו המשוררים, שהתחרו אִתו באותה עת על אהדת הציבור:
הנה זה שנים על שנים שהמשורר העברי נתבע למלא אחרי הזמנה לאומית-סוציאלית: שירה לנו משירי ציון! חרוז נא חרוזיך על צווארי הגמל, על מלכות בית דוד, או על הפרה הנחלבת בגלבוע. ולהזמנה הזאת מצורפים גם תנאים מסוימים: שירה נא בפשטות, בשם-ומלכות, באיתגליה – ולא ברמזי אמונה תלושה! אין אנו רוצים סמלים והגבהה – רוצים אנו ברחל בתך הקטנה. רק במפורש בתכלית הפירוש והפשטות.6
לא קשה להיווכח שבדברי שלונסקי, היוצאים נגד כתיבה מגוייסת, כלולים גם רמזים נגד מתחריו: נגד אורי צבי גרינברג,7 ששר בשורות אקספרסיוניסטיות רחבות על "מלכות בית דוד", וכן נגד רחל ושירתה האַקְמאיסטית "הפשוטה", שאיננה זקוקה כביכול לפירושים כלשהם. את הנורמות הנאו-סימבוליסטיות הללו נגד "שירי מולדת" ליטֶרליים ובעד אמנות אוטונומית ("אמנות לשם אמנות") השליט שלונסקי בין בני חוגו, אֶחיו ללהשקפה, שנרתעו כמוהו מן הפתוס הלאומי, מקלישאות וממליצות שחוקות.
ואלתרמן, שהיה באותה עת תלמיד ב"אסכולת שלונסקי", כתב את מאמרו "בסוד המרכאות הכפולות" שבּוֹ הסביר מדוע אינו יכול לכתוב שירי מולדת:
לא פעם ראינו בשירים חוורוורים וקלושי דם את השם המפורש מולדת [...] השירה הכֵּנה, הגֵּאה, אינה מתגרה לעולם. [...] באמרנו ארץ-ישראל – מייד עולה באוזנינו המולה גדולה של תפילות ונדודי גולה והימנונים וצלצול קופסאות של הקרן הקיימת ומעגלי הורה וגעיית פָּרות במשָׁקים ושאון חוצות בתל-אביב – אנו שומעים הרבה בשם הזה. אנו שומעים בו יותר מדיי, אנו איננו מבחינים בו כל מאומה. לא את הרעש ירֵא השיר – הוא ירֵא את המהומה.8
אין ספק שאלתרמן "התכתב" כאן עם דברים שכָּתב שלונסקי, ולא קשה להיווכח שדבריו על "געיית פרות במשָׁקים" רומזים לדברי שלונסקי על "הפָּרה הנחלבת בגלבוע". ובכל זאת, אפילו בספר ה"קנוני" הראשון – "כוכבים בחוץ" (1938) – המתנזר מסממני זמן ומקום, כתב אלתרמן בשיר "תמוז" את המילים המפורשות:
"הָהּ, אַרְצִי, מִי עֵינָיו לְהֵישִׁיר בָּךְ יָכוֹל? / אַתְּ שֵׁמוֹת וּדְבָרִים כְּבָרָק מְעַרְטֶלֶת. / לֹא פֻּנַּקְתְּ בְּהִסוּס הַגְּוָנִים וְהַקּוֹל".
משולבת בדברים אלה תפזורת של רסיסים מאותם רעיונות ששילב אלתרמן הצעיר במאמרו "על הבלתי מובן בשירה" (1933) בדבר אי היכולת להיישיר מבט אל השמש בלי זכוכית מפויחת, ובמאמרו "בסוד המרכאות הכפולות" (1938) בדבר אי יכולתו לכתוב על הארץ בלי אותו "ריחוק אסתטי" (Distanz בגרמנית), הנחוץ כל כך לכתיבה אמנותית ראויה לשמה. בשיר ה"קנוני" "תמוז" תלה כביכול אלתרמן אשם בָּארץ על שאורהּ החשוף, המכה ללא רחֵם, אינו מאפשר ניגודי אור צל הדרושים לו לאמן-היוצר המתקשה ליצור את יצירתו באור התכלת העזה. בה בעת, הוא מבכה את עירומהּ העלוב של הארץ שעדיין לא כיסוהו בשדות מניבים, בבתים ובמרבדי גנים די הצורך.
ניתן להבין מדברי אלתרמן כי המילים הטעונות "אַרְצִי" ו"מוֹלַדְתִּי" (ומה גם מילות האהבה הסנטימנטליות "הָהּ, אַרְצִי" מן השיר "תמוז") מאיימות על השירה ועל כותביה. ניתן להבין מדבריו שבמילים כאלה משתמשים רק אלה מבין המשוררים שאינם מכירים את הארץ, לא "חרשו" את שביליה במסעות התנועה והצבא ואינם ערים לסכנות המרובות האורבות להולכים בשביליה. אלה שנולדו בארץ, או שהובאו אליה בגיל צעיר והתחנכו בה, יודעים היטב שמתחת לאבניה מסתתרים עקרבים ונחשים; שדרכיה רצופות סכנות, סיכונים וסכינים. הם אינם משתמשים במילים "מסוכנות" כמו "ארצי" ו"מולדתי", העלולות להמית את שיריהם בהכשת נחש, או להטביעם בים של דמעות ואנחות. במילים אחרות: רק מי שזה מקרוב באו אליה, כמו רחל המשוררת, יכולים היו לכתוב שירי מולדת, ולשבץ בהם מילים תמימות ורגשניות כמו "ארצי", בלא לחוש בפרובלמטיקה האידֵאולוגית והפואטית הסבוכה הנלווית לכתיבתם הנאיבית.
אך גם להפך: ניתן להבין שאלתרמן מייחל לאותו יום שבּוֹ משורר עברי, באמרו את המילה "ארצי", כבר לא יחוש סכנה ומבוכה, כי מילה זו תהפוך עם הזמן למילה טבעית ומתבקשת מאליה (במקביל ביקש אלתרמן לחלץ את המילה "ציונות" מן המרכאות הכפולות שהקיפוה מחמת נאומיהם הנמלצים של מדינאים ועסקנים). השממה תיכבש, הנוף הפראי ומלא הסכנות יתורבת, ואז ניתן יהיה לשיר שירי מולדת ולומר "ארצי" ללא חשש של זיוף ומליצה. אלתרמן אמר לא פעם שהוא מתקנא באלה שעתידים לראות את כל התהליכים של בניין הארץ לכשישלם תהליך התהווּתם. כך, למשל, בשירו "מריבת קיץ" תהה אלתרמן איזו דמות תהיה לעם לכשתבשיל המציאוּת החדשה ותישא פרי, וכך גם בשיר "עוד דף" שבקובץ "עיר היונה". כשם שהביע לא פעם את קנאתו באלה שראו את הארץ בעירום מלא, בטרם יצאו החלוצים הראשונים ליום עבודתם הראשון, כך הביע את קנאתו באלה שיזכו לראות בגמר המלאכה.
המציאוּת הארץ-ישראלית והשירה המשַׁקפת אותה, אמר אלתרמן לא פעם בשירי "עיר היונה", מצויות עדיין בתהליך של התהווּת אִטית שתארך דורות. לכשתהפוך הארץ מארץ מִדבּר לארץ נושבת, ולא יהיו בה שטחי בּוּר מלאי נחשים ועקרבים, יוכלו יושביה לומר "אַרְצִי" מבלי לחשוש פן אורבת להם סכנת מוות. ובמקביל, לכשתבשיל השירה העברית, ותשקף מציאּוּת בשֵׁלה אשר לבשה שלל צבעי רקמתיים, יוכלו משורריה להשתמש במילים גבוהות כמו "אַרְצִי" מבלי שהן תישמענה מילים מופרזות, המקלקלות את השורה. בינתיים, המציאוּת דלה ועירומה. וצריך לשקף אותה כמוֹת שהיא בתהליך התהווּתה – במלוא שלמותה הקרועה ובמלוא כיעורה היפה.
בשלב זה השאיר אלתרמן את המילים "ארצי" ו"מולדתי" לפזמוניו. גם בפזמון "זֶמר הפלוגות", שנכתב כחמש שנים אחרי "שיר בוקר", הוא לא התנזר אלתרמן ממילים כמו "ארצי" ו"מולדתי", שאותן דרש כביכול לגנאי בשירתם ה"קנונית" של משוררי ארץ-ישראל: "חַכִּי לָנוּ, אַרְצִי, בְּמִשְׁעוֹלֵי הָרַיִךְ [...] נָשִׁיב לָךְ אֶת הַיּוֹם, אַרְצִי, וְאֶת הַלַּיִל [...] אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו [...] פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב!".
הייתה כאן התגוששות בין הפטריוטיזם של אלתרמן, מורשת חינוכו הציוני שמבית לבין התכתיבים של אסכולת שלונסקי. למעשה, אלתרמן לא דרש את שירת רֵעיו המשוררים לגנאי, שהרי לא אמר: "אֲבוֹי לַשִּׁירָה הַכּוֹתֶבֶת "אַרְצִי" / בְּלִי לָחוּשׁ כִּי דָרְכָה עַל נָחָשׁ". להפך, הוא נקט לשון "אשרי", ולאו דווקא באירוניה בנוסח "אשרי התמימים שאינם חשים שהם דורכים על נחש וממיתים את שיריהם".
לא ארכו הימים, ועם פרוץ מלחמת העולם בשנים אלה החל אלתרמן להתפכח מן האסתטיציזם המלוטש של "אסכולת שלונסקי", והרגיש אל-נכון כי אין בו עוד מענה ראוי לאירועי הימים הנוראים. הוא עזב את חבורתו של שלונסקי, בהבינו כי הערכים האוניברסליים של בני האסכולה שאליה השתייך, שאינם מזדהים עם צרת העם, מתנפצים במִפגש עם קרקע המציאוּת, ובזמן מאבק איתנים לחיים ולמוות אין המשורר יכול להתגדר במגדל השֵׁן של האמנות הצרופה – להסתפק בכתיבת שירים ססגוניים ובעלי קסם היפנוטי של "אמנות לשם אמנות". שֹוּמה עליו לנטוש לאלתר את ההשתעשעות חסרת המחויבוּת של משורר "גולֶה" המתריס נגד המִמסד והחברה, ללבוש בגדי חאקי חדגוניים ולהשתתף במאבק על עצמאות ישראל.
בתחילת דרכו ייתכן שאלתרמן הזדהה במקצת עם השקפתו של שלונסקי, שזלזל במשוררים היוצאים בהצהרות פטריוטיות על אתר. ואולם, בשלב שבּוֹ נפרד משלונסקי והצטרף לחבורת "מחברות לספרות", שלמענה כתב את "שירים על רְעות הרוח", הוא גם אכן התקנא, באמת ובתמים, במשוררים כדוגמת רחל המסוגלים להוציא מקולמוסם את המילים "ארצי" ו"מולדתי" מבלי לחשוש ומבלי לחוש שלמילים כאלה עלול "בשעה זו" להתלווֹת טעם של מליצה, אף קיווה שכל משורר עברי יוכל יום אחד להוציא את המילים הללו ואת המילה "ציונוּת" מן המרכאות הכפולות המקיפות אותה.
את מלוא אהדתו לשירתה הירוקה-לעד של רחל ביטא אלתרמן לימים בטורו "הֵאיר השחר" (1954), שנכתב במלאת חמישים שנה לעלייה השנייה והוקדש ברובו לרחל – לדמותה וליצירתה. אלתרמן הפיק אפוא מתוכו באמצעות המילים "וְאַשְׁרֵי הַשִּׁירָה הַכּוֹתֶבֶת "אַרְצִי" / בְּלִי לָחוּשׁ כִּי דָרְכָה עַל נָחָשׁ" אמירה דינמית ומורכבת מניגודי ניגודים, המעידה על מאבקי נפש ועל התלבטות פואטית מעמיקה, שאינה מגעת למסקנה ברורה וחד-משמעית. על פרשניו להימנע מרידודן של המילים הסבוכות האלה ומן הניסיון לראות בהן אמירה בהירה ונחרצת.
ולסיום, כדאי להיזכר בשני משפטים שאמר ביאליק, המבהירים שאם משורר אינו מזכיר את השמות המפורשים "ירושלים", "ציוֹן" או "ארץ ישראל" בשיריו, אין זה משום זלזול בנושאים האלה או התעלמות מהם. על-פי-רוב, ההפך הוא הנכון. במכתביו הסביר ביאליק איך כל אחד נשאר "מנגד" במפגשו הראשון עם הארץ (והשווּ לדברי רחל המשוררת בשירה "מנגד": "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה"). לרעייתו שנשארה באודסה הסביר במכתב ביִידיש שלא ברור לו מדוע נגע לו מראה הארץ רק במעט. האם "משום שהדברים זרים לי יותר מדיי, או משום שהם קרובים לי יותר מדיי".9 במילים אחרות, הוא עדיין לא מצא את ה"דיסטנץ" הנכון לכתיבה על הארץ, כמו רֵעיו המשוררים, ואין לבטיו והיסוסיו נובעים מתוך התעלמות או הקשחת הלב כלפי המראות הנגלים לנגד עיניו. וכשנשאל פעם מדוע לא חיבר שירי מולדת, השיב ביאליק לשואל בשאלה: "האם כתבת כבר פעם מכתב אהבה לאמא שלך?".10
הערות:
את יחסו אל שירי מולדת קיטשיים, שנכתבו אז לעשרות, ביטא אלתרמן במאוחר במחזהו "כינרת, כינרת" (1961), שבּוֹ נאמר על הסטודנט מ"בצלאל" שיצירתו היא מחאה "נֶגֶד הָרוֹמַנְטִיקָה הַצִּיּוֹנִיסְטִית שֶׁל זְרִיחוֹת וְרֻדּוֹת / וְשֶׁל עֲצֵי תְּמָרִים עִם מַחֲרֵשָׁה וָתֶלֶם / וְעִם פּוֹעֵל שֶׁל מַרְמֶלָד עַל תְּעוּדוֹת תְּרוּמָה". ראו: נתן אלתרמן, "מחזות (כִנרת, כִנרת, פונדק הרוחות, אסתר המלכה, משפט פיתגורס]", תל-אביב 1973, עמ' 66.
"על הבלתי מובן בשירה", "טורים", ו' כסלו תרצ"ד (24.11.1933).
לימים בחר עמוס עוז – אלתרמניסט מושבע – במילים "ממורדות הלבנון" (1998) כבכותרת לספרו העוסק במלחמת לבנון ובספיחיה, אך עוז תלש כמובן את המילים האלה מהקשרן, והשתמש בהן כביטוי של ביקורת נוקבת על עמדתה הערכית של ישראל וממשלתה.
על שירי ארץ ישראל של אלתרמן ועל יחסו לשירי מולדת כתבתי בפרק "בסוד המרכאות הכפולות: יחסו הדו-ערכי של אלתרמן לשירי ארץ-ישראל", בתוך: ספרי "הֵלך ומֶלך: אלתרמן – בוהמיאן ומשורר לאומי", תל-אביב 2010, עמ' 44 – 90 (נדפס לראשונה בספר "ממרכזים למרכז: ספר נורית גוברין", ערך: אבנר הולצמן, תל-אביב 2005, עמ' 362 – 381). ראו בהרחבה בספרי "רקפת: ענווה וגאווה בשירת רחל", תל-אביב 2012 (בפרק הרביעי שכותרתו "אשרי השירה הכותבת 'ארצי"; עמ' 92 – 124); ובפרקים השישי, השביעי והשמיני (שם, עמ' 192 – 281).
ראו מאמרו של שלונקי "טענות ומענות", "טורים", שנה א, גיל' יג, 3 באוקטובר 1933. כונס בקובץ מאמריו "ילקוט אש"ל", תל-אביב 1960, עמ' 32 – 38.
יש להניח ששלונסקי ביקש לשלח חץ אירוני גם כלפי שירו של אורי צבי גרינברג "בשער בת רבים", שהתפרסם בשנתו הראשונה של העיתון "דבר", ביחד עם שירי רחל ועם שיריו שלו, שיר שבּוֹ עולה הטענה שבארץ-ישראל גם מותה של פרה אחת ברפת כמוהן כצער הרבים.
"בסוד המרכאות הכפולות", "טורים", כ"ה בתשרי תרצ"ח (19.10.1938). נדפס שוב בספר מסותיו של אלתרמן "במעגל" (ערך מנחם דורמן), תל-אביב 1975, עמ' 27 – 31.
ח"נ ביאליק, "איגרות אל רעיתו מאניה", תרגם לעברית י"ד ברקוביץ, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים, 1955, עמ' 42.
ראו בספרו של אביגדור המאירי, "ביאליק על אתר", https://benyehuda.org/read/1551.