top of page

אבני תוהו ואדני הקיום

עודכן: 18 ביוני 2022

רחל חלפי / נוסעת סמויה, ריתמוס - סדרה לשירה, הקיבוץ המאוחד 1999


פורסם: מאזנים / 4 ע"ד ינואר 2000



....לא אחת מתגדרת רחל חלפי במיקרוקוסמוס הפרטי והסובייקטיבי שאדם בונה לעצמו, בידעו או בהשלותו את עצמו לפרק זמן מסויים שהוא-הוא מרכז העולם ואין בלתו. כזה הוא השיר "תמונות מיומן".....תיאור תקופת ההנקה, הגמילה וההתנסות הטראומטית של תינוק המחליק באמבטיה וכמעט שובר את ראשו הקטן, היא מן השירים המרשימים ביותר שקראתי בנושא האימהות - נושא שהוא מעצם טיבו טעון וחשוף יותר מנושאים אחרים לסכנת הגלישה ל"קיטש" מתקתק....


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

אבני תוהו ואדני הקיום

רחל חלפי, נוסעת סמויה, ריתמוס - סדרה לשירה, הקיבוץ המאוחד, 1999, 96 עמ'.


רחל חלפי היא משוררת מצוינת הכותבת שירים רגשיים והגותיים כאחד החותרים להבנת משמעות הקיום האנושי בעולם ולהבעת החשש מפני חידלונם. קובץ השירים החדש שלה "נוסעת סמויה" פותח בשיר "מציאות מדומה-אמיתית" -ין גירסה אישית למסתו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון", העוסקת בלשון כבתופעה אוניברסלית, לאו דווקא בשפה הלאומית שקמה לתחייה בזמן חיבורה של מסה זאת: "תשבץ מילים / מהבהבות / ונבלעות / בחושך אינמלה ... והצורך הבוער בפקק קטן / לסתום את בור היקום" (עמ' 7). לא במקרה הדגיש גבריאל מוקד את נטייתה המטא-פואטית והמטא-לינגוויסטית של שירת רחל חלפי (כלומר, את נטייתה לערוך דיונים על המודעות של האמן ועל הלשון עצמה).


לא אחת מתגדרת רחל חלפי במיקרוקוסמוס הפרטי והסובייקטיבי שאדם בונה לעצמו, בידעו או בהשלותו את עצמו לפרק זמן מסויים שהוא-הוא מרכז העולם ואין בלתו. כזה הוא השיר "תמונות מיומן" (עמ' 34-35), למשל, שבו היא מתארת את ראשיתה של תקופת אימהות מתוקה-מאיימת, מענגת ומכאיבה כאחת, שבה ילדה הזעיר הוא מרכז עולמה הקטן "אבל אתה יודע (ולשבבים גם אני מנחשת / שזהו הגדול בכל העולמות". תיאור תקופת ההנקה, הגמילה וההתנסות הטראומטית של תינוק המחליק באמבטיה וכמעט שובר את ראשו הקטן, היא מן השירים המרשימים ביותר שקראתי בנושא האימהות - נושא שהוא מעצם טיבו טעון וחשוף יותר מנושאים אחרים לסכנת הגלישה ל"קיטש" מתקתק. רחל חלפי ניצלת מכל המהמורות ומעמידה שיר בלתי נשכח:


ילדי

חמש מאות שבעים ותשעה יום ולילה

ינקת את חלבי בשבילך התכדרתי לכדור חמים לבנבן

התכנסתי סביב עצמי-עצמך בכל שעה יומלילה יומלילה

ינקת וינקת גופי ותר על רעב השנה הי בשבילך

למבוע ננוח נתתי נתתי נתתי-קבלתי נתתי-קבלתי

הייתי כלי אהבה

הייתי כלי אהבה


חלקו הראשון של "אלבום תמונות" זה מתאר תקופה של התמזגות סימביוטית בין האם לבנה, והתמזגות זו ניכרת אפילו בשורות חסרות סימני הפיסוק, היוצרות זרימה של PANTA RHEI ("הכול זורם" ובמילים הרכות והמיוללות "יומלילה יומלילה", המזכירות שירי ערש אימהיים משכבר. פתיחה זו של ה"אלבום", שכולה רצופה אהבה, אף מזכירה לקורא ש"רחם" ו"רחמים" נגזרו באחדות מהשפות השמיות, והעברית בכללן, משורש שעניינו "אהבה".


בשיר אימהות אחר, שבנימתו נשזרים החיוך והתוגה, ההערכה העצמית והביטול העצמי, מעידה הדוברת על עצמה, בשרטטה תעודת זיהוי אוטואירונית של יצור אמפיבי נדיר, ההולך ונכחד: "מה אני? / אני ברוזון אוסטרלי / מין זן מצחיק כמעט נכחד / שכנויו המדעי הוא / PARADOXUS / יצור ימי שהוא יונק וגם צפור / יונקת המטילה ביצים / וחיה בתוך מים עם כנפים ... אוי גוזלי אוי המשך-הדור / המפקפק המתמעט / גוזלים שלי זן קטן בסכנה / אי שם בשוליה של / יבשת רחוקה / לאיזה אי-מזל / בקעתם מביצי הנבוכות / ביצי יונקת מבלבלת / שכמוני" (עמ' 78-79*. אלמלא הייתה רחל חלפי משוררת אקזיסטנציאליסטית המתגדרת ברשות היחיד, אפשר היה לקרוא שיר זה כמבטא גם אמירה קולקטיבית בעלת אופי לאומי שעל גבול הטרגיקה. מכל מקום, שלא במודע או במתכוון, השיר משתבץ במסורת ארוכה של שירים עבריים, מתקופת ההשכלה וחיבת-ציון ועד ימינו, שבהם האני-המשורר מתאר עצמו כברייה היברידית, אישית וציבורית כאחת, המתיכה בתוכה ניגודים אבסורדיים ובלתי מתפשרים.


"אלבום תמונות" נוסף לזה המצוי בשיר "תמונות מיומן" מצוי בשיר "תמונה של אבא וילדה" (עמ' 50-51), העוקב אחר מסכי זמן המהבהבים בחלל הזיכרון: ילדה "שלחמה בלרינות צחורות / ומתחה את קשתות רגלי עד כאב צורב ... ועיגלה זרועותי ברבורים עדינים במעוף / לקראת אהבות שהדפו / את כח המשיכה האכזר". לימים, אל אותו אולם התעמלות הביאה הדוברת את אביה "לחזק פלג גוף חלש / שאינו נענה לרצון / להרים / יד". עכשיו, היא עצמה שוכבת "מוקפת בעדת נשים שוכבות מקשישות ללא שוב", מתאמצת להפעיל את מפרקיה. מעגל החיים סב על צירו, וכמאמר אחד הנודעים בקרב הרומנטיקונים האנגלים: "הילד הוא אביו של האדם".


לעיתים רחל חלפי מתרחקת מעולמו הסוליפסיסטי של האני אל אמירה הגותית כוללת על מהות הקיום האנושי, כגון בשיר הקצרצר "החי": "החי חיב לאהב / את המת // המת יכול / לאהב את החי? ... הגוף הולך ונחיה / הולך ומת / ומי יאהבנו / אם לא / אלהים / חיים" (עמ' 59). גם בשיר כמו זה מתגנבת ללב הקורא ההשערה, שאין מדובר כאן אלא על מישהו ספציפי וזאת בדרך מוכללת וכאילו אימפרסונלית. ואכן, שיר זה, המנותק כביכול מהקשר ביוגראפי אישי, הוא כמדומהין המשכו הטבעי של השיר "מה יש" (עמ' 49), המתאר את תחושתה הנכמרת והנקרעת של בת למראה אביה הגווע.


יבתה של רחל חלפי נעה בתנודות מהירות בין סדר לכאוס, חדורה אימה קיומית, שרק יסודות מוסדים שבתשתית חיי אדם - כגון אהבת אם לבנה ובת לאביה - מצילים את המציאות מן התוהו. זוהייבה אינטלקטואלית ואליטרית, הפונה לאותם קוראים שמילים ומונחים כגון "סיבי המוח" (עמ' 12), "תנופה צנטריפוגלית" (עמ' 18), "חוקי הפיזיקה של ניוטון" (עמ' 20), "זיהום רדיואקטיבי" (עמ' 22), "אפקט הפרפר" ו"אפקט החממה" (עמ' 22, 90), "גרביטציה" (עמ' 47, 50), "פרקטל" (עמ' 62, 85), "לוחות טקטוניים" (עמ' 68, 80, 91)"אנטרופיה" (עמ' 82 ו"צביר גלקסיות" (עמ' 94 אינם מרתיעים אותם. למרבה ההפתעה, האפקט המצטבר של מונחים מדויקים אלה, חלקם מתחומי האסטרו-פיזיקה, אינו אפקט של יובש מדעי כל עיקר.


מעניין לערוך מחקר משווה בין שימושם של משוררים שונים במינוח מדעי, או כמו-מדעי. רחל חלפי כותבת: "שישק לי שקלי! (שמו של סופר בידיוני - ז"ש) / בעולם שלי - / מציאות חן / סבתיות פלדה / חקי ברזל / כבידה גורפת פלנטות-ענק / למסלולים ללא סטיה / חקי ברזל / בלי שמץ דמיון" (עמ' 54), אגב שימוש במונחים מפיסיקת הכאוס ("פרקטלים", כפי שמוסבר בהערת שוליים לשיר "פרקטל 1", הם תצורות חוזרות שניתן לאתר בתוך מבנים כאוטיים-לכאורה). אלתרמן, לעומתה, כשביקש לתאר את התערובת השוררת בעולמנו בין דברים סדורים ומושכלים לבין עניינים כאוטיים, אקראיים וחסרי משמעות,ב את השורות הבלתי נשכחות: "ותמיד פה ושם, אגב, / צופה מתוך הערבוביה / סדר הפלדות אשר חוקיו / מתווים את דרך הכוכב והקוביה" ("חגיגת קיץ", עמ' 12). מהו המשותף בין מסלולי הכוכבים שהם מחוקי הנצח של הבריאה לבין הש קוביה שהיא עניין סתמי ושרירותי? ובכן, גם הכוכב-מזר-מזל וגם קובית-המזל נתפסו על-ידי הקדמונים על דרך הפרה-דסטינציה, ואלתרמן - איש המדעים המדויקים, המצדיע לפני "מוחות חמושי דמיון" אשר אומרים באומץ ובתום "את העז בשירי הכפירה" (שם, עמ' 151), מודה כי יש דברים שהמוח האנושי בשל מגבלותיו אינו יכול לתפסם. יחד עם זאת, נרמזת כאן המחלוקת העמוקה ביותר בעולם הפיזיקה בין שני גדולי הפיזיקאים של המאה: איינשטיין שניסח את תורת היחסות העוסקת ב"מאקרו" - בחוקיותו של הקוסמוס כולו - התקומם בכל נפשו נגד התורה המשלימה - תורת הקוונטים של נילס בוהר, העוסקת ב"מיקרו" - בעולם החלקיקים התת-אטומיים, וזאת בשל האקראיות העומדת ביסודה של תורה זו (וכדבריו: "אלוהים אינו משחק בקוביה"). כידוע, תגובתו של נילס בוהר הייתה: "אל תאמר לאלוהים מה לעשות". במילים אחרות, יש שמשורר לוכד במילים פשוטות ו"בלתי מדעיות", כמו "דרך הכוכב והקוביה", מחלוקת מדעית הרת עולם, ויש שדווקא מילים מדעיות למהדרין מכילות ככלות הכול אמירה רגשית וכלל לא מדעית. דומה שרחל חלפי משתמשת במטאפוריקה הקוסמולוגית שלה בעיקר משום שמובן המילה "קוסמוס" ביוונית הוא "סדר", היפוכו של כאוס.

bottom of page