בניגוד ליצירות כדוגמת סונטת קרויצר של טולסטוי, "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב או דוקטור פאוסטוס של תומס מאן, בספרות העברית נודעת לכלי הנגינה בראש וראשונה משמעות סמלית לאומית שמעֵבר לנגלה ולמפורש. החצוצרה בפרוזה הביאליקאית, הכינור בסיפורי שופמן ובסיפורי יהושע קנז, הנֵבל בספרו של א"ב יהושע – כולם סמלים שרוחו של ניטשה מרחפת מעליהם ומשמעותם הלאומית עמוקה ורבת-פנים. הספר בוחן את הסמלים הלאומיים ששיבצו עשרה מסופרי ישראל ביצירותיהם ה"מוזיקליות", וחושף את הרעיונות המורכבים שבתשתית "הסיפור הפשוט". רעיונות אלה מתגלים באמצעות הפרשנות רבת-התובנות, המוּשׂכּלת אך גם האישית והרגשית, שהעניקו למוזיקה גדולי הסופרים שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים.
הסיפור "המוזיקלי" העברי לכאורה מעמיד אפוא את המוזיקה במרכזו, אך זו משמשת תכופות סמל ומשל למצב המדיני-הלאומי ולמצבו של עם ישראל בין אומות העולם. מתברר כי גם כיום, לאחר תהליכי ה"נורמליזציה" שעברו כביכול על עם ישראל בדורות האחרונים, הבחירה בכלִי הנגינה אינה עניין אישי, מקרי או אקראי. על-פי-רוב כלִי הנגינה הוא בָּבוּאה של המנגן, ושניהם גם יחד מאפיינים את המצב השׂורר בארץ ובעולם בעת היכתב היצירה.