תקתוק לאין קץ

על פזמונו של אלתרמן "צריך לצלצל פעמיים"

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1719 , 03/02/2022

חדשות בן עזר 1719.pdf

הורידו את PDF • 185KB

לחצו להורדה בקובץ PDF

הפזמון "צריך לצלצל פעמיים", שירם של אלתרמן ווילנסקי, נכתב ב-1939 בעבור התכנית הראשונה ("כוסות רוח") של תאטרון "כל הרוחות". צפיפות האוכלוסין ששררה בעיר תל-אביב בשנים 1933 – 1939 , בעקבות הימלטותם של יהודי גרמניה ארצה, גרמה למצוקת דיור שחִייבה רבים מתושבי העיר לחלוק דירה עם שותפים, או להתגורר במעמד של "דייר משנה" בחדר של משפחה שהתמזל מזלה להחזיק דירה בבעלותה. המצב הִנהיג צִלצול כפול בדלת כדי לאותת לבעלי הבית שהאורח העומד מאחורי הדלת מחפש את הדייר/ת שלהם.

גיבורת השיר, הנושאת את המונולוג, היא רווקה מבוגרת שהגבר שנהג לבקרה מפעם לפעם נטש אותה לאנחות. עתה היא שרויה בבדידותה, תחת שמים מתקדרים וים שגליו נוהמים ללא הרף. זהו שיר עצוב של אישה ללא "אופק ציפיות", שהפְּרֵדה מן הגבר שנהג לפקוד את חדרהּ אירעה במפתיע , והתגלגלה לפִתחה כרעם ביום בהיר. מאז חדל הגבר האהוב להגיע אליה, היא יושבת בד' אמות ומחכה לשובו, מתוך נכונות לקבלו אל בין זרועותיה ללא תלונות וללא הצבת סימני שאלה כלשהם.

מונולוג של "רווקה זקֵנה" אינו ז'נר ידוע בספרות העברית, וספק אם היה לאלתרמן מודל שעליו יכול היה להסתמך (פרט למונולוגים ה"עממיים" של ביאליק – "בין נהר פרת" ו"יש לי גן" – שבהם נערה שהגיעה לפִרקהּ מקוננת על מר גורלה). יובל שנים בדיוק לאחר פזמונו של אלתרמן חיברה חוה אלברשטיין את פזמונה "לונדון לא מחכה לי" (1989) על בסיס דבריה של בֶּלה ממחזהו של חנוך לוין "אורזי המזוודות" (1983), וגם בו כלול מונולוג של רווקה מבוגרת ונטולת אשליות שמהרהרת באפשרות ש"אוּלַי זֶה כְּבָר לְכָל הַחַיִּים / לִהְיוֹת לְבַד".

הרווקה המבוגרת בשיר "צריך לצלצל פעמיים" אינה דומה למשרתת הכפרייה שנשארה בגפה בחוסר כול משיר הדיאלוג המפורסם של תומס הרדי "The Ruined Maid". מדובר באישה תל-אביבית בודדה, הנושאת בעול הפרנסה בכוחותיה שלה, ומצליחה לשכור לעצמה "חדר משלה". היא אף אינה עונה על הכינוי "bas bleu" (באנגלית: "blue stocking"), כינויה של של רווקה אינטלקטואלית המעדיפה לשבת בין ארבעה כתלים ולקרוא ספרים. אמנם גם התופרת בשירו של אלתרמן יושבת כל היום בד' אמותיה, אך פעולתה מונוטונית – פעולה חסרת מעוף שאין בה שמץ של עניין אינטלקטואלי:

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,

הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.

אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת

כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

הוֹ, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי פַּעַם,

רֹאשִׁי הַסְּחַרְחַר הַמְּתֻלְתָּל.

הָיָה לַיָּמִים אֵיזֶה טַעַם

כָּזֶה שֶׁל תַּפּוּחַ עִם טַל.

אָמַרְתִּי: "כְּתָבְתִּי הִיא עֲדַיִן

כְּקֹדֶם, תִּגַּשׁ לִפְעָמִים.

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם

קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין..."

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,

צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,

וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם

וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,

לָבוֹא וְלוֹמַר: "עֶרֶב טוֹב,

נִכְנַסְתִּי אֵלַיִךְ בֵּינְתַיִם

כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב."

וְכָךְ, עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ עֶרֶב,

שָׁטְפוּ מִדְרָכוֹת רוֹעֲשׁוֹת.

דְּבָרֶיךָ הִכּוּנִי כַּחֶרֶב,

דְּבָרֶיךָ עִנּוּנִי כַּשּׁוֹט.

שָׁתַקְתִּי, דָּבָר לֹא יָדַעְתִּי,

יָדַעְתִּי, רַק לֹא, לֹא נָכוֹן.

נִפְרַדְנוּ... לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי

בַּפֶּתַח צִלְצוּל פַּעֲמוֹן –

לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ,

קָפָאתִי בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר.

מַדּוּעַ מִהַרְתָּ לִבְרֹחַ?

מַדּוּעַ מִהַרְתָּ, אֱמֹר!

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם...

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,

הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.

אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת

כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה

שֵׁנִית פֹּה בָּרְחוֹב לַעֲבֹר,

תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ

תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר.

תָּבוֹא, כָּךְ פָּשׁוּט כְּמוֹ נַעַר,

דָּבָר לֹא צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ.

הֶסְבֵּר לֹא נָחוּץ וְלֹא צַעַר,

סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ.

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם...

לפזמון שלפנינו יש גם נוסח קודם, שבּוֹ מעלה התופרת את זכר פגישתה הראשונה עם הגבר ואגב כך מציינת את כתובתה המדויקת ("אָמַרְתִּי: תָּבוֹא בֵּין עַרְבַּיִם / אוֹתִי לְטִיּוּל לְהַזְמִין. / כְּתָבְתִּי – הַגָּלִיל מִסְפָּר שְׁנַיִם, / קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין"). ובמאמר מוסגר: בשנות נישואיו הראשונות התגוררו נתן אלתרמן ואשתו רחל מרכוס ברחוב הגליל (מאפו) קרוב לחוף הים. לימים הוא עברו בני הזוג להתגורר עם בתם תרצה ברחוב התל-אביבי שדרות נורדאו היורד אל הים. משמע, הצעיר ה"גלותי", שהתאקלם כראוי בארץ-ישראל והפסיק להיות בה "נטע זר", אף כתב עליה שורות נלהבות כדוגמת "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת", שמעולם לא נשמעו כמותן אצל חבריו ל"אסכולת שלונסקי", נהה גם אחרי הים ומרחביו, הן במובן הליטֶרלי הן במובן המטפורי-התרבותי של המושג.

אך אין כאן מדובר בפרט ביוגרפי גרידא. המילים "מִסְפָּר שְׁתַּיִם" (אגב, נתן אלתרמן ורעייתו התגוררו ברחוב הגליל מספר תשע) מלמד על מקומה של האישה בלִבֹּו של הגבר. מלכתחילה הוא אומר לה שאין היא אלא ברֵרת מחדל בעבורו, וכי הוא נכנס למעונה לא מתוך כוונה, אלא רק משום שעבר במקרה בסביבה. הוא נכנס אליה "בינתיים" (בין שני עניינים; מתוך התלבטות אם לבחור בה או באחרת). הצלצול הכפול בדלת ("צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם") גם הוא רמז ללבטים ולדואליוּת – לפסיחה על הסעיפים (כמו המילים "בֵּין עַרְבַּיִם" שבנוסח הראשון, המעידות שהתופרת מרחוב הגליל בעבור הגבר היא תופעה של "בין לבין"). רק פעם אחת בלבד צִלצל הגבר בטעות צִלצול אחד, ומשלא נענה תכף ומיד הוא נטל את רגליו וברח מן המקום. עתה האישה הנטושה מצפה להזדמנות שנייה המבוששת לבוא ("אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה / שֵׁנִית").

התופרת בשירו של אלתרמן נותרה ליד הגליל של מכונת התפירה שאינה פוסקת מלתקתק את תקתוקיה, כמו השעון המרמז שהזמן חולף בלי הרף בשיר "אתך – בלעדיך". הרווקה הזקֵנה כבר לא תהיה צעירה, השעון הביולוגי גם הוא אינו מפסיק את מהלכו. היא נותרת כאן לבדה, כמו פנלופה של הומרוס, שארגה אריגים כל ימי שהותו של אודיסאוס במרחקים. כמו סולביג של איבסן וכמו נעמי של אלתרמן (שאת גורלה עתיד היה המשורר לגולל לימים במחזהו "פונדק הרוחות"). היא נשארת מאוהבת באהבה שחלפה לבלי שוב, כלואה בחדרה, ואילו הגבר של חייה הפליג זה מכבר למרחבים ולמרחקים.

זהו אחד הפזמונים העצובים ביותר בשירה העברית. אין מדובר בטרגדיה איומה ונוראה המספרת על מותו הפטלי של אדם אהוב, אך העצב כאן כוסס את הלב כמו בתיאור הגורל של "האם השלישית" (שאינה יודעת מה עלה בגורל בנהּ) או של הדוברת ב"לילה, לילה", שמספרת על האביר שאת שְׁמהּ לא זכר.

הפזמון "צריך לצלצל פעמיים" אינו מציג לפנינו תמונה מתקופת הרומנסות, שבמרכזה אבירים ועלמות היושבות בטירות מבודדות. בין שיריו הגנוזים של אלתרמן יש שיר בשם "תליית חלומות" שגיבוריו הם בני דמותם המודרניים של טריסטן ואיזולדה (אגדה עתיקה הבנויה על ניגודי הלילה והיום: גבר כהה ועצוב ועלמה בהירה וזהובה), וגם בו יש שורות הבנויות משלושה או ארבעה אמפיברכים או אנפסטים כמו בפזמון שלפנינו ("בַּלֵּילוֹת יְבוֹאֵנִי: עָגוּם וְשׁוֹתֵק / וַאֲנִי לְבוֹאוֹ מְחַכָּה..."). גם בשיר הגנוז מדובר באישה המצפה לבואו של הגבר כשפחה נרצעת ובגבר שאינו יודע נאמנות מהי.

ב"צריך לצלצל פעמיים", לפנינו גיבורה מ"מודוס החיקוי הנמוך" של תופרת תל-אביבית זהובת שֵׂער (בנוסח המקורי של אלתרמן נכתב: "רֹאשִׁי הַמְתֻלְתָּל כֹּה הִזְהִיב"), היושבת בחדרה השכור ושומעת את נהמתו הבלתי פוסקת של הים וחושבת על הגבר שנעלם כצל מחייה. הטעות שעשה הגבר כשצלצל פעם אחת, בנוסף לטעות שעשתה האישה שהתמהמהה ולא פתחה את הדלת מיד, עלו לה בלכתו של הגבר האהוב לבלי שוב. ומה היה קורה אילו לא טעו השניים, האם יש ערובה שהם היו נשארים נאמנים זה לזה לנצח נצחים?! את זאת אין לדעת, אך הסיפור הלא-סגור של הפּרֵדה המקוטעת שהשאיר את הגיבורה בפה פעור, "אוכל את לִבּהּ" ואינו נותן לה מנוח.

הצלצול בפעמון וההשתהות במענה ("לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ") מזכירים יחסי הדוד והרעיה בתנ"ך: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי  [...] קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי" (שיה"ש. ה, ב-ו).

האישה נשארת כאן לכודה במסכת זיכרונותיה ("אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת / כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם"), ומשׁבּיעה את הגבר לזכור ולא לשכוח ("תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ / תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר").אגב, גם בשיר הגנוז "תליית חלומות" מתואר חדרה של האישה האוהבת, המצפה לאהובה, כמקור של חום ושל מרגוע ("עִמְדִי אַתְּ כָּאֹשֶׁר הַחַם וְהַטּוֹב, / כְּמַרְגּוֹעַ עַצֶּבֶת יָפָה [...] גַּם נַפְשֵׁךְ תְּאֻשַּׁר עִמָּדִי בְּלִי הָבִין / שֶׁעָיַפְתְּ מִצַפּוֹת לְאַחֵר..."). מבחר המילים בפזמון "צריך לצלצל פעמיים", הן בגרסה המוקדמת של תאטרון "כל הרוחות", הן בזו המאוחרת של שושנה דמארי, מלמד שמדובר באהבה ישנה, שכבר אבד עליה כלח וסיכוייה ל"סבב שני" בטלים בשישים.

•

ובדמותה של האישה המצפה לגבר ללא תנאי וללא תלונה, יצק אלתרמן גם אמת אישית כאובה. לאחר הופעת ספרו הראשון כוכבים בחוץ (1938) הצטלבה דרכו עם דרכה של הציירת צילה בינדר, האישה השנייה של חייו, שהקדישה לו את כל חייה (מעניין שעל דמותה של צילה המקראית נכתב:"וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה", בראשית ד, יט). אלתרמן לא הִרבּה לחשוף בפומבי את סודותיו הביוגרפיים הכמוסים, אך בדמותה של נעמי, גיבורת "פונדק הרוחות", יש לא מעט קווים מדמותה של צילה, ולא רק מדמותה של רחל מרכוס, רעייתו של המשורר.

כך, למשל, כשנעמי הנאמנה אומרת לחלפן בפתח במערכה הרביעית "אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל גָּדוֹל כָּל כָּךְ / אַל תִּתְהַלֵּךְ. אַתָּה מַפְרִיעַ לְהַקְשִׁיב. עָלַי / לִשְׁמֹעַ אֶת צְעָדָיו בָּאִים", אפשר להיזכר בהקשר זה בסיפוריהן של מכרותיה של צילה, שסיפרו שכל ימיה לא אירחה הציירת בביתה את חברותיה, בטענה-תואנה ש"אולי אלתרמן יבוא". רק לאחר מותו התחילה לארח ולהתארח.

על כן, גם פזמון כדוגמת "צריך לצלצל פעמיים" עשוי לשקף את מערכת היחסים ששררה בין המשורר לציירת. היא יושבת רכונה על מלאכתה, ומוכנה לקבל בשמחה את הגבר המודה באוזני אהובתו (מבלי לחוש כמה פוגעות מילותיו) כי נכנס אליה "בֵּינְתַיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב", ואף מפצירה בגבר ומבטיחה לו שאם יחליט להגיע "אֵין צֹרֶךְ בְּבֶכִי וָצַעַר / סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ".

וחננאל – בן-דמותו של אלתרמן (חנן = נתן) אומר בפתח התמונה השישית והאחרונה של "פונדק הרוחות": "הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ. כִּבְעֵת לֶכְתִּי מִפֹּה. / וְהִיא לֹא כָּאן. לֹא נְעוּלָה הַדֶּלֶת. / הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה". מובן שהדלת הפתוחה מרמזת גם לדלתות לִבָּהּ של האישה האוהבת, שמשאירה את הכול "פתוח" – ליד המקרה (גם האישה שבפזמון אומרת: "וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם", ורומזת גם לדלתות הלב). אולי האמינה צילה שחלון ההזדמנויות יאיר לה יום אחד את פניו, והמשורר יעזוב את ביתו ויקשור את גורלו עם גורלה, אך היא נשארה בגפה כל ימי חייה – ללא בעל וללא פרי-בטן.