top of page

שיר הוא רחוב

שולמית אפפל, "בעתיד העבר יסתמן כאפשרות" (שירים), הוצאת פטל,

תל-אביב תשפ"ג, 86 עמודים.


פורסם: ידיעות אחרונות, 21 ביולי 2023

ספרות ותרבות 21.7_01
.pdf
Download PDF • 310KB



אחד השירים הידועים בשירה האמריקנית הוא השיר "This Is Just To Say" – שירו הגבישי של האימז'יסט ויליאם קרלוס-ויליאמס שדגל בטכניקה מינימליסטית של הצגת תמונות, מבלי להרחיב עליהן את הדיבור. השיר הוא כעין "פתק" שהשאיר המשורר לרעייתו בהתנצלות על שאכל את השזיפים שהיא שמרה במקרר. שירים כגון "ענבי סקרלוטה", "לימונים" ו"הרחוב הריק מלא" שבקובץ שיריה החדש של שולמית אפפל דומים בעיניי ל"שזיפיו" של קרלוס-ויליאמס. בראשון שבהם כתבה בכאב-מבודח ובהומור-כאוב:


כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ צַלַּחַת עֲנָבִים עַל הַשֻּׁלְחָן / חֶדֶר עִם חַלּוֹן /

וְאַתְּ מַצְלִיחָה לַחֲסֹם אֶת אַשְׁפַּת הַיַּלְדוּת /קוּמִי צְאִי  /

בַּקְשִׁי בַּמֻּפְלָא מִמֵּךְ / מַלְּאִי אֶת הַכַּד בַּשְּׁטֻיּוֹת שֶׁלָּךְ /

וְאִם עוֹד לֹא מְאֻחָר חִזְרִי לְדַגְמֵן וֶרְמִיר


שנים שאני עוקבת בפליאה אחרי שירתה יוצאת-הדופן של שולמית אפפל שבתמציתיות מאופקת (ועם זאת בלב רוגש ורוגז שלעולם אינו רוגע) כותבת בכנות על החיים הקשים שנפלו בחלקה: על היותה בת שהכבידה על הוריה ניצולי-השואה שבקושי הצליחו לדאוג לעצמם, על המילים והשירים, שהיו בעבורה גלגל-הצלה. ההומור מציל כאן מהדכדוך:


נִשְׁבַּרְנוּ. הָיִינוּ לִגְלָמִים. תּוֹרִי הִגִּיעַ אֲנִי בִּפְנִים / מְנַהֶלֶת הַסְּנִיף תּוֹלָה עֵינַיִם בַּמַּדָּפִים. אֲנִי קוֹנָה /

מָה שֶׁיֵּשׁ וְחוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה. אוּלַי אַצְלִיחַ סוֹפְסוֹף / לִצְלֹחַ אֶת הַסֵּפֶר שֶׁשָּׁאַלְתִּי מֵהַסִּפְרִיָּה. הוּא מֻנָּח /

אֶצְלִי בִּתְנוּחָה מִיסְיוֹנֶרִית חָדְשַׁיִם עַל הַמַּדָּף / וּכְבָר לֹא נָעִים כָּכָה לְהַמְשִׁיךְ וּלְהַפְרִיד בְּחוֹצְצִים /

בֵּין הַמַּחְשָׁבוֹת לְבֵין מָה שֶׁחוֹוִים. הָרְחוֹב  / עָצַר מִלֶּכֶת הַטֶּבַע הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ.  /

כָּל כָּךְ שָׁקֵט שֶׁהָיִיתִי מִתְפַּשֶּׁרֶת עַל צְרָצַר (עמ' 47).


השירים משַׁקפים נופי-נפש, אך הנוף הפיזי המשתקף בהם הוא נוף עירוני. בתוכו נעה המשוררת ברדיוס קטן: הבית והחלון המשקיף על הרחוב, הספרייה העירונית, הסופרמרקט השכונתי, תחנת האוטובוס. לא הרבה יותר. אלתרמן אמר שאלמלא היה משורר, הוא היה בוחר להיות רחוב. שולמית אפפל כותבת בשירהּ החידתי בפרוזה "שיר הוא רחוב אחרי כעס":


שִׁיר הוּא רְחוֹב אַחֲרֵי כַּעַס וּמִשְׁכָּן לְגָלוּת פְּנִימִית. שִׁיר הוּא מָקוֹם שֶׁהָאַחֵר לֹא מְזַהֶה אוֹתוֹ עָלַיִךְ וְתוֹהֶה אִם אַתְּ לֹא מִתְחַזָּה. וְעַכְשָׁו בְּגוּף רִאשׁוֹן. הִגַּעְתִּי לַמִּלִּים בְּלִי שָׂפָה וּמָה שֶׁכָּתַבְתִּי בַּתְּחִלָּה  נִכְתַּב כְּדֵי לְכַסּוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת. עַל עַצְמִי. עַל הוֹרַי. עַל חַיַּי הַמֻּקְדָּמִים.  הִגַּעְתִּי אֶל הַשִּׁיר בְּלִי מִלִּים. הָיִיתִי סוֹפֶרֶת שֶׁהָלְכָה אֶל הַצִּמְצוּם כִּי לֹא יָדַעְתִּי מָה נִתָּן לַעֲשׂוֹת עִם מָה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי. שִׁירָה הָיְתָה לַדְּיוֹקָן וְלַדִּיּוּק שֶׁלִּי. הַשִּׁלְיָה בָּהּ צָמְחוּ אֲבָרַי וְצָמַח הַשִּׁיר שֶׁדּוֹמֶה לִי וּמִמֶּנּוּ זוֹרֵם אֵלַי חֹם בַּהֲפָקָה עַצְמִית.


הספר עשיר בשירים אַרְס-פואטיים, קצרים וחכמים, שבהם השירה היא כחלון-ראווה של נפש המשורר. מוצגים בהם הצורך לצמצם ולהשאיר רק קומץ מילים כתבשיל שהצטמצם "על אש קטנה"; הצורך בחשיבה חיובית כדי להחזיר את המילים שאבדו ולצלוח את משברי החיים; הצורך של המשוררת לבחור "בַּמָּקוֹם הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר לְמֶרְכַּז / כְּדֵי לְהֵעָשֹוֹת בּוֹ אָדָם לְגַמְרֵי בּוֹדֵד. וְלִכְתֹּב" (עמ' 14).


לפני כעשור, כשחבריי ואני הענקנו לשולמית אפפל את פרס רמת-גן לשירה, כתבנו שבשיריה "יש שילוב של אירוניה עצמית, חכמת חיים והשלמה עם פגעי הגיל והגורל". הדברים מתאימים גם לספרה החדש, אלא שכאן בחרה המשוררת, במתכוון וביודעין, להשיל נשל-אחר-נשל ולהתמקד בָּעיקר. והעיקר מבחינתה מסתכם בחיים הפשוטים: בחום אנושי, בעיתון-הבוקר המונח על סף-ביתה, בספר טוב המחכה לתורו, בצלחת ענבים על השולחן, וכיוצא באלה דברים המצדיקים את המימרה האנגלית "The Best Things in Life Are Free": אהבה, ידידות, אושר, זיכרונות, ושאר דברים הניתנים לנו חינם-אין-כסף. ואם זיכרונות העבר אינם משובבי-נפש, רומזת שולמית אפפל, לפחות הם חומר טוב לשירת-אמת. הדברים כולם מובאים כאן במין עירוב חסר-פשרה ומופלא של קשיחות וביישנות.



העיר האפורה פטרסון של קרלוס-ויליאמס, שהיא צירוף אוקסימורוני של נוף אוּרבּני מכוער ושל הטבע הנשגב שמסביבהּ, התפרסמה בזכות המשורר. הסרט הקרוי על שמה מראֶה איך קומץ שיריו של משורר-אמת נטען בכוח-מגנטי שגרם לחובב-שירה להגיע מיפן עד לניו-ג'רסי כדי להכיר את נופי-המשורר. מי ייתן שגם לעיר רמת-גן, שמרכזה התכער בשנים האחרונות עד לבלי-הכֵּר, תהיה עֶדנה בזכות קומץ מילים שכָּתבה המשוררת שולמית אפפל עליה ועל נופיה האנושיים.

 

bottom of page