top of page

"קומה עוגב השירה העברית"

עודכן: 13 בדצמ׳ 2022

תמורות בשירה העברית של שנות העשרים והשתקפותן בראי יחסו של א״צ גרינברג כלפי ח״נ ביאליק


פורסם: אורי צבי גרינברג בשנות העשרים, קובץ מאמרים בעריכת אבידב ליפסקר, תמר וולף מונזון

אוניברסיטת בר אילן , דצמבר 2020



...לעִתים ניתן ללמוד מן ה״אַיִן״, מן ההֶעדר, לא פחות ממה שניתן ללמוד מן ה״יש״. עיון בקובצי המאמרים והמסות של אברהם שלונסקי ושל אצ״ג מגלה נתון מפתיע למדי שלא הושם אליו לב: שני המשוררים פורצי־הדרך הללו, מרכזיים והנחשבים בין משוררי הדור הצעיר, אשר כתבו בקביעות על כל אירוע שאירע ב״קריית ספר״ העברית, לא הזכירו את ביאליק במאמריהם אפילו פעם אחת בשנת בואו ) 1924 (, ורק שנה־שנתיים לאחר הגיעוֹ ארצה הואילו להזכיר את שמו. ואף זאת: כאשר הִסכּינו לשלב את השם ״ביאליק״ בכתיבתם הפוּבּליציסטית, הם לא עשו כן כדי לכבדוֹ או להתכבד בו, אלא כדי להציגוֹ ככלי אין חֵפץ בו, או כדי להוקיע את מחדליו...


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

קוּמה עוגב השירה העברית

תמורות בשירה העברית של שנות העשרים

והשתקפותן בראי יחסו של א"צ גרינברג כלפי ח"נ ביאליק

א. א"צ גרינברג בשנתו הראשונה בארץ (1923 – 1924)

בשנות העשרים התחיל כידוע להתהווֹת ב"תל-אביב הקטנה" מרכז ספרותי ראוי לשמו חֵלף מרכזיהָ המתפוררים של הסִפרות העברית במזרח-אירופה ובמרכזה. בתוך שנים אחדות הוקמו בעיר מוסדות תרבות רבים, לרבות בתי תאטרון ממוסדים, כדוגמת "הבימה" ו"האֹהל", ובצִדם תאטרון רֶוויוּ אנטי-מִמסדי כדוגמת "המטאטא", שהִכשיר את הדרך לבמה הקלה העברית; הוקם בה אולם "אֹהל שם", מִשכּנהּ הקבוע של התזמורת הארץ-ישראלית; ברחבי העיר צצו בתי ראינוע וקולנוע, והוקמה בה האוֹפֶּרה הארץ-ישראלית (שמופעיה הראשונים נערכו בקולנוע "עֵדן"). כן הוקמו בעיר הוצאות ספרים ומערכות של כתבי-עת חדשים ששיקפו את הִלכי הרוחות המודרניסטיים העדכניים של צעירי המשוררים והמסַפּרים. צעירים אלה כתבו ותרגמו לבמה הקלה והממוסדת, שדרשה "חומרי גלם" חדשים בתכיפוּת הולכת וגוברת, ובאוהלי החלוצים הושרו שירים ופזמונים חדשים שנולדו בִּן-ליל. מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית קשה שלא להתפעל מן הפעילוּת התוססת של המרכז החדש, שתפוּקת סופריו ואמניו עלתה כמדומה על זו המקוּבּלת בימינו, הגם שבסוף ימי העלייה הרביעית (1924 – 1931) לא מנתה האוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל אלא 175.000 איש ומִספר האמנים היוצרים לא עלה על עשרות אחדות.1


את שנות העשרים במרכז התל-אביב המתהווה ניתן לחלק לשתי תקופות-מִשנה שווֹת כמעט בגודלן ובהֶקֵּפן, שאותן חוצה האירוע המכונן בה"א הידיעה שהתרחש בחיי העיר העברית הראשונה: בואו של "המשורר הלאומי" ח"נ ביאליק לארץ בפסח 1924 לִבנות בה את ביתו ולהקים בה מחדש את הוצאת "דביר" שבבעלותו ובבעלות חבריו. באותה עת גָּדלה תל-אביב מיום ליום בקצב מסחרר: בשנת 1923 היו בעיר 15 אלף תושבים, ואילו בשנת 1925 כבר ישבו בה 40 אלף תושבים – כמעט פי שלושה בתוך שנתיים ימים! אנשי אודסה שהקימו את ביתם בתל-אביב (אחד-העם, י"ח רבניצקי, מאיר דיזנגוף, אלתר דרויאנוב ועוד) ציפו בציפייה דרוכה לבואו של ביאליק, וקיווּ שחברם יתסיס בכוח אישיותו את חיי הסִפרות והאמנות בעיר ויביא קץ לשיממון התרבותי ששׂרר בה בשני העשורים הראשונים לקיומה. ואכן, בתוך שנים ספורות הקים המשורר בתל-אביב לא רק את ביתו ואת הוצאת-הספרים "דביר" שבבעלותו ובבעלות חבריו, אלא גם את מפעל "עונג שבת", שאותו ניהל בקביעות – כעורך וכמנחה. הוא העלה ארצה את להקת "הבימה", שקבעה את מִשכּנה בתל-אביב, עזר לה בעצה ובממון בצעדיה הראשונים ואף נשא הרצאה לפני כל הצגת בכורה כדי למשוך קהל. הוא פתח בעיר תערוכות חדשות של אמני החרט והמכחול, הִרצה על אגדת חז"ל בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית, נאם באירועים מדיניים של קברניטי היישוב ואפילו ניסח את מכתביו של ראש העיר מאיר דיזנגוף, ידידו מימי אודסה.


ואולם, אותו קומץ של משוררי מודרנה צעירים שהגיע ארצה זמן-מה לפני ביאליק וביצר לעצמו מעמד-מה ב"קריית ספר" העברית, לא ראה בעין יפה את בואו של המשורר ארצה, שכּן ראה בו מכשול בפני התפתחותו של הדור הצעיר שכבר ראה עצמו ראוי ומוכשר לאחוז ברסן ההנהגה התרבותית. הצעירים ביקשו להציג את ביאליק בגלגולו הארץ-ישראלי כשריד ופליט של ההוויה הגלותית הגדולה שהלכה אז לבית עולמה. אורי צבי גרינברג (להלן: אצ"ג) וזאב ז'בוטינסקי כינוהו "המשורר לשעבר" מתוך קִנטור מהול באכזבה מרה וכאובה, וראו בו מנהיג שבָּגד בייעודו. בעיני הצעירים הארץ-ישראליים יִיצגה התמטיקה של שירת ביאליק את צלליו של בית-המדרש הישָׁן, וצורותיו (הסטרופיקה והחרוז, המשקל המלעילי-ה"אשכנזי") – את העולם הקלסי הישָׁן שכבר עבר זמנו מִבּחינתם. עֶמדתם של הצעירים נבעה בעיקר מן החשש שלא יהיה אתר פנוי מִכּבודו של ביאליק, ולא ייוותר להם מרחב מִחיה להטביע בו את חותָמָם. במקביל, עֶמדתם זו הושפעה גם מן האופנה ששלטה בעולם בהשראת המניפסטים הפוטוריסטיים שהמליצו לשרוף את הקלסיקה ולהשליכה מעל סיפּוּנהּ של ספינת ההיסטוריה. בהקדמה הקצרה שצירף לקובץ שיריו הראשון – אימה גדולה וירח (1924) כתב אצ"ג בגלוי שכָּשרה השעה לחילופי משמרות בשירה העברית, ואף-על-פי שלא הזכיר בו במפורש את שמו של ביאליק, כוונתו הייתה ברורה: הגיעה העת שקלסיקון מזדקן כביאליק ימסור את השרביט למשוררי הדור הבא ויעסוק בעסקנות, במו"לות ובמסחר.


מן הבחינה הפוליטית השתייכו הצעירים למפלגות מהפכניות קיצוניות – רוּבּם למחנה הפועלים הסוציאליסטי (עם רוב זה נמנה גם אצ"ג לפני המהפך של שנת 1929), ומיעוטם – לרֶוויזיוניזם הלוחם. ביאליק ה"ציוני כללי" נראה לצעירים אלה, בגִלגולו הארץ-ישראלי, כ"בורגני" מדושן-עונג שאינו יכול לייצג את עולמם ולמצוא לו ניב-שפתיים. הצעירים הציגו את ביאליק בתורת מו"ל עתיר ממון ונכסים שהגיע לתל-אביב כדי לסייע לדיזנגוף להָפכהּ לאודסה הארץ-ישראלית, ולא כמלך המשוררים שמעוניין ומסוגל עדיין לתת מחֵילוֹ לספרות העברית המתהווה. העובדה שהמשורר הלאומי התוודה לא אחת על חבלי הקליטה וההסתגלות שלו בארץ החדשה עודדה אותם להציגו בתורת טיפוס גלותי – נטע-זר בארץ-ישראל שלא הצליח להכות בה שורש. לא במקרה תיארוהו צעירי המשוררים בדמות "חנווני" ו"סוחר" עב-כרס, דמות שאינה עולה בקנה אחד עם דמותו הסעורה והיסעורית (במתכונת "היסעור" הבודלרי) של המשורר – הנביא ואיש-הרוח. דימויו כ"סוחר" וכ"קפיטליסט" סייע לצעירים להציגוֹ כמי שמתקשה להתאקלם בהוויה החלוצית הצעירה של ארץ-ישראל, שתיעבה את אורחות החיים הבורגניים. המשפט המתוקשר שערכו לביאליק אנשי "גדוד מגִני השפה העברית", לאחר שנתפס ברחוב משוחח עם חברו בלשון יידיש, סייעה אף היא לצעירים להציגוֹ כטיפוס גלותי שלא הצליח ללמוד את לשון הדיבור הארץ-ישראלית בהברה הספרדית, ולהתערות כראוי בארץ.2


בהשראת הבוהמיאנים הפריזאים, שחיבבו את הדימוי היחפני, וכן בהשראת הִלכי רוח סוציאליסטיים, שקשרו כתרים לפרולטריון, אהבו גם המודרניסטים הארץ-ישראליים להציג את עצמם כנוודים קרועי-בגד, כאנשי הפקר חסרי בית וייחוס, כחֵבל קבצנים, כאסופים, כבני-בלי-שם, כפועלים קשי-יום, חסרי קורת-גג ופת-לחם, או כאספסוף של "מצורעים" המושלך אל "מחוץ למחנה". בדימויים המוניים ופלבּאיים אלה, שנתגלגלו לשיריהם של אצ"ג ושלונסקי בווריאציות שונות ומגוּונות משירת יִידיש האקספרסיוניסטית ומן השירה הבוהמיאנית הצרפתית-הרוסית, היה לא מעט מן ה"פּוֹזה" התאטרלית המסוגננת, שהרי רוב המודרניסטים, ואצ"ג במיוחד, באו מרקע מבוסס ומכובד, ולא מן הביבים והאשפתות (וזאת בניגוד לבוהמיאנים הפריזאיים – בני דורם של רמבו, ורלן וקורבייה – שאכן היו חבורה של נוודים נִקלים שבילתה את חייה בבתי-יין, בבתי-בושת ובבתי-חולים לחולי נפש). גם עוּבדת היות בעל בעמיו ו"בעל בית" (כמי שבנה לעצמו "ארמון", כפי שניסח זאת אצ"ג בשני שיריו שכותרתם "ביאליק" שבספרו כלב בית משנת 1929) פסלה את "המשורר הלאומי" בעיניהם מלמלא את תפקיד הנביא שאת גלימתו עטה ביאליק בשירי הזעם והתוכחה שלו, אשר ליווּ אירועים בחיי העם למן הקונגרס הציוני הראשון.


כשהגיע ביאליק לארץ לביקור ראשון בשנת 1909 עמד בקהל סופר צעיר אלמוני, שמואל יוסף צ'צ'קס, שזה אך חתם על סיפורו הראשון בשם "ש.י. עגנון", וזֵר פרחים בידיו. הסופר הגליצאי הצעיר חסך ימים אחדים פת מִפִּיו ובלבד שיוכל לקדֵם את פניו של המשורר הלאומי במחווה של כבוד וִיקר. לעומת זאת, כשהִגיע ביאליק באביב 1924 כדי לקבוע בה את מִשכּן הקבע שלו, איש מבין הסופרים והאמנים הצעירים לא טרח להעניק לו זר-פרחים – אמִתי או מטפורי. להפך, רוב הצעירים בחרו תחילה להתעלם ממנו לחלוטין, וכשהמשיכה הוצאת "דביר" המחודשת ב"מפעל הכינוס", פרי יָזמתו של ביאליק, תוך התעלמות מן הסִפרות הארץ-ישראלית המתהווה, התחילו צעירים אלה לתקוף את המשורר חדשות לבקרים, בכתב ובעל-פה.


לעִתים ניתן ללמוד מן ה"אָיִן", מן ההֶעדר, לא פחות מה שניתן ללמוד מן ה"יש". עיון בקובצי המאמרים והמסות של אברהם שלונסקי ושל אצ"ג מגלה נתון מפתיע למדיי שלמיטב ידיעתי לא הושם אליו לב: שני המשוררים פורצי-הדרך הללו, המרכזיים והנחשבים בין משוררי הדור הצעיר, אשר כתבו בקביעות על כל אירוע שאירע ב"קריית ספר" העברית, לא הזכירו את ביאליק במאמריהם אפילו פעם אחת בשנת בואו (1924), ורק שנה-שנתיים לאחר הגיעוֹ ארצה הואילו להזכיר את שמו. כאשר הִסכּינו סוף-סוף לשלב את השם "ביאליק" בכתיבתם הפוּבּליציסטית, הם לא עשו כן כדי לכבדוֹ או להתכבד בו, אלא כדי להציגוֹ ככלי אין חֵפץ בו, או כדי להוקיע את מחדליו.


כך, למשל, הזכיר שלונסקי את שמו של ביאליק באופן גלוי ומפורש רק כשנה וחצי לאחר בואו ארצה, וזאת כדי לבשֵׂר לקוראיו שהגיעה העת לשׁידוד מערכות בספרות העברית ולעלייתו של דור חדש על במת הספרות. את מאמרו "סתם ככה ולעצם העניין", מסתיו תרפ"ו (אוקטובר 1925), סיים שלונסקי במילים: "עתה הגיעה אצלנו העת לרתק את החולייה המקשרת. אנו באמצע השלשלת הגדולה – למן ישעיה – יהודה הלוי – ביאליק ו - - - דומה לי שהכֵּלים של שירתנו מוכנים כבר לקבל את השפע הזה".3 לכאורה לפנינו אִזכּוּר חיובי וקורקטי, שבּוֹ עולה שְׁמו של ביאליק כחלק משלשלת הזהב של הספרות העברית, שראשיתה בדברי החזון והמשא של הנביאים הקדומים. למעשה, לפנינו אקט ברור של dethronement – של ניסיון להדיח את מלך המשוררים מכיסאו ולגזול את כתרו, שכּן נרמז כאן ברמֶז שעָביו כקורת בית הבד שכָּשרה השעה והגיעה העת שצעיר כשלונסקי ימצא את מקומו כחוליה מרכזית וחשובה בשלשלת הדורות של השירה העברית ושמשורר קלָסי מזדקן כדוגמת ביאליק יֵרד מעל כס המלכות וימסור את הכתר ליורשיו. אין כאן מחווה של "דור לדור יביע אומֶר", כמתרמז מדימוי השלשלת הגדולה וחוליותיה, כי אם כעין "רצח אב", או שילוחו של "האב הזקֵן" אל הכפור. שלונסקי כבר ראה עצמו באותה עת כאבי השירה הארץ-ישראלית, ולא יכול היה לשאת את כניסתה ל"נחלתו" של דמות פטריארכית גדולה ונחשבת ממנו. גם אצ"ג, שחיבר באותה עת מאמרים ארוכים על כל אירוע תרבותי חשוב או מינורי הזכיר בפעם הראשונה במפורש את ביאליק במאמר "איגרת בחורף" מסוף ינואר 1926, כשנתיים ימים לאחר יום עלייתו של המשורר הלאומי, ובו איגרת ספרותית ספק לאימא שנשארה בגולה, ספק לאם הארכיטיפָּלית, כלומר, לאוּמה, שאת הרטוריקה שלה (לשון אם = "מאַמע-לשון") הוא נוקט בפנותו אליה:


שמעת, אימא, שמו של המשורר חיים נחמן ביאליק; על דבר 'מסע נמירוב'. בכית על הדם כשקראתי לך זאת (את זוכרת 'מדוכת-מצה זו' אשר במרתף, 'בפרפֵּר גוויות קדושות תחת בשר חמורים'...?!). וביאליק זה אצלנו, בתוך עובי חיינו המוּכאב, קם ואומר: לא הספקתי להכות שורש בארץ [- - -] ובמילים אלה יש משום צרבת. אנחנו שלא כתבנו 'מֵתי מדבר' ו'מגילת האש', אנחנו בני אבא-ואימא סתם, הספקנו להכות שורשים וראשים – במעמקי האדמה, אימא. והמשורר העברי לא הספיק להכות שורש כאן!4


מעניינת וסימפטומטית היא הבחירה במודוּס הספרותי – מכתב לאימא מִבּנהּ החלוץ היושב במולדת, הקובל על האב-האל שהכזיב. כלול כאן כתב-אשמה נוקב נגד ביאליק, שאמר בנשף פרֵדה שערכו לו קברניטי היישוב באמצע ינואר 1926 ערב צאתו לאמריקה בשליחות קרן היסוד, שעדיין לא עלה בידו להכות שורש בארץ.5 ספק באקראי ספק במתכוון הוציא אצ"ג מהקשרם את דבריו הדקים והמורכבים של ביאליק, המתהפכים לכל הגוונים, ובחר להציגם באור עַז, חשוף וחד-ערכי. ביאליק טען בכל נאומיו מינואר 1926 (בדרכו לשליחות ובמהלכה – בארץ, באנגליה ובאמריקה) כי הוא מצטער על כך שנגזר עליו לעזוב את הארץ בטרם הספיק להכות בה שורש, כי הוא אינו מתאקלם בנקל ומסעו יגזול ממנו את ההנאה ממראותיה של העיר תל-אביב הנבנית, ההולכת ומִשתנה לנגד עיני יושביה במהירות בלתי-נתפסת. דבריו אלה של ביאליק שימשו לאצ"ג בסיס להציגוֹ ב"איגרת בחורף" כאדם המתנכּר למראות הארץ, וזאת בניגוד למשוררים הצעירים שהצליחו להכות שורש באדמת המולדת. הצעירים הללו, רמז אצ"ג, עשו בכוחותיהם הדלים את מה שלא עלה בידו של המשורר הלאומי לעשות חרף כל המשאבים המרובים העומדים לרשותו ועל אף מגילת הזכויות המרשימה שלו. ביאליק, מחבּרם של שירי-מרי כמו "מֵתי מִדבּר", "בעיר ההרֵגה" ו"מגילת האש", תש כוחו ובטַל קרבנו, טען אצ"ג במרומז. בדרך מרומזת יותר ובוטה פחות מזו של חבריו הִציג גם הוא את עצמו כיורשו של ביאליק, איש העולם הישָׁן שאינו מסוגל להסתגל לחָדָשׁ. מדבריו נרמז שרק מי שחזָה מִבּשָׂרו את הכאב הכרוך בהגשמה החלוצית יכול לשאת את משָּׂאהּ של השירה העברית הארץ-ישראלית.


טיבם של ביוגרפים שהם מחפשים חיפוש פוזיטיביסטי אחר פרסומים שנתפרסמו ואחר אירועים שאירעו, ואינם שואלים את עצמם שאלות לגבי אירועים שלא אירעו ולגבי דברים שלא נכתבו. כך יצא שבספרים הביוגרפיים וההיסטוריוגרפיים שנכתבו על התקופה – על אישיה ועל החיים הספרותיים שהתנהלו בה – לא נזכר ניסיונם העקבי של המשוררים הצעירים להתעלם מביאליק ולהימנע מלהזכירו בכתיבתם העיתונאית והמסאית – התעלמות שיסודה בקנאת-סופרים, ותכליתה האוֹפֶּרטיבית: להוריד את "המשורר הלאומי" מעל במת ההיסטוריה ולהצמיד לדש-בגדו את תווית "המשורר לשעבר". משוררים צעירים כמו אצ"ג ושלונסקי, שמילאו את טורי העיתונים שבוע אחר שבוע בחדשות ספרותיות, חלקן מינוריות וחולפות עם הרוח, לא מצאו לנכון לאזכר את האירוע החשוב והמשמעותי ביותר שאירע בקריית ספר העברית בשנות העשרים ולדון בהשלכותיו הרוחניות והמעשיות. בבית ביאליק ובמסיבות "עונג שבת" התארחו "יקירי קרתא" וסופרים בני הדור החולף, ואילו הצעירים התעלמו בשנים 1924 – 1926 מביאליק ומִמִפעליו. מחיצות נתגבהו בין "צעירים" ל"זקֵנים", וה"צעירים" בחרו לראות ביצירת ביאליק "ספרות יהודית בשפה העברית", כפי שכִּינה זאת לימים יונתן רטוש, אבי התנועה ה"כנענית", ולא אחד מגידוליה הטבעיים והאורגניים של הספרות הארץ-ישראלית המתהווה.


הגדיל לעשות שלונסקי, שבשנת 1925 ביקש להזים דברים שכּתבה הסופרת רחל פייגנבוים (אמרי) בעיתון "דבר" בדבר מיעוט הסופרים העברים ("הסופרים העברים – נער יספְּרֵם"), וכדי להוכיחהּ על טעותה, מנה שלונסקי בגאווה מחויכת אחדים מחשובי הסופרים העברים ("יש להבּראיסטים, למשל, איזה ברנר ואיזה שופמן, גנסין, ברדיצ'בסקי, עגנון, טשרניחובסקי, שניאור, כהן, שמעונוביץ ועוד ועוד...").6 ואתה קורא את דבריו ותמֵהּ: האם שִׁכחה פרוידיאנית לפנינו, או מעשה מכוּון שנועד לפגוע במזיד בגדול סופרי ישראל, להדירו מִמרכזה של קריית ספר העברית?! והרי הָרשימה של שלונסקי מזכירה סופרים חיים ומתים, סופרים שעלו ארצה וכאלה שהלכו לעולמם בטרם הספיקו לעלות ארצה, פורצי-דרך וממשיכי-דרך. אין זאת כי מנה את הסופרים שהרימו לדעתו תרומה משמעותית להתפתחות ההוויה הארץ-ישראלית, והשכיח את אלה שלא עשו כן. בלא מילים ערך כאן שלונסקי פעולת הַדָּרָה והציג במשתמע את ביאליק – האיש ויצירתו – כמין אנדרטת-אבן גדולה המסמלת את הגלוּת, ואין לה חבל ונחלה בארץ-ישראל.


אמנם בראשית דרכו התקשה שלונסקי להסתיר את השפעת ביאליק על כתיבתו,7 אך עוד לפני בואו של ביאליק ארצה פִּרסם את מאמרו "ליובל ביאליק" בחוברת מיוחדת של הדים שהוציא אשר ברש לחגיגות יובל החמישים של ביאליק, שבּוֹ ניסה לקבוע את מעמדו כיורשו של המשורר הלאומי. במאמר זה הוצג ביאליק כמשורר גלותי שאבד עליו כלח וכמי שכּתב שורות פיוטיות שהוליכוהו שולָל ("והן בספרים למדתי כי בא"י חם, תמיד חם. שקר דיברו הספרים!").8 בדברים אלה רמז כמובן לשורותיו של ביאליק בשירו "אל הציפור": "זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ, / הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים") – שורות ששלונסקי הִציגן כפרי-דמיונו של משורר שלא ידע את הארץ, ועל-כן אפף אותה בתיאורי כזב נמלצים. באותה עת עמד המשורר הצעיר לפרסם את קובץ שיריו הראשון דווי (שראה אור בקיץ 1924), ובואו של ביאליק לתל-אביב נראה בעיניו אבן-נגף בדרכם של כוחות היצירה החדשים לִזכּות בהכרה ובפרסום. כבר כאן הציג את שירת ביאליק כשירה שאינה שייכת לארץ ולבוניה. שירו של ביאליק הקורא להפסיק את הדמעות ולהתחיל תקופה חדשה בחיים היהודיים, לאחר שתקופת "חובבי ציון" הכזיבה – במציאוּת ובספרות – הוצג בדבריו של שלונסקי כחלק משירתם של משוררי חיבת-ציון שכָּתבו על הארץ החמה, על עצי הארז שלה ועל נהרותיה השוצפים, מבלי לבקר בה ולהכירה.


דבריו של שלונסקי בגנות ביאליק נגועים בבירור בעניין אישי של ניגוד אינטרסים, ואילו אצ"ג הציג תמיד את עמדתו בפרספקטיבה לאומית רחבה, נטולת עניין אישי: הוא תיאר את ביאליק כנביא שבגד בייעודו ובשליחותו – כמשורר שידע פעם לעורר את לב העם ולהמרידו נגד גורלו, אך איבד זה מכבר את אומץ לִבּוֹ, את קולו הרם ואת סמכותו המוסרית. תמר וולף-מונזון טוענת בצדק כי כמשוררים צעירים אחרים בשנות העשרים כתב גם אצ"ג על שתיקתו ההולכת ומתמשכת של ביאליק, אך בניגוד לשלונסקי ששמח לאידו של ביאליק וראה בכך ביטוי לעקרותו הפיוטית ולהיסתמות מקורות שירתו, אצ"ג קונן על השתיקה ועל צמצום חותמו של ביאליק בנוף התרבותי הארץ-ישראלי.9



ב. אצ"ג מחריף את העֶמדה האנטי-ביאליקאית

שלונסקי עלה ארצה פעמיים – פעם בגיל 13 – 14 כדי ללמוד בגימנסיה "הרצליה", ופעם בגיל 21 כחבר ב"גדוד העבודה" כדי להגשים את הרעיון הקוּמוּנלי. בשנות העשרים כבר ראה עצמו כטיפּוּס ארץ-ישראלי לכל דבר, שכֵּן עוד בנעוריו הספיק לרכוש את מנהגיהם, גינוניהם וסגנונם של בני-הארץ. אצ"ג, לעומת זאת, עלה בדצמבר 1923, חודשים אחדים לפני ביאליק, והוא משורר ותיק ומנוסה בן 37, שכבר קבע לעצמו מעמד בכיר בשירת יִידיש המודרנית. ברל כצנלסון פתח לפניו את שערי עיתון "דבר", ביטאונו של מחנה הפועלים, והעניק לו אכסניית-קבע ומקור פרנסה. ואולם, אצ"ג שהאשים כאמור את ביאליק על שלא התערה בנקל במולדת החדשה, התקשה בעצמו להפוך לטיפּוּס ארץ-ישראלי מצוי: הוא לא המיר בנקל את החליפה והמגבעת האירופיים בבגדי החאקי של "מחנה הפועלים", ולא אחת נשמעו שיריו העבריים (מִבּחינה ריתמית, תחבירית ורטורית) כתרגום של אותן יצירות בלשון יִידיש שהוציאו לו מוניטין אצל קוראיו בגליציה, בפולין ובגרמניה. מלכתחילה לא התאים אצ"ג ל"מיליֶיה" הפועלי שאליו סיפּחוֹ ברל, ועד מהרה העמיק כידוע הקרע בינו לבין נותני החסות שלו. ואולם, בשנתו הראשונה בארץ עדיין פִּרסם אצ"ג את רוב שיריו ומאמריו בעיתון "דבר", בעוד ששלונסקי עבד לפרנסתו במערכת "הארץ". השניים, שחרף הבדלי השקפה וטעם השתייכו ל"מחנה הפועלים", כתבו דרך-קבע את רשמיהם ודעותיהם על הנעשה בארץ בתחומי הפואטיקה והפוליטיקה, והזכירו בדבריהם אפילו אירועים מינוריים שלא חרתו כל אות וסימן על לוח-לִבּה של התרבות העברית המתהווה. מפליא הדבר שהאירוע הקרדינלי של התקופה – בואו של ביאליק ארצה כדי לִבנות את ביתו בתל-אביב ולקחת חלק בבניין הארץ כ"מרכז רוחני" – לא נזכר כלל במאמריהם של השניים. אין ספק, העדרו של ביאליק בכתיבתם הפּוּבּליציסטית משנת 1924 אומר "דָּרשני".


כדי להבין את האווירה האנטגוניסטית שנשתררה בקרב הצעירים כלפי ביאליק (שהוצג במאמריהם כאחד מ"זִקני המִמסד") יש לחזור שנים אחדות לאחור ולהתבונן במצבה של הספרות העברית בסוף המלחמה והמהפכה. במהלך שנות המלחמה והמהפכה הקומוניסטית הלכו לעולמם, בזה אחר זה, שלושה מסופריו הגדולים של דור התחייה: י"ל פרץ (1915), שלום עליכם (1916) ומנדלי מוכר-ספרים (1917). בדיעבד ניתן לראות בהתרוקנות זו של סִפרות ישראל מטובי סופריה כעין סֵמל ומשל לסוֹפהּ של תקופה. שנות התחייה הלאומית וספרות התחייה – שראשיתן בימי ההכנות לקונגרס הציוני הראשון ודעיכתן בעשור שבּין מות הרצל לִשנות מלחמת העולם הראשונה – התקרבו בלא-עת לקִצן. עתה, עם שינוי הנסיבות ההיסטוריות נשתנתה גם ספרות עם-ישראל לבלי הכֵּר, ושוב, כבתקופת ההשכלה, היה על הסופרים שפעלו בין מלחמות העולם לבחור בין כתיבה בעברית לבין כתיבה ביִידיש. שותפות הגורל בין שתי הלשונות פסקה וקרסה. ספרויות עם-ישראל ירדו בברית-המועצות למחתרת, ואותם סופרים שלא הבינו זאת מצאו מִקץ שנות דור את מותם בתואנה שהם מפיצים תעמולה אנטי-סובייטית.


ביאליק ראה את הכתובת חקוקה על הקיר, עוד בטרם הֵקיץ הקץ. נדמה שבנסחו במסתו "ומנדלי זקן" (הכלולה במדור "דברי ספרות" שבכרך כל כתביו) את השאלה הרֶטורית "האוּמנם השקיעה הֵחלה?", הוא נסך בה משמעויוֹת אישיוֹת וקולקטיביוֹת, וכיוונָן בעת ובעונה אחת הן כלפי מנדלי גופא, הן כלפי סופרי דור התחייה שהלכו בדרכו של מנדלי ותרמו מִחֵילם לספרות העברית ולספרות יִידיש גם יחד. בתוך טירוף המערכות שטִלטל באותה עת את אירופה בכלל ואת עם ישראל בפרט נתחסלה הֲלָכָה למעשה גם תופעת הדוּ-לשוניוּת בעלת האוריינטציה הלאומית, נוסח ספרות דור התחייה, תופעה שבּהּ היה מנדלי מוכר-ספרים הסופר שיָּרה את אבן הפינה ("יוצר הנוסח", כהגדרת ביאליק במסה הנושאת שֵׁם זה והכלולה אף היא במדור "דברי ספרות שבכרך כל כתביו), אך גם מי שסָתם עליה את הגולֵל. לכאורה הִמשיכה התופעה הדוּ-לשונית הפונה לקהל שהוא בן-בית בשתי התרבויות גם יחד, להתקיים זעֵיר פה זעֵיר שם גם להבא, אך למעשה כבר בימי המלחמה והמהפכה בטלו סיכוייה ונסתתמו צינורות קיומה.


את תופעת הדו-לשוניוּת הסימבּיוֹטית בעלת האוריינטציה הלאומית ביססו סופרים, שרגלם האחת ניצבה בתקופת ההשכלה, והשנייה – בתקופת ההיוואשוּת מרעיונות ההשכלה, שנשׂתררה אחרי פרעות 1881. בדרך-כלל ראו המשכילים בלשון יִידיש מחסום בפני תהליך ההשתלבות והאָקוּלטוּרציה של היהודי בחיי המדינות שבהן ביקש להתערוֹת כאזרח. בשנות מִפנה המאה העשרים, עם ההתנערוּת מרעיונותיה של תנועת ההשכלה ומהנורמות הקלסיציסטיות של ספרותה, נפרצו הסכרים, וכבר לא ראו ביִידיש שפה עילגת שאינה ראויה ליצירה "קָנונית". להפך, בזכות הסופרים הדו-לשוניים, הפכה לשון יִידיש ללשון לגיטימית, היאה ליצירה ספרותית מן המעלה הראשונה, וחדלה להיות לשונהּ של יצירה שנועדה להגיע אל אך ורק אל המוני העם, או אל הנשים שלא למדו עברית מִימיהן.


בשנות מִפנה המאה העשרים יכול היה ביאליק לראות במו-עיניו איך סופרים אחדים מן המעלה הראשונה – כדוגמת מנדלי-מוכר-ספרים, שלום-עליכם ויצחק לֵיבּוּש פרץ, איש ורשה – מצליחים לשַנות כבמטה-קסמים, בתוך שנים אחדות, גם את לשון יִידיש וספרותה, ואת יחסו של הציבור כלפיה. מעתה הפכה לשון יִידיש ללשון ש"פני יאנוס" לה: פן מזרח אירופי, "הֶבּרָאיסטי", המיועד להמוני בית-ישראל, ופן מערב אירופי, "הֶלֶניסטי" ואֶליטיסטי, המיועד לאינטליגנציה שוחרת הקִדמה, המבקשת לעצמה תכלית כלל-אנושית.


לשון יִידיש נעשתה לשון דו-תכליתית, שרגלה האחת נטועה בין יריעות "אוהל שם", והשנייה מבקשת להוליך את העם למחוזות אוניברסליים. מלשונם של פשוטי העם, שהמשכילים ראו בה מכשול בדרכם להתערוּת בתרבות אירופה כאזרחים שווי- זכויות וחובות, הפכה לשון יִידיש, בתוך כמאה שנים, ללשון שבעזרתה ניסתה האינטליגנציה הסוציאליסטית להניא את העם משאיפותיו הלאומיות, ולהָפכו לחלק אינטגרלי מתנועת הפועלים הבין-לאומית. יש לזכור כי בנוסף לתנועת ה"בּוּנד" הסוציאליסטית שדגלה בלשון יִידיש, שפתם של המוני העם היהודי במזרח אירופה, כשפתו הלאומית של העם היהודי, הייתה גם התנועה האוֹטוֹנוֹמיסטית, שאחד ממקימיה היה ההיסטוריון שמעון דובנוב. גם היא דגלה בלשון יִידיש כשפתו של העם היהודי, אולם התאפיינה לאו דווקא במגמה סוציאליסטית אלא ביקשה להישאר באירופה, ולא נענתה לתביעות התנועה הציונית. ואולם, בחוג אודסה כתב ופעל בשנות מִפנה המאה העשרים אותו קומץ סופרים שביקש, באמצעות הכּתיבה ביִידיש, להישאר "בבית", בגבולות התנועה הציונית והתרבות הלאומית, ובו בזמן לקרוע חלונות אל תרבות-המערב. יִידיש התאימה למטרה כפולה זו התאמה מושלמת: מצד אחד, זוהי שפה יהודית, הכתובה באותיות עבריות ומכילה מילים עבריות לרוב, וככזו הריהי שפה "הֶבּרָאיסטית" (כלומר, שפת היהודים – שפתו של עם יְדוּע סֵבל המתגדר בדל"ת אמות). מצד שני, יִידיש היא שפה הדומה מן הבחינה המורפולוגית, הלקסיקלית והתחבירית לגרמנית, וככזו היא שפה "הֶלֶניסטית" (כלומר, שפה מערבית, המשַׁקפת אורַח-חיים מתקדם ומודרני). "תכונת פיפיות" זו של לשון יִידיש המודרנית ושל ספרותה, שאותה הביאו סופרי הדור לשיאים חסרי תקדים, השפיעה גם על תחייתה המואצת של העברית בהפיכתה משׂפת הסֵּפר לשפה חיה ומדוברת.


אך לא לעולם חוסן: בימי המלחמה ידע ביאליק אל נכון כי מעתה לא יימצא עוד בעתיד הנראה לעין סופר כדוגמת מנדלי מוכר-ספרים, שיעשיר את שתי התרבויות, וימלאן זו ממאגריה של זו. התופעה הדו-לשונית הסימביוטית דעכה אפוא מאליה, ושנים אחדות לאחר מות מנדלי, בתקופה שבּין מלחמות העולם, כבר נאלצו משוררים כדוגמת אצ"ג, או מסַפּרים כדוגמת יעקב שטיינברג וש"י עגנון, שהתנסו בראשית דרכם בכתיבה ביִידיש, לנטוש את הכתיבה בשפת אִמם, להינתק ממנה לגמרי ולדבּוֹק בעברית מתוך "שבועת אמונים" בלעדית ומחייבת. בדור המודרנה, שניצניו נראו לאחר שנות המלחמה והמהפכה, נאלצו אפוא רוב סופרי ישראל לבחור באפשרות אחת ויחידה עקב אילוצים אידֵאולוגיים, שנִכפּו עליהם בידי החוגים האנטי-ציוֹניים, ולא הותירו להם אפשרות לפסוח על הסעִפּים. אלה נאלצו להכריע ולבחור בשפה אחת מבּין השתיים, והכרעתם זו הייתה כרוכה בדרך כלל גם בהכרעה גאופוליטית נכבדה שנתמצתה בשאלה הגורלית: "קֵדמה או ימה?".


מעניינת וסימפטומטית בהקשר זה היא מסתו העקרונית של אצ"ג "פינה ליִידיש או מחתרת?",10 שבּהּ הִסבּיר המשורר מדוע אינו יכול לקרוא בפומבי יצירות בלשון יִידיש, שבהן השקיע את מיטב כוחותיו בין השנים 1912 – 1924. אצ"ג הסביר שעליו להפנות עורף ליצירותיו בלשון יִידיש מאחר שהיִידישיסטים בקרב "פועלי ציון שמאל" מנצלים אותה כתכסיס פוליטי-מפלגתי שתכליתו לחתור נגד הארץ-ישראליוּת המבקשת להחיות את השפה העברית. אצ"ג העלה במסתו נקודה מעניינת המוכיחה שהיריבוּת בין ההֶבּרָאיסטים ליִידישיסטים לא הייתה רק יריבות בין החוגים הציוניים לאנטי-ציוניים, או בין "עולים" ל"יורדים", אלא התבטאה גם בתוך המחנה החלוצי גופא. אלמלא התהפוכות הסוערות שעברו על עם ישראל ועל סופריו בדור שבּוֹ הצטרף אצ"ג לקריית ספר העברית, מותר כמדומה להניח שאצ"ג לא היה נוטש את ספרות יִידיש, וששמו היה מתנוסס בפסגתה של ספרות יִידיש המודרנית, שהגיעה בין מלחמות העולם לשיאים חסרי תקדים. ואף זאת: אילו נכתבו יצירותיהם של סופרי יִידיש המודרנית בשפה בין-לאומית, ולא בשפתו של עם קטן ונידח, או אילו לפחות תורגמו יצירות אלה לגרמנית סמוך לפרסומן, היו יכולים סופרים אלה להימנות עם גדולי הסופרים בעולם.


ברי, גם מאוחר יותר היו בארץ-ישראל סופרים יִידישיסטים ודוּ-לשוניים (המובהק שבהם היה י"ד ברקוביץ, שגם לאחר עלותו ארצה המשיך לתרגם את עצמו מעִברית ליִידיש ומיִידיש לעברית, עד שנות השישים), כשם שבניו-יורק נתקבצה קבוצת משוררים עבריים. האחרון שבהם היה גבריאל פרייל (1911 – 1993), אולם, בדרך-כלל, נמתח לאחר המלחמה והמהפכה קו של הקבלה בין הבחירה בלשון הכּתיבה (עברית או יִידיש) לבין השקפת העולם (ציונוּת או קוסמופוליטיוּת, בחירה בארץ-ישראל או בגולה). באותה עת, אותם מעטים שחצו את הקו הזה ולא צייתו לכלל הנקוט בדרך-המלך (mainstream) של סִפרות עם-ישראל, לא נמנו עם גדולי הספרות ועם בכיריה.


אצ"ג הבין אל נכון שהקיטוב בארץ-ישראל – בין יהודים לערבים, וכן בין החוגים הקוסמופוליטיים, מתנגדי הציונות, לבין ארץ-ישראל העובדת – מחייבוֹ להקצין את עמדותיו: מעתה עליו לכתוב בעברית בלבד, ולא בלשון יִידיש; עליו להקצין את עמדותיו הפטריוטיות ועליו להקצין את עמדותיו כלפי קודשי ישראל, ובמיוחד את עמדתו כלפי ירושלים. לא ארכו הימים ועמדתו כלפי ירושלים זכתה להערת-אגב אירונית, פרי-עטו של משורר צעיר ובלתי-ידוע באותה עת – נתן אלתרמן – שכָּתב בלגלוג בין שירי "רגעים" (שירים לוקליים ואקטואליים שפרסם אלתרמן הצעיר בראשית שנות השלושים בעיתון "הארץ") על שירי אצ"ג שהִרבּו לפאר את ירושלים כסמל מלכות ישראל ונצח האומה: "בְּשַעַר יָפוֹ דְמָמָה רֵיחָנִית. / חוֹמָה אֲרֻכָּה. עַכְבָּרִים גָּרִים בָּהּ. / מִגְדַּל דָּוִד נִשְׁעָן עַל חֲנִית / כְּמוֹ שֶׁלִמֵּד אוּרִי צְבִי גְרִינְבֶּרְג".11 אלתרמן הצעיר ניסה לתת בשירו הקליל-לכאורה פיסת "אמת מארץ ישראל" – לשקף את המציאוּת ללא האדרה ופרכּוּס. בולטת כאן הביקורת הפואטית והפוליטית על אצ"ג המשתמש בכינוייה הרֵאליים והסמליים-מטפיזיים של העיר, מפאר אותה כסמל מלכות ישראל ומבכה את השפלתה. עֶמדתו הרדיקלית, נרמז בשיר, מונעת ממנו לראות את המציאוּת כהווייתה: ההוויה הציונית הצעירה מאיימת על ערביי העיר, ואלה מאיימים בסכינם על הצעירים המהלכים בסמטאותיה. כל אחת מן ההוויות המנוגדות מתנכרת לזולתה, ורואה בה מהות זרה לאופיה המקורי של העיר. הצירוף "מִגְדַּל דָּוִד נִשְׁעָן עַל חֲנִית", שנועד לתאר את צורתו הצרה והמוארכת של המגדל ובעקיפין להצֵר על הסכנות הצפויות לצעירים המהלכים אל הר הבית בידיים ריקות מִנשק-מָגן, נטול דווקא ממקור טרגי ואנטי-הֶרוֹאי: מתיאור הרגע שבו מבַשֵּׂר השליח העמלקי לדוד על מות שאול ובניו בקרב (שמואל ב' א, ו). מזגו ההיסטוריוסופי של אלתרמן, שהצטיין בתבונה ובתובנה, באמונה אך גם בחרדה מפני הבאות, מתגלה אפוא אפילו בשיר ז'ורנליסטי קל ובוסרי כדוגמת "בסימטא ירושלמית".12 עם זאת, עמדתו זו של אצ"ג, שלפיה אין לקיום היהודי בארץ עתיד ותוחלת ללא ירושלים כבירת ישראל, שעלולה להיראות כעֶמדה משיחית, נתפסה אצל בעליהָ כניתוח אָנָליטי, ראליסטי בתכלית, ולא כרעיון מטפיזי משיחי או כקפריזה אישית ורגשית.


בתוך תהליכי ההקצנה שעברו על אצ"ג חלה גם תמורה רדיקלית ביחסו לביאליק. אם עד אז האשים את ביאליק בלשון רפה ומרוסנת, מעתה הפך המשורר הלאומי לא רק לקלסיציסט שעבר זמנו אלא גם לאויבם הפוליטי של אצ"ג ושל בני חוגו. בזמן מאורעות תרפ"ט מתח כידוע אצ"ג ביקורת נוקבת על דרכי ההתמודדות של היישוב העברי עם ההרג בדרכים, ועמדתו של ביאליק נראתה בעיניו בגידה בייעודו של המשורר הלאומי: לכנס גדודים למרד. כמעריצו של חיים וייצמן, ידידו ובן גילו, בעל רקע מזרח-אירופי דומה לשלו, תמך ביאליק ב"מדיניות ההבלגה" של וייצמן, ניגודה של מדיניות "היד הקשה" של ז'בוטינסקי והרֶוויזיוניסטים. באגדה המעוּבּדת "אגדת שלושה וארבעה" יצק ביאליק גם תכנים אקטואליים למכביר, וכששלמה מפייס את מלך ארם בנאום נגד השנאה המסתיים במילים "קוּמה הבליגה" לא קשה לראות בדברים כתב-הגנה על מדיניות ההבלגה של וייצמן ושל הפלג המתון ביישוב שקיבל את מדיניותו (ובמקביל – כתב-קטרוג על הסכסוכים והחשבונות העוברים מִדור לדור ללא תִּכלה וללא תוחלת).13 אצ"ג ובני-חוגו לא ראו במדיניוּת ההבלגה מדיניוּת פייסנית וליברלית, אף לא ניסיון להימנע משִׁלהוּב יצריהם של ערביי ארץ-ישראל, כפי שהציגוה וייצמן וחבריו, כי אם ריקוד של "מה יָפית" לפני "הפריץ" האנגלי, כמו גם אקט של כניעה לערבים וּויתור תבוסתני על חלום הבית הלאומי. התנגדותו הפוליטית של אצ"ג לביאליק הפייסני, בצד התנגדותו הפואטית לביאליק "הנביא", שהפך לקלסיקה עוד בחייו, מצאה את ביטויה בשני השירים שכותרתם "ביאליק", הכלולים בספרו כלב בית (1929), שעליהם ועל תגובת ביאליק עליהם עוד נרחיב.


ג. המשורר כנביא

גם יהודי אירופה, ויהודי גרמניה בפרט, עמדו אז לפני שוקת שבורה, ואצ"ג שלחם במלחמת העולם הראשונה הריח את ריח אבק-השׂרֵפה שבאוויר עוד בטרם נורתה יריית התותח הראשונה של מלחמת העולם השנייה. האינפלציה בגרמניה שהחלה בשנת 1921 הפכה להיפֶּר-אינפלציה שדִרדרה את הכלכלה אל התהום במהירות נוראה. אנשים איבדו בהרף-עין את כל חסכונות חייהם, וקבוצות קיצוניות גרמו למהומות שאיימו להביא את גרמניה אל עֶברי פי פחת. אצ"ג עזב את ברלין בסוף שנת 1923 וביאליק עזבהּ ובתחילת שנת 1924 – בתקופה שבמהלכה הפכו החיים ברֶפּוּבּליקת וַיימַר לבלתי נסבלים, ובסופה הושלך היטלר לבית-מעצר בשל ניסיון ה"פּוּטְש" שערך בבוואריה (בזמן המאסר כתב את ספרו מיין קאמפף). המו"ל והמצנט א"י שטיבל, שדאג לפרנסתם של רבים בקרב הרֶפּוּבּליקה הספרותית העברית שנתלקטה בברלין – סופרים, אנשי "חָכמת ישראל", עורכים, מתרגמים, מגיהים ואנשי דפוס – איבד בשנה זו את ממונו, וכל אלה שנסמכו על שולחנו עזבו את גרמניה כאיש אחד וללא דיחוי.


טעה והטעה המשורר מאיר ויזלטיר בשירו "מילים",14 שבּוֹ ביסס השקפה היסטוריוסופית-לינגוויסטית שלפיה איש לא שיעֵר שתתחולל שואה, ועל כן גם איש לא ידע לתת לה שם, ורק בדיעבד נקבע שמהּ. שיר זה נפתח במונולוג ובו בכעין הרהורים לינגוויסטיים: "שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן / לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן חֻרְבָּן; שְׁנָתַיִם לִפְנִי הַשּׁוֹאָה / לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם.// מֶה הָיְתָה הַמִּלָּה חֻרְבָּן / שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן? / מִלָּה לְתָאֵר דָּבָר לֹא טוֹב / שֶׁהַלְוַאי לֹא יָבוֹא. // מֶה הָיְתָה הַמִּלָּה שׁוֹאָה / שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשּׁוֹאָה? / הִיא הָיְתָה מִלָּה לְרַעַשׁ גָּדוֹל, / מַשֶּׁהוּ עִם הֲמֻלָּה". בשורות אלה של ויזלטיר עולה במשתמע הטענה שהשואה באה בחטף, כבפסוק המקראי: "וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (ישעיה מז, יא), ולפיכך איש גם לא שיעֵר שהיא תתרחש, שהרי אילו השֹכּיל היהודי בן-הדור לשָׁער שתתחולל, ואילו יכול היה לשַווֹתה לנגד עיניו, הוא היה יודע לקרוא לה בשֵׁם, ואולי גם למַלט את נפשו ואת נפש זולתו מִפָּניה.


אילו קרא ויזלטיר בעיון את יצירותיהם של גדולי המשוררים העברים – את יצירתו המאוחרת של ח"נ ביאליק, את הבלדות של טשרניחובסקי, את שירתם המוקדמת של אצ"ג (למן שיריו בלשון יִידיש שחוּבּרו בוורשה בראשית שנות העשרים) ושל נתן אלתרמן (למן "סקיצות תל-אביביות" שפִּרסם המשורר הצעיר בראשית שנות השלושים בעיתון דבר, ושאִתם ניסה כמדומה ויזלטיר "להתכתב" במחזור שיריו "שֹרטוטים תל-אביביים" משנת 1976), היה יודע אל נכון ששירו מבוסס על הנחה שגויה. גדולי המשוררים העברים לא זו בלבד ששיערו את הרעה שעתידה לבוא על עַמם, אלא גם קראו לא אחת לשואה בשמה המפורש, שנים לפני שנשתגר ברבים המוּשֹג "שואה" כציוּן להשמדתו ההמונית של עַם ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה.


ביאליק יִיחד אמנם את המילה "שואה"15 לתיאור אסונם של יהודי גרמניה בזמן התעצמות התנועה הנאצית אך כשביקש ממנו מרדכי אהרנפרייז, שעמד בראש ביטאון יהודי-שוודי, להעלות את תחזיותיו על עתיד העם, ענה ביאליק לעורך: "מיום שחָרַב בית המִקדש ניתנה הנבואה לתינוקות ולשוטים [...] איני יכול משום כך לנבּא עתידות. אין לי אלא מה שעינַי רואות: היהדות שבכל הגולה, ולא רק זו שבגרמניה, עומדת על סף הכְּלָיָה. היהדות שבארץ-ישראל, כלומר הקומץ הקטן, שארית הפלֵטה – עומדת על סף התחייה וההתחדשות. המסקנה מובנת מאליה [...] המציאוּת היהודית בגולה של עכשיו – היא אָבדן וכלָיה. ומי עיוור ולא יראה זאת – יִמַק בעיוורונו".16

ביאליק, שישב בברלין בראשית שנות העשרים, שעה שהתנועה הנאצית עשתה את צעדיה הראשונים, ניחש בחושיו החדים שלא ירחק היום וכלָיה תבוא על יהודי אירופה. לפיכך החליט לברוח מבית "הטַבָּח", תרתי משמע, לעלות ארצה ולהסתפּק בה ב"ארוחת יָרָק" דלה, העולה על שולחנו-שלו, ללא טובות וחסדים. על הכרעתו לִחיות ביישוב קטן ודל, ולא בעיר אירופית מעטירה הצפויה לכַלות את יושביה, כתב ביאליק באגדה המעוּבּדת "שור אבוס וארוחת יָרָק", שבּהּ הִמליץ לחבריו ולבני עַמו להסתפּק בארוחת ירק דלה, שאינה נתונה בחסדי זרים, ולהתנתק מן השולחן המאכילו מאכלי פיגולים.17 למעשה, גם יצירותיו לילדים מתקופת ברלין – "הנער ביער" ו"גן עדן התחתון" – מכילות בסמוי המלצה לברוח מן היער ומִזאביו (מוטיב קבע בספרות הילדים הגרמנית) לבית אבא-אימא, הממשי והמטָפורי; או להימלט מבעוד מוֹעד מבית העשוי כולו ממתקים, כבאגדות האחים גרים (קרי, להפסיק את חיי הפרזיטיוּת בגלות, ולהתחיל לחיות בארץ-ישראל חיי פרנסה פרודוקטיביים, המקנים לבעליהם שׂכר וכבוד עצמי). בכל היצירות הללו מתקופת ברלין ניתן לראות שביאליק חש בקָטסטרופה ההולכת וקרֵבה, וביקש למַלט את עצמו ואת חבריו ובני עַמו מן התופת.


אצ"ג שישב בראשית שנות העשרים בברלין כתב כבר ב-1922, בשירו ביִידיש "אִין מלכֿוּת פֿון צלם" ("במלכות הצלם"), על הגז המרעיל שישולח ביהודים כדי לכַלותם. תכניו של שיר זה השפיעו על שירו הנבואי הנודע "בָּאֵי במחתרת" (1931), שבּוֹ תיאר שני יהודים, שרידים מתופת, הנאלצים לחיות כחפרפּרות במעמַקי האדמה בניסיון למַלט את נפשם. דומה שבשנות המלחמה והשואה הדהֲדוּ שורותיו של שיר מָקַבּרי זה בזיכרונו של אלתרמן, עת חיבר שירים מָקַבּריים כדוגמת שירי שמחת עניים שבהם העיט מרחף מעל לעיר הנצורה והחולד חותר תחתיה (אך בתשובת-נגד לאצ"ג, כָּלל אלתרמן בשירים אלה גם תחזית אופטימית לעתיד לבוא, בדבר יציאתם של העָם והעולם מתוך ההפֵכה).


לצד ביאליק ישב בברלין בראשית שנות העשרים המשורר שאול טשרניחובסקי, שראה גם הוא את עלייתה של התנועה הנאצית, ונִבעת מעָצמת סיסמאותיה ומן הקסם האפל שלהן. כבר ב-1924 חיבר טשרניחובסקי את הבלדה הנודעת "קיר הפלא אשר בוורמייזה", שבּהּ ביקש להזהיר את קוראיו מפני אכזריותו של הצבא הגרמני, ולייחל לנס שיארע לעַם ישראל, כמו אותו נס שאירע בימי הביניים לאִמו של רש"י עת נבקע לצִדהּ הקיר של חומת העיר, והיא והעוּבּר שבמעיה ניצלו ולא היו מרמס לסוסו של הפָּרָש הגרמני האכזר. כשהגיעו הידיעות על השואה כתב טשרניחובסקי את "בלדות ורמייזא", ובהן את "בלדת הזאב". הוא החזיר את הגלגל כאלף שנה לאחור כדי להראות שהאכזריוּת טבועה בדם הגרמנים למִן קַדמת דנא. הבלדה של טשרניחובסקי "קיר הפלא אשר בוורמייזה" השפּיעה על אלתרמן בשעה שחיבר את שירו "על זאת", שבּוֹ הזהיר מפני הפיכתו של החייל היהודי, הנלחם להגנת עַמו ומולדתו, לקלגס המתעלל ללא סיבה באוכלוסייה חפה מחטא.18


ידועה מימרתו של קרל מרקס שההיסטוריה לעולם חוזרת, קודם כטרָגדיה ואחר-כך כפַֿארסה (כגון "האימפֶּריה הרומית החדשה" של מוּסוֹליני שהתיימר להמשיך את הדר תפארתה של האימפריה הרומית הקדומה). גם הניסיון לשקם את מחוזות ילדותו של אצ"ג בגליציה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא עלה יפה. בשנת 1930 ביקר עגנון בעיר הולדתו שבוש (בוצ'ץ') שבגליציה. כל תיאורי מסע זה בספרו אורֵח נטה ללוּן מעידים על מצב דֶגֶנֶרטיבי של עיר ההולכת לבית עולמה, חרף ניסיונות תושביה לשקמהּ, בעוד שבאותו זמן עצמו הלכה העיר תל-אביב ונבנתה בקצב מואץ (בראשית שנות השלושים גָדלה אוכלוסיית העיר פי ארבעה בהשוואה לגודל אוכלוסייתה בשנות העשרים). ההשוואה בין קהילות ישראל החרֵבות בגולה לבין ה"פּרוספֶּריטי" בארץ נזכרת אמנם כבדרך-אגב בפרק 47 של הרומן אורֵח נטה ללוּן, אך היא מרחפת בלי מילים מעל הרומן כולו, המתאר עיר רפאים שיושביה מתים-חיים, ואף-על-פי-כן אינם נוטלים את המקל והתרמיל ואינם עולים ארצה להיות בין בוניה של העיר העברית הראשונה. אך אין לפנינו תמונה סימֶטרית בצבעי "שחור-לבן", כי אם תאמר: מן הראוי שאנשי שבוש ייקחו את המקל והתרמיל ויֵצאו אל הדרך העולָה ציונה, והרי ירוחם ב"ח שעשה כן והתיישב בקיבוץ רמת-רחל מצא את מותו בידי פורעים ערביים. לפיכך, אי-אפשר לראות ברומן אורֵח נטה ללוּן כתב-הגנה נלהב על הציונות וכתב-קטרוג על היהודים הנסים מנוסת בהלה ומתפזרים ברחבי העולם. עגנון ידע שאין כאן בחירה בין גולה לגאולה. נהפוך הוא, המצב הוא מצב של "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי", בחינת "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס ה, יט).


כל הסופרים הגדולים הללו (ביאליק, טשרניחובסקי, אצ"ג ועגנון) ניבאו את השואה, אך לא עשו כן מתוך קריאה בכדור של בדולח. כל הארבעה ישבו בברלין בראשית שנות העשרים, וחזו מִבּשרם את התגברות האנטישמיות ואת עליית הנאציזם. הם ידעו לנתח את התופעות שנגלו לנגד עיניהם, והשמיעו פרוגנוזות נכוחות לגבי עתידה של יהדות אירופה, שעד מהרה התממשו למרבה האסון לנגד עיניהם. הרדיקלית שבהן היא תגובתו-נבואתו של אצ"ג, שראה כאמור מול עיניו כבחזון את יהודי העולם נשמדים – נחנקים ונשרפים בהמוניהם. כשקרא ביאליק את שיריו המוקדמים של אצ"ג, הוא חש שלפניו אדם ה"מטפס על כתלים" וחי ב"קוֹשמאר" ("cauchemar" = חלום בלהות בצרפתית; ומכאן "קאָשמאַר" בלשון יִידיש),19 אך גם ידע היטב שההגזמה האקספּרֶסיוניסטית של המשורר הצעיר אינה גוזמא בעלמא. לא ארכו הימים, וביאליק כתב, ברוח שירתו האקספּרֶסיוניסטית העַזה של אצ"ג, את שירו בפרוזה "אֵיכה יִירא את האש" (1934) – משא נבואי אפוף להבות אש, המתאר "גְּוִילִים נִשְׂרָפִים וְאוֹתִיוֹת פּוֹרְחוֹת כְּצִפֳּרֵי אֵשׁ" והחוזה חזוּת קשה לעם ישראל ולמשנאיו גם יחד. אפשר ששיר מאוחר זה, שנכתב אחרי צאת מהדורת היובל של ביאליק בתרצ"ג, ועל-כן לא נכלל בכל כתבי ביאליק, מגיב על דברי הזעקה אצ"ג ב"כלפי תשעים ותשעה" (1928): "ומדוע אבֵלות כל-כך כ"ב האותיות שביצירה אצלנו? לָמָּה אינן אֵש?".


בימינו היו מסווגים את אצ"ג בתורת חייל הלום קְרב, ואין ספק שאצ"ג התהלך כל חייו הבוגרים במצב פוסט-טראומטי עם נטל הזיכרונות מימי הלוחמה בחֲפירות במלחמת העולם הראשונה, אך הוא גם ידע לנסח כללים אָנָליטיים חדים שאיש מלבדו לא ניסחם באופן כה ברור נחרץ. כך, למשל, קבע בשיר "פרקים בתורת המדינה" כי "עַל חַרְבֵּנוּ נִחְיֶה, קוֹבֵעַ הַשֵּׂכֶל חֻקּוֹ / וְהַחֹק הוּא כָּבֵד וְאַכְזָר וּמְדַבֵּר: / תָּמִיד סַכָּנָה".20 לימים כתב הסופר משה שמיר, שותפו של אצ"ג בתנועה למען ארץ-ישראל השלמה, דברים דומים בספרו האוטוביוגרפי חיי עם ישמעאל (1968):


דבר אחד אני יודע, השלום דרוש לי באופן פרטי […] ושיהיה הוא שלום אמיתי ויפה נכון ויציב. [...] והריני מוסר בזה הצהרה כי כל מאמריי ונאומיי […] כל אלה אינם אלא רשת תככים ערמומית להשיג במהרה את השלום […] על-כן כותב אני את הדברים האלה […] כדי להודיע ולשכנע […] שחייבים ללכת בה בעיניים פקוחות, לאורך כל תמרוריה, וראשוני תמרוריה הם: ההכרה כי אנו מותקפים, הנכונות והיכולת להדוף את ההתקפה. האם אנו בראשית הדרך? באמצעה? בסופה? אני יודע רק זאת: במחצית המאה שאני חי אותה ונושם אותה – לא סרה אימת מוות מביתנו ולא חדל נשק מָגֵן מידינו אף לשעה אחת.


אסונו של העם, חזר אצ"ג וטען בכתיבתו לסוגיהָ ולתקופותיה, נעוץ בשִׁכחת המצב היהודי (condition juive) ובהדחקתו: על היהודי להיות תמיד ערוך ומזומן לרעה שתבוא ותתרגש עליו, ואסור לו לאבד לרגע את חושי ההישרדות הטבועים בו למן קדמת דנא. לא אוּטוֹפּיזם תלוש מהמציאוּת לפנינו בשירת אצ"ג ואף לא אמירה ציונית וְרדרדה וּרדודה, כי אם אמירה בטעם הלענה שב"אף-על-פי-כן" הזעום והקודר של יוסף חיים ברנר, המורה הגדול של הספרות הארץ-ישראלית. אצ"ג הפגין תכופות את יכולתו הנבואית, אך לא כמי שקורא בכדור בדולח, אלא כמי שיודע לנתח מצבים ותהליכים, ולהוסיף על הניתוח המוּשׂכּל את חזונו האינטואטיבי של איש-הרוח. סגנונו העז והשוצף לא אִפשר לרבים קוראיו להבין שלפניהם אדם בעל מזג היסטוריוסופי ויכולת אנליטית חדה ומרשימה. התבטאויות אֲחדות של אצ"ג שנאמרו בעידנא דריתחא גרמו כידוע לא פעם להחרמתו ולנידויו על-ידי ידידיו לשעבר מ"מחנה הפועלים" ולהוצאתו מ"דרך המלך" (mainstream) של הספרות העברית החדשה.


ד. אצ"ג נגד ביאליק ותשובת ביאליק לאצ"ג

בסוף שנות העשרים, עוד לפני הקונוֶורסיה הפוליטית שעברה עליו בעקבות פַּרעות תרפ"ט, אך גם בעיצומה, היה עדיין עיקר זעמו של אצ"ג מופנה כלפי פְּנים – כלפי המציאוּת הפוליטית והפואטית ששררה ביישוב. אחד הכלים ששימשו את שלונסקי במתקפה האנטי-ביאליקאית היה השימוש באֶפִּיתֶטים מעליבים הלקוחים מן השדה הסמנטי שעניינו עקרוּת (כך ביקש לרמוז בו-בזמן הן לשתיקתו של ביאליק והן להיותו חשׂוּך בנים). בעקבות דבריו דָּבקה בביאליק תדמית מסולפת של משורר בערוב-ימיו שמעיַין יצירתו דלל ויבַש. תמונה זו של משורר "בעל ביתי" ש"ברֵכת חייו" שוקטת ורוגעת לא שיקפה כלל את האמת החוץ-ספרותית: לאמִתו של דבר, שנותיו האחרונות של ביאליק לא היו שנים של דלדול כוחות היצירה. אדרבה, בתום תקופה שלא התברכה בפעילוּת יצירתית ענֵפה בגלל שנות המלחמה, המהפכה והנדודים, נִפנָה ביאליק סוף-סוף ליצירה, וכתב ללא הרף.


מלחמת הצעירים בביאליק הייתה חלק ממלחמה רבת מערכות וחזיתות נגד המִמסד הספרותי והפוליטי, וכמהפכנים הם בחרו לכבוש את מעוזיו של המִמסד ולהשתלט עליהם. כך, למשל, השתלטו שטיינמן ושלונסקי על כתובים, ביטאונה של אגודת הסופרים, והפכוהו לכתב-עת כיתתי של חבורתם. בשנת 1927 הסירה האגודה את שמה ואת חסותה מכתובים, ובשנת 1929 הקימה את מאזנַים כתשובת-נגד למדיניות העריכה החד-צדדית של שלונסקי. גם בתחומי הפֶּריודיקה העברית לא פעל הכלל של "דור לדור יביע אומֶר", ובעיתונות של שנות העשרים והשלושים התחוללה מלחמת דורות קשה ורצופת עלבונות אישיים.


אצ"ג לא נמנה כידוע עם קבוצת כתובים ואף לא עם אנשי מאזנים (הוא פרסם אמנם את שירו "באי במחתרת" בכתב-העת מאזנים, אך לא הוסיף לפרסם בו לאחר שהעמיד את עטו בפולמוס ובשירה לשירות האידאולוגיה של הזרם המקסימליסטי של תנועת הצה"ר). ביאליק ראה בו משורר אמת, ולא להטוטר כדוגמת אחדים מן המודרניסטים הצעירים, שהעליבוהו ללא הרף בסגנון בוטה ונחרץ. לא רק בכתובים של שטיינמן ושלונסקי יכול היה ביאליק למצוא עלבונות וגידופים. אפילו חביבו אביגדור המאירי לעג לו מעל דפי המחר, במת היחיד שלו, ואפילו אצ"ג כתב עליו כאמור בספרו כלב בית (1929) שני שירים שכותרתם "ביאליק" שבהם הִציג את ביאליק כמנהיג שבגד בייעודו, כמצביא שכּינס גדודים למרד וחזר בו ממורך לב. שנה קודם לכן, במניפסט "כלפי תשעים ותשעה" (1928) כתב אצ"ג: "וזהו לפי שעה גורל הספרות העברית [...] לא בכדי משורריה הגדולים הגיעו להתנוונות בשנות העמידה-והבינה", ודבריו אלה כוּונו ללא ספק כלפי ביאליק.


מעניין להיווכח שאצ"ג, ובעקבותיו גם זאב ז'בוטינסקי במאמרו נגד ביאליק ("המשורר לשעבר") תפסו את שיריו של ביאליק, ובמיוחד את שירו "מֵתי מדבּר", כשירי מרד וגבורה, והתעלמו – בין שבמתכוון ובין שבאקראי – מן העובדה שכל שירי המרד של ביאליק, לרבות שירו ההֶרואי "מֵתי מִדבּר", מסתיימים למעשה בכישלון המרד ובמפלת המורדים (יוצא מכלל זה הוא שירו של ביאליק "הצור והגל", אולם שיר זה הוא עיבוד של שירו של משורר יווני). משום כך קבעו בטעות שחלה מֶטמורפוזה בביאליק, שהפך כביכול את עורו והיה מִמצביא. גיבור לבורגני תבוסתני. בדבריהם תיארו את המשורר המזדקן כמי שהתסיס בעבר בשירי הגבורה שלו את צעירי העם, והפך ברבות השנים לסוחר פַּשרני המטיף ללא הרף להבלגה ולהרכנת ראש. באחד השירים הללו הציג אצ"ג את ביאליק כסוחר "בעל-ביתי", המענג את אֶחיו הסוחרים במסיבות "עונג שבת", בשעה שהמולדת זועקת ומשוועת לנביא הזעם הביאליקאי שנדם קולו. בעקבות טיעונו של אצ"ג, כתב גם ז'בוטינסקי נגד ביאליק ושירתו, והציגם כמי שאיבדו את טיבם המהפכני. ביאליק שכּתב את שירי הזעם והמרי שלאורם נתחנכו דורות, הפך לדרשן לפני קהל קשיש ושָׂבֵע של בעלי-בתים, ואינו מחנך את הנוער לזקיפות קומה ולגאון. בשיר השני קרא אצ"ג תיגר על ביאליק ודרבן אותו לפעולה – למעשה גבורה מרהיב עין, כיאה למלך המשוררים: "קוּמָה עוּגָב הַשִּׁירָה הָעִבְרִית / נַגֵּן נִגּוּן הָאֲרִי בְּפִי בְּיָאלִיק / כֵּיצַד אַרְיֵה קָם פִּתְאֹם מֵרִבְצוֹ / וְזִנֵּק עַל שׁוֹבָיו".


שורות אלה של אצ"ג הם המשך ישיר לדבריו במניפסט שלו "כלפי תשעים ותשעה (1928) שבּוֹ כתב: "הי, ביאליק, אַיֶּכָּה?! בבקוע האור של המהפכה הציונית ברחובות ישראל הגלותיים, כשיהדות שלנו זו עמדה בטחב-הדממה ההיסטורית עוד מִני נפילת שבתי צבי בערפל האסון העממי, שמענו בתוכנו שאגת ארי בשפת עבר: קמת, ביאליק, משורר לחזון זה [...] ומשנתרבו הגייסות [...] נסתם הצוהר, בזמן ובמקום, אשר בו הציץ הארי בגחלי עיניים בוערות אל המרחב העברי [...] הַי, ביאליק, אַיֶּכָּה? [...] ביאליק ראה פעם במה שהוצת – ונכווה כארי בבשרו – וישאג [...] אֶח, דממה – וארי הזעם הישראלי רובץ בתוכה והוא גופא אותה שאגת הדורות שנקפאה ב'אחד'".21 נראה שביאליק נענה לקריאת התיגר הזו והגיב עליה בשירו האישי והנוקב "גם בהתערותו לעיניכם", המתאר את זינוק הלביא מבית-כלאו ואת יציאתו אל המרחב בעיניים רושפות בוז וברעמה בוערת בזהב תלתליה.


שיר זה, שנכתב באדר תרצ"א, בזמן שהותו של המשורר בלונדון, נתפס בביקורת כביטוי לשאט-הנפש שעוררו בביאליק העיר הגדולה ואנשיה – תגובה לחולשה שתקפה את המשורר בהתערותו לעיני אנשים, שהוא ראה אותם כנִקלים "מֵחֲשׂוֹף לָהֶם אַחַת מִנִּי אֶלֶף".22 נעלמה מעיני הביקורת אפשרות אחרת, והיא, שחִציו של שיר זה כוּונו נגד הסופרים הצעירים שלא גילו איסטניסיות מרובה במלחמתם נגד ביאליק ושנגדם השחיז המשורר המזדקן את לעגו וזעמו. השיר נשלח מלונדון לשם הדפסה בכתב-העת מאזנים, שהוקם כאמור כמשקל-נגד לכתב-העת כתובים שבעריכת שטיינמן ושלונסקי.


"גם בהתערותו לעיניכם" הוא מאותם השירים, שבהם תיאר ביאליק יחסי איבה ועוינות בין יחיד נבחר (המשורר, הנביא) לבין ציבור של פיליסטרים, שהיחיד אינו רוצה לבוא בקהלם. היחיד המיוחד מאופיין באֶפּיתטים נשגבים (כגון "נאדר" ו"נאפד"), המזכירים את האטריבּוּטים האלוהיים בפיוטים האַקרוסטיכוניים, אך בפתח השיר הוא מתואר גם בעליבותו – כמין לוּדָר בכלאו המתערה ומתערטל לפני אבירים צוהלים (גיבורי חיל שעֲבָרָם יין; סוסים המשמיעים קול צניפה וצהלה), שאינם חסים עליו ועל חייו. כיצד אפשר ליישב בין תמונת העציר העלוב המצחק לפני מרעיו וחושף עצמו פיזית ונפשית לנגד-עיניהם, לקול תרועות הלעג והבוז שלהם, לבין תמונת הלביא המלכותי המשַׁבּר סוּגר ובריח וניצב ברעמה בוערת על ראש צורים כמין לביא שואג עטור רעמה או כמין יצור מיתולוגי?


כדי להבין זאת כדאי להתבונן גם באגדה המעובדת "שור אבוס וארוחת ירק", שנכתבה כאמור באותו זמן.23 אגדה זו פותחת אף היא בתיאורו של שלמה המלך המוקף בעווילים (עוּלי ימים; אווילים), המתכבדים בקלונו ומתלוצצים על חשבון ענותו ("עֲוִילִים יִרִיעוּ עָלָיו, אַבִּירֵי-לֵב יִשְׁעוּ מִמֶּנּוּ, אַכְזָרִים יְמָרֲרוּהוּ, נְבָלִים וְלוֹצְצִים יְשַׂמְּחוּ בוֹ לִבָּם"). תיאורה של הדמות המלכותית, שאִתה הזדהה ביאליק גם ב"אגדת שלושה וארבעה", מזכיר במבחר המילים שלו ובשימושי הלשון הפיגורטיבית שלו את תיאור "האבירים" תרתי-משמע ('אבירים' הם אנשי החיל השמחים וצוהלים למראה הגיבור המובס; 'אבירים' הם גם הסוסים הצוהלים שעליהם רוכבים הפָּרשים), המתוארים בפתח השיר "גם בהתערותו לעיניכם".


גם בהמשך האגדה, כאשר תופש "הטַבָּח" את שלמה המלך, ומשכנע אותו לסור בעל-כורחו לביתו ולסעוד אתו על שולחנו, צוהל ההמון ביודעו מה צפוי למלך בבית "הטבח" ואישתו בת הטבחים: "עַתָּה הָיְתָה צָהֳלַת הָאֲסַפְסוּף שְׁלֵמָה. [...] בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם, בִּשְׁרִיקוֹת שְׂפָתַיִם, בִּרְקוֹעַ רַגְלָיִם [...] בִּצְנִיפַת סוּסִים וּבְנַעֲרַת חֲמוֹרִים. חֶדְוָה כָזֹאת לֹא הָיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה בָעִיר מִיּוֹם הִוָּסְדָהּ". גם בשיר וגם באגדה המעובדת תיאר אפוא ביאליק את יריביו הצעירים הווּלגריים במטפוריקה חייתית-בֶּסטיאלית: סוסים וחמורים לפנינו, ולא בני אדם ראויים לשמם. המטפוריקה הבהמית הזו מבריחה את היצירה כבריח: כאשר מצווה הטבח על אישתו להביא "שור תמים" כדי להאביס את האורח, כתב ביאליק בנוסחה של מגילת אסתר: "הָאִשָּׁה יָצְאָה דְחוּפָה לְהָעִיז אֶת-שִׁפְחוֹתֶיהָ", משל היו השפחות בנות צאן, היוצאות בבוקר אל המרעה ולעת ערב מעיזים אותן אל הדיר, או המכלאה.


ואף זאת: עוד בשנת 1927, שנת מותו של אחד-העם, כתב ביאליק את שירו "מוּזר היה אורַח חיי" שהורחב בשנת 1931 והיה לשירו "אבי". בשיר המוקדם עימת ביאליק את הדרך הצנועה והאחראית של אחד-העם עם דרכם הבהמית והקולנית של השיכורים הצוהלים באכסנייתו. במִספד שהשמיע על קבר אחד-העם בחורף תרפ"ז תיארוֹ ביאליק כ"גולגולת צפה", בדיוק כפי שתיאר את גולגולת אביו-מולידו. בית-המרזח הפך בעבורו סמל רב-פנים, ובו הֶבֵּטים אוטוביוגרפיים בצד הֶבֵּטים כלליים אקטואליים. הוא ביקש להקים בארץ-ישראל תרבות עברית מקורית שהולדתה בטָהֳרה – תרבות נקייה מאווירתו המזוהמת של תאטרון המרזח (קַבָּרֶט) הפרוץ שהיה כה נפוץ ואהוד בכרַכֵּי הים. על פגישתו עם לשון השיקוצים של תאטרון "טמא" זה, אמר ביאליק עוד לפני עלותו ארצה בנאומו "האמנות הטהורה", שנשא לרגל היווסד חברת "חיזיון" במוסקבה:


לעומת פינה אחת של אמנות טהורה בכְּרך […] ימצאו המוני העם על כל מִדרך כף רגל בתי מחזה למאות, שאין אתה יודע מה הם: בתי מרזח? בתי קלון? מערות פריצים? ערב ערב ינהרו שמה אנשים לאלפים […] וטבלו שם את בשרם ואת נפשם ביוֹרות של טומאה רותחת […] מִכלאות החזירים ההם […] בתי המחזה הטמאים, הנותנים ריחם בראש כל חוצות, הוליד לנו הכְּרך מזיווּג כִּלאיים של "אמנות" ומרזח, זיווּג שנועד בכוונה לטמא ולטמטם את כל חמשת החושים בבת אחת, כדי שאדם הבא שָמָּה פעם אחת יֵצא משם "בהמה" לעולם.24


לא קשה להיווכח כי תיאור זה של הקַבָּרֶט (שהיה פופולרי מאוד בעיקר בגרמניה הוויימרית), על אווירתו המסואבת, הוליד בתוך שנים לא רבות את תיאור "מרזַח הסרוחים" בשירו הנודע של ביאליק "אבי" (מן המחזור האוטוביוגראפי "יתמוּת", שראשיתו כאמור בשיר "מוּזר היה אורַח חיי" משנת 1928).25 תיאור זה, שנבע מזיכרונות אישיים מרים מימי הילדוּת המוקדמים, הוביל לאמירה אקטואלית נוקבת על מצבה של התרבות המודרנית, האירופית והעברית. זיכרונות העבר משנות מִפנה המאה ומראות ההוֹוה מגרמניה שבין מלחמות העולם גרמו ל"משורר הלאומי" להביע משאָלה כי בארץ-ישראל "לא תיפָּנה אפילו אמה אחת בשביל אותו הסוג המזוהם של תאטרון בית מרזח, יציר הכרכים באירופה; ואם יבוא איש לשַקץ בו את הארץ – מנודה יהיה!".26 בספרי השירה מאין תימצא (תשמ"ח) הראיתי כי ביאליק מתח קו של אנלוגיה בין הערלים שהתפלשו בפונדק אביו לבין בני "אסכולת שלונסקי" – אנשי הכוסית, האגרוף וחֲרפות-השפתיים. בשירתם הקולנית והמֶגָלומנית ראה ביאליק ניסיון לייבּא לתרבות העברית סממנים זרים מן התרבות הרוסית, בעוד שהוא עצמו שאף להשתית את התרבות בארץ-ישראל על יצירות קטנות וצנועות הנובעות מן המציאוּת הדלה בארץ ומשַׁקפות אותה.27


ביאליק לא אהב את חידודיהם של בני המשמרת הצעירה, משוררי המודרנה, וראה בהם חרוזי זכוכית נוצצים וזולים, המיוצרים בִּן-לילה, ולא פנינים המתגבשות אט-אט מתוך סבל וכאב. כתלמידו של אחד-העם הוא לא אהב מהפכות וחידושים פזיזים, בני יומם, ואת מהפכנותם של המשוררים הצעירים הוא ראה כ"מעשה ילדוּת" – כהתחכמות של עווילים (עוּלי ימים ואווילים) שאינם יודעים מה יוליד יום. במכתביו לידידיו הוא לא חסך מהם דברי עלבון בוטים: "אין הכתובים אלא קן של פשפשים. שמה נאספו כל הנָכים והנִכפּים".28 לתיאור "מחמיא" זה של יריבי המשורר יש הד ביצירה, שעה ש"הטַבָּח" מעליב את עוּלי הימים הנטפלים למלך המודח, ומכנה אותם "בֵּיצֵי-כִינִים, חָרְאֵי-זְבוּבִים, צְפִיעֵי-יַבְחוּשִׁים".


כדי להעצים את הרושם הנתעב והמשוקץ של הארוחה בבית ה"טַבָּח" (תרתי-משמע) ביצירתו האגדית "שור אבוס וארוחת יָרָק", השתמש ביאליק במילים נדירות ומבחילות ('מרוטפש', 'שמרקעים', 'מורבך', 'קונעתי', 'ריפות', 'בדלי אלל'), הרומזות גם לנטייתם של משוררי "אסכולת שלונסקי" לחפש מילים וצורות נדירות. על משוררי המשמרת הצעירה, חניכי המשטר הטוטליטרי בברית-המועצות, כתב ביאליק לחברי ועד אגודת הסופרים את הדברים הבאים, תוך שהוא מלעיג על נטייתם להחזיר לשירה את "המליצה", את הלוליינות המילולית ואת תעתועי השפה וערפִליה:


עתה הולכים ובאים עלינו שוב ימי "מליצה" חדשה. שוב הולך קולם של אילני סרק. המליצה החדשה מכרכרת שוב את כרכוריה ויוצאת בקב שלה קוממיות, בקומה זקופה ובקול ענות גבורה. תועי לב ורוח ממלאים שוב את חלל ספרותנו ומשכינים בו ערפל ותעתועים. תעתועי לבב ותעתועי שפה.29


עלבונות שמטיחים הצעירים "העווילים" במלך שלמה מזכירים את העלבונות הגסים שהטיח שלונסקי בביאליק. אנשי האספסוף, הרואים את המלך בקלונו, מטיחים בו עלבונות ומכים אותו "מתחת לחגורה" במילים המרמזות לעניינים "שבינו לבינה", או בנושאי פריון ועקרות. עלבונות המכוּונים ad hominem לעניינים שהצנעה יפה להם, מצויים גם בדבריו הסרקסטיים של שלונסקי נגד ביאליק. במאמרו נגד שיר הקונגרס "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" תיאר שלונסקי את התברכותם של מקורבי ביאליק בשיר החדש כב"ולד פיוטי", שנולד לו למשורר לִזקונים:


מזל טוב. ולד פיוטי חדש! ולא הרגישו הצוהלים כי בכל ההשתדלות הזאת לעשות נחת רוח לרבי, ובייחוד בנוסח הבשורה, הייתה שירות משונה. [...] עד כי מאליה עלתה האסוציאציה של "וה' פקד" [...] והרי אצל הגויים, ב"ה, כותבים המשוררים גם 'בגבורות' [...] ואין תוקעים על כך בשופרות.30


אמנם שלונסקי דיבר כאן על פריון ועל עקרות בתחומי היצירה הפיוטית (אגב רמיזה אירונית לשנות ה"שתיקה" הממושכות, שפקדו את המשורר בתקופת המלחמה והמהפכה), אך דבריו נועדו כמדומה לפגוע במשורר אישית, ולהזכיר לו את היותו חשׂוּך בנים. אפילו מקץ שנים, בערוב ימיו של שלונסקי, לאחר שכבר ניטל עוקצה של פרשת שיר הקונגרס, ואחרי ששלונסקי חזר בו והודה בגדולתו של ביאליק, שב והשתמש באותו דימוי מעליב הרומז לענייני פריון ועקרות. בריאיון עיתונאי שבו שִחזר את עיקרי הפרשה, טען שלונסקי באירוניה: "אילו היה דיזנגוף כותב שיר, מובנת ההתפעלות, אבל אצל ביאליק, מה הפלא? אין דינו כדינה של שרה אימנו".31 ההשוואה לדיזנגוף הוצגה לכאורה כהשוואה המבליטה את ההבדל שבין איש הרוח לאיש המעשה, ולהציג את ביאליק כעסקן וכאיש מִמסד מדושן, שהמוזות הִפנו לו עורף. אולם, השוואה זו נועדה גם כדי לרמוז לכך שביאליק, כמו דיזנגוף ידידו, היה חשׂוּך בנים, וסוף-סוף "הוליד" בשעה טובה בן זקונים בדמות שיר כושל.


מותר אפוא לשער שראשיתו של השיר "גם בהתערותו לעיניכם" מכוּונת נגד שלונסקי וחבריו, אנשי האגרוף, החֲרפות וכוסית השֵׁכר, שביאליק הציגם במשתמע גם באגדה המעובדת "שור אבוס וארוחת ירק" כשיכורים מנבלי פה ופושקי שפתיים. ואולם, התמונה שבפתח השיר גם "מַלחימה" שתי תמונות מנוגדות לכאורה: תמונתו של לוּדָר מעורטל עד לערוותו, שצופיו המתנשאים מריעים לו ושמחים לראותו בקלונו, ותמונת אריה מלכותי השובר את סוּגרו ומטיל חיתתו על מרחבי ארץ. לפנינו חץ דו-סטרי: נגד שלונסקי הצוהל עם כוסית היין שבידו ונגד אצ"ג שהתהדר ברעמת שיער אדומה כשמש והתקרב בדעותיו לז'בוטינסקי, בעל הרומן שמשון (1919 – 1926).


שתי התמונות המנוגדות הללו – של הלוּדר ושל האריה – מעלות הדים מסיפור שמשון שהתרועע עם ה"פלשתים" הערלים ובז להם ואחר-כך נקם בהם. גם סיפור המשתה שערך שמשון למרעיו וסיפור החידות שחד להם עולים משורות הפיחה של השיר, וטענת דלילה לשמשון "הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי, וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים" (שופטים טז, י) נקשרת לדברים על גיבור השיר ("אַךְ הָתֵל הֵתֵל בָּכֶם"). תיאור הלביא הפורץ מן הסוּגר ומשַׁבּר את בריחיו מעלה את סיפור שמשון ששיסע את האריה, ניתק את עבותות אסוריו והסיע את דלתות העיר עם הבריח. תיאור הרעמה הבוערת בזהב תלתליה מעלה את זֵכר מחלפות שמשון, ששמו מעיד על מקורו (על היותו שריד של אלוהות שמש קדומה, כשם ששמו של האל "דגון" מעיד על היותו אל ים או אלוהי דגן)


במשתמע לפנינו דמות של שמשון, גיבור חיִל וגיבור רוח – דמות הֶרואית ורוחנית כאחת – שהסיפור המקראי מתארהּ בגדוּלתה ובשפלותה, בשמחתה ובסבלותיה. דמות זו נקשרת באמצעות ז'בוטינסקי – מחבר הרומן שמשון – גם למחנה שאליו השתייך אצ"ג. דומני שהשיר "גם בהתערותו לעיניכם" תוקף בחרב-פיפיות את יריביו של המשורר "משמאל" ו"מימין" – את שלונסקי וחבריו אוהבי השֵׁכר ואת אצ"ג אשר הציג את ביאליק במניפסט שלו כלפי תשעים ותשעה (1928) ובשירי כלב בית (1929) בדמות אריה עטור רעמה שמשונית.


כאשר חיבר ביאליק מקץ חודשים אחדים את שיר הפולמוס הנודע שלו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" סערו הרוחות ונחלקו הדעות: היו שטענו כי השיר מכוּון נגד הרוויזיוניסטים, וז'בוטינסקי בראשם, שהביאו להדחת וייצמן מראשות ההנהלה הציונית ונשיאות הקונגרס. היו לעומתם שטענו, כי השיר מכוּון נגד שלונסקי וחבריו, שהעליבו את ביאליק מעל דפי כתובים. ביאליק עצמו כתב באיגרת לרעייתו כי השיר מכַוון ל"עניינים ספרותיים מסויימים",32 אך לא פירש לאלו עניינים נתכוון.


בדיקה מדוקדקת של אוצר המילים בשיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" הבהירה לי שנעשה בשיר שימוש שיטתי ועקבי במילים כפולות הוראה, שלכל אחת מהן משמעות פואטית, מחד גיסא, ומשמעות פוליטית, מאידך גיסא. כוונתי למילים כמו "במה", "אגודתכם", "מאספכם" או "מערכותיכם". המילה "מערכותיכם", למשל, היא צורת הרבים של "מערכה" (פוליטית) ושל "מערכת" (ספרותית). כך יצא שגם צעירי הפוליטיקה וגם צעירי הספרות נזדעקו לשמע החֳרפות בשירו של ביאליק, ראו עצמם מותקפים וקמו לתבוע את עלבונם.33


גם השיר "גם בהתערותו לעיניכם" רצוף מילים וצירופים כפולי הוראה הממזגים ענייני פואטיקה ופוליטיקה למקשה אחת. טורי הסוּגר, שהם שורות הסורגים של הכלא ("מִבַּעַד לְטוּרֵיהֶם") יכולים להיות גם טורי השיר (האם בעקבות דבריו אלה של ביאליק קרא שלונסקי לכתב-העת של בני חבורתו שנועד לנגח את מאזנים ואת בני דור ביאליק בשם טורים?). ה"סוגר" וה"בריח" אף הם מונחים מתורת השיר, ולא מכשירי נעילה בלבד. כך גם הצירוף "מַחֲבוֹאֵי חֲרוּזָיו", הרומז למלאכת השיר ולהסתרבלותו של המשורר המזדקן ("חרוזים" הם גם קפלי בשר ושומן). השיר עוסק אפוא גם במלאכת השיר, ולא רק ביחסי האיבה שבין יחיד נבחר לבין קהלו העוין.


במאמרו "ביאליק והננסים"34 תיאר אצ"ג במונחים ניטשיאניים את ביאליק כ"אדם עליון" וכענק המתנשא מעל עֲדת ננסים, המבקשים להתכבד בקלונו. הוא תיארו כמי שבא אל אגודת הסופרים בתביעות לגדולות ולנצורות, אך נענה בחוסר אונים מצד "הנעים ונדים הספרותיים", חסרי האמונה והכשרון, הפושטים ידיהם לצדדים באין יכולת. כשלוש שנים לאחר מאמרו זה חזר בו אצ"ג מעמדת ההערצה הבלתי מסויגת שהייתה לו כלפי ביאליק וכתב את שני השירים שכותרתם "ביאליק", שבאחד מהם מתוארת הצתת בית האסורים ואת פריצת הארי מסוּגרו. את השיר סיים במילות התיגר לביאליק: "וְיָצָאתָ בָּאָרֶץ כְּצֵאת הָאֲרִי".


בשירים אלה האשים אצ"ג את ביאליק בשלווה ובנהנתנות מדושנת, וביאליק השיב לו כי הארי שבּוֹ "יִשְׁלֶה לְמַרְאֵה עַיִן", אך מאחורי חרוזיו (טורי שיריו, קפלי הבשר שהעלה עם השנים) מסתתרים צפוניו שעתידים להחריד את היקום ויושביו בשאגה אדירה, שתבטא את הבוז, העוז ושאיפת הנקם והמרי האצורים בקרבּוֹ. "קוּמָה עוּגָב הַשִּׁירָה הָעִבְרִית / נַגֵּן נִגּוּן הָאֲרִי בְּפִי בְּיָאלִיק / כֵּיצַד אַרְיֵה קָם פִּתְאֹם מֵרִבְצוֹ / וְזִנֵּק עַל שׁוֹבָיו", שר אצ"ג בהתגרות שמתוך כאב, וביאליק ענה לו בשיר המתאר מה עתיד להתחולל בארץ וביקום כאשר יפרוץ הלביא את כלאו ויצית ברעמתו הזהובה אפסי ארץ.


השיר "גם בהתערותו לעיניכם" שייך אפוא לקבוצת שירים של ביאליק שבמרכזם "רצח אב" ו"רצח מלך" – הד למלחמת הצעירים במשורר הלאומי, שראה את עצמו כיחיד נבחר (גִלגול ביאליקאי של "האדם העליון" הניטשיאני) העומד מול ציבור של פיליסטרים נלעגים הלועגים למלך ומבקשים להוליכו אל עמוד הקלון. לא ארכו הימים, וביאליק כתב את שיר הזעם והתוכחה שלו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שגם בו תיאר אספסוף פרולטרי, וגם בו כרך את יריביו הפואטיים והפוליטיים, שמ"שמאל" ומ"ימין", והפכם למקשה אחת. דומה שביאליק נפנה אז לתרגום מחזהו של שקספיר יוליוס קיסר, המחזה בה"א הידיעה העוסק ברצח של מונרך כול-יכול, מאותה סיבה עצמה: הוא התבונן בניסיונות של הפוליטיקאים הצעירים להדחת ידידו ובן-גילו חיים וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית ובניסיונות של המשוררים הצעירים להדיחו ממעמדו כארי השירה העברית. אלה ואלה נראו בעיני ביאליק כמעשיהם של עֲווילים (עולי ימים ואווילים), עזי מצח ותאבי שלטון המנסים להשליט את כללי של "פֶּדוקרטיה" (שלטון ילדים) ומבקשים להיות פוסקי הֲלכות בגיל שבּוֹ אך טבעי היה אילו ישבו על ספסל הלימודים וקנו בינה ודעת.


כאן טמון המפתח לחידת שיר הקונגרס "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שעורר פולמוס בחוגי הספרות והפוליטיקה: השיר תוקף את האופוזייה שהביאה להדחת וייצמן, אך ביאליק חש תחושת שיתוף גורל עם ידידו המנהיג, שעמד מול "ילדים" ו"נערים" אכולי משטמה וקנאה, שביקשו לראותו בחרפתו ולגזול את עמדתו. חיים וייצמן, בן-גילו של המשורר ובעל רקע מזרח אירופי דומה לשלו, עורר בביאליק רגש הזדהות עמוק. במלחמת צעירי המפלגות בו, שהביאה בקונגרס הי"ז להדחתו מראשות ההסתדרות היונית, ראה ביאליק בָּבוּאה למלחמת צעירי המודרנה התל-אביבית נגדו – נגד ביאליק המשורר, המו"ל והעסקן – על עֶמדות הכוח במִמסד הסִפרות. בשירו תקף את שתי קבוצות היריבים הללו, וכל אחת מהן חשה שהחִצים מכוּונים כלפי ומיהרה להגיב בזעם על שיר הפולמוס הבוטה.


בראשית שנות השלושים הלכו הדברים והחריפו, והרֶוויזיוניסטים חזרו והביעו בוז ותיעוב כלפי וייצמן, אף האשימוהו בשיתוף פעולה עם הבריטים, הגם שבזכות וייצמן הושגה ב-1917 הצהרת בלפור, שבה הכריזו הבריטים על תמיכתם בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. בעזרת וייצמן אף הושגה ב-1931 "איגרת מקדונלד", שבּה חזר בו ראש ממשלת בריטניה מסעיפיו המחמירים של "הספר הלבן", וחרף הֶשגיו המוכחים של וייצמן גרמו הרֶוויזיוניסטים בקיץ אותה שנה, בקונגרס הציוני הי"ז שנערך בהאג, להדחתו של מנשיאות התנועה הציונית. אצ"ג כתב עליו בביטול: "אך לחזון היקר בארץ-ישראל נוצר רק צל ובבואה, לאותו החזון היקר כי לא עמדו רגלי מנהיג לאחר הרצל על מעינות היהדות העולמית [...] ויצמן פרוזאי מאד-מאד ואין לו כל חלק בחזון".35 הרֶוויזיוניסטים, ואצ"ג במיוחד, ראו באוריינטציה הפרו-בריטית שנתגלתה להם בצעדיו של וייצמן כעין בגידה באֶחיו למאבק, וביאליק ראה בשאיפתם להדיח את וייצמן מעשה עיוועים של צעירים שאינם מבינים מנהיגות מהי. היכולת של ביאליק לכתוב על שתי תופעות מנוגדות – פואטיקה ופוליטיקה, על שלונסקי וחבריו שמ"שמאל" ועל אצ"ג וז'בוטינסקי שמ"ימין" – באופן סימולטני ובאותן מילים עצמן נובע מיכולתו לחתור למה שהוא עצמו כינה בשירו "הציץ ומת" בשם "מְקוֹם הַהֲפָכִים יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם". אצ"ג ושלונסקי, חרף ההבדלים התהומיים שביניהם, ייצגו בעבורו אותו מקום של אחדות ההפכים, כי שניהם שאבו את השקפתם מאותם מקורות עצמם שמהם שאבו באותה עת המשטרים הטוטליטריים ששלטו באירופה: מהלֶנִיניזם, מזה, ומהניטשיאניוּת, מזה. שניהם הכניסו לשירה העברית "אני" רועם ואמירות רועמות. שניהם רצו להוריד את הקלסיקונים ואת הפואטיקה שלהם, ובראש וראשונה את ביאליק, מעל במת ההיסטוריה. בהזדמנויות אחדות אמר ביאליק כי אילו היה צעיר יותר, הוא היה מצטרף אל מחנה החלוצים, אך כאדם שנמלט בעור שִׁניו מרוסיה הסובייטית הוא נהג להביע את חלחלתו למראה הדגל האדום ולמִשמע המנון האינטרנציונל שאותם ראה כסמליו של "פרוֹלֶטָקוּלט" (תרבות המונים פרולטרית).


ברי, כשעבר אצ"ג בעקבות פַּרעות תרפ"ט אל מחנה הצה"ר, הוא דחק את עצמו לפינה נידחת ומשוקצת בעיני רבים מחבריו ל"מחנה הפועלים". רבים ראו בו "אויב העם" (אם לנקוט מטבע איבסני), ולא נתנו לו במה ופתחון פה. השנאה והקיטוב גברו לאחר רצח ארלוזורוב. שני נאומים נאם ביאליק לאחר הרצח, האחד ב"אהל שם" (הנאום התפרסם בעיתון "הארץ" מיום 25.6.1933) והשני ב"בית העם" (נאום זה התפרסם בעיתון "הארץ" מיום 27.6.1933) ומהם משתמעים דבר והיפוכו. האחד שרד בארכיון בנוסח טיוטה, ובו נרשמו בין השאר הצירופים: "אחד שקול כרבבה", "היד הפושעת פגעה בבבת העין", "זכור את אשר עשה לך עמלק", "הדם הנקי יהיה לנו למקור כוח וגאון לדורות, ולמרצחים – אות קין", "השטן [...] ההופך חגנו לחגא", "קין, אַיֵכָּה?!". מן הדברים האלה עולה שביאליק האמין שידם של ערבים הייתה ברצח ("זכור את אשר עשה לך עמלק") וכי על העם להתאחד ולהתלכד מול מבקשי נפשו.


ואולם, אזכורו של קין יכול היה לרמז שבמעשה הרצח המתועב הייתה יד אח הייתה, ו"קין" אינו רק שמו של אחי הבל, והוא גם שם-נרדף לחֶרב ולשֶׁלח, סמליהם של ה"בריונים". ייתכן שביאליק כִּיוון את דבריו אל עולם הגויים, ואפשר שכִּיוונם אל יהודים שעולמם הרוחני רווּי פְרָזיאולוגיה "גויית", המתהדרת בבלורית ובאגרוף. האשמתו של ביאליק הפכה גלויה יותר וזהירה פחות בנאום המספד השני שבו רמז לעין המנוקרת של שמשון ("שמשון" נקשר כאמור בעולמו של ז'בוטינסקי), ועל-כן אמר ביאליק בנאומו כי "חיים" הוא שמו של המת, ולא "שמשון" (אגב שילוּח חץ של שנינה כלפי ז'בוטינסקי, מחבר הרומן שמשון). נאומי המספד של ביאליק על ארלוזורוב לא נכללו בשני הכרכים של הרצאותיו ונאומיו (דברים שבעל-פה, בעריכת פ' לחובר), והם נגנזו מתוך רצונו של המשורר שלא לעורר שנאת אחים ומחלוקת נוספת (גם הרב אי"ה קוק ביקש מהמשורר לשכך את האווירה ושלא לזרוע שנאת חינם).36 התלבטותו של ביאליק בין שני נוסחיו של המִספּד מלמדת על האמביוולנטיות שלו; ומכל מקום, חוסר הנכונות שלו להתייצב נגד האשמתם של הרֶוויזיוניסטים ברצח פערה בוודאי תהום בלתי ניתנת לגישור בינו לבין אצ"ג.


ביאליק אהב את אצ"ג ואת ז'בוטינסקי אך התנגד לדרכם, שאותה תיאר כמנוגדת לרוח ישראל (עוד בשירו המוקדם "על סף בית המדרש" קבע ביאליק את עמדתו ה"הֶבּראיסטית", האנטי-ניטשיאנית, המותחת למרבה האירוניה בנוסח אבחנותיו של ניטשה קו ברור של הפרדה בין המוּסר היהודי לזה של אומות-העולם). בטיוטה של המספד על חיים ארלוזורוב, נרשמו גם המילים: "אגרוף, בריון – אל יהא להם מקום בתוכנו", ברָמזו ל"ברית הבריונים" שחילקה לחבריה אגרופנים, הן להגנה עצמית והן להתקפה בשעת הצורך. עם מקימיה נִמנה אצ"ג (שותפיו היו אב"א אחימאיר וד"ר יהושע יבין), והמשורר הוא שנתן לתנועה את שמה.


השנאה נגד המחנה הרֶוויזיוניסטי הייתה רבה וחסרת פשרות. מפי עמיתי פרופסור צבי לוז שמעתי איך אביו, קדיש לוז (מי שהיה לימים יושב-ראש הכנסת הרביעית, החמישית והשישית ונודע כאדם הגון מאין כמוהו) סילק את אצ"ג שהגיע לקיבוצו דגניה ב' בסוף שנות העשרים במטרה לשוחח עם החברים ולפרוש לפניהם את ה"אני מאמין" שלו. קדיש לוז, ידידו של אצ"ג משכבר הימים, אמר למשורר שאיש אינו מעוניין לשמוע אותו, וגירשו מן הקיבוץֹ בבושת פנים. ורחל המשוררת, אף היא חניכת קיבוץ דגניה, לא כתבה כידוע שירה פוליטית, אך בשירה "יום בשׂוֹרה" ניתן לזהות אמירה אידאולוגית נוקבת בשורות: "אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,/ אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא" (מוטיב הצרעת הוא כידוע לייטמוטיב קבוע בשירת התקופה, ובשירת אצ"ג במיוחד, ודומה שרחל כיוונה בדבריה למחנהו של אצ"ג, ידיד שהפך בעבורה ובעבור ידידיה ליריב פוליטי מר. עידוד לסגנונה המינימליסטי, היפוכו של הסגנון האקספרסיוניסטי השוצף והקוצף של אצ"ג, קיבלה רחל מידיד משפחתה מימי פולטבה, הסופר אהרן ראובני, אחיו של יצחק בן-צבי. במכתב מיום 30.4.1927 ׁ כתב ראובני לרחל מבית-הכרם שבירושלים:


והשם "ספיח כמה יפה! [...] רציתי להגיד לך שאני מעריך שיריך לאין ערוך יותר מהמאמרים הפרוגרמטיים (בחרוזים או בלי) של א.צ. גרינברג או מהפיליטונים בחרוזים ובכל מיני מעשי רבותא נפלאים (מבחינת אומנות השפה בלבד) של שלונסקי [...] וכל אותו הנוזל הקלוש, העובר לפנינו שלוליות שלוליות ויורד אל בורות השופכים המכונים: נפש הקורא העברי.37


ברי, הייתה כאן התגוששות בין שני מחנות פוליטיים, שאיבה גדולה שררה ביניהם, ובין שני טעמים פואטיים, שצררו זה את זה. כאשר תיאר אצ"ג את הוצאתו מחוץ למחנה בפתח אימה גדולה וירח (תרפ"ד), הוא ציין מפורשות: "אינני עָנָו, כפי המקובל אצלנו". הוא הֵגן על זכותו לומר את דברו בגו זקוף, ללא בהכנעה ענוותנית, ולזעוק בכל פה מבלי להתנצל על כך שהוא מרעיש עולמות. הוא ראה בזעקה את תפקידו, ובנספח ("לווי") לספרו כלב בית (1929) אמר במפורש כי "יש דברים-נגעים, שאינם ניתנים לכיוּל בחרוזים ושעליהם יש להתריע באמצע הרחובות בזעקה גדולה ומרה – בלי ריתמוס".38


על החֲרמות, העוינות והנידוי שהיו מנת חלקו של אצ"ג לאחר המהפך הפוליטי שלו כתבה תמר וולף-מונזון: "אצ"ג, שהעיד על עצמו כי הורגל בהאשמות ובגידופים מיום הגיעו ארצה, לא נפגע מדברי קמחי נגדו ונגד 'סדן', אך נראה שהוטרד מאי-הבנת שליחותו כמשורר ומהחמצת מטרותיה של כתיבתו. [...] ככל שחלפו השנים כן בודד אצ"ג עצמו באופן מודע מחבריו המשוררים והסופרים, והוציא עצמו מקהלם".39 אכן, אצ"ג דחק עצמו לפינה נידחת, ודומה שלא היה סופר בודד ממנו בתולדות הספרות העברית. בדידותו אף לא דמתה לבדידותו מרצון ומאונס של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שאותו תיאר ביאליק במילים המעטות והאֶבוקטיביות "לִנזיר אֶחיו".40 אבל גם נידויו לא יכול היה לטשטש את גדולתו, ובדור האחרון נוספו מאמרים וספרי מחקר רבים על יצירתו העזה ורבת הפנים. זה טיבה של קלסיקה אמִתית: היא הולכת וגדֵלה לנגד עינינו, הולכת וצוברת משמעות ככל שהזמן נוקף. כל השאר הולך ומתמעט, הולך ונעלם.



הערות:

  1. בתחילת שנות השבעים, כשדב סדן ביחד עם יגאל אלון, שר החינוך דאז, זיכוני ב"פרס סדן" הראשון, נתבקשתי על ידם לערוך סריקה של העיתונות היומית בעשור הארץ-ישראלי של ביאליק (1924 – 1934). קראתי את העיתונים "הארץ", "דבר" ו"דואר היום" משנים אלה, ונתגלה לי ששמו של ביאליק הופיע בעיתונות מעשה יום ביומו. הוא פתח תערוכות של אמנים, צפה במופעים, ערך פעולות תרבות, ואפילו שימש כעין "מבקר העירייה" בעצותיו לשיפור חזותה של העיר תל-אביב.

  2. על משפטו של ביאליק ב"גדוד מגיני השפה", ראו בספרה של ציונה רבאו, בתל-אביב על החולות, רמת-גן 1973, עמ' 108 – 109.

  3. "דבר", מוסף לשבתות ולמועדים, כרך א, גיליון ה, ה' בחשוון תרפ"ו (23.10.1925). המאמר נאסף בספר אברהם שלונסקי – מסות ומאמרים (העשור הראשון 1922 – 1933), בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, תל-אביב 2011, עמ' 102 – 108.

  4. "איגרת בחורף", קונטרס, כרך יב, גיליון טז (רמ"ט), י"ד בשבט תרפ"ו (29.1.1926), עמ' 5 – 8. המאמר נאסף והוער, על-ידי עידו בסוק ואחרים, בכרך טו של כל כתבי אורי צבי גרינברג, ירושלים תשס"א, עמ' 112 – 114.

  5. בנאומו "מה צריכה ארץ-ישראל לתת לגולה" (דברים בנשף בקלוב הציוני בתל-אביב ביום א' בשבט תרפ"ו, 16 בינואר 1926). נדפס בעיתון הארץ מיום 19 בינואר 1926.

  6. במאמרו של שלונסקי "תואנות", דבר, גיליון קלט, כ"ו בחשוון תרפ"ו (13.11.1925). המאמר נאסף בספר אברהם שלונסקי, מסות ומאמרים (ראו הערה 3 לעיל), עמ' 112 – 121 (ראו במיוחד בעמ' 116).

  7. ראו מאמרי "חתן  בראשית" – חמש שנים למות אברהם שלונסקי ושישים שנה לפרסום  שירו  הראשון "בדמי יֵאוש", מעריב, ח' באייר תשל"ח, (12.5.1978). ראו גם: חגית הלפרין, "כל ההתחלות קשות: 'פרסום ראשון' של אברהם שלונסקי ושל אלכסנדר פן", ראה, פריס 2016, 39 – 49.

  8. ראו במאמרו של שלונסקי "ליובל ביאליק", הדים, כרך א, חוברת ו, שבט תרפג, עמ' 8 – 9. המאמר נאסף בספר אברהם שלונסקי, מסות ומאמרים (ראו הערה 3 לעיל), עמ' 65 – 68 (ראו במיוחד בעמ' 66).

  9. ראו בספרה של תמר וולף-מונזון, לנֹגה נקֻדת הפלא: הפואטיקה והפובליציסטיקה של אורי צבי גרינברג בשנות העשרים, חיפה תשס"ו, עמ' 353 – 354.

  10. "דבר", מיום ז' בכסלו תרפ"ו (24.11.1925); המאמר נאסף בכל כתביו של אצ"ג, כרך טו, ירושלים 2001, עמ' 85 – 87.

  11. נתן אלתרמן, "בסימטא ירושלמית", רגעים, כרך א, עמ' 111. לימים הכניס אלתרמן את הדימוי הזה ל"שירי מכות מצרים", וראה בשיר "מכת בכורות": "בָּרָד, עֲמׂד נִשְׁעָן כְּמֶלֶךְ עַל חֲנִית".

  12. ראו בהרחבה בספרי הֵלך ומלך, תל-אביב 2010, עמ' 76 – 78.

  13. ראו בהרחבה בספרי מה זאת אהבה, תל-אביב 1991, עמ' 76 – 88.

  14. ראו בספרו של מאיר ויזלטיר קיצור שנות השישים, תל-אביב 1984, עמ' 189.

  15. איגרות ח"נ ביאליק, כרך ה, תל-אביב תרצ"ח-תרצ"ט, עמ' רסא; ח"נ ביאליק דברים שבעל-פה, כרך א, תל-אביב תרצ"ה, עמ' רכה.

  16. איגרות ח"נ ביאליק (ראו הערה 15 לעיל), כרך ה, עמ' שז.

  17. ראו ספרי מִיָּם ומִקדם, תל-אביב 2012, עמ' 169 – 191.

  18. ראו מאמרי "משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט", גג, גיל' 25, חורף 2011, עמ' 13 – 22.

  19. ראו נאומו של ביאליק "על הספרות העברית הצעירה" (דברים בפגישה עם קבוצת סופרים עברים בניו-יורק תרפ"ו), דברים שבעל-פה, כרך ב, תל-אביב תרצ"ה, עמ' יט-כא.

  20. "פרקים בתורת המדינה", המחזור ראה אור לראשונה בעיתון "חֵרות", כ' בטבת תש"ט (21.1.1949). ראו גם: כל כתבי אצ"ג, כרך ז, עמ' 77 – 80. מחזור שירים זה אמור היה לראות אור בספר שירים של אצ"ג שכותרתו ספר העמודים, אך בשל מחלוקת שנתגלעה בינו לבין המו"ל בראשית סתיו תשט"ז נשאר הספר ביריעות הגהה ולא ראה אור בחיי המשורר.

  21. במניפסט זה שיצא בהוצאת "סדן", תל-אביב 1928, ועשה רושם רב, "התכתב" אצ"ג עם יצירות של סופרים מִבּני הדור ומִבּני הדור החולף. כאן "התכתב" כמדומה עם שירו של ביאליק "בעיר ההרֵגה", ובו התמונה המזעזעת של התינוק היהודי ההרוג שנשמתו יצאה ב"אמי" (ולא ב"אחד" – היא האמירה השגורה על פיו של כל יהודי, ובה יצאו נשמותיהם של כל הקדושים המעונים באלפיים שנות גולה, בתפילה אחרונה לאביהם שבשמים).

  22. ראו בספרו של פ' לחובר ביאליק – חייו ויצירתו, תל-אביב תש"ח, עמ' 82. האפשרות שלפנינו מתקפה פואטית נגד צעירי המשוררים נעלמה מעיני מבקריו הראשונים של ביאליק, אך לימים היו מי שנטלוה מספרי השירה מאין תימצא, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 246 – 251, ושיבצוה בספריהם ומבלי להביא דברים בשם אומרם.

  23. "שור אבוס וארוחת ירק", מאזנים (שבועון), שנה ד, גיל' ט-י (כ"ד בתמוז תרצ"ב – ב' באב תרצ"ב).

  24. הרצאה זו, "האמנות הטהורה: להיווסד חברת 'חיזיון'", שהייתה גם למאמר, נדפסה במדור "דברי ספרות" שבתוך כל כתבי ביאליק, תל-אביב תרצ"ט, עמ' רנד-רנה.

  25. בספרי השירה מאין תימצא, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 257-254, העליתי את ההשערה שתיאור בית המרזח במחזור הכמו-אוטוביוגרפי "יתמות" אינו רק תיאור מוחשי מקדמת הילדות. במקביל, לפנינו מסווה לדיון אקטואלי הגותי על סגנונם של האמנים המודרניסטיים, ילידי המהפכה, בעלי האגרוף והבלורית, שהביאו אִתם מיני גינוני "פריצות" זרים, שעמדו בניגוד לאווירה העברית ה"טהורה" שניסה ביאליק להשליט בתרבות הארץ-ישראלית. במאמרו "האמנות הטהורה" תיאר ביאליק את התאטרון הקברטי באירופה כבית מרזח מסואב, במילים המזכירות את פתיחת השיר "אבי", והדמיון אומר "דָּרשני".

  26. ח"נ ביאליק, דברים שבעל-פה (ראו הערה 15 לעיל), עמ' רנה.

  27. על כך כתב הלל ויס במסת מבוא לספר המתכונת והדמות: מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג, רמת-גן 2000, עמ' 13, הערה 5: "יש לציין כי השגתו של מירון [...] על קליטתו של ביאליק מאצ"ג אלמנטים שיריים ותבניות שיריות בשנות יצירתו האחרונות כבר הושמעה אצל זיוה שמיר במאמרה "רצח אב ורצח מלך", הכלול בספרה השירה מאין תימצא, תל-אביב 1987, עמ' 245 – 265 [...] ועוד נעיר כי פרשנותו של מירון לשיר 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם' המובאת בסוף מסתו, הועלתה כהנחה פרשנית במאמרה של שמיר [...] "לפתרון חידת ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", בספר הספרות העברית ותנועת העבודה, בעריכת פ' גינוסר, באר-שבע 1989, עמ' 178 – 223.

  28. באיגרת לזלמן שניאור מיום 5.2.1929; איגרות ביאליק (ראו הערה 15 לעיל), כרך ד, עמ' רז-רח.

  29. איגרות ביאליק (ראו הערה 15 לעיל), כרך ה, עמ' קכו.

  30. א' שלונסקי (בחתימת אשל), "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", כתובים, שנה 6, גיל א [רלג], כ"ח בחשוון תרצ"ב (4.11.1931); "חבלי שיר", כתובים, שנה 6, גיל' ג [רלה], ט"ז בכסלו תרצ"ב (26.11.1931).

  31. "שיחה עמו ועם שיריו", דבר, מיום 13.3.1970.

  32. ראו: ח"נ ביאליק, איגרות אל רעייתו מאניה, תרגם: י"ל ברוך, תל-אביב תשט"ז, עמ' 118 – 119.

  33. ראו גם במאמרי "שיר הקונגרס של ביאליק", בתוך בין היסטוריה לספרות (בעריכת מיכל אורון), תל-אביב תשמ"ג, עמ' 112 – 131. נדפס שוב בספר: הספרות העברית ותנועת העבודה, בעריכת פנחס גינוסר, באר-שבע 1989, עמ' 178 – 223.

  34. דבר מיום 24.12.1926.

  35. ראו מאמרו של אצ"ג "המומנט שנתגלה", סדן, ג, תל-אביב טבת-שבט תרפ"ה, עמ' א-ה; יש להצר על העדר מפתח שמות ועניינים בכרכי המאמרים של כל כתבי א"צ גרינברג. תודתי נתונה לד"ר ליליאן דבי-גורי על ההפניה למובאה זו.

  36. ראו מאמרי על ביאליק ותגובתו על רצח ארלוזורוב ב"ידיעות אחרונות" מיום 14.6.1985.

  37. גנזים 92286/1.

  38. ראו במאמרו של אצ"ג "לוַוי לספר כלב בית", שיצאה לראשונה כחוברת שצורפה לספרו כלב בית, ונאספה לכל כתבי אצ"ג, כרך טו, ירושלים 2001, עמ' 181 – 187.

  39. בספרה של תמר וולף-מונזון, לנֹגה נקֻדת הפלא (ראו הערה 15 לעיל), עמ' 57.

  40. על הקדשה רבת-משמעים זו, שהיה בה משום "סגירת חשבון", ראו בספרי צפרירים: ביאליק נגד הרצל ו"הצעירים", תל-אביב 2012, עמ' 355 – 360.


ביבליוגרפיה

  • אלדד, ישראל. דמע ונׂגה, דם וזהב – עיונים בשירת אורי צבי גרינברג, תל-אביב וירושלים 2003.

  • ארנון, יוחנן. אורי צבי גרינברג: ביבליוגרפיה, תל-אביב 1980.

  • דבי-גורי, ליליאן (עורכת). קורצווייל – עגנון – אצ"ג: חילופי איגרות, רמת-גן 1987.

  • הופרט, שמואל. קודקוד אש – במחיצתו של המשורר אורי צבי גרינברג, ירושלים 2006.

  • הלפרין, חגית. המאֶסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל-אביב תשע"א.

  • הרשובסקי, בנימין. ריתמוס הרחבוּת: הלכה ומעשה בשירתו האקספרסיוניסטית של אורי צבי גרינברג, תל-אביב 1978. לינדנבאום, שלום. שירת אורי צבי גרינברג – קווי מתאר, תל-אביב 1984.

  • וולף-מונזון, תמר. לנֹגה נקֻדת הפלא: הפואטיקה והפובליציסטיקה של אורי צבי גרינברג בשנות העשרים, חיפה תשס"ו.

  • ויס, הלל (עורך). המתכונת והדמות: מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג, רמת-גן 2000.

  • חבר, חנן. פייטנים ובריונים: צמיחת השיר הפוליטי העברי בארץ-ישראל, ירושלים 1994.

  • יפה, א"ב. א. שלונסקי משורר וזמנו, תל אביב 1966.

  • ליפסקר, אבידב. שיר אדום – שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על אלזה לסקר שילר, רמת-גן 2010.

  • ליפסקר, אבידב ותמר וולף-מונזון (עורכים), רחובות הנהר לאורי צבי גרינברג – מחקרים ותעודות, רמת-גן 2007.

  • מירון, דן. "טורא בטורא, אינש באינש: יחסי ביאליק-אצ"ג כמפגש היסטורי וכמודל פואטי", בתוך: המתכונת והדמות: מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג, רמת-גן 2000, עמ' 67 – 142.

  • ערפלי, בעז. "בין 'אימה גדולה וירח' ל'מכאן ומכאן': על נוכחותו של י"ח בשירה הארץ-ישראלית המוקדמת של אורי צבי גרינברג", בתוך: ממתכת השכל חצוב (קובץ מחקרים ביצירת אורי צבי גרינברג), בעריכת חנן חבר, ירושלים 2008, עמ' 171 – 223.

  • פרידלנדר, יהודה. אורי צבי גרינברג: עיונים בשירתו, תל-אביב 1973.

  • פרידלנדר, יהודה (עורך), אורי צבי גרינברג: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל-אביב 1974.

  • שהם, ראובן. סנה בשר ודם: פואטיקה ורטוריקה בשירתו המודרניסטית והארכיטיפית של אורי צבי גרינברג, שדה בוקר 1997.

  • שמיר, זיוה. "צלמי רודפיו צופים מתוך צלמו" (אלתרמן בעקבות אצ"ג – בין רחובות הנהר לבין עיר היונה), בתוך, רחובות הנהר לאורי צבי גרינברג – מחקרים ותעודות, בעריכת אבידב ליפסקר ותמר וולף-מונזון, רמת-גן תשס"ז, עמ' 105 – 134.

Comments


bottom of page