"קומה עוגב השירה העברית"
עודכן: 25 ביוני
תמורות בשירה העברית של שנות העשרים והשתקפותן בראי יחסו של א״צ גרינברג כלפי ח״נ ביאליק
פורסם: אורי צבי גרינברג בשנות העשרים, קובץ מאמרים בעריכת אבידב ליפסקר, תמר וולף מונזון
אוניברסיטת בר אילן , דצמבר 2020
( טקסט מלא בהמשך הדף )
...לעִתים ניתן ללמוד מן ה״אַיִן״, מן ההֶעדר, לא פחות ממה שניתן ללמוד מן ה״יש״. עיון בקובצי המאמרים והמסות של אברהם שלונסקי ושל אצ״ג מגלה נתון מפתיע למדי שלא הושם אליו לב: שני המשוררים פורצי־הדרך הללו, מרכזיים והנחשבים בין משוררי הדור הצעיר, אשר כתבו בקביעות על כל אירוע שאירע ב״קריית ספר״ העברית, לא הזכירו את ביאליק במאמריהם אפילו פעם אחת בשנת בואו ) 1924 (, ורק שנה־שנתיים לאחר הגיעוֹ ארצה הואילו להזכיר את שמו. ואף זאת: כאשר הִסכּינו לשלב את השם ״ביאליק״ בכתיבתם הפוּבּליציסטית, הם לא עשו כן כדי לכבדוֹ או להתכבד בו, אלא כדי להציגוֹ ככלי אין חֵפץ בו, או כדי להוקיע את מחדליו...
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
קוּמה עוגב השירה העברית
תמורות בשירה העברית של שנות העשרים
והשתקפותן בראי יחסו של א"צ גרינברג כלפי ח"נ ביאליק
א. א"צ גרינברג בשנתו הראשונה בארץ (1923 – 1924)
בשנות העשרים התחיל כידוע להתהווֹת ב"תל-אביב הקטנה" מרכז ספרותי ראוי לשמו חֵלף מרכזיהָ המתפוררים של הסִפרות העברית במזרח-אירופה ובמרכזה. בתוך שנים אחדות הוקמו בעיר מוסדות תרבות רבים, לרבות בתי תאטרון ממוסדים, כדוגמת "הבימה" ו"האֹהל", ובצִדם תאטרון רֶוויוּ אנטי-מִמסדי כדוגמת "המטאטא", שהִכשיר את הדרך לבמה הקלה העברית; הוקם בה אולם "אֹהל שם", מִשכּנהּ הקבוע של התזמורת הארץ-ישראלית; ברחבי העיר צצו בתי ראינוע וקולנוע, והוקמה בה האוֹפֶּרה הארץ-ישראלית (שמופעיה הראשונים נערכו בקולנוע "עֵדן"). כן הוקמו בעיר הוצאות ספרים ומערכות של כתבי-עת חדשים ששיקפו את הִלכי הרוחות המודרניסטיים העדכניים של צעירי המשוררים והמסַפּרים. צעירים אלה כתבו ותרגמו לבמה הקלה והממוסדת, שדרשה "חומרי גלם" חדשים בתכיפוּת הולכת וגוברת, ובאוהלי החלוצים הושרו שירים ופזמונים חדשים שנולדו בִּן-ליל. מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית קשה שלא להתפעל מן הפעילוּת התוססת של המרכז החדש, שתפוּקת סופריו ואמניו עלתה כמדומה על זו המקוּבּלת בימינו, הגם שבסוף ימי העלייה הרביעית (1924 – 1931) לא מנתה האוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל אלא 175.000 איש ומִספר האמנים היוצרים לא עלה על עשרות אחדות.1
את שנות העשרים במרכז התל-אביב המתהווה ניתן לחלק לשתי תקופות-מִשנה שווֹת כמעט בגודלן ובהֶקֵּפן, שאותן חוצה האירוע המכונן בה"א הידיעה שהתרחש בחיי העיר העברית הראשונה: בואו של "המשורר הלאומי" ח"נ ביאליק לארץ בפסח 1924 לִבנות בה את ביתו ולהקים בה מחדש את הוצאת "דביר" שבבעלותו ובבעלות חבריו. באותה עת גָּדלה תל-אביב מיום ליום בקצב מסחרר: בשנת 1923 היו בעיר 15 אלף תושבים, ואילו בשנת 1925 כבר ישבו בה 40 אלף תושבים – כמעט פי שלושה בתוך שנתיים ימים! אנשי אודסה שהקימו את ביתם בתל-אביב (אחד-העם, י"ח רבניצקי, מאיר דיזנגוף, אלתר דרויאנוב ועוד) ציפו בציפייה דרוכה לבואו של ביאליק, וקיווּ שחברם יתסיס בכוח אישיותו את חיי הסִפרות והאמנות בעיר ויביא קץ לשיממון התרבותי ששׂרר בה בשני העשורים הראשונים לקיומה. ואכן, בתוך שנים ספורות הקים המשורר בתל-אביב לא רק את ביתו ואת הוצאת-הספרים "דביר" שבבעלותו ובבעלות חבריו, אלא גם את מפעל "עונג שבת", שאותו ניהל בקביעות – כעורך וכמנחה. הוא העלה ארצה את להקת "הבימה", שקבעה את מִשכּנה בתל-אביב, עזר לה בעצה ובממון בצעדיה הראשונים ואף נשא הרצאה לפני כל הצגת בכורה כדי למשוך קהל. הוא פתח בעיר תערוכות חדשות של אמני החרט והמכחול, הִרצה על אגדת חז"ל בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית, נאם באירועים מדיניים של קברניטי היישוב ואפילו ניסח את מכתביו של ראש העיר מאיר דיזנגוף, ידידו מימי אודסה.
ואולם, אותו קומץ של משוררי מודרנה צעירים שהגיע ארצה זמן-מה לפני ביאליק וביצר לעצמו מעמד-מה ב"קריית ספר" העברית, לא ראה בעין יפה את בואו של המשורר ארצה, שכּן ראה בו מכשול בפני התפתחותו של הדור הצעיר שכבר ראה עצמו ראוי ומוכשר לאחוז ברסן ההנהגה התרבותית. הצעירים ביקשו להציג את ביאליק בגלגולו הארץ-ישראלי כשריד ופליט של ההוויה הגלותית הגדולה שהלכה אז לבית עולמה. אורי צבי גרינברג (להלן: אצ"ג) וזאב ז'בוטינסקי כינוהו "המשורר לשעבר" מתוך קִנטור מהול באכזבה מרה וכאובה, וראו בו מנהיג שבָּגד בייעודו. בעיני הצעירים הארץ-ישראליים יִיצגה התמטיקה של שירת ביאליק את צלליו של בית-המדרש הישָׁן, וצורותיו (הסטרופיקה והחרוז, המשקל המלעילי-ה"אשכנזי") – את העולם הקלסי הישָׁן שכבר עבר זמנו מִבּחינתם. עֶמדתם של הצעירים נבעה בעיקר מן החשש שלא יהיה אתר פנוי מִכּבודו של ביאליק, ולא ייוותר להם מרחב מִחיה להטביע בו את חותָמָם. במקביל, עֶמדתם זו הושפעה גם מן האופנה ששלטה בעולם בהשראת המניפסטים הפוטוריסטיים שהמליצו לשרוף את הקלסיקה ולהשליכה מעל סיפּוּנהּ של ספינת ההיסטוריה. בהקדמה הקצרה שצירף לקובץ שיריו הראשון – אימה גדולה וירח (1924) כתב אצ"ג בגלוי שכָּשרה השעה לחילופי משמרות בשירה העברית, ואף-על-פי שלא הזכיר בו במפורש את שמו של ביאליק, כוונתו הייתה ברורה: הגיעה העת שקלסיקון מזדקן כביאליק ימסור את השרביט למשוררי הדור הבא ויעסוק בעסקנות, במו"לות ובמסחר.
מן הבחינה הפוליטית השתייכו הצעירים למפלגות מהפכניות קיצוניות – רוּבּם למחנה הפועלים הסוציאליסטי (עם רוב זה נמנה גם אצ"ג לפני המהפך של שנת 1929), ומיעוטם – לרֶוויזיוניזם הלוחם. ביאליק ה"ציוני כללי" נראה לצעירים אלה, בגִלגולו הארץ-ישראלי, כ"בורגני" מדושן-עונג שאינו יכול לייצג את עולמם ולמצוא לו ניב-שפתיים. הצעירים הציגו את ביאליק בתורת מו"ל עתיר ממון ונכסים שהגיע לתל-אביב כדי לסייע לדיזנגוף להָפכהּ לאודסה הארץ-ישראלית, ולא כמלך המשוררים שמעוניין ומסוגל עדיין לתת מחֵילוֹ לספרות העברית המתהווה. העובדה שהמשורר הלאומי התוודה לא אחת על חבלי הקליטה וההסתגלות שלו בארץ החדשה עודדה אותם להציגו בתורת טיפוס גלותי – נטע-זר בארץ-ישראל שלא הצליח להכות בה שורש. לא במקרה תיארוהו צעירי המשוררים בדמות "חנווני" ו"סוחר" עב-כרס, דמות שאינה עולה בקנה אחד עם דמותו הסעורה והיסעורית (במתכונת "היסעור" הבודלרי) של המשורר – הנביא ואיש-הרוח. דימויו כ"סוחר" וכ"קפיטליסט" סייע לצעירים להציגוֹ כמי שמתקשה להתאקלם בהוויה החלוצית הצעירה של ארץ-ישראל, שתיעבה את אורחות החיים הבורגניים. המשפט המתוקשר שערכו לביאליק אנשי "גדוד מגִני השפה העברית", לאחר שנתפס ברחוב משוחח עם חברו בלשון יידיש, סייעה אף היא לצעירים להציגוֹ כטיפוס גלותי שלא הצליח ללמוד את לשון הדיבור הארץ-ישראלית בהברה הספרדית, ולהתערות כראוי בארץ.2
בהשראת הבוהמיאנים הפריזאים, שחיבבו את הדימוי היחפני, וכן בהשראת הִלכי רוח סוציאליסטיים, שקשרו כתרים לפרולטריון, אהבו גם המודרניסטים הארץ-ישראליים להציג את עצמם כנוודים קרועי-בגד, כאנשי הפקר חסרי בית וייחוס, כחֵבל קבצנים, כאסופים, כבני-בלי-שם, כפועלים קשי-יום, חסרי קורת-גג ופת-לחם, או כאספסוף של "מצורעים" המושלך אל "מחוץ למחנה". בדימויים המוניים ופלבּאיים אלה, שנתגלגלו לשיריהם של אצ"ג ושלונסקי בווריאציות שונות ומגוּונות משירת יִידיש האקספרסיוניסטית ומן השירה הבוהמיאנית הצרפתית-הרוסית, היה לא מעט מן ה"פּוֹזה" התאטרלית המסוגננת, שהרי רוב המודרניסטים, ואצ"ג במיוחד, באו מרקע מבוסס ומכובד, ולא מן הביבים והאשפתות (וזאת בניגוד לבוהמיאנים הפריזאיים – בני דורם של רמבו, ורלן וקורבייה – שאכן היו חבורה של נוודים נִקלים שבילתה את חייה בבתי-יין, בבתי-בושת ובבתי-חולים לחולי נפש). גם עוּבדת היות בעל בעמיו ו"בעל בית" (כמי שבנה לעצמו "ארמון", כפי שניסח זאת אצ"ג בשני שיריו שכותרתם "ביאליק" שבספרו כלב בית משנת 1929) פסלה את "המשורר הלאומי" בעיניהם מלמלא את תפקיד הנביא שאת גלימתו עטה ביאליק בשירי הזעם והתוכחה שלו, אשר ליווּ אירועים בחיי העם למן הקונגרס הציוני הראשון.
כשהגיע ביאליק לארץ לביקור ראשון בשנת 1909 עמד בקהל סופר צעיר אלמוני, שמואל יוסף צ'צ'קס, שזה אך חתם על סיפורו הראשון בשם "ש.י. עגנון", וזֵר פרחים בידיו. הסופר הגליצאי הצעיר חסך ימים אחדים פת מִפִּיו ובלבד שיוכל לקדֵם את פניו של המשורר הלאומי במחווה של כבוד וִיקר. לעומת זאת, כשהִגיע ביאליק באביב 1924 כדי לקבוע בה את מִשכּן הקבע שלו, איש מבין הסופרים והאמנים הצעירים לא טרח להעניק לו זר-פרחים – אמִתי או מטפורי. להפך, רוב הצעירים בחרו תחילה להתעלם ממנו לחלוטין, וכשהמשיכה הוצאת "דביר" המחודשת ב"מפעל הכינוס", פרי יָזמתו של ביאליק, תוך התעלמות מן הסִפרות הארץ-ישראלית המתהווה, התחילו צעירים אלה לתקוף את המשורר חדשות לבקרים, בכתב ובעל-פה.
לעִתים ניתן ללמוד מן ה"אָיִן", מן ההֶעדר, לא פחות מה שניתן ללמוד מן ה"יש". עיון בקובצי המאמרים והמסות של אברהם שלונסקי ושל אצ"ג מגלה נתון מפתיע למדיי שלמיטב ידיעתי לא הושם אליו לב: שני המשוררים פורצי-הדרך הללו, המרכזיים והנחשבים בין משוררי הדור הצעיר, אשר כתבו בקביעות על כל אירוע שאירע ב"קריית ספר" העברית, לא הזכירו את ביאליק במאמריהם אפילו פעם אחת בשנת בואו (1924), ורק שנה-שנתיים לאחר הגיעוֹ ארצה הואילו להזכיר את שמו. כאשר הִסכּינו סוף-סוף לשלב את השם "ביאליק" בכתיבתם הפוּבּליציסטית, הם לא עשו כן כדי לכבדוֹ או להתכבד בו, אלא כדי להציגוֹ ככלי אין חֵפץ בו, או כדי להוקיע את מחדליו.
כך, למשל, הזכיר שלונסקי את שמו של ביאליק באופן גלוי ומפורש רק כשנה וחצי לאחר בואו ארצה, וזאת כדי לבשֵׂר לקוראיו שהגיעה העת לשׁידוד מערכות בספרות העברית ולעלייתו של דור חדש על במת הספרות. את מאמרו "סתם ככה ולעצם העניין", מסתיו תרפ"ו (אוקטובר 1925), סיים שלונסקי במילים: "עתה הגיעה אצלנו העת לרתק את החולייה המקשרת. אנו באמצע השלשלת הגדולה – למן ישעיה – יהודה הלוי – ביאליק ו - - - דומה לי שהכֵּלים של שירתנו מוכנים כבר לקבל את השפע הזה".3 לכאורה לפנינו אִזכּוּר חיובי וקורקטי, שבּוֹ עולה שְׁמו של ביאליק כחלק משלשלת הזהב של הספרות העברית, שראשיתה בדברי החזון והמשא של הנביאים הקדומים. למעשה, לפנינו אקט ברור של dethronement – של ניסיון להדיח את מלך המשוררים מכיסאו ולגזול את כתרו, שכּן נרמז כאן ברמֶז שעָביו כקורת בית הבד שכָּשרה השעה והגיעה העת שצעיר כשלונסקי ימצא את מקומו כחוליה מרכזית וחשובה בשלשלת הדורות של השירה העברית ושמשורר קלָסי מזדקן כדוגמת ביאליק יֵרד מעל כס המלכות וימסור את הכתר ליורשיו. אין כאן מחווה של "דור לדור יביע אומֶר", כמתרמז מדימוי השלשלת הגדולה וחוליותיה, כי אם כעין "רצח אב", או שילוחו של "האב הזקֵן" אל הכפור. שלונסקי כבר ראה עצמו באותה עת כאבי השירה הארץ-ישראלית, ולא יכול היה לשאת את כניסתה ל"נחלתו" של דמות פטריארכית גדולה ונחשבת ממנו. גם אצ"ג, שחיבר באותה עת מאמרים ארוכים על כל אירוע תרבותי חשוב או מינורי הזכיר בפעם הראשונה במפורש את ביאליק במאמר "איגרת בחורף" מסוף ינואר 1926, כשנתיים ימים לאחר יום עלייתו של המשורר הלאומי, ובו איגרת ספרותית ספק לאימא שנשארה בגולה, ספק לאם הארכיטיפָּלית, כלומר, לאוּמה, שאת הרטוריקה שלה (לשון אם = "מאַמע-לשון") הוא נוקט בפנותו אליה:
שמעת, אימא, שמו של המשורר חיים נחמן ביאליק; על דבר 'מסע נמירוב'. בכית על הדם כשקראתי לך זאת (את זוכרת 'מדוכת-מצה זו' אשר במרתף, 'בפרפֵּר גוויות קדושות תחת בשר חמורים'...?!). וביאליק זה אצלנו, בתוך עובי חיינו המוּכאב, קם ואומר: לא הספקתי להכות שורש בארץ [- - -] ובמילים אלה יש משום צרבת. אנחנו שלא כתבנו 'מֵתי מדבר' ו'מגילת האש', אנחנו בני אבא-ואימא סתם, הספקנו להכות שורשים וראשים – במעמקי האדמה, אימא. והמשורר העברי לא הספיק להכות שורש כאן!4
מעניינת וסימפטומטית היא הבחירה במודוּס הספרותי – מכתב לאימא מִבּנהּ החלוץ היושב במולדת, הקובל על האב-האל שהכזיב. כלול כאן כתב-אשמה נוקב נגד ביאליק, שאמר בנשף פרֵדה שערכו לו קברניטי היישוב באמצע ינואר 1926 ערב צאתו לאמריקה בשליחות קרן היסוד, שעדיין לא עלה בידו להכות שורש בארץ.5 ספק באקראי ספק במתכוון הוציא אצ"ג מהקשרם את דבריו הדקים והמורכבים של ביאליק, המתהפכים לכל הגוונים, ובחר להציגם באור עַז, חשוף וחד-ערכי. ביאליק טען בכל נאומיו מינואר 1926 (בדרכו לשליחות ובמהלכה – בארץ, באנגליה ובאמריקה) כי הוא מצטער על כך שנגזר עליו לעזוב את הארץ בטרם הספיק להכות בה שורש, כי הוא אינו מתאקלם בנקל ומסעו יגזול ממנו את ההנאה ממראותיה של העיר תל-אביב הנבנית, ההולכת ומִשתנה לנגד עיני יושביה במהירות בלתי-נתפסת. דבריו אלה של ביאליק שימשו לאצ"ג בסיס להציגוֹ ב"איגרת בחורף" כאדם המתנכּר למראות הארץ, וזאת בניגוד למשוררים הצעירים שהצליחו להכות שורש באדמת המולדת. הצעירים הללו, רמז אצ"ג, עשו בכוחותיהם הדלים את מה שלא עלה בידו של המשורר הלאומי לעשות חרף כל המשאבים המרובים העומדים לרשותו ועל אף מגילת הזכויות המרשימה שלו. ביאליק, מחבּרם של שירי-מרי כמו "מֵתי מִדבּר", "בעיר ההרֵגה" ו"מגילת האש", תש כוחו ובטַל קרבנו, טען אצ"ג במרומז. בדרך מרומזת יותר ובוטה פחות מזו של חבריו הִציג גם הוא את עצמו כיורשו של ביאליק, איש העולם הישָׁן שאינו מסוגל להסתגל לחָדָשׁ. מדבריו נרמז שרק מי שחזָה מִבּשָׂרו את הכאב הכרוך בהגשמה החלוצית יכול לשאת את משָּׂאהּ של השירה העברית הארץ-ישראלית.
טיבם של ביוגרפים שהם מחפשים חיפוש פוזיטיביסטי אחר פרסומים שנתפרסמו ואחר אירועים שאירעו, ואינם שואלים את עצמם שאלות לגבי אירועים שלא אירעו ולגבי דברים שלא נכתבו. כך יצא שבספרים הביוגרפיים וההיסטוריוגרפיים שנכתבו על התקופה – על אישיה ועל החיים הספרותיים שהתנהלו בה – לא נזכר ניסיונם העקבי של המשוררים הצעירים להתעלם מביאליק ולהימנע מלהזכירו בכתיבתם העיתונאית והמסאית – התעלמות שיסודה בקנאת-סופרים, ותכליתה האוֹפֶּרטיבית: להוריד את "המשורר הלאומי" מעל במת ההיסטוריה ולהצמיד לדש-בגדו את תווית "המשורר לשעבר". משוררים צעירים כמו אצ"ג ושלונסקי, שמילאו את טורי העיתונים שבוע אחר שבוע בחדשות ספרותיות, חלקן מינוריות וחולפות עם הרוח, לא מצאו לנכון לאזכר את האירוע החשוב והמשמעותי ביותר שאירע בקריית ספר העברית בשנות העשרים ולדון בהשלכותיו הרוחניות והמעשיות. בבית ביאליק ובמסיבות "עונג שבת" התארחו "יקירי קרתא" וסופרים בני הדור החולף, ואילו הצעירים התעלמו בשנים 1924 – 1926 מביאליק ומִמִפעליו. מחיצות נתגבהו בין "צעירים" ל"זקֵנים", וה"צעירים" בחרו לראות ביצירת ביאליק "ספרות יהודית בשפה העברית", כפי שכִּינה זאת לימים יונתן רטוש, אבי התנועה ה"כנענית", ולא אחד מגידוליה הטבעיים והאורגניים של הספרות הארץ-ישראלית המתהווה.
הגדיל לעשות שלונסקי, שבשנת 1925 ביקש להזים דברים שכּתבה הסופרת רחל פייגנבוים (אמרי) בעיתון "דבר" בדבר מיעוט הסופרים העברים ("הסופרים העברים – נער יספְּרֵם"), וכדי להוכיחהּ על טעותה, מנה שלונסקי בגאווה מחויכת אחדים מחשובי הסופרים העברים ("יש להבּראיסטים, למשל, איזה ברנר ואיזה שופמן, גנסין, ברדיצ'בסקי, עגנון, טשרניחובסקי, שניאור, כהן, שמעונוביץ ועוד ועוד...").6 ואתה קורא את דבריו ותמֵהּ: האם שִׁכחה פרוידיאנית לפנינו, או מעשה מכוּון שנועד לפגוע במזיד בגדול סופרי ישראל, להדירו מִמרכזה של קריית ספר העברית?! והרי הָרשימה של שלונסקי מזכירה סופרים חיים ומתים, סופרים שעלו ארצה וכאלה שהלכו לעולמם בטרם הספיקו לעלות ארצה, פורצי-דרך וממשיכי-דרך. אין זאת כי מנה את הסופרים שהרימו לדעתו תרומה משמעותית להתפתחות ההוויה הארץ-ישראלית, והשכיח את אלה שלא עשו כן. בלא מילים ערך כאן שלונסקי פעולת הַדָּרָה והציג במשתמע את ביאליק – האיש ויצירתו – כמין אנדרטת-אבן גדולה המסמלת את הגלוּת, ואין לה חבל ונחלה בארץ-ישראל.
אמנם בראשית דרכו התקשה שלונסקי להסתיר את השפעת ביאליק על כתיבתו,7 אך עוד לפני בואו של ביאליק ארצה פִּרסם את מאמרו "ליובל ביאליק" בחוברת מיוחדת של הדים שהוציא אשר ברש לחגיגות יובל החמישים של ביאליק, שבּוֹ ניסה לקבוע את מעמדו כיורשו של המשורר הלאומי. במאמר זה הוצג ביאליק כמשורר גלותי שאבד עליו כלח וכמי שכּתב שורות פיוטיות שהוליכוהו שולָל ("והן בספרים למדתי כי בא"י חם, תמיד חם. שקר דיברו הספרים!").8 בדברים אלה רמז כמובן לשורותיו של ביאליק בשירו "אל הציפור": "זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ, / הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים") – שורות ששלונסקי הִציגן כפרי-דמיונו של משורר שלא ידע את הארץ, ועל-כן אפף אותה בתיאורי כזב נמלצים. באותה עת עמד המשורר הצעיר לפרסם את קובץ שיריו הראשון דווי (שראה אור בקיץ 1924), ובואו של ביאליק לתל-אביב נראה בעיניו אבן-נגף בדרכם של כוחות היצירה החדשים לִזכּות בהכרה ובפרסום. כבר כאן הציג את שירת ביאליק כשירה שאינה שייכת לארץ ולבוניה. שירו של ביאליק הקורא להפסיק את הדמעות ולהתחיל תקופה חדשה בחיים היהודיים, לאחר שתקופת "חובבי ציון" הכזיבה – במציאוּת ובספרות – הוצג בדבריו של שלונסקי כחלק משירתם של משוררי חיבת-ציון שכָּתבו על הארץ החמה, על עצי הארז שלה ועל נהרותיה השוצפים, מבלי לבקר בה ולהכירה.
דבריו של שלונסקי בגנות ביאליק נגועים בבירור בעניין אישי של ניגוד אינטרסים, ואילו אצ"ג הציג תמיד את עמדתו בפרספקטיבה לאומית רחבה, נטולת עניין אישי: הוא תיאר את ביאליק כנביא שבגד בייעודו ובשליחותו – כמשורר שידע פעם לעורר את לב העם ולהמרידו נגד גורלו, אך איבד זה מכבר את אומץ לִבּוֹ, את קולו הרם ואת סמכותו המוסרית. תמר וולף-מונזון טוענת בצדק כי כמשוררים צעירים אחרים בשנות העשרים כתב גם אצ"ג על שתיקתו ההולכת ומתמשכת של ביאליק, אך בניגוד לשלונסקי ששמח לאידו של ביאליק וראה בכך ביטוי לעקרותו הפיוטית ולהיסתמות מקורות שירתו, אצ"ג קונן על השתיקה ועל צמצום חותמו של ביאליק בנוף התרבותי הארץ-ישראלי.9
ב. אצ"ג מחריף את העֶמדה האנטי-ביאליקאית
שלונסקי עלה ארצה פעמיים – פעם בגיל 13 – 14 כדי ללמוד בגימנסיה "הרצליה", ופעם בגיל 21 כחבר ב"גדוד העבודה" כדי להגשים את הרעיון הקוּמוּנלי. בשנות העשרים כבר ראה עצמו כטיפּוּס ארץ-ישראלי לכל דבר, שכֵּן עוד בנעוריו הספיק לרכוש את מנהגיהם, גינוניהם וסגנונם של בני-הארץ. אצ"ג, לעומת זאת, עלה בדצמבר 1923, חודשים אחדים לפני ביאליק, והוא משורר ותיק ומנוסה בן 37, שכבר קבע לעצמו מעמד בכיר בשירת יִידיש המודרנית. ברל כצנלסון פתח לפניו את שערי עיתון "דבר", ביטאונו של מחנה הפועלים, והעניק לו אכסניית-קבע ומקור פרנסה. ואולם, אצ"ג שהאשים כאמור את ביאליק על שלא התערה בנקל במולדת החדשה, התקשה בעצמו להפוך לטיפּוּס ארץ-ישראלי מצוי: הוא לא המיר בנקל את החליפה והמגבעת האירופיים בבגדי החאקי של "מחנה הפועלים", ולא אחת נשמעו שיריו העבריים (מִבּחינה ריתמית, תחבירית ורטורית) כתרגום של אותן יצירות בלשון יִידיש שהוציאו לו מוניטין אצל קוראיו בגליציה, בפולין ובגרמניה. מלכתחילה לא התאים אצ"ג ל"מיליֶיה" הפועלי שאליו סיפּחוֹ ברל, ועד מהרה העמיק כידוע הקרע בינו לבין נותני החסות שלו. ואולם, בשנתו הראשונה בארץ עדיין פִּרסם אצ"ג את רוב שיריו ומאמריו בעיתון "דבר", בעוד ששלונסקי עבד לפרנסתו במערכת "הארץ". השניים, שחרף הבדלי השקפה וטעם השתייכו ל"מחנה הפועלים", כתבו דרך-קבע את רשמיהם ודעותיהם על הנעשה בארץ בתחומי הפואטיקה והפוליטיקה, והזכירו בדבריהם אפילו אירועים מינוריים שלא חרתו כל אות וסימן על לוח-לִבּה של התרבות העברית המתהווה. מפליא הדבר שהאירוע הקרדינלי של התקופה – בואו של ביאליק ארצה כדי לִבנות את ביתו בתל-אביב ולקחת חלק בבניין הארץ כ"מרכז רוחני" – לא נזכר כלל במאמריהם של השניים. אין ספק, העדרו של ביאליק בכתיבתם הפּוּבּליציסטית משנת 1924 אומר "דָּרשני".
כדי להבין את האווירה האנטגוניסטית שנשתררה בקרב הצעירים כלפי ביאליק (שהוצג במאמריהם כאחד מ"זִקני המִמסד") יש לחזור שנים אחדות לאחור ולהתבונן במצבה של הספרות העברית בסוף המלחמה והמהפכה. במהלך שנות המלחמה והמהפכה הקומוניסטית הלכו לעולמם, בזה אחר זה, שלושה מסופריו הגדולים של דור התחייה: י"ל פרץ (1915), שלום עליכם (1916) ומנדלי מוכר-ספרים (1917). בדיעבד ניתן לראות בהתרוקנות זו של סִפרות ישראל מטובי סופריה כעין סֵמל ומשל לסוֹפהּ של תקופה. שנות התחייה הלאומית וספרות התחייה – שראשיתן בימי ההכנות לקונגרס הציוני הראשון ודעיכתן בעשור שבּין מות הרצל לִשנות מלחמת העולם הראשונה – התקרבו בלא-עת לקִצן. עתה, עם שינוי הנסיבות ההיסטוריות נשתנתה גם ספרות עם-ישראל לבלי הכֵּר, ושוב, כבתקופת ההשכלה, היה על הסופרים שפעלו בין מלחמות העולם לבחור בין כתיבה בעברית לבין כתיבה ביִידיש. שותפות הגורל בין שתי הלשונות פסקה וקרסה. ספרויות עם-ישראל ירדו בברית-המועצות למחתרת, ואותם סופרים שלא הבינו זאת מצאו מִקץ שנות דור את מותם בתואנה שהם מפיצים תעמולה אנטי-סובייטית.
ביאליק ראה את הכתובת חקוקה על הקיר, עוד בטרם הֵקיץ הקץ. נדמה שבנסחו במסתו "ומנדלי זקן" (הכלולה במדור "דברי ספרות" שבכרך כל כתביו) את השאלה הרֶטורית "האוּמנם השקיעה הֵחלה?", הוא נסך בה משמעויוֹת אישיוֹת וקולקטיביוֹת, וכיוונָן בעת ובעונה אחת הן כלפי מנדלי גופא, הן כלפי סופרי דור התחייה שהלכו בדרכו של מנדלי ותרמו מִחֵילם לספרות העברית ולספרות יִידיש גם יחד. בתוך טירוף המערכות שטִלטל באותה עת את אירופה בכלל ואת עם ישראל בפרט נתחסלה הֲלָכָה למעשה גם תופעת הדוּ-לשוניוּת בעלת האוריינטציה הלאומית, נוסח ספרות דור התחייה, תופעה שבּהּ היה מנדלי מוכר-ספרים הסופר שיָּרה את אבן הפינה ("יוצר הנוסח", כהגדרת ביאליק במסה הנושאת שֵׁם זה והכלולה אף היא במדור "דברי ספרות שבכרך כל כתביו), אך גם מי שסָתם עליה את הגולֵל. לכאורה הִמשיכה התופעה הדוּ-לשונית הפונה לקהל שהוא בן-בית בשתי התרבויות גם יחד, להתקיים זעֵיר פה זעֵיר שם גם להבא, אך למעשה כבר בימי המלחמה והמהפכה בטלו סיכוייה ונסתתמו צינורות קיומה.
את תופעת הדו-לשוניוּת הסימבּיוֹטית בעלת האוריינטציה הלאומית ביססו סופרים, שרגלם האחת ניצבה בתקופת ההשכלה, והשנייה – בתקופת ההיוואשוּת מרעיונות ההשכלה, שנשׂתררה אחרי פרעות 1881. בדרך-כלל ראו המשכילים בלשון יִידיש מחסום בפני תהליך ההשתלבות והאָקוּלטוּרציה של היהודי בחיי המדינות שבהן ביקש להתערוֹת כאזרח. בשנות מִפנה המאה העשרים, עם ההתנערוּת מרעיונותיה של תנועת ההשכלה ומהנורמות הקלסיציסטיות של ספרותה, נפרצו הסכרים, וכבר לא ראו ביִידיש שפה עילגת שאינה ראויה ליצירה "קָנונית". להפך, בזכות הסופרים הדו-לשוניים, הפכה לשון יִידיש ללשון לגיטימית, היאה ליצירה ספרותית מן המעלה הראשונה, וחדלה להיות לשונהּ של יצירה שנועדה להגיע אל אך ורק אל המוני העם, או אל הנשים שלא למדו עברית מִימיהן.
בשנות מִפנה המאה העשרים יכול היה ביאליק לראות במו-עיניו איך סופרים אחדים מן המעלה הראשונה – כדוגמת מנדלי-מוכר-ספרים, שלום-עליכם ויצחק לֵיבּוּש פרץ, איש ורשה – מצליחים לשַנות כבמטה-קסמים, בתוך שנים אחדות, גם את לשון יִידיש וספרותה, ואת יחסו של הציבור כלפיה. מעתה הפכה לשון יִידיש ללשון ש"פני יאנוס" לה: פן מזרח אירופי, "הֶבּרָאיסטי", המיועד להמוני בית-ישראל, ופן מערב אירופי, "הֶלֶניסטי" ואֶליטיסטי, המיועד לאינטליגנציה שוחרת הקִדמה, המבקשת לעצמה תכלית כלל-אנושית.
לשון יִידיש נעשתה לשון דו-תכליתית, שרגלה האחת נטועה בין יריעות "אוהל שם", והשנייה מבקשת להוליך את העם למחוזות אוניברסליים. מלשונם של פשוטי העם, שהמשכילים ראו בה מכשול בדרכם להתערוּת בתרבות אירופה כאזרחים שווי- זכויות וחובות, הפכה לשון יִידיש, בתוך כמאה שנים, ללשון שבעזרתה ניסתה האינטליגנציה הסוציאליסטית להניא את העם משאיפותיו הלאומיות, ולהָפכו לחלק אינטגרלי מתנועת הפועלים הבין-לאומית. יש לזכור כי בנוסף לתנועת ה"בּוּנד" הסוציאליסטית שדגלה בלשון יִידיש, שפתם של המוני העם היהודי במזרח אירופה, כשפתו הלאומית של העם היהודי, הייתה גם התנועה האוֹטוֹנוֹמיסטית, שאחד ממקימיה היה ההיסטוריון שמעון דובנוב. גם היא דגלה בלשון יִידיש כשפתו של העם היהודי, אולם התאפיינה לאו דווקא במגמה סוציאליסטית אלא ביקשה להישאר באירופה, ולא נענתה לתביעות התנועה הציונית. ואולם, בחוג אודסה כתב ופעל בשנות מִפנה המאה העשרים אותו קומץ סופרים שביקש, באמצעות הכּתיבה ביִידיש, להישאר "בבית", בגבולות התנועה הציונית והתרבות הלאומית, ובו בזמן לקרוע חלונות אל תרבות-המערב. יִידיש התאימה למטרה כפולה זו התאמה מושלמת: מצד אחד, זוהי שפה יהודית, הכתובה באותיות עבריות ומכילה מילים עבריות לרוב, וככזו הריהי שפה "הֶבּרָאיסטית" (כלומר, שפת היהודים – שפתו של עם יְדוּע סֵבל המתגדר בדל"ת אמות). מצד שני, יִידיש היא שפה הדומה מן הבחינה המורפולוגית, הלקסיקלית והתחבירית לגרמנית, וככזו היא שפה "הֶלֶניסטית" (כלומר, שפה מערבית, המשַׁקפת אורַח-חיים מתקדם ומודרני). "תכונת פיפיות" זו של לשון יִידיש המודרנית ושל ספרותה, שאותה הביאו סופרי הדור לשיאים חסרי תקדים, השפיעה גם על תחייתה המואצת של העברית בהפיכתה משׂפת הסֵּפר לשפה חיה ומדוברת.
אך לא לעולם חוסן: בימי המלחמה ידע ביאליק אל נכון כי מעתה לא יימצא עוד בעתיד הנראה לעין סופר כדוגמת מנדלי מוכר-ספרים, שיעשיר את שתי התרבויות, וימלאן זו ממאגריה של זו. התופעה הדו-לשונית הסימביוטית דעכה אפוא מאליה, ושנים אחדות לאחר מות מנדלי, בתקופה שבּין מלחמות העולם, כבר נאלצו משוררים כדוגמת אצ"ג, או מסַפּרים כדוגמת יעקב שטיינברג וש"י עגנון, שהתנסו בראשית דרכם בכתיבה ביִידיש, לנטוש את הכתיבה בשפת אִמם, להינתק ממנה לגמרי ולדבּוֹק בעברית מתוך "שבועת אמונים" בלעדית ומחייבת. בדור המודרנה, שניצניו נראו לאחר שנות המלחמה והמהפכה, נאלצו אפוא רוב סופרי ישראל לבחור באפשרות אחת ויחידה עקב אילוצים אידֵאולוגיים, שנִכפּו עליהם בידי החוגים האנטי-ציוֹניים, ולא הותירו להם אפשרות לפסוח על הסעִפּים. אלה נאלצו להכריע ולבחור בשפה אחת מבּין השתיים, והכרעתם זו הייתה כרוכה בדרך כלל גם בהכרעה גאופוליטית נכבדה שנתמצתה בשאלה הגורלית: "קֵדמה או ימה?".
מעניינת וסימפטומטית בהקשר זה היא מסתו העקרונית של אצ"ג "פינה ליִידיש או מחתרת?",10 שבּהּ הִסבּיר המשורר מדוע אינו יכול לקרוא בפומבי יצירות בלשון יִידיש, שבהן השקיע את מיטב כוחותיו בין השנים 1912 – 1924. אצ"ג הסביר שעליו להפנות עורף ליצירותיו בלשון יִידיש מאחר שהיִידישיסטים בקרב "פועלי ציון שמאל" מנצלים אותה כתכסיס פוליטי-מפלגתי שתכליתו לחתור נגד הארץ-ישראליוּת המבקשת להחיות את השפה העברית. אצ"ג העלה במסתו נקודה מעניינת המוכיחה שהיריבוּת בין ההֶבּרָאיסטים ליִידישיסטים לא הייתה רק יריבות בין החוגים הציוניים לאנטי-ציוניים, או בין "עולים" ל"יורדים", אלא התבטאה גם בתוך המחנה החלוצי גופא. אלמלא התהפוכות הסוערות שעברו על עם ישראל ועל סופריו בדור שבּוֹ הצטרף אצ"ג לקריית ספר העברית, מותר כמדומה להניח שאצ"ג לא היה נוטש את ספרות יִידיש, וששמו היה מתנוסס בפסגתה של ספרות יִידיש המודרנית, שהגיעה בין מלחמות העולם לשיאים חסרי תקדים. ואף זאת: אילו נכתבו יצירותיהם של סופרי יִידיש המודרנית בשפה בין-לאומית, ולא בשפתו של עם קטן ונידח, או אילו לפחות תורגמו יצירות אלה לגרמנית סמוך לפרסומן, היו יכולים סופרים אלה להימנות עם גדולי הסופרים בעולם.
ברי, גם מאוחר יותר היו בארץ-ישראל סופרים יִידישיסטים ודוּ-לשוניים (המובהק שבהם היה י"ד ברקוביץ, שגם לאחר עלותו ארצה המשיך לתרגם את עצמו מעִברית ליִידיש ומיִידיש לעברית, עד שנות השישים), כשם שבניו-יורק נתקבצה קבוצת משוררים עבריים. האחרון שבהם היה גבריאל פרייל (1911 – 1993), אולם, בדרך-כלל, נמתח לאחר המלחמה והמהפכה קו של הקבלה בין הבחירה בלשון הכּתיבה (עברית או יִידיש) לבין השקפת העולם (ציונוּת או קוסמופוליטיוּת, בחירה בארץ-ישראל או בגולה). באותה עת, אותם מעטים שחצו את הקו הזה ולא צייתו לכלל הנקוט בדרך-המלך (mainstream) של סִפרות עם-ישראל, לא נמנו עם גדולי הספרות ועם בכיריה.
אצ"ג הבין אל נכון שהקיטוב בארץ-ישראל – בין יהודים לערבים, וכן בין החוגים הקוסמופוליטיים, מתנגדי הציונות, לבין ארץ-ישראל העובדת – מחייבוֹ להקצין את עמדותיו: מעתה עליו לכתוב בעברית בלבד, ולא בלשון יִידיש; עליו להקצין את עמדותיו הפטריוטיות ועליו להקצין את עמדותיו כלפי קודשי ישראל, ובמיוחד את עמדתו כלפי ירושלים. לא ארכו הימים ועמדתו כלפי ירושלים זכתה להערת-אגב אירונית, פרי-עטו של משורר צעיר ובלתי-ידוע באותה עת – נתן אלתרמן – שכָּתב בלגלוג בין שירי "רגעים" (שירים לוקליים ואקטואליים שפרסם אלתרמן הצעיר בראשית שנות השלושים בעיתון "הארץ") על שירי אצ"ג שהִרבּו לפאר את ירושלים כסמל מלכות ישראל ונצח האומה: "בְּשַעַר יָפוֹ דְמָמָה רֵיחָנִית. / חוֹמָה אֲרֻכָּה. עַכְבָּרִים גָּרִים בָּהּ. / מִגְדַּל דָּוִד נִשְׁעָן עַל חֲנִית / כְּמוֹ שֶׁלִמֵּד אוּרִי צְבִי גְרִינְבֶּרְג".11 אלתרמן הצעיר ניסה לתת בשירו הקליל-לכאורה פיסת "אמת מארץ ישראל" – לשקף את המציאוּת ללא האדרה ופרכּוּס. בולטת כאן הביקורת הפואטית והפוליטית על אצ"ג המשתמש בכינוייה הרֵאליים והסמליים-מטפיזיים של העיר, מפאר אותה כסמל מלכות ישראל ומבכה את השפלתה. עֶמדתו הרדיקלית, נרמז בשיר, מונעת ממנו לראות את המציאוּת כהווייתה: ההוויה הציונית הצעירה מאיימת על ערביי העיר, ואלה מאיימים בסכינם על הצעירים המהלכים בסמטאותיה. כל אחת מן ההוויות המנוגדות מתנכרת לזולתה, ורואה בה מהות זרה לאופיה המקורי של העיר. הצירוף "מִגְדַּל דָּוִד נִשְׁעָן עַל חֲנִית", שנועד לתאר את צורתו הצרה והמוארכת של המגדל ובעקיפין להצֵר על הסכנות הצפויות לצעירים המהלכים אל הר הבית בידיים ריקות מִנשק-מָגן, נטול דווקא ממקור טרגי ואנטי-הֶרוֹאי: מתיאור הרגע שבו מבַשֵּׂר השליח העמלקי לדוד על מות שאול ובניו בקרב (שמואל ב' א, ו). מזגו ההיסטוריוסופי של אלתרמן, שהצטיין בתבונה ובתובנה, באמונה אך גם בחרדה מפני הבאות, מתגלה אפוא אפילו בשיר ז'ורנליסטי קל ובוסרי כדוגמת "בסימטא ירושלמית".12 עם זאת, עמדתו זו של אצ"ג, שלפיה אין לקיום היהודי בארץ עתיד ותוחלת ללא ירושלים כבירת ישראל, שעלולה להיראות כעֶמדה משיחית, נתפסה אצל בעליהָ כניתוח אָנָליטי, ראליסטי בתכלית, ולא כרעיון מטפיזי משיחי או כקפריזה אישית ורגשית.
בתוך תהליכי ההקצנה שעברו על אצ"ג חלה גם תמורה רדיקלית ביחסו לביאליק. אם עד אז האשים את ביאליק בלשון רפה ומרוסנת, מעתה הפך המשורר הלאומי לא רק לקלסיציסט שעבר זמנו אלא גם לאויבם הפוליטי של אצ"ג ושל בני חוגו. בזמן מאורעות תרפ"ט מתח כידוע אצ"ג ביקורת נוקבת על דרכי ההתמודדות של היישוב העברי עם ההרג בדרכים, ועמדתו של ביאליק נראתה בעיניו בגידה בייעודו של המשורר הלאומי: לכנס גדודים למרד. כמעריצו של חיים וייצמן, ידידו ובן גילו, בעל רקע מזרח-אירופי דומה לשלו, תמך ביאליק ב"מדיניות ההבלגה" של וייצמן, ניגודה של מדיניות "היד הקשה" של ז'בוטינסקי והרֶוויזיוניסטים. באגדה המעוּבּדת "אגדת שלושה וארבעה" יצק ביאליק גם תכנים אקטואליים למכביר, וכששלמה מפייס את מלך ארם בנאום נגד השנאה המסתיים במילים "קוּמה הבליגה" לא קשה לראות בדברים כתב-הגנה על מדיניות ההבלגה של וייצמן ושל הפלג המתון ביישוב שקיבל את מדיניותו (ובמקביל – כתב-קטרוג על הסכסוכים והחשבונות העוברים מִדור לדור ללא תִּכלה וללא תוחלת).13 אצ"ג ובני-חוגו לא ראו במדיניוּת ההבלגה מדיניוּת פייסנית וליברלית, אף לא ניסיון להימנע משִׁלהוּב יצריהם של ערביי ארץ-ישראל, כפי שהציגוה וייצמן וחבריו, כי אם ריקוד של "מה יָפית" לפני "הפריץ" האנגלי, כמו גם אקט של כניעה לערבים וּויתור תבוסתני על חלום הבית הלאומי. התנגדותו הפוליטית של אצ"ג לביאליק הפייסני, בצד התנגדותו הפואטית לביאליק "הנביא", שהפך לקלסיקה עוד בחייו, מצאה את ביטויה בשני השירים שכותרתם "ביאליק", הכלולים בספרו כלב בית (1929), שעליהם ועל תגובת ביאליק עליהם עוד נרחיב.
ג. המשורר כנביא
גם יהודי אירופה, ויהודי גרמניה בפרט, עמדו אז לפני שוקת שבורה, ואצ"ג שלחם במלחמת העולם הראשונה הריח את ריח אבק-השׂרֵפה שבאוויר עוד בטרם נורתה יריית התותח הראשונה של מלחמת העולם השנייה. האינפלציה בגרמניה שהחלה בשנת 1921 הפכה להיפֶּר-אינפלציה שדִרדרה את הכלכלה אל התהום במהירות נוראה. אנשים איבדו בהרף-עין את כל חסכונות חייהם, וקבוצות קיצוניות גרמו למהומות שאיימו להביא את גרמניה אל עֶברי פי פחת. אצ"ג עזב את ברלין בסוף שנת 1923 וביאליק עזבהּ ובתחילת שנת 1924 – בתקופה שבמהלכה הפכו החיים ברֶפּוּבּליקת וַיימַר לבלתי נסבלים, ובסופה הושלך היטלר לבית-מעצר בשל ניסיון ה"פּוּטְש" שערך בבוואריה (בזמן המאסר כתב את ספרו מיין קאמפף). המו"ל והמצנט א"י שטיבל, שדאג לפרנסתם של רבים בקרב הרֶפּוּבּליקה הספרותית העברית שנתלקטה בברלין – סופרים, אנשי "חָכמת ישראל", עורכים, מתרגמים, מגיהים ואנשי דפוס – איבד בשנה זו את ממונו, וכל אלה שנסמכו על שולחנו עזבו את גרמניה כאיש אחד וללא דיחוי.
טעה והטעה המשורר מאיר ויזלטיר בשירו "מילים",14 שבּוֹ ביסס השקפה היסטוריוסופית-לינגוויסטית שלפיה איש לא שיעֵר שתתחולל שואה, ועל כן גם איש לא ידע לתת לה שם, ורק בדיעבד נקבע שמהּ. שיר זה נפתח במונולוג ובו בכעין הרהורים לינגוויסטיים: "שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן / לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן חֻרְבָּן; שְׁנָתַיִם לִפְנִי הַשּׁוֹאָה / לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם.// מֶה הָיְתָה הַמִּלָּה חֻרְבָּן / שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן? / מִלָּה לְתָאֵר דָּבָר לֹא טוֹב / שֶׁהַלְוַאי לֹא יָבוֹא. // מֶה הָיְתָה הַמִּלָּה שׁוֹאָה / שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשּׁוֹאָה? / הִיא הָיְתָה מִלָּה לְרַעַשׁ גָּדוֹל, / מַשֶּׁהוּ עִם הֲמֻלָּה". בשורות אלה של ויזלטיר עולה במשתמע הטענה שהשואה באה בחטף, כבפסוק המקראי: "וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (ישעיה מז, יא), ולפיכך איש גם לא שיעֵר שהיא תתרחש, שהרי אילו השֹכּיל היהודי בן-הדור לשָׁער שתתחולל, ואילו יכול היה לשַווֹתה לנגד עיניו, הוא היה יודע לקרוא לה בשֵׁם, ואולי גם למַלט את נפשו ואת נפש זולתו מִפָּניה.
אילו קרא ויזלטיר בעיון את יצירותיהם של גדולי המשוררים העברים – את יצירתו המאוחרת של ח"נ ביאליק, את הבלדות של טשרניחובסקי, את שירתם המוקדמת של אצ"ג (למן שיריו בלשון יִידיש שחוּבּרו בוורשה בראשית שנות העשרים) ושל נתן אלתרמן (למן "סקיצות תל-אביביות" שפִּרסם המשורר הצעיר בראשית שנות השלושים בעיתון דבר, ושאִתם ניסה כמדומה ויזלטיר "להתכתב" במחזור שיריו "שֹרטוטים תל-אביביים" משנת 1976), היה יודע אל נכון ששירו מבוסס על הנחה שגויה. גדולי המשוררים העברים לא זו בלבד ששיערו את הרעה שעתידה לבוא על עַמם, אלא גם קראו לא אחת לשואה בשמה המפורש, שנים לפני שנשתגר ברבים המוּשֹג "שואה" כציוּן להשמדתו ההמונית של עַם ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה.
ביאליק יִיחד אמנם את המילה "שואה"15 לתיאור אסונם של יהודי גרמניה בזמן התעצמות התנועה הנאצית אך כשביקש ממנו מרדכי אהרנפרייז, שעמד בראש ביטאון יהודי-שוודי, להעלות את תחזיותיו על עתיד העם, ענה ביאליק לעורך: "מיום שחָרַב בית המִקדש ניתנה הנבואה לתינוקות ולשוטים [...] איני יכול משום כך לנבּא עתידות. אין לי אלא מה שעינַי רואות: היהדות שבכל הגולה, ולא רק זו שבגרמניה, עומדת על סף הכְּלָיָה. היהדות שבארץ-ישראל, כלומר הקומץ הקטן, שארית הפלֵטה – עומדת על סף התחייה וההתחדשות. המסקנה מובנת מאליה [...] המציאוּת היהודית בגולה של עכשיו – היא אָבדן וכלָיה. ומי עיוור ולא יראה זאת – יִמַק בעיוורונו".16
ביאליק, שישב בברלין בראשית שנות העשרים, שעה שהתנועה הנאצית עשתה את צעדיה הראשונים, ניחש בחושיו החדים שלא ירחק היום וכלָיה תבוא על יהודי אירופה. לפיכך החליט לברוח מבית "הטַבָּח", תרתי משמע, לעלות ארצה ולהסתפּק בה ב"ארוחת יָרָק" דלה, העולה על שולחנו-שלו, ללא טובות וחסדים. על הכרעתו לִחיות ביישוב קטן ודל, ולא בעיר אירופית מעטירה הצפויה לכַלות את יושביה, כתב ביאליק באגדה המעוּבּדת "שור אבוס וארוחת יָרָק", שבּהּ הִמליץ לחבריו ולבני עַמו להסתפּק בארוחת ירק דלה, שאינה נתונה בחסדי זרים, ולהתנתק מן השולחן המאכילו מאכלי פיגולים.17 למעשה, גם יצירותיו לילדים מתקופת ברלין – "הנער ביער" ו"גן עדן התחתון" – מכילות בסמוי המלצה לברוח מן היער ומִזאביו (מוטיב קבע בספרות הילדים הגרמנית) לבית אבא-אימא, הממשי והמטָפורי; או להימלט מבעוד מוֹעד מבית העשוי כולו ממתקים, כבאגדות האחים גרים (קרי, להפסיק את חיי הפרזיטיוּת בגלות, ולהתחיל לחיות בארץ-ישראל חיי פרנסה פרודוקטיביים, המקנים לבעליהם שׂכר וכבוד עצמי). בכל היצירות הללו מתקופת ברלין ניתן לראות שביאליק חש בקָטסטרופה ההולכת וקרֵבה, וביקש למַלט את עצמו ואת חבריו ובני עַמו מן התופת.
אצ"ג שישב בראשית שנות העשרים בברלין כתב כבר ב-1922, בשירו ביִידיש "אִין מלכֿוּת פֿון צלם" ("במלכות הצלם"), על הגז המרעיל שישולח ביהודים כדי לכַלותם. תכניו של שיר זה השפיעו על שירו הנבואי הנודע "בָּאֵי במחתרת" (1931), שבּוֹ תיאר שני יהודים, שרידים מתופת, הנאלצים לחיות כחפרפּרות במעמַקי האדמה בניסיון למַלט את נפשם. דומה שבשנות המלחמה והשואה הדהֲדוּ שורותיו של שיר מָקַבּרי זה בזיכרונו של אלתרמן, עת חיבר שירים מָקַבּריים כדוגמת שירי שמחת עניים שבהם העיט מרחף מעל לעיר הנצורה והחולד חותר תחתיה (אך בתשובת-נגד לאצ"ג, כָּלל אלתרמן בשירים אלה גם תחזית אופטימית לעתיד לבוא, בדבר יציאתם של העָם והעולם מתוך ההפֵכה).
לצד ביאליק ישב בברלין בראשית שנות העשרים המשורר שאול טשרניחובסקי, שראה גם הוא את עלייתה של התנועה הנאצית, ונִבעת מעָצמת סיסמאותיה ומן הקסם האפל שלהן. כבר ב-1924 חיבר טשרניחובסקי את הבלדה הנודעת "קיר הפלא אשר בוורמייזה", שבּהּ ביקש להזהיר את קוראיו מפני אכזריותו של הצבא הגרמני, ולייחל לנס שיארע לעַם ישראל, כמו אותו נס שאירע בימי הביניים לאִמו של רש"י עת נבקע לצִדהּ הקיר של חומת העיר, והיא והעוּבּר שבמעיה ניצלו ולא היו מרמס לסוסו של הפָּרָש הגרמני האכזר. כשהגיעו הידיעות על השואה כתב טשרניחובסקי את "בלדות ורמייזא", ובהן את "בלדת הזאב". הוא החזיר את הגלגל כאלף שנה לאחור כדי להראות שהאכזריוּת טבועה בדם הגרמנים למִן קַדמת דנא. הבלדה של טשרניחובסקי "קיר הפלא אשר בוורמייזה" השפּיעה על אלתרמן בשעה שחיבר את שירו "על זאת", שבּוֹ הזהיר מפני הפיכתו של החייל היהודי, הנלחם להגנת עַמו ומולדתו, לקלגס המתעלל ללא סיבה באוכלוסייה חפה מחטא.18
ידועה מימרתו של קרל מרקס שההיסטוריה לעולם חוזרת, קודם כטרָגדיה ואחר-כך כפַֿארסה (כגון "האימפֶּריה הרומית החדשה" של מוּסוֹליני שהתיימר להמשיך את הדר תפארתה של האימפריה הרומית הקדומה). גם הניסיון לשקם את מחוזות ילדותו של אצ"ג בגליציה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא עלה יפה. בשנת 1930 ביקר עגנון בעיר הולדתו שבוש (בוצ'ץ') שבגליציה. כל תיאורי מסע זה בספרו אורֵח נטה ללוּן מעידים על מצב דֶגֶנֶרטיבי של עיר ההולכת לבית עולמה, חרף ניסיונות תושביה לשקמהּ, בעוד שבאותו זמן עצמו הלכה העיר תל-אביב ונבנתה בקצב מואץ (בראשית שנות השלושים גָדלה אוכלוסיית העיר פי ארבעה בהשוואה לגודל אוכלוסייתה בשנות העשרים). ההשוואה בין קהילות ישראל החרֵבות בגולה לבין ה"פּרוספֶּריטי" בארץ נזכרת אמנם כבדרך-אגב בפרק 47 של הרומן אורֵח נטה ללוּן, אך היא מרחפת בלי מילים מעל הרומן כולו, המתאר עיר רפאים שיושביה מתים-חיים, ואף-על-פי-כן אינם נוטלים את המקל והתרמיל ואינם עולים ארצה להיות בין בוניה של העיר העברית הראשונה. אך אין לפנינו תמונה סימֶטרית בצבעי "שחור-לבן", כי אם תאמר: מן הראוי שאנשי שבוש ייקחו את המקל והתרמיל ויֵצאו אל הדרך העולָה ציונה, והרי ירוחם ב"ח שעשה כן והתיישב בקיבוץ רמת-רחל מצא את מותו בידי פורעים ערביים. לפיכך, אי-אפשר לראות ברומן אורֵח נטה ללוּן כתב-הגנה נלהב על הציונות וכתב-קטרוג על היהודים הנסים מנוסת בהלה ומתפזרים ברחבי העולם. עגנון ידע שאין כאן בחירה בין גולה לגאולה. נהפוך הוא, המצב הוא מצב של "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי", בחינת "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס ה, יט).
כל הסופרים הגדולים הללו (ביאליק, טשרניחובסקי, אצ"ג ועגנון) ניבאו את השואה, אך לא עשו כן מתוך קריאה בכדור של בדולח. כל הארבעה ישבו בברלין בראשית שנות העשרים, וחזו מִבּשרם את התגברות האנטישמיות ואת עליית הנאציזם. הם ידעו לנתח את התופעות שנגלו לנגד עיניהם, והשמיעו פרוגנוזות נכוחות לגבי עתידה של יהדות אירופה, שעד מהרה התממשו למרבה האסון לנגד עיניהם. הרדיקלית שבהן היא תגובתו-נבואתו של אצ"ג, שראה כאמור מול עיניו כבחזון את יהודי העולם נשמדים – נחנקים ונשרפים בהמוניהם. כשקרא ביאליק את שיריו המוקדמים של אצ"ג, הוא חש שלפניו אדם ה"מטפס על כתלים" וחי ב"קוֹשמאר" ("cauchemar" = חלום בלהות בצרפתית; ומכאן "קאָשמאַר" בלשון יִידיש),19 אך גם ידע היטב שההגזמה האקספּרֶסיוניסטית של המשורר הצעיר אינה גוזמא בעלמא. לא ארכו הימים, וביאליק כתב, ברוח שירתו האקספּרֶסיוניסטית העַזה של אצ"ג, את שירו בפרוזה "אֵיכה יִירא את האש" (1934) – משא נבואי אפוף להבות אש, המתאר "גְּוִילִים נִשְׂרָפִים וְאוֹתִיוֹת פּוֹרְחוֹת כְּצִפֳּרֵי אֵשׁ" והחוזה חזוּת קשה לעם ישראל ולמשנאיו גם יחד. אפשר ששיר מאוחר זה, שנכתב אחרי צאת מהדורת היובל של ביאליק בתרצ"ג, ועל-כן לא נכלל בכל כתבי ביאליק, מגיב על דברי הזעקה אצ"ג ב"כלפי תשעים ותשעה" (1928): "ומדוע אבֵלות כל-כך כ"ב האותיות שביצירה אצלנו? לָמָּה אינן אֵש?".
בימינו היו מסווגים את אצ"ג בתורת חייל הלום קְרב, ואין ספק שאצ"ג התהלך כל חייו הבוגרים במצב פוסט-טראומטי עם נטל הזיכרונות מימי הלוחמה בחֲפירות במלחמת העולם הראשונה, אך הוא גם ידע לנסח כללים אָנָליטיים חדים שאיש מלבדו לא ניסחם באופן כה ברור נחרץ. כך, למשל, קבע בשיר "פרקים בתורת המדינה" כי "עַל חַרְבֵּנוּ נִחְיֶה, קוֹבֵעַ הַשֵּׂכֶל חֻקּוֹ / וְהַחֹק הוּא כָּבֵד וְאַכְזָר וּמְדַבֵּר: / תָּמִיד סַכָּנָה".20 לימים כתב הסופר משה שמיר, שותפו של אצ"ג בתנועה למען ארץ-ישראל השלמה, דברים דומים בספרו האוטוביוגרפי חיי עם ישמעאל (1968):
דבר אחד אני יודע, השלום דרוש לי באופן פרטי […] ושיהיה הוא שלום אמיתי ויפה נכון ויציב. [...] והריני מוסר בזה הצהרה כי כל מאמריי ונאומיי […] כל אלה אינם אלא רשת תככים ערמומית להשיג במהרה את השלום […] על-כן כותב אני את הדברים האלה […] כדי להודיע ולשכנע […] שחייבים ללכת בה בעיניים פקוחות, לאורך כל תמרוריה, וראשוני תמרוריה הם: ההכרה כי אנו מותקפים, הנכונות והיכולת להדוף את ההתקפה. האם אנו בראשית הדרך? באמצעה? בסופה? אני יודע רק זאת: במחצית המאה שאני חי אותה ונושם אותה – לא סרה אימת מוות מביתנו ולא חדל נשק מָגֵן מידינו אף לשעה אחת.
אסונו של העם, חזר אצ"ג וטען בכתיבתו לסוגיהָ ולתקופותיה, נעוץ בשִׁכחת המצב היהודי (condition juive) ובהדחקתו: על היהודי להיות תמיד ערוך ומזומן לרעה שתבוא ותתרגש עליו, ואסור לו לאבד לרגע את חושי ההישרדות הטבועים בו למן קדמת דנא. לא אוּטוֹפּיזם תלוש מהמציאוּת לפנינו בשירת אצ"ג ואף לא אמירה ציונית וְרדרדה וּרדודה, כי אם אמירה בטעם הלענה שב"אף-על-פי-כן" הזעום והקודר של יוסף חיים ברנר, המורה הגדול של הספרות הארץ-ישראלית. אצ"ג הפגין תכופות את יכולתו הנבואית, אך לא כמי שקורא בכדור בדולח, אלא כמי שיודע לנתח מצבים ותהליכים, ולהוסיף על הניתוח המוּשׂכּל את חזונו האינטואטיבי של איש-הרוח. סגנונו העז והשוצף לא אִפשר לרבים קוראיו להבין שלפניהם אדם בעל מזג היסטוריוסופי ויכולת אנליטית חדה ומרשימה. התבטאויות אֲחדות של אצ"ג שנאמרו בעידנא דריתחא גרמו כידוע לא פעם להחרמתו ולנידויו על-ידי ידידיו לשעבר מ"מחנה הפועלים" ולהוצאתו מ"דרך המלך" (mainstream) של הספרות העברית החדשה.
ד. אצ"ג נגד ביאליק ותשובת ביאליק לאצ"ג
בסוף שנות העשרים, עוד לפני הקונוֶורסיה הפוליטית שעברה עליו בעקבות פַּרעות תרפ"ט, אך גם בעיצומה, היה עדיין עיקר זעמו של אצ"ג מופנה כלפי פְּנים – כלפי המציאוּת הפוליטית והפואטית ששררה ביישוב. אחד הכלים ששימשו את שלונסקי במתקפה האנטי-ביאליקאית היה השימוש באֶפִּיתֶטים מעליבים הלקוחים מן השדה הסמנטי שעניינו עקרוּת (כך ביקש לרמוז בו-בזמן הן לשתיקתו של ביאליק והן להיותו חשׂוּך בנים). בעקבות דבריו דָּבקה בביאליק תדמית מסולפת של משורר בערוב-ימיו שמעיַין יצירתו דלל ויבַש. תמונה זו של משורר "בעל ביתי" ש"ברֵכת חייו" שוקטת ורוגעת לא שיקפה כלל את האמת החוץ-ספרותית: לאמִתו של דבר, שנותיו האחרונות של ביאליק לא היו שנים של דלדול כוחות היצירה. אדרבה, בתום תקופה שלא התברכה בפעילוּת יצירתית ענֵפה בגלל שנות המלחמה, המהפכה והנדודים, נִפנָה ביאליק סוף-סוף ליצירה, וכתב ללא הרף.
מלחמת הצעירים בביאליק הייתה חלק ממלחמה רבת מערכות וחזיתות נגד המִמסד הספרותי והפוליטי, וכמהפכנים הם בחרו לכבוש את מעוזיו של המִמסד ולהשתלט עליהם. כך, למשל, השתלטו שטיינמן ושלונסקי על כתובים, ביטאונה של אגודת הסופרים, והפכוהו לכתב-עת כיתתי של חבורתם. בשנת 1927 הסירה האגודה את שמה ואת חסותה מכתובים, ובשנת 1929 הקימה את מאזנַים כתשובת-נגד למדיניות העריכה החד-צדדית של שלונסקי. גם בתחומי הפֶּריודיקה העברית לא פעל הכלל של "דור לדור יביע אומֶר", ובעיתונות של שנות העשרים והשלושים התחוללה מלחמת דורות קשה ורצופת עלבונות אישיים.
אצ"ג לא נמנה כידוע עם קבוצת כתובים ואף לא עם אנשי מאזנים (הוא פרסם אמנם את שירו "באי במחתרת" בכתב-העת מאזנים, אך לא הוסיף לפרסם בו לאחר שהעמיד את עטו בפולמוס ובשירה לשירות האידאולוגיה של הזרם המקסימליסטי של תנועת הצה"ר). ביאליק ראה בו משורר אמת, ולא להטוטר כדוגמת אחדים מן המודרניסטים הצעירים, שהעליבוהו ללא הרף בסגנון בוטה ונחרץ. לא רק בכתובים של שטיינמן ושלונסקי יכול היה ביאליק למצוא עלבונות וגידופים. אפילו חביבו אביגדור המאירי לעג לו מעל דפי המחר, במת היחיד שלו, ואפילו אצ"ג כתב עליו כאמור בספרו כלב בית (1929) שני שירים שכותרתם "ביאליק" שבהם הִציג את ביאליק כמנהיג שבגד בייעודו, כמצביא שכּינס גדודים למרד וחזר בו ממורך לב. שנה קודם לכן, במניפסט "כלפי תשעים ותשעה" (1928) כתב אצ"ג: "וזהו לפי שעה גורל הספרות העברית [...] לא בכדי משורריה הגדולים הגיעו להתנוונות בשנות העמידה-והבינה", ודבריו אלה כוּונו ללא ספק כלפי ביאליק.
מעניין להיווכח שאצ"ג, ובעקבותיו גם זאב ז'בוטינסקי במאמרו נגד ביאליק ("המשורר לשעבר") תפסו את שיריו של ביאליק, ובמיוחד את שירו "מֵתי מדבּר", כשירי מרד וגבורה, והתעלמו – בין שבמתכוון ובין שבאקראי – מן העובדה שכל שירי המרד של ביאליק, לרבות שירו ההֶרואי "מֵתי מִדבּר", מסתיימים למעשה בכישלון המרד ובמפלת המורדים (יוצא מכלל זה הוא שירו של ביאליק "הצור והגל", אולם שיר זה הוא עיבוד של שירו של משורר יווני). משום כך קבעו בטעות שחלה מֶטמורפוזה בביאליק, שהפך כביכול את עורו והיה מִמצביא. גיבור לבורגני תבוסתני. בדבריהם תיארו את המשורר המזדקן כמי שהתסיס בעבר בשירי הגבורה שלו את צעירי העם, והפך ברבות השנים לסוחר פַּשרני המטיף ללא הרף להבלגה ולהרכנת ראש. באחד השירים הללו הציג אצ"ג את ביאליק כסוחר "בעל-ביתי", המענג את אֶחיו הסוחרים במסיבות "עונג שבת", בשעה שהמולדת זועקת ומשוועת לנביא הזעם הביאליקאי שנדם קולו. בעקבות טיעונו של אצ"ג, כתב גם ז'בוטינסקי נגד ביאליק ושירתו, והציגם כמי שאיבדו את טיבם המהפכני. ביאליק שכּתב את שירי הזעם והמרי שלאורם נתחנכו דורות, הפך לדרשן לפני קהל קשיש ושָׂבֵע של בעלי-בתים, ואינו מחנך את הנוער לזקיפות קומה ולגאון. בשיר השני קרא אצ"ג תיגר על ביאליק ודרבן אותו לפעולה – למעשה גבורה מרהיב עין, כיאה למלך המשוררים: "קוּמָה עוּגָב הַשִּׁירָה הָעִבְרִית / נַגֵּן נִגּוּן הָאֲרִי בְּפִי בְּיָאלִיק / כֵּיצַד אַרְיֵה קָם פִּתְאֹם מֵרִבְצוֹ / וְזִנֵּק עַל שׁוֹבָיו".
שורות אלה של אצ"ג הם המשך ישיר לדבריו במניפסט שלו "כלפי תשעים ותשעה (1928) שבּוֹ כתב: "הי, ביאליק, אַיֶּכָּה?! בבקוע האור של המהפכה הציונית ברחובות ישראל הגלותיים, כשיהדות שלנו זו עמדה בטחב-הדממה ההיסטורית עוד מִני נפילת שבתי צבי בערפל האסון העממי, שמענו בתוכנו שאגת ארי בשפת עבר: קמת, ביאליק, משורר לחזון זה [...] ומשנתרבו הגייסות [...] נסתם הצוהר, בזמן ובמקום, אשר בו הציץ הארי בגחלי עיניים בוערות אל המרחב העברי [...] הַי, ביאליק, אַיֶּכָּה? [...] ביאליק ראה פעם במה שהוצת – ונכווה כארי בבשרו – וישאג [...] אֶח, דממה – וארי הזעם הישראלי רובץ בתוכה והוא גופא אותה שאגת הדורות שנקפאה ב'אחד'".21 נראה שביאליק נענה לקריאת התיגר הזו והגיב עליה בשירו האישי והנוקב "גם בהתערותו לעיניכם", המתאר את זינוק הלביא מבית-כלאו ואת יציאתו אל המרחב בעיניים רושפות בוז וברעמה בוערת בזהב תלתליה.
שיר זה, שנכתב באדר תרצ"א, בזמן שהותו של המשורר בלונדון, נתפס בביקורת כביטוי לשאט-הנפש שעוררו בביאליק העיר הגדולה ואנשיה – תגובה לחולשה שתקפה את המשורר בהתערותו לעיני אנשים, שהוא ראה אותם כנִקלים "מֵחֲשׂוֹף לָהֶם אַחַת מִנִּי אֶלֶף".22 נעלמה מעיני הביקורת אפשרות אחרת, והיא, שחִציו של שיר זה כוּונו נגד הסופרים הצעירים שלא גילו איסטניסיות מרובה במלחמתם נגד ביאליק ושנגדם השחיז המשורר המזדקן את לעגו וזעמו. השיר נשלח מלונדון לשם הדפסה בכתב-העת מאזנים, שהוקם כאמור כמשקל-נגד לכתב-העת כתובים שבעריכת שטיינמן ושלונסקי.
"גם בהתערותו לעיניכם" הוא מאותם השירים, שבהם תיאר ביאליק יחסי איבה ועוינות בין יחיד נבחר (המשורר, הנביא) לבין ציבור של פיליסטרים, שהיחיד אינו רוצה לבוא בקהלם. היחיד המיוחד מאופיין באֶפּיתטים נשגבים (כגון "נאדר" ו"נאפד"), המזכירים את האטריבּוּטים האלוהיים בפיוטים האַקרוסטיכוניים, אך בפתח השיר הוא מתואר גם בעליבותו – כמין לוּדָר בכלאו המתערה ומתערטל לפני אבירים צוהלים (גיבורי חיל שעֲבָרָם יין; סוסים המשמיעים קול צניפה וצהלה), שאינם חסים עליו ועל חייו. כיצד אפשר ליישב בין תמונת העציר העלוב המצחק לפני מרעיו וחושף עצמו פיזית ונפשית לנגד-עיניהם, לקול תרועות הלעג והבוז שלהם, לבין תמונת הלביא המלכותי המשַׁבּר סוּגר ובריח וניצב ברעמה בוערת על ראש צורים כמין לביא שואג עטור רעמה או כמין יצור מיתולוגי?
כדי להבין זאת כדאי להתבונן גם באגדה המעובדת "שור אבוס וארוחת ירק", שנכתבה כאמור באותו זמן.23 אגדה זו פותחת אף היא בתיאורו של שלמה המלך המוקף בעווילים (עוּלי ימים; אווילים), המתכבדים בקלונו ומתלוצצים על חשבון ענותו ("עֲוִילִים יִרִיעוּ עָלָיו, אַבִּירֵי-לֵב יִשְׁעוּ מִמֶּנּוּ, אַכְזָרִים יְמָרֲרוּהוּ, נְבָלִים וְלוֹצְצִים יְשַׂמְּחוּ בוֹ לִבָּם"). תיאורה של הדמות המלכותית, שאִתה הזדהה ביאליק גם ב"אגדת שלושה וארבעה", מזכיר במבחר המילים שלו ובשימושי הלשון הפיגורטיבית שלו את תיאור "האבירים" תרתי-משמע ('אבירים' הם אנשי החיל השמחים וצוהלים למראה הגיבור המובס; 'אבירים' הם גם הסוסים הצוהלים שעליהם רוכבים הפָּרשים), המתוארים בפתח השיר "גם בהתערותו לעיניכם".