top of page

צריך לצלצל פעמיים

עודכן: 24 בפבר׳ 2023

פזמוניו של אלתרמן עודם מושמעים ברדיו ומוכרים לכול. ספר חדש מזהה בהם רמזים והשפעות יהודיות ונוכריות, מתפלמס עם חוקרים אחרים ולא מהסס לתקוף את ה"סתמלילים" הים-תיכוניים.

פורסם: משה גרנות- מקור ראשון (השבת) 17.2.2023

פורסם: משה גרנות- חדשות בן-עזר 20.2.2023

פורסם: משה גרנות - JOKOPOST.COM ב-21.2.2023

(בנוסח שונה מעט)


( קובץ זה ניתן לקריאה והדפסה,

אך אינו מכיל טקסט בר-חיפוש )







 

משה גרנות - הקו האפל של גאון השירה העברית


על ספרה של זיוה שמיר "כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן", ספרא – הקיבוץ המאוחד, דצמבר 2022, 552 עמ'




אינני מכיר עוד חוקר/ת ספרות כל כך יסודי/ת כמו פרופ' זיוה שמיר – היא חיברה 18 (!) ספרים על יצירתו של ביאליק, אותה היא חקרה בספרים אלה מכל זווית אפשרית. כך נוהגת החוקרת הזאת בגאון הספרות העברית שאין תכלה וקץ למכמנים הגלויים והחבויים ביצירתו.


בעקבות הדיון המפורט ביצירתו רבת הפנים של ביאליק, מגיע תורו של גאון אחר בספרותנו, הלא הוא נתן אלתרמן, שיצירתו נבחנת במחקריה של זיוה שמיר מכל זווית אפשרית, ואמנם הספר שלפנינו הוא הספר התשיעי (!) שזיוה שמיר חיברה על משורר ייחודי זה. אחרי שעסקה בנושאים כמו המודרניזם, פואטיקה ופוליטיקה, שירי ילדים, שירה לאומית, שירה אקטואלית, לשון ועוד ביצירתו של אלתרמן – בספרנו מצוי דיון נרחב בפזמונים שלו, שכמו בשאר יצירותיו היה אלתרמן אשף. בשנות הארבעים והחמישים במאה הקודמת אנשים היו קונים עיתון רק כדי לקרוא את הטור החדש של אלתרמן. וכדרכה של זיוה שמיר, 52 הפזמונים שהיא בחרה לדון בהם מנותחים מכל זווית אפשרית: רמזים חבויים, השפעת ארון הספרים היהודי והספרות הקאנונית, התכתבויות עם יצירות אחרות מהספרות העברית והלועזית. וכן גם ויכוח לגיטימי עם חוקרי אלתרמן האחרים.


בספר הזה ימצא הקורא את מיטב הפזמונים שמאזינים להם ברדיו ללא הפסק מזה עשרות שנים, כמו "שיר העמק", "דצמבר", "רינה", "תוצרת הארץ", "המגדל האחרון", "זמר הפלוגות", "צריך לצלצל פעמיים", "כלניות", "ליל גליל", "כחול ים המים", "אני מצפת", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", "לילה לילה", "טנגו כפר סבא", "בכל זאת יש בה משהו", "מגש הכסף", "אליפלט", "קונצרטינה וגיטרה" – הזכרתי כאן כמתאבן מבחר פזמונים הנידונים בספר, פזמונים שכל מאזין לרדיו זוכה לשמוע אותם עשרות שנים לאחר מות מחברם.


הזכרתי את השפעת ארון הספרים היהודים על פזמוניו של אלתרמן, והמחברת מניחה שזאת מורשת שאלתרמן הנער קיבל בבית הספר הדתי בקישינב. אבל המחברת, השולטת במספר שפות, ואשר תרגמה ממיטב הספרות הלועזית לעברית, מזכירה השפעות ו"התכתבויות" עם יוצרים בשפה העברית, בשפת היידיש ובשפות אירופיות, כגון היינריך היינה וברטולד ברכט ביחס לשיר הפציפיסטי "אל תיתנו להם רובים", צ'רלי צ'פלין, פרץ סמולנסקין וגרהרד האופטמן ביחס לשיר "ילדי הפקר", מטרלינק ("הציפור הכחולה") ביחס ל"אני הוא גדליה רבע איש", איבסן (סולוויג ב"פר גינט") ביחס ל"צריך לצלצל פעמיים", שלמה שמילביץ' ביחס ל"מכתב מאימא", וולט ויטמן ("קברניט קברניטי") ביחס ל"נאום תשובה לרב חובל איטלקי", אוסקר וויילד ("שולמית"), אברהם גולדפאדן ("שולמית") ביחס לשיר "שולמית" ו"מגש הכסף", ברהמס ביחס ל"לילה לילה", הבעש"ט ואיציק מאנגר ביחס ל"על אם הדרך", פרנסוא ויון ביחס ל"ניגון עתיק", רמבו ביחס ל"כלניות", מרקוס אורליוס, הקיסר הסופיסט, שייקספיר (גורלן של אופליה ודסדמונה) ורסין ("פדרה) ביחס ל"שיר משמר", שקספיר ("רומיאו ויוליה", "אילוף הסוררת") ביחס ל"טנגו כפר סבא", הומרוס (הסירנות המפתות את ספני אודיסאוס) והיינה ("לורליי") ביחס ל"זמר מפוחית", הומרוס (פנלופה האורגת תכריכים) ביחס ל"צריך לצלצל פעמיים", ניטשה וויינינגר ביחס ל"זמר שלוש התשובות", סרוונטס (סנצ'ו פנשה) ביחס ל"בלדה על חמוריקו", י"ל פרץ ("לילה בשוק הישן") ביחס ל"שיר ערס".


הספר שלפנינו עונה על כל שאלה שהקורא עשוי לשאול לגבי שנת חיבור הפזמון, המלחינים (דניאל סמבורסקי, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, סשה ארגוב, נעמי שמר), המבצעים הראשונים והבאים אחריהם (אסתר גמליאלית, שושנה דמארי, הארי בלפונטה, שייקה אופיר ונעמי פולני, אילו גורליצקי ויונה עטרי, אילנה רובינא, אריק אינשטיין ושמואל קראוס). המחברת טורחת לציין באיזו מסגרת שובץ הפזמון לראשונה (סרט, מופע בידור, רפרטואר תיאטרוני וכו').


זיוה שמיר נוהגת להבהיר את המונחים בהם היא משתמשת, נוהג שראוי כי גם חוקרים אחרים יחקו – היא מסבירה מה פירוש "סינאסתזיה" (עמ' 75, 131), מיטונימיה (עמ' 78), מריזם (עמ' 82, 93), זאוגמה (עמ' 130, 154), אוקסימורון (עמ' 198), קלמבור (עמ' 211), שיר אפיסטולרי (עמ' 260), אפיפורה (עמ' 341).


הערכה ותודה מופנות בספר הזה למנחם דורמן, שההדיר בקפדנות את יצירות אלתרמן, מרדכי נאור, המקפיד על אמת היסטורית, אהוד בן עזר על הערותיו הבונות ועל פרסום ניתוחי הפזמונים האלתרמניים בכתב-העת שהוא עורך "חדשות בן עזר".


לעומת זאת, מצביעה המחברת על הכשל בביקורת הקטלנית כלפי אלתרמן מצד קורצווייל, רטוש, מרדכי שלו ונתן זך.


באשר לשלונסקי שהתעמת חזיתית עם ביאליק ומורשתו, וזלזל ביל"ג וברחל – המחברת רומזת שגאון כמו ביאליק איננו מורד ביל"ג ובאחד העם, וגאון כמו אלתרמן, לא רק שאינו מורד בביאליק, אלא אדרבה, הוא מצטט אותו, ומשבץ ביצירתו מוטיבים ביאליקאיים. וכן, אלתרמן העריך מאוד את השירה הצנועה של רחל.


אם כבר הזכרנו את שלונסקי, הרי אלתרמן היה בצעירותו חלק מ"גוריו" של "האדמו"ר" שלונסקי, אבל במהרה הוא השתחרר מהשפעתו, וזה, בעל השקפת העולם הסובייטית, כינה את אלתרמן בכינוי "בן-גרוריון", לרמוז רמז עבה לכך שאלתרמן הוא "משורר חצר". זיוה שמיר גורסת שזאת דיבה רעה: אלתרמן ביקר את בן-גוריון על יחסו לפלמ"ח, שפוליטית היה שמאלה ממפא"י. אלתרמן ביקר את בן-גוריון על כך ששלח לקרב האבוד בלטרון עולים חדשים שלא אומנו ללחימה, והוא גם לא נשמע לבן-גוריון שדרש כי יעברת את שמו.


זיוה שמיר, שממש "שוחה" ביצירתו של אלתרמן, מתעמתת חזיתית עם מי שנחשב לאורים ותומים בביקורת ובמחקר הספרות העברית והאידית – דן מירון. היא מונה את הטעויות שלו בספריו "אם לא תהיה ירושלים" ו"ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו". בעיקר מתקוממת המחברת שלנו לטענה שאלתרמן הסתייג מהקיבוץ. זה אמנם נכון שאלתרמן סבר שהקיבוץ טועה בכל הנוגע לחדר הילדים הנפרד מההורים, ובהתכחשות לטבע האדם באשר לרכוש ולקניין, אבל אלתרמן ממש העריץ את החלוציות של הקיבוצניקים, את האידיאלים הלאומיים-חברתיים שלהם, והעובדה שכמעט כל כוח המגן בשעות הקשות של היישוב היה בנוי מיוצאי הקיבוצים וההתיישבות העובדת (עמ' 49, 171-170, 174, 177, 429-423).


וכן, המחברת סבורה שניתן לבקר קשות את התמלילים הרדודים של הפזמונים המכונים "ים-תיכוניים" (אותם היא מכנה בשם "סתמלילים") מבלי שהמבקר ייחשב אוטומטית לגזען, כי הרי לא מדובר בביקורת משום צבע העור או המוצא, אלא ברמה תרבותית, שאין כלל אפשרות להשוותה למה שמוצא הקורא והמאזין לפזמוניו של אלתרמן (עמ' 68-65).


אני מבקש לסיים רשימה זאת בנימה אישית: יש שירים קאנוניים ופזמונים של אלתרמן, שאני קורא, או מאזין למולחנים שבהם, ואני מתרגש עד דמעות. לאחר שאני מעיין בניתוחים היפיפיים של זיוה שמיר לשירים אלה, ההתרגשות שלי עוד מתגברת, אבל אני מודה שבין שיריו מצויים גם כאלה שמעיי מתהפכים בי כשאני קוראם, או מאזין להם – הכוונה ל"ניגון עתיק" המתאר קנאה קטלנית של הגבר, ו"זמר שלוש התשובות" בהן מתוארת הנכונות של האהובה להיות שפחה חרופה של האהוב הבוגדני. אלתרמן עיצב דמות אוהבת המוכנה לעבדות עולם למען אהובה גם במחזה "פונדק הרוחות". לא צריך להיות פמיניסט כדי להצביע על כך שפה נחשף קו אפל באישיות של אלתרמן. זיוה שמיר מחליקה על כך בספר זה, אבל אם להאמין לאידה צורית (ספרה "העלמה והמשורר" – 2004, ספר שמביא את קורות חייו של אלתרמן, כששמות הגיבורים בדויים), הרי שהיתה לאלתרמן התנהגות מבהילה שבוודאי היתה קשורה בשתיינות הכרונית שלו, זו שהביאה עליו את סופו המוקדם. ההתפעלות הגדולה מיצירתו האלמותית של גאון השירה העברית אינה יכולה לאיין את הקו האפל הזה ביצירתו ובאישיותו.


Comentarios


bottom of page