עתה רק עכברים יוצאים בו במחול

על שירה של אלזה לסקר-שילר "פסנתרי הכחול"


פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) , גליון 1707 , 23/12/2021

חדשות בן עזר 1707
.pdf
Download PDF • 87KB

לחצו להורדת קובץ PDF

המשוררת הגרמנייה-היהודייה אלזה לסקר-שילר כתבה את שירהּ הנודע "פסנתרי הכחול" ("Mein blaues Klavier") בשנת 1937, כארבע שנים לאחר עליית היטלר לשלטון. אמנם המלחמה העולמית פרצה רשמית בספטמבר 1939, אך רוחות מלחמה נשבו כבר בסוף שנות השלושים בגרמניה וברחבי אירופה. השיר האקספרסיוניסטי "פסנתרי הכחול", המתאר לכאורה אך ורק את עולמה האישי הצר של המשוררת, מבטא בסגנונו ההזוי גם את מצבם של העם והעולם בעת היכתב השיר.


במרכז התיאור עומדת תמונה של כלי מיתרים רעוע וקרוע, פסנתר שמערכת קלידיו נשברה והוא נזרק למרתף החשוך ככלי אין חפץ בו. כלי הנגינה, כמטפורה וכסמל, משמש תכופות למטרות אַרְס-פואטיות; ואכן חיבור שירים כשירי אלזה לסקר-שילר שהולדתם בעבודה רבה, מאומנת ומיומנת, דומה לנגינה על פסנתר. אין מדובר בנבל האֶאוֹלי מן המיתוס הקדום – מקבילו של "כינור דוד" – שניגן מעצמו כשהרוח נשבה בין מיתריו (במאה התשע-עשרה הפך נבל זה לסמל השירה הרומנטית המתנגנת מעצמה). לפנינו שיר מתוכנן ומכולכל, ולא שיר ספונטני הפורץ מלב המשורר ללא כוונת מכַוון.


ואף-על-פי שלפנינו שיר על מלאכת השירה, עיקרו נעוץ באקטואליה של מועד חיבורו. אלזה לסקר-שילר השתמשה לאורך השיר כולו בשני חרוזים בלבד, ו"דלוּת החומר" הזאת (מתוך בחירה, כמובן) מלמדת בעקיפין לאיזה שפל תרבותי הגיע העולם בעת שהפסנתר, שנגינותיו הפוליפוניות הנעימו פעם את ההתכנסויות המשפחתיות, נותר בקלידיו השבורים ללא שימוש והושלך למרתף:

Mein blaues Klavier


Ich habe zu Hause ein blaues Klavier

Und kenne doch keine Note.

Es steht im Dunkel der Kellertür,

Seitdem die Welt verrohte


Es spielten Sternenhände vier

-Die Mondfrau sang im Boote-

Nun tanzen die Ratten im Geklirr.

Zerbrochen ist die Klaviatür.....

Ich beweine die blaue Tote.

Ach liebe Engel öffnet mir

-Ich aß vom bitteren Brote-

Mir lebend schon die Himmelstür-

Auch wider dem Verbote.

פסנתרי הכחול / אלזה לסקר שילר

לִי בְּבֵיתִי פְּסַנְתֵּר, צִבְעוֹ כָּחֹל

אַךְ לֹא יָפִיק אַף תָּו.

נִצָּב הוּא עַל הַסַּף בְּאֹפֶל-שְׁאוֹל

מֵאָז בַּכֹּל אָחַז רָקָב. .

הֵיטִיב נַגֵּן בְּד' יְדֵי-כּוֹכָב

וְשָׁרָה בַּסִּירָה אֵלָה מִתְּמוֹל –

עַתָּה רַק עַכְבָּרִים יוֹצְאִים בּוֹ בְּמָחוֹל.

רָצוּץ-עָגוּם הוּא לוּחַ מַקָּשָׁיו....

אֲנִי בּוֹכָה עַל הַגְּוִיָּה שֶׁבְּכָחֹל.

הוֹ אֲהוּבַי, כְּרוּבֵי הַתְּכוֹל

מִפַּת-הַדְּוַי הִרְבֵּיתִי לֶאֱכֹל.

פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי-מָרוֹם עַכְשָׁו,

גַּם אִם תָּפֵרוּ צַו.

מגרמנית: זיוה שמיר

במישור האישי, לפנינו קינה מרה של המשוררת על אָבדן בְּנָהּ-יחידהּ פאול, שמת בדמי ימיו ממחלת השחפת. במישור הלאומי והאוניברסלי שיר זה מבטא כאמור את קינתה של הדוברת על מצבה כיהודייה גרמנייה ועל המצב הקולקטיבי במולדתה ערב מלחמת העולם השנייה, בזמן שצריחות רעשניות של מנהיגים טוטליטריים נשמעות ברמה.


הקולות הרמים והצורמים נשמעים באותו מקום שבּוֹ נשמעו פעם צליליה הנעימים של מוזיקה רומנטית מעודנת. בִּמקום קולם הנעים של ניגונים נאים וערֵבים לאוזן בארבע ידיים, סמל התרבות הטרקלינית, נשמעים עכשיו בין הקלידים קולות התרוצצותם של עכברים, סמל הכיעור והעזובה.


אכן, נגינה בארבע ידיים מעלה מנבכי הזיכרון תמונה משפחתית אידילית של מציאוּת כמו-בורגנית "של פעם", ואילו כאן לפנינו תחינתה של אישה שנשארה לבדה בעולם, ללא בנהּ-יחידהּ, ללא זכר למולדת התרבותית שבָּהּ גדלה והתחנכה. צבעו האקספרסיוניסטי של הפסנתר (כידוע, רוב הפסנתרים הם בצבעים ניטרליים) מתלכד עם צִבעהּ הכחול של הגופה, גופת בנהּ המת של המשוררת ועם המראות הסוּרֵאליסטיים שמסביבהּ.


הפסנתר עם מיתריו הקרועים וקלידיו השבורים, שהוּרד אל המרתף, מתחת לפני האדמה, כמוהו כארון הקבורה שהוּרד אל בטן האדמה. ממצב כה נואש אין לדוברת מִפלט אלא במוות, ועל כן השיר נחתם בפנייתה הנרגשת למשלחת-מלאכי-מרום שתפתח בעבורהּ את שערי השמים בכל מחיר, ולוּ גם במחיר הפרתם של ציוויים ואיסורים.

הייחול למוות מיידי, תוך הפרת צווים ואיסורים, מרמז למחשבות אָבדניות. הוויתור על החיים הוא רעיון שעלה לא פעם בראשה של אלזה לסקה-שילר לאחר מות בנהּ ולאחר שאַרצהּ, ערשֹ תרבותה ומולדתו של כלִי המיתרים שלה, נפלה בידי אותם "עכברושים" שחורי שפם, אנשי הביבים והאשפתות, שהרסו במישרין ועקיפין את קנייניה של אירופה הקלסית.