על החיים ועל המוות

עודכן: 6 ביולי

לאה הרפז: קצה הגוף (שירים), 'ספרי עתון 77' , 2012


פורסם: עתון 77, גליון 363-364, נובמבר דצמבר 2012


( טקסט מלא בהמשך הדף )

...כושר ההתבוננות של המשוררת מזכיר ניסיון "לצייר" או "לפסל" באמצעות המילים. תיאורן של דמויות בנוי כסימון קואורדינטות לציור תלת-ממדי, כמיפוי שטח להנחת תבליט על פניו, או כהכנות ליצירת פסל. משנקבעו קווי היסוד של "הציור", או "התבליט", ומשנקבעו ממדיו והיחסים בין חלקיו, נפנית המשוררת אל הפרטים - ברצותה לשוות מלאות ריאליסטית ל"סקיצה" שיצרה....


לחצו לקריאה בקובץ PDF


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

על החיים ועל המוות: על ספר שיריה החדש של לאה הרפז


לאה הרפז, קצה הגוף (שירים), ספרי עיתון 77, תל-אביב 2012.


לאה הרפז היא ציירת, ועל כן לא יהא מיותר לציין שעל הכריכה הלבנה מתנוסס גל לבן בטכניקת impasto (תבליט), ועליו כתמים המזכירים כתמי דיו אקראיים בצבעים קרים וחמים. הכתמים האדומים דומים לכתמי דם שהכתימו תחבושת לבנה, ומשמשים כרטיס כניסה לעולם אישי מופלא, הבונה מיתוס ביוגרפי שאינו נעדר אוטו-אירוניה והומור, שבו המשוררת מודה: "הָאַלְכִימְיָה שֶׁלִּי בִּמְצוּקָה, / אֵין אֶבֶן חֲכָמִים / וְאֵין יֵשׁ מֵאַיִן / וְהַחֹמֶר תּוֹסֵס עַד רָקָב. / בּוּעוֹת מִתְנַפְּצוֹת בְּלִי זָהָב / כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת אָדֹם / אַרְגָּמָן / בַּכְּחוֹל / אֵשׁ צְהֻבָּה בְּקִרְבִּי / וְהַחֲכָמִים הַיְחִידִים – פְּחָדַי"; עמ' 53.


הספר רדוף פחדים מפני הכיליון, והמילה "קצה" שבכותרתו רומזת גם ל"קץ". ואולם, יש בו גם רֶזיגנציה שמתוך השלמה עם הבלתי נמנע ("הַחַיִּים הֵם חֲזָרָה גֶּנֶרָלִית / לְרֶגַע הַיְצִיאָה"; עמ' 6). בשיר "אגדה שאינה מיטיבה לספר", המשוררת תוהה בסתיו חייה "אֵיךְ אֶכְתּׂב אֶת יָמַי / כַּאֲשֶׁר עָלִים אוֹזְלִים עִם כָּל רוּחַ [...] יֶאֶזְלוּ הַמִּלִּים שֶׁאָגַרְתִּי, הַמַּרְאוֹת שֶׁשָּׁמַרְתִּי [...] אֵיךְ אוֹסְפִים אֶת כָּל הַתִּפְזֹרֶת כְּשֶׁהַכֹּל בּוֹעֵר"; והשאלה מתעלה כמעט לשאלה שבמזמור תהלים: "אֵיךְ--נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה: עַל, אַדְמַת נֵכָר. [...] תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי" (תהל' קל"ז, ד-ו).


כאמנית רב-תחומית, לאה הרפז מתבוננת באנשים בעיני רנטגן, ומוצאת בדיוקנותיהם דמיון בלתי צפוי לאנשים הקרובים לה שאינם. בשיר "האיש הזה שעובר" היא מאתרת ומתארת קווי דמיון בין אלמוני העובר ברחוב לבין איש שאהבה ועדיין אוהבת. " la femme qui passe" (האישה הזו שעוברת) הוא שיר משירי "פרחי הרע" של בודלר, וללאה הרפז יש גרסה משלה, שבה היא שואלת "הַאִם רַק אֲנִי צוֹבֶרֶת יָמִים שֶׁאוֹזְלִים / וְנֶעֱרָמִים בְּמָקוֹם אַחֵר?"; עמ' 8. בשיר אחר היא יושבת באולם הקטן של "צוותא", מתבוננת ביעקב בסר היושב בשורה הראשונה, והטיית הראש המסוימת שלו ומפרצי השֵֹער שלו ("לַעֲגִינַת הָרוּחַ"), כמו גם שקע הלחיים והרכינה קדימה, מזכירים לה את אביה (עמ' 48). כושר ההתבוננות של המשוררת מזכיר ניסיון "לצייר" או "לפסל" באמצעות המילים. תיאורן של דמויות בנוי כסימון קואורדינטות לציור תלת-ממדי, כמיפוי שטח להנחת תבליט על פניו, או כהכנות ליצירת פסל. משנקבעו קווי היסוד של "הציור", או "התבליט", ומשנקבעו ממדיו והיחסים בין חלקיו, נפנית המשוררת אל הפרטים – ברצותה לשוות מלֵאוּת ראליסטית ל"סקיצה" שיצרה.


השירים רוויים באזכורים מן המיתולוגיה היוונית-רומית, אך גם מן התנ"ך. כך, למשל מתארת לאה הרפז בהומור מקברי את הלוויתה בשירה "לקול מצהלות השמים" (עמ' 22): "אַהֲבָתִי הָאַחֲרוֹנָה תִּנָּתֵן לְגֶבֶר צָעִיר / שֶׁיִהְיֶה לוֹ הָאוֹן / לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹנִי הַכָּבֵד. // הַגֶּבֶר פּוֹרֵק הָעֹל / יְפַזֵּר אֶת הוֹן חַיַּי לְקוֹל מִצְהֲלוֹת הַשָּׁמַיִם – / וְלֹא יִהְיֶה סוֹף לַמַּסָּע". התהלוכה החגיגית המתוארת במזמורי תהלים ("קִדְּמוּ שָׁרִים, אַחַר נֹגְנִים; בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת, תּוֹפֵפוֹת. בְּמַקְהֵלוֹת, בָּרְכוּ אֱלֹהִים; אֲדֹנָי, מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. שָׁם בִּנְיָמִן, צָעִיר רֹדֵם" (תהלים סח, כו-כח) הופכת לתהלוכת הלוויה צוהלת כשגבר צעיר מנהיג אותה. יש כאן איזון נכון בין סער לרסן.


צהלת סוסים וצניפתם מצהילה גם את השיר האחרון בקובץ – "סוסי הפרא" (עמ' 90) – שבו פורצים סוסי הפרא של מעמקי הנפש את המכלאה, מזנקים החוצה וקול רתמת הפעמונים מצלצל עם תנועת הדהירה. שיר ססגוני זה, העטור בצבעיהן של אצעדות הצוענים, מגיע לשיאים אורגזמטיים כבשירת הפרשים האירופית. ביאליק, כשקרא את "פרש" של מיצקביץ (בתרגום מיכ"ל) כתב לאהובתו את השורות הבלתי נשכחות " לִנְתִיבֵךְ הַנֶּעְלָם כַּסּוּפָה זִנַּקְתְּ / וַתִּפְרְצִי פִתְאֹם בֵּית-כִּלְאֵךְ, / וּמִסְּבִיבוֹת אָהֳלִי לָנֶצַח מָחַקְתְּ / בִּמְנוּסַת בֶּהָלָה לַדֶּרֶךְ יָצָאת, / וּבְצֵאתֵךְ – עִם צְרוֹרֵךְ לַמֶּרְחָק נָשָׂאת / אֶת-מִצְהֲלוֹת צְחוֹקֵךְ – אֶת-פַּעֲמוֹן זְהָבֵךְ,/ אֶת-לַהֲבוֹת גִּילֵךְ וּמְדוּרוֹת לְבָבֵךְ". המשוררת בשיר "סוסי פרא" מניסה את כל סוסיה מתוך זרועות אהובה כמו היו כלאם, ובסופה של התעלסות פרע באפרים היא שבה הביתה ומתכרבלת שוב בחיקו המתגעגע, "שֶׁהִמְתִּין בְּאֹרֶךְ רוּחַ / עַד רָגְעוּ סוּסַי". שירה במיטבה.