סיפורים מהסרטים

עודכן: 13 ביוני

אורלי קסטל-בלום / סביבה עוינת (סיפורים)

עמודים לספרות עברית, זמורה ביתן, 1989


פורסם: מעריב , 03/02/1989


( טקסט מלא בהמשך הדף )











לחצו להורדה כקובץ PDF

 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

זיוה שמיר


סיפורים מהסרטים


אורלי קסטל-בלום. סביבה עוינת (סיפורים). עמודים לספרות עברית. עורך: חיים פסח,

זמורה ביתן, תל-אביב, 145 עמ'.


בפתח כתב-העת 'סימן קריאה', שהופעתו סימנה כמדומה תקופה חדשה ועליית משמרת חדשה בספרות העברית, השמיע העורך, מנחם פרי, קריאה ומשאלה, שתשתחרר הספרות מעבותות עגנון, מן הסד העגנוני ומגינוניו: ממעשה התשבץ של חקייני עגנון, שקרצו לקוראיהם קריצות אירוניות בעין גסה ותפרו משמעויות אלגוריסטיות בתפרים גסים. על פני הספרות הפסבדו-עגנונית ביכר מ' פרי סיפורים, שיש בהם "הסתכלות בגופי מציאות, שלשונם תכליתית ונובעת מתוך האפשרויות הספרותיות של המציאות הישראלית". כתחליף לנוסח הדשן העמיד את הנוסח ה"כחוש", כעין זה שהתגלה אז בפרוזה המינימליסטית של י' קורן ('לוויה בצוהריים').


לספרות החיה יש דינאמיקה משלה, ואין היא נענית בנקל למשאלותיו הכמוסות והגלויות של עורכים וקובעי-טעמים. לאמתו של דבר, גם הסופרים הצעירים הנחשבים מן המשמרת שלאחר א"ב יהושע ועמוס עוז המשיכו וב במודוס העמוס והמרובד. איש-איש, ביובלו שלו, משך את מימיו מן ה"נהר הראשי" של הסיפור העברית, שראשיתו במנדלי ובברדיצ'בסקי, בברנר ובעגנון. צמחו מספרים כדוגמת חיים באר, הבקיא במכמני השפה העברית ובמקורותיה, כדוגמת דוד גרוסמן, שאינו בקיא אמנם במקורות היהדות, אך קרא בתשומת-לב מרובה את הספרות העברית החדשה הטעונה במטעני הדורות (ובמיוחד את ספרות הילדים, המקורית והמתורגמת, מתקופת ההשכלה ועד ימינו), או כדוגמת מאיר שלו, שלשונו נקייה כביכול ממליצות, ולמעשה היא משובצת בהן בדרכי-ערמה (המליצות היפות מושמות ב'רומן רוסי' בדבריהן של הדמויות האקסצנטריות, המדברות בסגנונם של "מחזיקי נושנות").


כל אלה מצד אחד, ומן הצד השני, צמחו בסיפורת הצעירה במקביל גם כאלה, שוויתרו לחלוטין על זיקה ל"נהר הראשי", ומשכו את חיוניותם ממקורות אחרים לגמרי. וכאן אנו מגיעים לסיפורת ה"כחושה", הזרה כל כך לרוח הספרות העברית, כדוגמת זו של אורלי קסטל-בלום, שסוד קסמה אינו מתפענח בנקל למי שאמון על ספרות אלוסיבית ועמוסת-משמעויות. מנחם פרי הימר, כאמור, בשנות השבעים על נוסח מינימליסטי, שקלפיו הכזיבו לפי שעה, אך משאלתו של העורך נתמלאה מכיוון בלתי צפוי: לנוסח ה"כחוש" קמו מספרים צעירים, המתאימים לפי הטמפרמנט שלהם להיות כותבי תסריטים לקולנוע, ולא דבק בהם דבר מן הדימוי הקלאסי של הסופר העברי.


בעין המצלמה


לקובץ הסיפורים 'סביבה עויינת' יש זיקה רבה יותר לסיפורת האמריקנית ה"כחושה" של המינגווי ('גבעות כפילים לבנים' או של סלינג'ר ('לאזמה באהבה' מאשר אל מודל כלשהו בספרות העברית, אף כי עלילותיו מתרחשות ברובן בארץ וגיבוריו ברובם ישראלים. הרפליקות של הגיבורים פשוטות, כמעט טריוויאליות, עלילת הסיפור אינה מו לאיזו שהיא תכלית גלויה לעין, עין המצלמה של המספרת משוטטת ומצלמת, ללא קומנטאר וללא התחכמויות וגינוני ספרות. אולם, החזות הפשוטה שלהם מטעה. הקריאה אמנם אינה קשה, אך מוצגים בה מצבים דקים, שאינם פשוטים כל עיקר. האווירה היא קרתנית, אך בלא שידבק בסיפורת הזו שמץ של קרתנות. גם אין הסיפורים הללו סיפורים מימטיים כפשוטם, המשקפים את המציאות הריאליסטית כנתינתה: לעתים קרובות הם חורגים, כמעט ללא הנמקה ריאליסטית, אל עבר המוזר והחידתי, ואף אינם פותרים את החידה ומותירים את הקורא פעור-פה בערפל. חלק מגיבורי הספר הם גיבורים קשי יום: אנשי "צווארון כחול" במפעל שנקלע לקשיים, נרקומנית מקופלת מכאבים, רווקה שעובדת בתע"ש. חלקם - אנשים משולי החיים, כגון סוחר הסמים בחליפה הלבנה ובנעליים הלבנות מן הסיפור 'מוות בחורשת זיתים'. חלקם - מתעשרים חדשים, שעולמם ריק ונפוח, כאופנאית הצמרת מן הסיפור 'גאות', או חלק מחבורת ה"יורדים" ה"אמריקנים" מן הסיפור 'תעלומת ראשי החזירים'.


סיפורים העשויים להיראות לפרקים כרישומים נטורליסטיים מתוך פנקס הסקיצות של צייר, שהתבונן בעין חדה בטיפוסים שרובם משולי החיים, מתבררים אפוא כמכילים ממד נוסף שמעבר לריאליזם:ערובת של היפר-ריאליזם ושל הגזמה ועיוות מכוונים שעל גבול האבסורד,ין זו העולה, למשל, מן הסרט 'קפה בגדד'. למרות זיקה מסוימת כתיבה ריאליסטית ונטורליסטית, לפנינו סיפורת מסוג שונה ממה שהורגלנו: הסיפורים על קשיי החיים, על העוולות והכיעור בו לא מתוך מגמה רפורמטורית, לא מתוך פאתוס ולא מתוך אמפתיה. כל תכליתם הגלויה היא צילום תמונתם וחיקוי סגנונם של טיפוסים שונים, המשתבצים בפסיפס גדול של חיים מוחמצים, שענן כבד ומאיים מרחף מעליהם. רק בדיעבד, יכולים כמה מן הסיפורים לשמש מעין משל לתופעה חרבה יותר, מאלה הממררות את חיינו ומונעות מן המקום הזה ומיושביו את שמחת-החיים שלהם.


כזה הוא , למשל, הסיפור 'מכשירי כתיבה', מונולוג דרמטי של בן לא-יוצלח, טוב וקונפורמיסטי עד כדי אווילות, המשמש כדור משחק בין הוריו, מנוגדי המזג. האם חשדנית ומרירה, ומבקשת למרר את חייהם של לקוחות חנותה הטרדנים, והאב - נדיב ו"פנטזיור", המבקש להצהיל את חייו ואת חיי הזולת ולהופכם לחגיגה צבעונית ומפתיעה. כל אחד מהם מושך את "העסק" לכיוונו שלו, והבן הנמשך אל טוב-לבו של האב, חצוי בנפשו. האין כאןין משל בזעיר-אנפין על מצבנו ועל חיינו, הנעים בין מעגלות החגא והחגיגה - בין תקלות וחבלות לבין נסים ונפלאות, ולעולם אינם נעים על מי מנוחות? אינני מחשידה את הסיפורים ה"כחושים" הללו בכוונות אלגוריסטיות מעובות, אך כשסיפור מצלם פיסת חיים או עוקב אחר קו מחשבתה של הדמות הבדויה בנאמנות, בלא שיזייף או ייפה שלא לצורך, עולה ממנו בדיעבד גם סוג מסוים של סמליות, המעלה את ערכו ומעניקה לו משמעות נוספת, שמעבר לקונקרטי ולמיידי.


סיפורים "פרומים"


הסיפורים הם ברובם בעלי סיגור "פתוח", ועל-פי-רוב אין הם מעניקים לקורא את תחושת הסיפוק והשובע שמעניק הסיפור בעל הסיגור המעוגל באמצעות האקורדים המסיימים שלו. בקריאה חפוזה, סיכמתי ביני לביני, שעל העורך היה להחזיר למחברת אתב-היד לליטוש נוסף. בקריאה חוזרת הבנתי, ששיפוט כזה עשוי להעיד על אטימות מסוימת כלפי החדש - על גרירה של נורמות שמרניות של מבקרים מסוימים, המסרבים לפקוח עין ואוזן אל החדש. אילו לוטשו הסיפורים, הנראים אומנם לפרקים כאטיודים לקראת יצירה "רחבת נשימה", היה הדבר גורע ממקוריותם ומחדשנותם, והופכם לעניין נדוש ובנאלי שעל גבול הז'ורנליזם. דווקא האיפיון ה"פרום" והבלתי-מלוטש הוא הנותן לסיפורים אלה את עמימותם, המרחיקה אותם - למרות התמטיקה הפשוטה שלהם וגלריית הדמויות הפשוטות וחסרות התחכום והמודעות המצוירת בהם - מן הבנאלי ומן הפשטני.


"המינגווי! סאלינג'ר! האם לא הגזמת מעט?", שאל אותי, אגב שיחת-רעים, ידיד בעל הבנה ובעל עיניים צרות וביקורתיות, שאהב את ספרה הראשון של אורלי קסטל-בלום והתאכזב במקצת מן הסיפורים ה"פרומים" הללו. בוודאי שהגזמתי, הרגעתי אותו. הסופרים האמריקניים הללו לא הובאו כאן אלא כמטאפורה לכתיבה הנראית בעין בלתי-מיומנת כתיבה ז'ורנליסטית וטריוויאלית, והמתגלה בבחינה שהויה כאמנות אמת, בעלת ערכים אסתטיים ואתיים. ומלבד זאת, גדולי הפדגוגים כבר לימדונו, כי הנזק העלול לצמוח מציון גבוה מדי הוא נזק קטן למדי. ולהיפך: ביקורת מחמירה וצרת-עין מדי חונקת ומגמדת שלא כדין ושלא לצורך. זאת ועוד, בדיוק על כך נסב הספר כולו: על סביבה עויינת, המגבילה את הגדלים בגבולותיה ומנמיכה את שיעור קומתם. והרי דמיונה של המחברת וכושר החיקוי שלה, המאפשרים לה לנתר בקלות מדמות לדמות ולהיכנס לעורה של כל דמות בלא שתתמזג אתה ובלא שתתגלה באמצעותה, הן תכונות שלא רבים נתברכו בהם. אם אורלי קסטל-בלום תשכיל לנצל את התכונות הללו בלא פזיזות ובלי שתתור אחר ההישג הקל והמהיר, ואם הסביבה - הפיזית והרוחנית - שבה אנו שרויים תמתן את עוינותה ותעניק אוויר ומים ומרחב, רבים סיכוייה לצמוח לגובה ולהצמיח לקוראיה פירות רבים נוספים, טובי מראה וטעם.