סוס ורוכבו
דהירה על סוס בדרך הביתה - ויליאם שייקספיר ורוברט פרוֹסט
פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) , גליון 1697 , 15/11/2021
סונטה 50 של שייקספיר מתארת אדם הרוכב על סוס, והוא משתוקק להגיע ליעדו – להימצא כבר בזרועות האהוב/ה המחכה לו במרחקים. במילה האנגלית "friend" אין בידול מִגדרי, אך בתרגום העדפתי "רֵעִי", בהנחה שאילו פנה המשורר לנמענת אישה, הוא היה בוחר ככל הנראה באֶפּיתט אחר.
הסונטה מותחת קו של אקבלה בין הדרך המוחשית של הסוס ורוכבו לבין הדרך המטפורית המייצגת את כל מהלך החיים. הדרך הולכת ומתקצרת, במובן החיובי (מטרתו של הרוכב, בית ידידו האהוב, הולכת וקרֵבה) ובמשמעות השלילית (גזר דינו של החלוף מחכה לכל בן תמותה בסוף הדרך). המסע המהיר מקצר אמנם את הדרך, אך גם מחיש את הקץ:
SONNET 50
How heavy do I journey on the way,
When what I seek, my weary travel's end,
Doth teach that ease and that repose to say,
'Thus far the miles are measured from thy friend!'
The beast that bears me, tired with my woe,
Plods dully on, to bear that weight in me,
As if by some instinct the wretch did know
His rider lov'd not speed being made from thee.
The bloody spur cannot provoke him on,
That sometimes anger thrusts into his hide,
Which heavily he answers with a groan,
More sharp to me than spurring to his side;
For that same groan doth put this in my mind,
My grief lies onward, and my joy behind.
סונטה 50 / ויליאם שייקספיר
מָה רַב הַדְּוַי, וּמָה רַבָּה הַדֶּרֶךְ,
לִמְחוֹז חֶפְצִי אֶשְׁאַף מִמַּסָּעִי.
לַהֲוָתִי בַּעֲלוֹתִי עַל עֶרֶשׂ,
אֵדַע: מִילִין בֵּינִי לְבֵין רֵעִי.
סוּסִי שֶׁנִּתְיַגֵּעַ מִיגוֹנִי,
אַט מִתְנַהֵל לֵאֶה, נוֹשֵׂא בָּעֹל.
כְּמוֹ אוֹתְתוּ חוּשָׁיו לוֹ שֶׁאֲנִי
מִמְּךָ לְהִפָּרֵד אֵינִי יָכוֹל.
לֹא תַּמְרִיצֵנּוּ גַּם מַכַּת הַמּוֹט,
בִּמְרִי רוּחִי לְצַלְעוֹתָיו אֶדְחַף,
וּבְסִבְלוֹ רַק אֲנָחָה יִפְלֹט,
אַךְ זוֹ לַלֵּב עַשְׂרוֹת מוֹנִים תִּכְאַב.
כִּי לִי תִּלְחַשׁ דּוּמָם הָאֲנָחָה:
אֵידְךָ מַגִּיעַ, פַּסָּה הַשִּׂמְחָה.
מאנגלית: זיוה שמיר
בתקופה האליזבתנית, הסוס – בלוויית כרכרה או בלעדיה – היה אמצעי המסע הנפוץ ביותר במרחבי האי הבריטי אפילו באותם מקומות המרושתים בתעלות מים. לא ייפלא אפוא ששתיים מן הסונטות של המשורר האנגלי הנודע סיר פיליפ סידני בספרו "אסטרופל וסטלה" (1580) מתארות אף הן סוס ורוכבו. באחת מהן מדמה המחבר את עצמו לסוס, ובשנייה הוא מדבר בשבחה של הדרך הגדולה שהתענגה למגע נשיקת רגלה של סטלה, אהובת לִבּוֹ.
*
לימים כתב המשורר האמריקני רוברט פרוֹסט את אחד משיריו הנודעים "חנייה מול יערות בערב מושלג" (נכתב ב-1922 ופורסם ב-1923), המתאר אף הוא סוס ורוכבו. באמצע הדרך לביתו עורך הדובר חניית ביניים ליד בית זר, מוקף ביערות המכוסים בשלג כבד. מראה היער המושלג מעורר בו מחשבות על הקיום האנושי, על העדפותיו בחיים, על החיים ועל המוות. אפשר ששורות מתוך סונטה 50 של שייקספיר הִדהֲדו בתודעתו בעת שכּתב בשירו הקצר על שמוטלת עליו המשימה "מִילִין לִגְמֹא" בטרם ישמוט את ראשו.
שני השירים – האנגלי והאמריקני – הם שירי מדיטציה שוקטים המשַׁקפים את מחשבותיו של אדם העושה דרך מפרכת, ובעודו שואף בכל מאודו להגיע למחוז חפצו, הוא עורך השוואה טבעית ומתבקשת בין דרכו המפרכת לבין מהלך חייו. שניהם מעמתים את הפְּנים עם החוץ, ומתארים אדם בעל נפש סוערת העומד על רקע תמונת נוף שלֵווה:
Stopping By Woods on a Snowy Evening
By Robert Frost
Whose woods these are I think I know.
His house is in the village though;
He will not see me stopping here
To watch his woods fill up with snow.
My little horse must think it queer
To stop without a farmhouse near
Between the woods and frozen lake
The darkest evening of the year.
He gives his harness bells a shake
To ask if there is some mistake.
The only other sound's the sweep
Of easy wind and downy flake.
The woods are lovely, dark and deep.
But I have promises to keep,
And miles to go before I sleep,
And miles to go before I sleep.
חנייה מול היער בערב מושלג / רוברט פרוֹסט
לְמִי הַיְעָרוֹת מוּלִי דּוֹמֶה אֵדַע
הוּא אֶת בֵּיתוֹ בְּתוֹךְ הַכְּפָר נָטָה,
הוּא לֹא רָאָה עֵת מַבָּטִי סָקַר
אֵיכָה הִשְׁלִיג הַיַּעַר שֶׁנָּטַע.
בָּרִי, סוּסִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה מוּזָר,
שֶׁכָּאן עָצַרְנוּ, בְּאֵין בִּקְתַּת אִכָּר;
בֵּין שֶׁלֶג יַעַר לְצִנַּת אַגָּם
שׂוֹרֵר לוֹ עֶרֶב קַר וְנֶעְכָּר.
הוּא מְנָעֵר את מְצִלַּת הַגָּב
לִשְׁאול אִם לא נָפְלָה אֵיזוֹ שְׁגָגָה,
אֵין קוֹל סְבִיבֵנוּ, לֹא נִשְׁמַע גַּם אוֹת,
רַק נַהַם רוּחַ, שְׁאוֹן פְּתִיתֵי תּוּגָה.
הַיַּעַר כֹּה יָפֶה, אָפֵל, עָמֹק,
אַךְ עַל גַּבִּי מֻטָּל עֹל מְשִׂימוֹת.
מִילִין לִגְמֹא בְּטֶרֶם רֹאשׁ אֶשְׁמֹט,
מִילִין לִגְמֹא בְּטֶרֶם רֹאשׁ אֶשְׁמֹט.
מאנגלית: זיוה שמיר
גם שירו של רוברט פרוֹֹסט, כמו הסונטה השייקספירית, מאניש את הסוס ומעניק לו מחשבות ורגשות. גם הוא מפַתח את האָנָלוגיה שבּין הדרך לבין מהלך החיים. המטרה רחוקה, והסוס עוצר לפי שעה לצִדו של בית דומם שאין בו אות חיים, בית שהיערות והנופים המקיפים אותו מכוסים בשלג כלובן התכריכים. הדובר מנחם את עצמו באָמרו שעל כתפיו מוטלות עדיין משימות כבדות ולפניו משתרעת עדיין דרך ארוכה בטרם ישמוט את ראשו; וכך – בניגוד לסונטה השייקספירית – שיר ההרהורים העצוב של רוברט פרוֹסט מסתיים בנימה אופטימית של תקווה ואמונה בעתיד – בדרך המשתרעת לפניו.
ובשירה העברית? מעניין להיווכח ששירי המסע העבריים מתארים תכופות את העגלה, או את הכרכרה, ולא את הסוס. יוצא מן הכלל הוא שירו המפורסם של דוד פוגל "לאט עולים סוסַי".
פוסטים קשורים
הצג הכולהתכנית החדשה הזאת – לא זו בלבד שתגרום לעם ולמדינה נזק בלי הפיך, אם תתממש חלילה ככתבה וכלשונה. היא עתידה להשיג תוצאות, העומדות בניגוד לכל