מוּזר היה אוֹרַח חיי

רון גרא, שברי מראות (שירים), הוצאת שי, תל-אביב 2023, 99 עמודים.

כותרת ספר שיריו ה-17 של המשורר רון גרא – "שִׁברי מראות" – עושה שימוש בכפל המשמעות של המילה "מראות" (ריבוי של "מראֶה" ושל "מראָה"). מראָה שבורה (כמו חתול שחור) נחשבת באמונה העממית של ארצות המערב כסימן למזל רע, והמאמינים באמונות טפלות נוהגים לסלק את שבריה מן הבית ללא דיחוי. ואולם ביהדות דווקא רואים באמונה כזו "עבודה זרה", ואפילו מזהירים פן ייפגע מהם חתול הנוהג לחפור באדמה שמסביב לבית בעליו אם ייתקל בשבריה של המראָה שנקברו בחול.

רון גרא אינו קובר את השברים באדמה, אלא מציג אותם לראווה לעיני קוראיו, ומשתף אותם במכאוביו. הספר כולו נראֶה ונשמע כספרו של אדם העורך מאזן חיים שבּוֹ הוא מכה על חטא על מעשים שעשה ושלא עשה לאורך נתיב חייו ועל משגים שהוליכוהו עד הלום. כאשר גדול המשוררים שלנו, חיים-נחמן ביאליק, ערך בערוב יומו את מאזן-חייו בשירו "אבי", הוא פתח את הווידוי במילים:

מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם,

בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד,

הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס.

בהמשך שיר זה הביע ביאליק חרטה על שלא עלה בידו לסייע לאביו הנדכֶּה להתגבר על קשיי החיים, אף העלה קרעי מראות וקטעי זיכרונות מימי הילדוּת. האִם גילה ביאליק ביצירתו עליו ועל בני משפחתו ממרום גילו פרטים אינטימיים שעד אז לא נודעו לקוראיו? למיטב הבנתי, הוא לא גילה אף לא פרט חדש אחד. כדרכו, מיזג בשירו המאוחר את סיפור חייו עם סיפורו של "כָּלאָדָם" יהודי הנותן עיניו בספר (ולא בכוס) המונח על שולחנו. השיר מסתיים בשורות: "וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן, / תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: 'פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר'". המילים "מראשותיו" ו"איש תם" רומזות שמדובר בגורלו של יעקב-ישראל – של כל יהודי ההולך בדרך הייסורים ונקבר בסופה בטליתו המצהיבה.

רון גרא מספר על חייו, האישיים והמשפחתיים, בעבר ובהוֹוה, ומגיע למרבה הצער בשירו "כעץ עייף" למסקנה של "הֲבֵל הבלים": "חִפַּשְׂתִּי נֶחָמָה / בַּעֲבָרִי / בִּצְנִיחוֹת שֶׁצָּנַחְתִּי / בַּאֲהָבוֹת שֶׁאֻכְּלוּ / בַּלֶּהָבוֹת / בְּשִׁירִים שֶׁכָּתַבְתִּי / כָּל שֶׁחָיִיתִי לְפָנִים / מוּגָף בְּפָנַי / זָר אֲנִי לָהֶם / זָרִים הֵם לִי.// אוֹחֲזִים בִּי / שִׁלְדֵי תְּמוֹלִים / אֲנָשִׁים וַאֲמָשִׁים. // כְּעֵץ עָיֵף / כִּבְצֵאת עֲנָנִים אֶל / מַסַּע הַסְּתָו / עִם מַחֲלוֹתַי שֶׁעָמַסְתִּי / לֹא נִצַּת בִּי זִיו / מָרִיר. // רִמּוּנִי לַחְשֹׁב / כִּי הוֹלֵךְ אֲנִי וְגָדֵל / עוֹשֶׂה פֵּרוֹת. / מַדּוּעַ לֹא יָדַעְתִּי לִקְנוֹת / לִי קִנְיָנִים / יָרַדְתִּי / וְאֵין לִי זְכוּת / לְהִתְעַנּוֹת. / לֹא אֵצֵא לִי אֶל הַגַּנִּים / אֶל שַׁחַר חַיְכָנִי / וְאַדְמוֹנִי.// לֹא אֵרֵד אֶל / הַמַּעְיָן / לְהַרְווֹת צִמְאוֹנִי. / לִבִּי לֹא לְחֶמְדָּה". הרי לנו אמירה אישית, ש"מתכתבת" אמנם עם ביאליק ועם רחל המשוררת, אך גם בוראת צירופי-לשון מקוריים ואישיים כמו הצירופים הזֶאוּגמטי "אֲנָשִׁים וַאֲמָשִׁים" והסינֶסתזה "זִיו מָרִיר" ("זֶאוּגמה" היא צירוף של מילים שאינן יכולות להתלכד זו עם זו מן הבחינה הלוגית או הדקדוקית; "סינֶסתֶזה" היא צירוף מילים המלכד שני חושים או יותר).

האם מֵפר כאן רון גרא פרטים אינטימיים על חייו, בעבר ובהוֹוה? כן ולא. מן הצד אחד הוא מכה על חטאי העבר ומסַפּר גלויות ומפורשות על מחלות שמררות את חייו. מן הצד השני, הוא שומר על המתח המבורך שבין "גילוי" ל"כיסוי", ומשאיר לקוראיו פערים חידתיים, שכל אחד מהם ימלא אותם לפי המִטען האישי שהוא מביא אתו מבית. בריאיון שערכה אתו ד"ר נורית צדרבוים בעבור אתר "בכיווּן הרוח", נתבקש המשורר לספר על עצמו, ובמקום להתערטל בפומבי הוא הביא ציטוט מסיפורו של י"ח ברנר "מסביב לנקודה", המלמד עליו ועל חייו. ובכל זאת סיפר המשורר למראייניו על הוריו שהחזיקו חנות ספרים, שגרמה לו להתאהב בספרות; על פגישה מקרית עם שיריה של רינה לי שתרמה גם היא לאהבת הספרות בכלל, והשירה בפרט, על בית ששרתה בו תוגה, על החיים במחיצת אח אֶפִּילפּטי שלא האריך ימים, על התנדבות לצנחנים שנועדה להכניס למציאוּת האפרורית קצת שמחת-חיים ולגרום לו תחושה שהוא מכיר בערך עצמו.

מדוע ימשיך אדם לכתוב עוד ועוד אם אחרי "מגילת זכויות" כה ארוכה, כשמאחוריו נצברו כבר תִּלי תִּלים של ספרים, הוא עדיין לא קנה לעצמו מעמד יציב ב"רֶפּוּבּליקה הספרותית" שלנו? על כך עונה כמדומה רן גרא בשירו "עם עצמו": "בַּחֲלוֹמוֹ / שׁוֹעֵט אֱלֵי תְּכֵלֶת / אֶל רֵיחוֹת אֳרָנִים שֶׁל קַיִץ / אֶל יָם / אֶל שַׁחַף מַמְרִיא / אֶל אֹשֶׁר נָהִיר.// עָסוּק אָדָם עִם / עַצְמוֹ / עִם גּוּפוֹ / עִם כֹּבֶד נְשִׁימָתוֹ, / בְּדִידוּת יָמָיו. / תַּכְלִית חַיָּיו. // פֶּתַע / נֵעוֹרָה דֶּלֶת / אִשָּׁה בְּקוֹל בָּהִיר / בְּעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת שְׁטוּפוֹת / שִׁירָה / מַבְעִירָה אֶת הַלֵּב. / וּבְחַדְרוֹ / אוֹתָהּ חֲשֵׁכָה עֲכוּרָה / שִׁמְשׁוֹת הַחַלּוֹן / מְצַלְצְלוֹת / בִּיבָבָה מְרִירָה". השירה והאישה הן שתי היישויות שבכוחן למשות את המשורר מן האפרוריוּת, הדיכאון והייאוש גם כאשר בחייו שולטים הבדידות והחולי.

בריאיון הנ"ל אומרת ד"ר נורית צדרבאום: "גרא לא ממש מספק פרטים ואינו מספר מדוע הוא כותב, למעט משפט אחד חשוב  'משום שהכתיבה משחררת', חוזר על כך שוב תוך שהוא מדבר על העיסוק באמנות". ואפשר שמשורר אינו יכול לספר על עצמו יותר מזה, מבלי לתת לקוראיו לפלוש לאזורים פרטיים שהצנעה יפה להם. כאמור, להערכתי רון גרא יודע היטב לשמור על המינון הנכון של ניגודי ה"גילוי" וה"כיסוי".

בשיר מוקדם יותר – "איני נמנֶה" – אף מסביר המשורר שאינו נמנה עם משוררי החצר של עיתון זה או אחר, ואינו "שַׁיָּךְ לְאֵיזוֹ כַּת שְׁקֵטָה / אוֹ כְּנוּפְיָה הוֹמָה". אדם כמוהו לא יתחכך בחשובים ובנחשבים, "וְעִם מְקַבְּלֵי פְּרָסִים / אַל תֵּחַד נַפְשִׁי./ כִּי אֲנִי בְּאֵין-לִי-מִי / לְבַד-לְבַדִּי בְּחַדְרֵי חֲדָרִים / מִסְתּוֹפֵף לִי עִם הַשִּׁירִים", ולפעמים השירים קונים לו חברים. רון גרא, איש חינוך בגמלאוּת, מרצה לפעמים על השירה בכלל, ועל שירתו בפרט, ומן השמות שהוא מזכיר בשיחותיו, ניכּר שהוא הולך אחר תכתיבי לִבּוֹ ואחרי טעמו האישי, ולא אחרי שום תכתיב או טעם אחר. הוא אינו מחפש את קרבתם של ראשי המדברים ב"כנופיות" הספרות למיניהן, אינו עושה כל מאמץ להתקרב למוקדי הכוח, ומסתפק בקרבתם של משוררים צנועים ואיכותיים כמוהו שדי להם בכתיבת שירים למען שלמוּת הנשמה ולמען האנשים שהוא מעריך את דעתם.

כמי שהשירה היא מרכז חייו, רבים משיריו מכילים יסודות "אַרס פואטיים" – שירי הכותבים על מלאכת השיר. באחד מהם – "רוחות שירה" – רון גרא מצביע על עליונותה של שירה המסוגלת לעורר את האבן מאבניותה ולצקת בה תכונות אנוש. אלתרמן כתב באחד משירי "כוכבים בחוץ": "הִנֵּה הַזְּגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ / וּמִי בְּקִפְאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבוֹר? [...] הִנֵּה, בַּת שֶׁלִּי, אֲחוֹתֵנוּ הָאֶבֶן, / הַזּוֹ שֶׁאֵינֶנָּה בּוֹכָה לְעוֹלָם",* ואילו רון גרא מביע כאן את משאלתו להיות משורר המסוגל לגרום לאבן להגיר דמעות:

מִתְקַנֵּא אֲנִי בָּאִישׁ

הַפָּשׁוּט

הַכּוֹתֵב לְעַצְמוֹ

בָּתֵּי שִׁיר וּצְלִיל

זְמוֹרוֹת גַּעְגּוּעִים

מִתּוֹךְ

וְאֶל

מְחוֹזוֹת הַפָּנִים.

בְּיָדוֹ תָּדִיר נַפְתּוּלֵי

יָגוֹן

מִתְנַגְּנִים.

בְּצַעֲרוֹ

עַל אֶבֶן יַנִּיחַ רֹאשׁוֹ

וְהִיא תְּמָרֵר בְּבֶכִי.

רבים הם השירים ה"אַרְס פואטיים" בקובץ "שברי מראות": "יד הגורל", "קיתונו של האל", "תכסיסי אהבה", ועוד ועוד. שיר "אַרְס פואטי" מכמיר לב הוא "שיר פרֵדה", שבו המשורר טוען שאינו משורר ושאחרי מותו יתחרט על שלא אמר את מה שרצה לומר. השיר מתכתב כמדומה עם שיריו של ביאליק "אחרי מותי", "מי אני ומה אני", "שחה נפשי", ועוד: "כְּשֶׁאֶפָּרֵד מִן הָעוֹלָם / יִמָּצֵא מִי שֶׁיֹּאמַר: / מְשׁוֹרֵר שֶׁשָּׁר / אֶת שִׁירַת חַיָּיו. // וַאֲנִי בִּי אֵין זִיק / שֶׁל מְשׁוֹרֵר. / כְּבַד שָׂפָה אֲנִי, / בְּעָמָל וְסֵבֶל [...] בְּבוֹא יוֹמִי / רְגָבִים יַנְחוּ אֶת שְׁעָלַי / כּוֹכָבִים בַּיְּקוּם מֵעָלַי / וְרֵיחַ אֶבֶן וּטְלָלִים מִתַּחְתַּי. // יִנְקְפֵנִי לִבִּי: / בִּכְדִי טָרַחְתָּ / אֶת שֶׁחָפַצְתָּ לֵאמֹר / לֹא אָמַרְתָּ".

נחכה אפוא בציפייה דרוכה לקובץ השירים הבא של רון גרא. אפשר שיתגלה בו מה שעדיין לא העז המשורר לומר. דומני שבתחום היצירה האישית, בניגוד לתחומי חיים אחרים, ככל שגילו של המשורר מתקדם תעוזתו רק הולכת וגוברת.

* אף-על פי-כן ברא אלתרמן בשירו "מעֵבר למנגינה" את הדימוי החידתי "אֲבָנִים כִּדְמָעוֹת בְּרִיסֵי הָעוֹלָם" ובשירו "הרוח עם כל אחיותיה" כתב: "גַּם אֲנִי עוֹד מְעַט וְאֶבְכֶּה כְּמוֹ אֶבֶן".