מהפכה של בן-לילה – סיכוייה וסיכוניה

הרפורמה של השרה ד"ר יפעת שאשא-ביטון: "שליפה" ללא חשיבה מעמיקה

פורסם: חדשות בן עזר גליון 1746 12/05/2022

חדשות בן עזר 1746
.pdf
Download PDF • 62KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



המיתולוגיה מספרת על גורלותיהם של שני אחים: האחד נקרא פְּרוֹמֵתֵאוּס (ביוונית: "החושב מראש"), שהיטיב כידוע עם האנושות והרים לה תרומה אדירה. כאשר ראה פְּרוֹמתאוּס בני-אדם חסרי ישע, השרויים בחושך ובאפלת הבערוּת, הוא החליט לגנוב למענם ניצוץ אש מן האולימפוס ולהביאוֹ אליהם – הן כדי להגן עליהם מפני הסכנות האורבות להם בחושך, הן כדי להצית בהם את אש החָכמה וההשכלה.


פרומתאוס נענש כידוע קשות בגין מעשהו הנועז, כי זאוּס – אבי האלים – לא סלח לו על תעוזתו שפגעה בַּסמכות האלוהית. מתברר שכבר ביוון העתיקה הבינו מסַפריהן של אגדות והגדות שבעלי הכוח והשררה אינם סולחים על פגיעה ב"אֶגו" שלהם, שכּן כבודם חשוב בעיניהם יותר מטובת הציבור. ואולם, חרף העונש הכבד שהוטל עליו, הפכה המיתולוגיה היוונית את פרומתאוס לגיבור בן-אלמוות, ומעמדו הרם אף חרג מתחומי האגדות שהולידוהו. דמותו הונצחה בעשרות יצירות ספרות ואמנות, ואין כיום בן-תרבות ברחבי העולם שלא שמע את שמהּ של הדמות ההֶרואית הזאת שהועילה לאנושות וקיבלה שלא כדין על יָזמתה הברוכה רעה תחת טובה.


האח השני, אֶפִּימֵתֵאוּס שמו (ביוונית: "החושב לאחר מעשה"), גרם לאנושות בלי כוונה נזק בלתי הפיך. הוא נצטווה לחלק מתוך האמתחת שניתנה לו על-ידי האלים תכונה חיובית אחת לכל מין ממיני הברואים. לאחר שחילק לנציגיו של עולם-החי את כל התכונות הטובות שהופקדו בידיו לחלוקה, הגיעה שעתו של המין האנושי. ואולם, בשלב זה גילה אפימתאוס שבפזיזותו הוא כבר חילק את כל המתנות שהושמו באמתחתו, ושלא נותרה ברשותו אף לא תכונה טובה אחת שבָּהּ יוכל לצייד את האדם. מעשיו הפזיזים, שנעשו ב"שליפה" וללא "מחשבה תחילה", גרמו אפוא לאנושות נזק אדיר, ולא ייפלא שהשם "אֶפִּימתאוס" צלל עד מהרה לתהום הנשייה.


יהיו שישאלו מדוע אני פותחת מאמר פוליטי באגדת קדומים שכבר מזמן עבר עליה כלח. אשיב ואומר שלא במקרה נעשתה המיתולוגיה היוונית-רומית במרוצת הדורות לאילן ירוק-עַד. הקלסיקה הזאת, שממנה ניתן להפיק תובנות המתאימות גם לחיינו כאן ועכשיו, הולכת וגדֵלה לנגד עינינו ככל שאנו מתרחקים ממנה. היא רלוונטית ואקטואלית אף יותר מכל הספרים שזכו בפרס נובל לספרות במאה ועשרים השנים האחרונות. חידושים הם עניין חשוב ומרענן, אך אפשר להוסיף אותם אל הקיים, ולא להוציא ללא מחשבה תחילה ישן מפני חדש.

*

ואיך ניתן לדעת שהרפורמה של השרה ד"ר יפעת שאשא-ביטון (להלן: יש"ב) – שלפיה ייבחנו בוגרי בתי-הספר התיכוניים בישראל בארבע בחינות בגרות חיצוניות בלבד (במקצועות האנגלית והמתמטיקה וכן בשפה זרה נוספת ובמקצוע מדעי מוגבר) יצאה לדרכה בשיטת אֶפִּימתאוס – קרי, ב"שליפה", ללא תכנון ראוי לשמו וללא מחשבה מעמיקה? פשוט מאוד. התכנית החדשה הזאת – לא זו בלבד שתגרום לעם ולמדינה נזק בלי הפיך, אם תתממש חלילה ככתבה וכלשונה. היא עתידה להשיג תוצאות, העומדות בניגוד לכל כוונותיה ורצונותיה של השרה, בניגוד ל"אני מאמין" המוצהר שלה ואפילו בניגוד לאינטרסים האישיים והפוליטיים שלה.


אנסה לתת דוגמאות אחדות מן התוצאות הצפויות בגין הפעלתה המיידית של הרפורמה (חודשים אחדים לאחר שנכנסה השרה לתפקידה). תחילה אזכיר עניינים מן התחומים המעשיים קצרי-המועד, ואחר-כך אנסה לשער מה תהיינה התוצאות הלאומיות-החברתיות-התרבותיות הצפויות לעם ולמדינה בטווח הארוך, אם לא תוחלף התכנית הרדיקלית הזאת באחרת, מתונה ומדורגת יותר:



ד"ר יפעת שאשא-ביטון אינה רוצה להגדיל את הפער בין מרכז לפריפריה:


ברי, השרה יש"ב, שגדלה והתחנכה בקריית שמונה, אינה רוצה להגדיל את הפער בין תושבי הפֶּריפריה לתושבי הערים הגדולות והיישובים הוותיקים והעשירים, אך זוהי בדיוק התוצאה שהרפורמה שלה תשיג. המקצועות ההומניסטיים יהפכו מעתה למקצועות של "ליגה ב'", וביחד עם היחלשותם ייחשפו פחות ופחות תלמידים להיכרות עם קנייני התרבות של העם והעולם. פחות ופחות תלמידים יכירו יצירות ספרות וחיבורי עיון ראויים לשמם/ אפילו "הבנת הנקרא" של תלמידי ישראל תתרדד ותלקה בחסר עקב החלשתם של המקצועות ההומניסטיים. הפער בין תלמידים המגיעים אל מערכת החינוך מבתים "פריווילגיים", שבהם ההורים צורכים תרבות כל ימות השנה, לבין תלמידים המגיעים אל המערכת מן השכבות החלשות וטעונות הטיפוח, ילך ויגדל. האחרונים יהפכו ל"חוטבי עצים ושואבי מים", והם אפילו לא יבינו את הניב העברי הזה כי הם לא ילמדו את מקצועות התנ"ך והעברית כראוי.



ד"ר יפעת שאשא-ביטון אינה רוצה לסגור חוגים במכללות להכשרת מורים:


כמי שמחזיקה בתואר "דוקטור לחינוך" ומכירה את חשיבותן של המכללות להכשרת מורים, יש להניח שהשרה יש"ב אינה רוצה להביא לדעיכתם של חוגים רבים במכללות להכשרת מורים ולסגירתם (התנוונות חוגים וסגירתם הן תקצץ במשאביהם של מוסדות החינוך החשובים הללו, ועלולה לאַיים על קיומם).


המכללות הרבות, הפורחות כיום ברחבי הארץ, מאפשרות גם לאוכלוסיות המתגוררות באותם איזורים מרוחקים שאין בקרבתם אוניברסיטה להגיע לימודים אקדמיים. הן מאפשרות לימודי תעודה ברמה גבוהה גם למִגזרים שבעבר בדרך-כלל לא הגיעו מסיבות שונות ללימודים אקדמיים. יש להניח שהשרה אינה מעוניינת להזיק למכללות הפזורות במרחבי הארץ, אך זה בדיוק מה שיקרה בעקבות הרפורמה (אפילו למכללות המבוססות שפועלות בערים הגדולות זה ארבעה דורות ויותר).


מי עתיד לבחור ללמוד בחוגים לספרות, לתנ"ך, להיסטוריה ולאזרחות במכללות להכשרת מורים? מִספרם של הנרשמים לחוגים אלה ילך ויקטן, והמעטים שיירשמו יהיו אותם מועמדים שאינם מסוגלים ללמוד וללמד מקצועות של "ליגה א'", המובילים את התלמידים לבחינת בגרות חיצונית ונחשבת. גם באוניברסיטאות ילכו החוגים האלה ויתנוונו, כי הסטודנטים ידעו שסיכוייהם להשיג בהם משרה מוערכת, המכבדת את בעליה, בטלים בשישים. מיעוט הסטודנטים שיבחרו במקצועות האלה יגרום למחסור בעתודת ההוראה של מקצועות אלה בדור הבא, ומכאן לביטולם של המקצועות האלה קצרה הדרך.



ד"ר יפעת שאשא-ביטון אינה רוצה לחסל את ההומניסטיקה ואת מקצועות המורשת


השרה יש"ב אינה רוצה להנחית מכת-מוות על המקצועות ההומניסטיים ועל מקצועות המורשת (שזכו במשרדהּ לכינוי המעליב "מקצועות רבי מלֶל"), אך זה בדיוק מה שיקרה. בל תשלה אותנו בסיסמאות המבטיחות שביטול בחינת בגרות יעלה את קרנו של המקצוע (וכדבריה בטקס חלוקת פרסי ישראל: "הרפורמה מציבה את מקצועות המורשת והרוח במוקד סקרנותם של כלל תלמידי ישראל").


די להתבונן במה שקרה למקצוע התלמוד, שהיה פעם חלק בלתי-נפרד מתוכנית הלימודים ומבחינות הבגרות, כדי להבין מה גורלו של מקצוע שבּוֹ מתבטלת חובת הבחינה. לאחר שהתבטלו בחינות הבגרות במקצוע זה לפני כשנות דור, הלך המקצוע והתנוון, ורוב האוניברסיטאות נאלצו לסגור את החוג לתלמוד עקב מיעוט הנרשמים (בבדיחות הדעת התחילו לקרוא לחוג לתלמוד בשם "החוג לתלמיד", כי חוג זה התרוקן מתלמידיו).


והתוצאה הישירה: כיום כבר אין חוגים לתלמוד במכללות להכשרת מורים (פרט למכללות דתיות אחדות). באוניברסיטאות החוגים האקדמיים לתלמוד נסגרו, או שהפכו למדור נידח בתוך חוג המורכב ממקצועות אחדים של תרבות עם ישראל (רק כדי להעסיק את סגל ההוראה והמחקר הקבוע עד למועד פרישתו). עם סגירתם, כמעט שנִכרת ענף המחקר בתחום הספרות הבתר-מקראית. מאחר שה"ישיבות" אינן מתַפקדות כמוסדות מחקר, הלך התחום של חֵקר התלמוד לבית-עולמו, או לפחות שקע בתרדמת עמוקה "עד שיבוא אליהו" (מחקר אקדמי דיסציפלינרי, זאת יודעים כולם, כמוהו כ"מרוץ שליחים", שאם קוטעים אותו באמצעו, קשה עד מאוד לשקמו).


ברי, מפעם לפעם יש להכניס למערכת החינוך שינויים ועדכונים, ואיני משוכנעת שהיה צורך לשמור על בחינת הבגרות בתלמוד, אך בטרם מחליטים על צעד כזה צריך לחזות מראש את תוצאותיו לטווח ארוך: במקרה של מקצוע התלמוד, מחקרים של אלף שנות תרבות עברית נותרו כאבן שאין לה הופכין. כזה עלול להיות בהדרגה גם מצבם של מקצועות הספרות העברית, התנ"ך, ההיסטוריה והאזרחות אם ימומש הרעיון לבטל את בחינות הבגרות בכל המקצועות ההומניסטיים. וכל זאת בשמה של איזו אוּטוֹפּיה בדבר כתיבתן של ארבע עבודות סמינריוניות – שיטה שלא נוסתה בשום מקום בעולם, ותוצאותיה מי ישוּרֵן. כמה קשה לִבנות וכמה קל להרוס!



ד"ר יפעת שאשא-ביטון אינה רוצה לגרום לפריחת תעשייה של עבודות סמינריוניות:


השרה יש"ב אינה מעוניינת לגרום לפריחת תעשייה חשאית, או "שוק שחור", של עבודות סמינריוניות, אך זה בדיוק מה שיקרה. כתיבתה של עבודה סמינריונית היא מִבצע אינטלקטואלי מורכב הדורש מיומנויות רבות שלא קל לשלוט בהן ולבַצען כראוי, כגון: איסוף החומר ממקורות רבים, מודפסים ואלקטרוניים, טיפול אָנָליטי בנתונים שנאספו, ניסוח שאלות המחקר, ניסוח תוצאות המחקר, וכו'. גם תלמידי אוניברסיטה מתקשים תכופות לצלוח את המשימה המורכבת הזאת ולהגיע בה לתוצאות ראויות לִשְׁמָן. האם מישהו במשרד החינוך מאמין שתלמידי תיכון יוכלו להגיש ארבע עבודות סמינריוניות (פי שניים ממה שנדרש מסטודנט לתואר ראשון!?), וזאת במקביל להכנותיהם לקראת בחינות הבגרות החיצוניות?!


האם עברו המורים הכשרה בהדרכת כתיבתן של עבודות סמינריוניות?! האם הם בקיאים בהדרכה ביבליוגרפית? האם מורה ממוצע מסוגל להגיש בעצמו ארבע עבודות סמינריוניות בפרק זמן כה קצר? רפורמה כזו של מַעֲבר משיטת לימוד אחת לשיטה שונה לחלוטין דורשת שנה-שנתיים לכל הפחות של הכשרת מורים, אך למדינאים אצה הדרך, כי מי יודע היכן יהיו בעוד שנה-שנתיים?! הם יודעים היטב ש"חלון ההזדמנויות" שלהם, שבּוֹ יוכלו להטביע את חותמם, עלול להיסגר בכל רגע, ועל כן הם חשים להשאיר את טביעות אצבעותיהם בִּן-לילה. ספק אִם הם עֵרים להשלכות של החלטותיהם שנעשות לא אחת בחיפזון ובפחז?


הדעת נותנת שתפרח בארץ תעשייה חשאית – סַחַר-מֶכֶר של כתיבת עבודות סמינריוניות שתיתן אמנם פרנסה לסטודנטים ולמורים-גמלאים, אך לא תועיל להרחבת הידע ולחיזוק היכולות של רוב תלמידי ישראל (חוץ ממעטים שהיו מצליחים להרחיב את ידיעותיהם ולשכללן בכל שיטת לימוד, תהא אשר תהא). ההורים המסכנים ייאלצו מעתה לממן לא רק שיעורים פרטיים במתמטיקה ובאנגלית, אלא גם לשאת בעלוּת קנייתן של עבודות סמינריוניות מפוּבּרקות, שתכלולנה גם הנחיות איך "להגן על התיזה" במידת הצורך. והרי המקצועות שהוציאה הרפורמה מבחינות הבגרות החיצוניות לא דרשו מהתלמידים ומהוריהם שום מימון של מורים פרטיים. מעתה עלוּתם של לימודי התיכון תאמיר שלא לצורך, וגם כאן יגדל הפער בין בעלי הממון לאלה שאין הפרוטה מצויה בכיסם.



ד"ר יפעת שאשא-ביטון אינה רוצה לגרום למפלגתה נזק אלקטורלי:


כאמור, השרה יש"ב יודעת ש"חלון ההזדמנויות" של שר בישראל אינו רחב דיו וש"חלון" זה לא יישאר פתוח זמן רב. על-כן אצה לה הדרך, והיא מוציאה את הרפורמה לדרך בעודה פרי בוסר ותבשיל נא, שיש להחזירו אל "המטבח" להבשלה ולבישול. ברי, היא אינה רוצה לגרום למפלגתה נזק אלקטורלי, אך זה מה שיקרה. אותם תלמידים שאמורים לשאת אותה ואת ההחלטות הפּוֹפּוּליסטיות שלה על כפיים (מי אינו שמח כאשר מורידים מעל כתפיו עול כבד!?) עדיין לא תהיה להם זכות בחירה בבחירות ההולכות וקרֵבות, והוריהם לא יתנו את קולם למפלגה שבראשה עומד שר-החינוך לשעבר, מר גדעון סער, שאינו משמיע את קולו בנושא הרפורמה שיוזמת חברה בכירה במפלגתו – רפורמה הפוגעת בדור העתיד. את זאת רוב ההורים יבינו.


עד כה מניתי נימוקים בדבר השלכות תוצאות קצרות מועד שיתלווּ לרפורמה הזאת, אך יהיו לה כמובן גם השלכות לטווח ארוך, ואף הן עומדות בניגוד גמור ל"אני מאמין" של השרה ולאינטרסים הפוליטיים שלה:



ד"ר יפעת שאשא-ביטון אינה רוצה לגרום לפיחות במעמדה של העברית:


השרה יש"ב אינה רוצה לגרום לפיחות במעמדה של השפה העברית, אך הרפורמה שלה תאותת לתלמידים שאנגלית חשובה מעברית. אמנם, בענף ההייטק זה נכון בדרך-כלל, אך גם העובדים בענף ההייטק, לא כל שכּן אלה המכהנים בַּמשרות הניהוליות של הענף, צריכים לדעת עברית ולהיות מסוגלים לכל הפחות לנסח מכתב כהלכה ולהבין כראוי את הכתוב בחוזים שעליהם הם חותמים. אמנם השרה הצהירה בנאומה בטקס חלוקת פרסי ישראל שהתכנית החדשה תאפשר "להעמיק בשורשי העברית ולחדש", אך כדי לחדש בעברית צריך קודם כול לדעת עברית. חידושים שנעשים בלי הכרת הפָּרָדיגמה של השפה הם קוריוזים שצצים בִּן-לילה ונובלים בִּן-לילה. ואיך אפשר להעמיק כאשר אפילו את כללי הבסיס של השפה אין מכירים.


העתידנים ממילא צופים שבעוד דור או שניים ישלטו בעולם ארבע-חמש מֶגָה-שפות, ורוב השפות "הקטנות" (לרבות השפה הצרפתית שהייתה פעם שפה בינלאומית ששימשה כידוע את הסגל הדיפלומטי ברחבי העולם) תדעכנה ותיעלמנה אט-אט, כמו השפות הקדומות שהתאבנו או ירדו מעל במת ההיסטוריה (סנסקריט, בבלית, אשורית, מצרית עתיקה, יוונית עתיקה, רומית וכו'). עם קטן ועתיק כעם ישראל, שחזר לארץ עתיקה והפיח רוח חיים בשפה עתיקה במאמצים שאין להם אח ורֵע בכל העולם, אסור לו לוותר על הֶשגיו ההֶרואיים שהם התנאי לקיומו. אסור לו להרשות שרק ב"ישיבות", בארץ ובשכונות החרדיות של ברוקלין, יכירו את העברית הקלסית ואת "ארון הספרים" של מקורות עם ישראל.



ד"ר יפעת שאשא-ביטון אינה רוצה להיות גורם המאיץ את ה"ירידה" מהארץ:


בנאומיה של השרה יש"ב כלולות הצהרות חברתיות ולאומיות יפות, העומדות בסימן הקונצנזוס. מותר כמדומה להניח שאין ברצונה לגרום ל"ירידתו" של דור העתיד מהארץ, אך זה בדיוק מה שיקרה לתלמידים שיסיימו את בחינות הבגרות לפי הרפורמה המהפכנית שלה. מעתה יֵדעו התלמידים מתמטיקה ואנגלית וגם שפה זרה נוספת ברמה גבוהה, כנדרש בבחינת בגרות חיצונית. התמחותם במקצועות אלה תכשיר אותם לעבור היישֵׁר ל"עֵמק הסיליקון" ולמרכזי הייטק דומים (בקיימברידג' שבאנגליה, בדאבלין שבאירלנד, באיינדהובן שבהולנד, ועוד ועוד).


מרכזי ההייטק האלה יקלטו בחפץ-לב את הצעירים מישראל, ששירותם הצבאי מכשיר אותם להיות hard workers – עובדים חרוצים, מסורים וממוקדי מטרה, שאינם מפונקים כמו רבים מִבּני גילם בארצות המערב. הצעירים מישראל, המתקשים בדור האחרון להתמודד עם יוקר המחיה ועם מחירי הדיור בארץ, ישמחו לקבל הצעות מפתות מעֵבר לים, בלִוויית גמול כספי ראוי. שיטת הרפורמה, שמדגישה את הידע בשפות זרות ומכרסמת במקצועות הדורשים ידע בעברית, ממילא תהפוך אותם לאזרחי העולם הגדול, ומאתיים המילים בעברית הנחוצות לצעירי ישראל לצורך כתיבת מסרונים למשפחתם ולחבריהם הן לא תקשורנה אותם בקשר אמיץ לארץ ולחוויה הישראלית. כל הסיכויים שהרפורמה החדשה הזאת, אם תתממש, תשנה באופן רדיקלי את גורלו של "דור העתיד", תגרום ל"בריחת מוחות" ותסכן את חוסנה של המדינה.



ד"ר יפעת שאשא-ביטון אינה רוצה לגרום לטשטוש הזהות בקרב הצעירים בישראל:


בנאומה הנ"ל השמיעה השרה יש"ב דברים המעידים על שאיפתה לחזק את הזהות בקרב הצעירים בישראל. היא בוודאי אינה רוצה לגרום לטשטוש הזהות או לאָבדנה. היא אמרה, בין השאר, שבני "הדור שלנו קיבלו מידם [של האבות המייסדים] מדינה וחברה המגבשות את זהותן" וש"עלינו להיות מלוכדים כי כוחנו באחדותנו", וכיוצא באלה מילים יפות.


ואולם, המקצועות שהרפורמה שלה תחליש ותנוון הם-הם המקצועות הבונים זהות והזדהות עם גורל העם. ספרות, תנ"ך, אזרחות, היסטוריה של עם ישראל – אלה הם התחומים שבהם שאלת זהותנו עולה בחריפות רבה יותר מאשר בתחומים אחרים. מי אנחנו? יהודים? ישראלים? "כנענים"? אזרחי העולם? בלי התשובות המורכבות שהמקצועות האלה מסַפקות לנו אנחנו כסומא בארובה.


הרפורמה החדשה, שעברה בשקט יחסי (שהרי המוסדות להשכלה גבוהה תלויים בתקצוב של משרד החינוך, ואינם יכולים לִפצות פה ולומר את האמת בריש גלי) היא למיטב הבנתי תכנית מרחיקת-לכת יותר מתכניותיהם של איתמר בן-אב"י וממשיכיו שחתרו לליטוּן העברית. כידוע, התכנית לליטון העברית, הדומה לרפורמה שנערכה בטורקיה בשנת 1928 על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק שבָּהּ הוחלף האלפבית הערבי באלפבית הלטיני, נתקבלה באהדה על ידי מהפכנים כדוגמת ה"כנענים", אך גורמים לאומיים יותר וקוסמו-פוליטיים פחות לא אפשרו את התקבלותה. התכנית לליטון העברית (עם כל הצרימות שנתלווּ אליה) לפחות לא הייתה גוררת בעקבותיה "ירידה" מהארץ ולא הייתה גורמת לדיס-אינטגרציה בקרב "עולים חדשים" ולהדרתם מתרבות עמם.


ראוי שקברניטי משרד החינוך ילמדו לקח היסטורי מהניסיון הכושל של "הכנענים" למחוק את הישגי העבר ולהתחיל הכול מאל"ף. התנועה "הכנענית" ביקשה כידוע להתנתק ניתוק חד ומוחלט, ולא מתון והדרגתי, מכל סימני ההיכּר ומכל הסממנים והערכים של תרבות ישראל שנוצרה על אדמת נֵכר. ברי, היא לא הצליחה במשימתה, כי אי-אפשר ליצור תרבות "יש מאין". קיצוניות מולידה קיצוניות, ולא מפליא לראות שעוזי אורנן, אחיו של יונתן רטוש, אבי התנועה ה"כנענית" (שני האחים דרשו שבתעודת הזהות שלהם יירשם "עברי" ויימחק ציון הלאום "יהודי"), יושב כיום בין נכדים ונינים עוטי כיפות ומגַדלי פֵּאות, ש"חזרו בתשובה" והתחרדו.


במדינה שבָּהּ הולך ומתמוסס הדבק המלכד בין בניהָ (לא במעט באשמתם של פוליטיקאים חסרי מצפון המפלגים את העם בשיטת "הפרֵד ומשול", במקום לאחדו), אסור לכרסם במעמדם של מקצועות הרוח והמורשת המסייעים לאינטגרציה ולבניית זהות. אותם פרקים אחדים שיידרשו לכותבי העבודות הסמינריוניות, אין בהם די כדי לייצר את הדבק המלכד את היחידים לחברה מלוכדת. כל תלמיד ותלמיד יכיר ויֵדע חומר אחר, שבּוֹ בחר לצורך עבודתו האישית. האחדוּת תלך ותתמוסס, והחברה תגיע לאטומיזציה גמורה.


לעם אסור לערער את מעמדן של תרבותו הלאומית ושל ההיסטוריה שלו, והחלשתם של מקצועות בוני-זהות ומעצבי-תרבות במערכת החינוך הוא צעד שבעקבותיו צעירים לא יֵדעו מה בין המשורר יהודה הלוי מ"תור הזהב" בספרד לבין יהודה לוי ממדורי הרכילות, או מה בין המשורר נתן אלתרמן לבין השחקן עידן אלתרמן. בעם ישראל השייכות הלאומית נקבעה פעם על-פי היחס לסידור התפילה ולתנ"ך, והיום השייכות הלאומית והזיקה אל החוויה הישראלית נקבעת בסיוע ההיכרות עם ספר הספרים, אך גם עם שירי ביאליק ואלתרמן, רחל ולאה גולדברג, עם סיפורי עגנון וממשיכיו.


כאשר ערכו ביאליק וחבריו הסופרים מהפכת חינוך שדורות התחנכו על-פיה, הם עשו כן מתוך מחשבה ומתוך מוטיבציה לאומית-ציונית: לעצב דיוקן יהודי חדש ולקָרב גם חוגים מתבוללים-למחצה אל עמם ואל תרבותו. הרפורמה המוצעת כיום במשרד החינוך, שלא הוקדשה לה מחשבה מספקת, עלולה להביא בלי כוונה למהפכה בתר-ציונית שתגרום מבלי משים נזקים בלתי-הפיכים לעם ולמדינה.

*

השרה יש"ב אמנם לא תיכשל לעולם בהצהרות מגוחכות כמו אלה שהשמיעה השרה לשעבר מירי רגב, בעת שהודיעה בינואר 2019: "עשיתי מהפכות שאני חושבת ששני שרים אחריי לא יצליחו לתקן את מה שעשיתי". ואולם, גם השרה יש"ב לא חשבה פעמיים לפני שאמרה לכלות הפרס וחתניו בטקס חלוקת פרסי ישראל, שמעתה יִזכו תלמידי ישראל למערכת חינוך טובה יותר מזו שבָּהּ למדו קודמיהם, שכּן "הבגרות כבר לא תהווה חָסָם בפניהם לקידום והתחדשות"?! האם רמזה להם שבעבר חסמה מערכת החינוך את דרכם לקידום ולהתחדשות? כל מי שאינו אפרוח שבקע תמול-שלשום מן הביצה יודע שאותם מדענים שאליהם פנתה בנאומה למדו במערכת חינוך טובה יותר (נכון, גם תובענית יותר) מזו שעליה היא מופקדת.


כמי שנתדקטרה בחינוך, השרה יש"ב יודעת בלי ספק שחינוך הוא תהליך אֶבוֹלוּציוני ארוך. על כן לא רבים בו השינויים, כי אלה צריכים לחול בזהירות ובמידה. ביטול בחינת בגרות אחת (או אפילו שתיים) והמרתה בעבודה סמינריונית יש בו סיכון מועט יותר מזה הכרוך בביטול חובת הבחינה בכל כל המקצועות ההומניסטיים. מדובר במקצועות התורמים לעיצוב אישיותו של התלמיד ולביצור עושרו הפנימי. קנייני הרוח המושגים באמצעותם חשובים לא פחות מאלה המושגים בעזרת המקצועות הפרקטיים המקדמים את בוגרי המערכת בשוק העבודה.


כמו כן צריכה הייתה השרה, שהתמחתה במדעי החינוך, לדעת שבכל חינוך יש יסוד של כפייה. לא במקרה השתמשו בדורות עברו במטבע הלשון "להרביץ תורה". התלמידים רבצו מול המלמד כבני צאן, והמלמד גם לא חסך מהם את שבטו. מאותם תלמידים שלמדו במערכת החינוך "של פעם" יצאו עשרות מקבלי פרס נובֶּל מקרב בני עמנו, ומספרם הוא ללא כל פרופורציה לגודלו של עם ישראל ביחס לאוכלוסיית העולם. כל תלמיד זקוק ל"רצועה", כדי לרכון יום ולילה על המכתבה וללמוד. ה"הנחות" הרבות שניתנות לתלמידים בשנים האחרונות אינן מגדילות את סיכוייהם להצליח בעתיד. הן בסך-הכול עושות חיים קלים לתלמידים ולמוריהם. פרופסור עדה יונת, למשל, היא תוצר של מערכת חינוך ישראלית שבחנה את תלמידיה במתמטיקה ובאנגלית, אך גם בלשון עברית, בספרות, בתנ"ך, בתלמוד, בפיזיקה ובכימיה, ועוד. בלי הבּחינות הללו היו היא ובני-דורה הולכים לים...


צריך להתקדם ולהשתנות, אך בתהליך מושכל ומתוכנן, ולא בהחלטה של "זבנג וגמרנו". אי אפשר לשלוף מן האמתחת רפורמה המבטלת "מהיום למחר" את רוב מה שהיה נהוג במערכת החינוך זה שנים רבות, ולקווֹת שאולי רפורמה זו תצליח. ומה אם לא תצליח?! ההימור כאן מסוכן הרבה יותר מזה שעמד בבסיס שיטת ההגרלות של בחינות הבגרות – שיטה שהלכה אל בית עולמה עוד לפני שהספיקה לגרום נזקים. נכון הדבר שאחרי הבחינה שוכח התלמיד את רוב החומר ששינן, אך אם יזדקק תלמיד זה בעתיד לחומר שנלמד ונשכח הוא ירגיש אל נכון שביכולתו לעוררו מתרדמתו ולהשתלט עליו. לעמידה בחובת הבחינה יש ערך פסיכולוגי: מי שעבר את משׂוּכת הבְּחינה מרגיש בדרך-כלל שהחומר שעליו נבחן שמור בקִרבו באופן רדום ולטֶנטי ושניתן להפיח בו חיים כשמתעורר הצורך. את הכלל הזה שמענו בשנת 1967 מפרופ' דניאל פיינמן, ראש החוג לאנגלית באוניברסיטת תל-אביב, כשביקשנו לבטל את הבחינות בגלל המלחמה. לימים, הייתה לי הזדמנות להיווכח שהוא צדק.


ומי שלמד היסטוריה במערכת-החינוך "הישָׁנה" ועמד בחובת הבחינה, יודע אל-נכון שמהפכות של בִּן-לילה מולידות בדרך-כלל מַהֲלכים קוֹנטרה-רֶבוֹלוּציוניים, המחזירים את המהפכנים לנקודת המוצָא הנמוכה שממנה יצאו אל הרפורמה שלהם, אם לא למטה ממנה. מהפכות בתחומי החינוך שאינן נובעות מ"הכשרת לבבות" ממושכת, לרבות הכשרתם של המורים עצמם, עלולות לכמוש בטרם פריחה ולגרום נזק שקשה לאמוד את היקפו ואת שיעורו.

*

פתחנו את דברינו באִזכּוּרם של שני אחים מן המיתולוגיה היוונית – פְּרוֹמתאוס שהביא ברכה לאנושות ושמו נקבע כמורד אמיץ שהאנושות מכירה ומוקירה, ואֶפִּיתמאוס שגרם לאנושות נזק בלתי-הפיך ושמו נשכח לגמרי. ידועה ומפורסמת מאֶפִּימתאוס היא אשתו פַּנְדוֹרָה, ששמה לא צלל לתהום הנשייה אף שגם היא גרמה נזקים לבני האדם. כזכור, פנדורה פתחה מתוך סקרנות את התיבה שקיבלה מן האלים במתנה, תיבה שאותה נצטוותה שלא לפתוח, וכך נשתחררו באשמתה לאוויר העולם כל האסונות והפורענויות שעתידים היו לבוא על האנושות.


ואולם, פנדורה המבוהלת מיהרה לטרוק את מכסה התיבה, וכך נשארה במעמקי התיבה מתנה אחת, והיא התקווה – התקווה שמונעת מן האנושות את הייאוש. ובמה אנחנו נאחזים כיום? במה אנו תולים את תקוותנו לבל נתייאש לגמרי מן הצפוי לדור ההמשך?


התקווה היא שגורלה של הרפורמה החדשה הזאת יהיה כגורל קודמותיה: כגורל תכנית ההגרלות של בחינות הבגרות מתקופתו של השר אמנון רובינשטיין שלא הספיקה להזיק יתר על המידה בטרם נתבטלה,(*) כגורל התכנית לביטול בחינת הבגרות בספרות במצוותה של השרה שולמית אלוני שסוכלה מבעוד מועד, כגורל תכניתו של השר שי פירון שהתבטלה גם היא לפני שיצאה לדרכה (גם שי פירון ניסה לבטל את בחינות הבגרות בספרות ולחייב את הבוגרים בבחינה פנימית בלבד בהנחה חסרת-בסיס שדווקא כך יעלה ערכו של המקצוע). כל התכניות האלה נפחו את נשמתן בטרם הספיקו להזיק. כולן עד אחת הפכו למוצגים מוּּזֵאָליים שנשכחו מִלב, ורק בעלי זיכרון ארוך-טווח עדיין זוכרים שהם איימו אי-פעם על מערכת החינוך ועל גורלו של "דור העתיד".


(*) יש לזכור שתכנית ההגרלות לכל פחות לא יצרה חיץ בין מקצועות נחשבים ללא-נחשבים. תקופת כהונתו של שר החינוך הפרופ' אמנון רובינשטיין תיזכר לטובה בזכות רפורמה אחרת שערך – הקמתן המואצת של מכללות אקדמיות ברחבי הארץ וחיזוק מעמדן. רפורמה זו הרחיבה את בסיס ההשכלה הגבוהה בישראל, והנגישה לימודים אקדמיים לגם אוכלוסיות חלשות, שעד אז לא זכו בפריווילגיה הזאת.
 
פרופ' זיוה שמיר עמדה בראש המכון לחקר הספרות ובראש בית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב; שימשה בתפקיד ראש ועדת מקצוע הספרות והלשון העברית במשרד החינוך. כיום היא מלמדת באוניברסיטת רייכמן ("המרכז הבינתחומי") ומשמשת חברה יועצת באקדמיה ללשון העברית.

פוסטים קשורים

הצג הכול