מגלות לגאולה – או: איך עם קם לתחייה

על שירו של נתן אלתרמן "נון"


פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1739 18/04/2022

חדשות בן עזר 1739
.pdf
Download PDF • 51KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



"נון" – בָּלָדָה כמו-עממית אך עתירת ההגות, החבויה בין שירי "הטור השביעי" – עדיין מחכה למלחין שיוציא אותה מִבּין דפי הספר ויעוררנה לתחייה. היא מובאת כאן זה לקראת חג הפסח הן בזכות יופיה ומורכבותה, הן מתוך תקווה שאחד המלחינים "ירים את הכפפה" ואכן יהפכנה לשיר מושר. חרף אורכה, ניתן בהחלט להלחינהּ כמו שהוחלנו שירים ארוכים אחרים של אלתרמן שהיו לפזמונים מוּכּרים: "שיר משמר", "הגדי מן ההגדה", "הבלדה על חמוריקו", ועוד.


שיר זה התפרסם בחוה"מ פסח תש"ט (דבר, ט"ז בניסן תש"ט, 15 באפריל 1949), הלא הוא הפסח הראשון שחגג העם במדינתו החדשה, שזה אך הוקמה ועדיין שילמה על הקמתה מחיר דמים כבד (בעת פִּרסום השיר עדיין לא שככו הקרבות, הגם שמתחילת 1949, ועד להשלמת החתימה על הסכמי שביתת הנשק כבר לא התנהלה לחימה בהיקף נרחב). עם ישן-חדש, הדובר שפה ישנה-חדשה, התחיל לבסס את ריבונותו בארץ ישנה-חדשה. אלתרמן עמד נפעם מול התופעה, ונתן לה ביטוי בטוריו ובשירי עיר היונה, ה"מתעדים" ברוּבּם את המאבק על עצמאות ישראל.


את המעבר מ"עם עבדים" עיקש ואדיש למר-גורלו לעם "ככל העמים" הציג אלתרמן בשיר "נון" באמצעות נציגיהם של שני דורות: אב ובנו (גם ביצירות אחרות הקשורות בפסח – בטורו "הגדי מן ההגדה" מ-1944 ובמחזור "שירי מכות מצרים" מ-1945 – הציג אלתרמן דואט בין אב לבנו). האב בשיר שלפנינו הוא יהודי אלמוני בשם "נון", שחייו עברו עליו במצרים, בבית עבדים. בנו יהושע, ש"עוֹדוֹ נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע" מתואר כאן כנער זקוף קומה וגֵו, המכשיר את עצמו לשירות צבאי ופניו נשואות אל העתיד. את מדווי הגלות ואת חולייה לא ידע נער זה מִימיו.


האב נון, היהודי הכָּנוע מארץ גושן, מגלם בשיר שלפנינו את חיי השִׁפלוּת, התלאה והרפש שעברו על העם באלפיים שנות גולה. נון התגורר בארץ גושן בבקתה מטה לנפול. הוא היה שקוע כל ימיו בספרים, מזה, ובעבודה קשה, מזה, בדומה לאב בשירו של ביאליק "אבי" (המתאר יהודי הנותן דרך-קבע את עינו בספר צהוב-גווילים, ובה בעת מתואר כמי נושא כל ימיו משא אבנים כבד מנשוא). גיבורו האלמוני-הפלמוני של אלתרמן, מתואר כמי שמקבל את גורלו בהכנעה וכמי שאינו מאמין כלל במופתים ובנִסים, שאולי יחלצוהו ממצבו הדווּי. להפך, הוא מהַלך כל ימיו אדיש ויגע, מִבּלי לצַפות לגדולות ולנצורות. אפילו את חציית הים ואת יציאת מצרים הוא מקבל "כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו". במילים אחרות, ההיסטוריה העולמית עוברת על נון, סמל ומשל ליהודי הגלותי, כמו יום אחד ארוך, במין שגרה העוברת עליו ללא תכלית וללא תִּכלה. ואף-על-פי-כן, אין לִבּוֹ של נון נשבר מן המכאוב והסֵבל. זהו כוחה של חולשה.


איך ומתי חל השינוי הדרמטי בשגרת חייו האפורה וחסרת התוחלת של נון, העבד היהודי הנצחי? המהפך מתרחש רק לאחר ש"גיבורנו" האנטי-הֶרואי שומע את שירתו האדירה של משה לאחר חציית ים סוּף. למשמע המילים המופלאות והמעוררות האלה מתעוררים בזיכרונו הדים ו"מראות פרגוד" (screen memories) הכוללים את כל חוויות הכאב וההשפלה שעברו עליו במצרים, בבית עבדים. אותם פצעים שהחרישו עד כה, התעוררו בו בעת המעבר מגולה לגאולה. ודוק: לא נון כי אם פצעיו הם המתעוררים ומשמיעים כאן קול צעקה (האנשת הפצעים האנוּשים היא אמצעי פיוטי האופייני לסגנונו של אלתרמן). יש לציין שבמעמד זה, לנוכח השירה הרמה הסוחפת את כל בני העם, גיבורנו שהיה עד כה "נוּן" (דג) נודד, השט ללא הנהגה בים החיים, הופך לעם הנושא עיניו לטריטוריה ולריבונות:

​בְּבִקְתָּה מִתְמוֹטֶטֶת מִיּשֶׁן,

עִם אֶחָיו בְּחַסְדֵי אֵל חַנּוּן,

הִתְגּוֹרֵר לוֹ אֵי-אָז אִישׁ בְּגשֶׁן,

אִישׁ-עִבְרִי פָּלְמוֹנִי וּשְׁמוֹ נוּן.


בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא

בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.

וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא

כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?


תַּחַת שֵׁבֶט נוֹגֵשׂ הַקּוֹרֵעַ

מֵעָלָיו אֶת עוֹרוֹ הַצָּהֹב,

דֹּם הִלֵּך, הוּא, אָדִיש וְיָגֵעַ,

וְלִבּוֹ לֹא נִשְׁבַּר מִמַּכְאוֹב.


וּבְאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲצַלְתַּיִם

הוּא נִגַּשׁ וְאָסַף אֶת כֵּלָיו

בְּיוֹם צֵאת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם...

כָּאָמוּר שָׁם בַּסֶּפֶר הָעָב.


וְהִדְלִיקוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ

אֶת מוֹפְתֵי לֵדָתוֹ שֶׁל הָעָם,

וְרָתְחוּ הַתְּהוֹמוֹת וְסָעָרוּ

וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם – –


אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,

וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,

הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,

כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

​וְהַקְּרָב לֹא נָתַן בּוֹ צְמַרְמֹרֶת

וְלִבּוֹ עוֹד עִקֵּש וּמַחֲשֶה–

כָּךְ הִגִּיעָה אִתּוֹ הַמָּסוֹרֶת

אֶל פְּסוּקֵי "אָז יָשִׁיר משֶׁה"...


אֲבַל אָז, עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם

שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר עַל הַחוֹף, –

אָז (גַּם נוּן לֹא יָדַע עוֹד מַה-טַּעַם...)

בּוֹ הָשְׁבַּר לְבָבוֹ כִּי בָא סוֹף...


הוּא זָכַר אֶת הַטִּיט וְהַחֹמֶר,

וְזָכַר אֶת הַשּׁוֹט בְּאָדֹם,

וּפְצָעָיו שֶׁהֶחֱרִישוּ בְלִי אֹמֶר,

צְעָקָה נָשְׂאוּ יַחַד פִּתְאֹם.


הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,

הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,

הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,

הוּא הֵבִין

כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם – –


בְּיָדוֹ הַשְּׂעִירָה כְּמוֹ יַעַר

אֶת רֹאשׁ בְּנוֹ הוּא הֶחֱלִיק בְּעֶדְנָה.

וִיהוֹשֻׁעַ (בִּן-נוּן) עוֹדוֹ נַעַר,

עוֹדוֹ נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע...


בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת הִתְיַפֵּחַ

אִישׁ זָקֵן מִפְּשׁוּטֵי יִשְׂרָאֵל –

וְהֵאִיר אָז אוֹתוֹ הַיָּרֵחַ,

הַדּוֹלֵק מֵעָלֵינוּ הַלֵּיל.

פסח תש"ט


שירו של אלתרמן רומז שהמהפך שחל בחיי עם ישראל לא היה מתחולל אלמלא אותה שירה איתנה ("אָז יָשִׁיר משֶׁה…") ששמע נון בצאתו מִבּין חבלי השאוֹל שעברו עליו. כל תהפוכות החיים לא העבירו בו צמרמורת, כמו המילים ששמע "עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר" (המילה "אָז" השזורה בשיר פעמיים רומזת ל"אָז יָשִׁיר משֶׁה", ושירת הים הן נקראת בשביעי של פסח, בחג החירות). ובמישור הליטֶרלי "הפשוט": גם המילים שנאמרו בהכרזת המדינה, הצנועה אך החגיגית, ובהן ההתחייבות לקבץ למדינת היהודים את כל הגלויות ולנהוג בכל תושביה באחווה ובשוויון, ובצִדן מילות בִּרכּת "שהחיינו" שנשמעו בסוף הטקס הממלכתי, עוררו גל של שמחה חסר תקדים בארץ וברחבי העולם היהודי ועוררו את העם לתחייה. ובל נשכח, גם תיאור דברי המצביא יהושע בן-נון לפני שחולל את הנס ("אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ [...] וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ, בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן", יהושע י, יב) בנוי באותה תבנית תחבירית-סמנטית של " אָז יָשִׁיר". זהו כוחן של מילים.


עם שחוח של עבדים שהוכו עד זוב דם, או עד מוות, בידי נוגשיהם, הפך בבת-אחת לנגד עיניו של אלתרמן לעם ריבוני בארצו. אותו עם, שהיה אדיש כל השנים לסבלו, זכר לפתע את כל זיכרונות העבר הנוראים, אחד לאחד (הטיט, החומר, השוט הטבול בדם), והבטיח לעצמו ש"לא עוד": מעתה עליו לפתוח פרק חדש בחייו. וטמון כאן פרדוקס: לבּוֹ של עם זה שבכל שנות הגולה הארוכות לא נשבר ממכאוב, דווקא עתה, למִשמע המילים, נמס והגיע עד משבר. וכבר אמרנו: זהו כוחן של מילים (ודומה שאלתרמן ידע היטב שגם טורים פרי-עטו כמו טורו "מגש הכסף", למשל, ריגשו את לִבּוֹ של העם ועוררו בו שאיפות רדומות לבסס את עצמאות ולהשיג ריבונות בארץ-ישראל).


ואולם, אלתרמן לא ניסה ליַפּות את התמונה או לעגל את קווי המִתאר הקשים שלה, החדים כאבן צוֹר. העם עדיין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כיבוש הארץ כרוך היה עדיין בקרבות קשים, שגבו מחיר דמים כבד. לשם השוואה עם תקופת המקרא מגויסות כאן תמונות מימיו של גדעון – השופט שגבר על המדיינים, אך חייו האישיים והמדיניים עברו עליו בטלטלה עזה שהרחיקה אותו מן הקונצנזוס.


סיפור גדעון הוא סיפור רב-דורי, הכרוך ביחסים בעייתיים בין אב לבנו: גדעון הרס את מזבח אביו, שהיה כהן בעל, והקים מזבח לה'. משלכד את מלכי מדיין הורה גדעון לבנו יֶתֶר להרוג את המלכים שנלכדו, אך הבן חשש לבצע את ההרג במו ידיו ("וְלֹא-שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר"; שופטים ח, כ), וגדעון ביצע את הריגת המלכים במו ידיו. המילים הכפולות בשירו של אלתרמן, המתארות את הליטוף והברכה שמעניק כאן האב נון לבנו יהושע, המנוסחות בהדגשה, בכפל לשון (geminatio) "עוֹדוֹ נַעַר, עוֹדוֹ נַעַר קָטָן" רומזות לפרשה זו מן התקופה האנרכית שעברה על עם ישראל בימי השופטים, לפני הקמת המלוכה. בסיפורו של השופט גדעון-ירובעל, עלה האב באומץ לִבּוֹ על בנו הצעיר (ודמותו של יֶתֶר בנו צללה לתהום הנשייה). בסיפורו של יהושע בן-נון, הבן גילה אומץ לב ומנהיגות (ודמותו של האב נוּן צללה לתהום הנשייה).


אלתרמן שעלה ארצה עם משפחתו כנער בן חמש-עשרה בשנת 1925, עקב אחר כל יצירה מיצירותיו של המשורר הלאומי, שהיה לו כאב רוחני (למגינת רוחו של שלונסקי שמרד בביאליק). בעקבות המקאמה הביאליקאית "אלוף בצלות ואלוף שום" (1928) בחר המשורר הצעיר בשם העט "אלוף נון", שבֹּו נהג לחתום על ב"שירי העת והעיתון" שלו. את הפסידונים הזה אפשר לפרש בדרכים שונות: בשם "נתן אלתרמן" יש שלושה נו"נים, וכך הוא אלוף נו"ן. השם "נתן" מתחיל ומסתיים בנו"ן; השם "אלתרמן" מתחיל באל"ף ("אלוף") ומסתיים ב"נון".


בשיר-הילדים של אלתרמן "זה היה בחנוכה" הנו"ן הוא כמובן הנס שאירע לבני ישראל (אותו נס שהגיבור הקרוי "נון" לא ציפה לו, ובסופו של דבר התרחש לאחר בקיעת הים). ובל נשכח: יהושע בן-נון, שהנהיג את ישראל אחרי משה, דווקא הֶאמין בנִסים ובמופתים, אף חולל נִסים במו ידיו (הפלת חומת יריחו, הפלת אבני ברד כבדות על אויביו, הנס של "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן").(*) כרוך כאן גם רעיון לאומי חשוב: הנו"ן הרגילה המעוקמת, הפותחת את שמו של "נון", הופכת בסוף שמו לנו"ן ישרה וזקופה – בדומה ליהודי הזוקף את גווֹ. לא פעם תיאר אלתרמן בשיריו איך היה העקוב למישור – איך התיישר יעקב הגלותי והעקמומי והפך לישראל זקוף הקומה וישר הגֵו.


הרעיון הלאומי הזה מצוי ברבים משירי אלתרמן, אך בשיר שלפנינו כרוך גם עניין אישי כאוב: השיר נכתב במלאת עשור לפטירת אביו של המשורר, הסופר והמחנך יצחק אלתרמן, שמת בדמי ימיו. אלתרמן ידע ששמו של אביו (מחברו של שיר הילדים "יש לנו תיש") לא יינשא בפי כול ועלול להישכח. הוא הבין שאביו ייזכר בעיקר בזכות היותו "אביו של נתן אלתרמן" – ממש כשם שאת "נון" המקראי אנו זוכרים בזכות בנו יהושע בן-נון (מבלי שנדע מי היה "נון", אבי יהושע, ומה היה פעלו). החזרה ארבע פעמים על המילים "הוּא זָכַר" בתוספת הפעם החמישית "וְזָכַר" מצטרפות לכעין תפילת "יזכור", אישית וקולקטיבית כאחת, שהשמיע כאן אלתרמן על אביו ועל אותם מבני עמו שלא זכו לחוג את חג הפסח הראשון הנחוג במדינת היהודים (בהגדה של פסח נזכרת חובת הזיכרון הלאומי עשרים פעמים ויותר). על הדמות המתייפחת של האב נון ועל דמותו המשתמעת של אביו של "אלוף נון" מאיר אותו ירח – ירח לוהט במילואו – המאיר את שמינו מדי פסח מאז ועד עתה.


הערה:

(*) שנתיים לאחר חיבור השיר "נון", פרסם אלתרמן בעיתון דבר, ביום י"ד בניסן תשי"א (20.4.1951) את טורו "אחד תם", ובו חזר והזכיר את גיבורו התם מארץ גושן, שלא האמין בנִסים (מבלי לנקוב בשם "נון"). גיבורו של הטור "אחד תם" ממשיך להתפלא בכל פעם שמתרחש נס, בעוד שכל חבריו כבר אינם מתרגשים מנִסים ומנפלאות, ומביעים דברי תהייה ופליאה רק באותם ימים שבהם אין נִסים.

ייתכן שאלתרמן העניק לגיבורו בשירו מ-1951 את התואר "תם" משום שבילקוט שמעוני הוענק ליהושע הכינוי "כסיל" (אולי משום שהיה עבדו של משה ולא היה בן-תורה). במקורות מאוחרים (שבחי ארץ החיים, וילנא תרל"ז, ועוד) לעגו לנון, אבי יהושע, וסיפרו שקיבל את שמו משום שנבלע על-ידי דג לאחר שהושלך ליאור, גדל בבית המלך שמינהו להיות תליין ובתוקף תפקידו זה הרג את אביו. ואולם, היו שיצאו נגד הסיפורים המאוחרים הללו בטענה שאין הם אלא גרסה עברית של מעשה אדיפוס. נזכיר בהקשר זה כי פרויד ראה בתסביך אדיפוס – ביחס שבין אב לבנו ובין בן לאביו שבמרכז השיר שלפנינו – את הגורם המשפיע ביותר על הפסיכולוגיה הפרטית והקולקטיבית. שירי פסח של אלתרמן מבוססים תכופות על הקשר אב-בן ועל הדיאלוג בין השניים.