למות בבית מרזח

עודכן: 23 ביולי

כרמינה בורנה ושירים אחרים (מלטינית: מנחם חפץ, 1989)


פורסם: מעריב , 19/08/1989


( טקסט מלא בהמשך הדף )

...האסופה אינה כוללת רק שירים לאטיניים מן המאות הראשונות, ולמעשה היא מגעת עד לימי הביניים המאוחרים. כמה מטובי שיריה הם מן הרנסנס הקרולינגי, אותה תחייה של השירה הקלאסית, שידעה אירופה במאה השמינית והתשיעית, והקרויה על שם יוזמתו של קרל הגדול לקבץ לחצרו את גדולי המשכילים מאירופה ולשנות את פני הדור בעזרת החינוך. שירה זו חוברה בעיקרה במתכונת שירתם של אובידיוס ווירגיליוס, ונציגה הבולט הוא המשורר אלקווין, המגלם בשירתו את ערכי ההומניזם של התקופה....


לחצו להורדה כקובץ PDF


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

למות בבית מרזח

כרמינה בורנה ושירים אחרים (מלטינית: מנחם חפץ),

ספריית פועלים, סדרה בעריכת נתן יונתן ואברהם קנטור, תשמ"ט, 94 עמ'.


אוסף כתבי-היד, הידוע בשם "כרמינה בורנה", נתגלה במנזר ליד מינכן וראה אור לראשונה ב-1847. הוא כולל כמאתיים שירים ליריים, רובם כתובים לטינית ומיעוטם גרמנית, שהועתקו כנראה ע"י איש-דת בן המאה ה-13, שנהג לשתף בהנאתו "הפרי האסור" את חבריו למנזר. את האוסף לא רשם המחבר בספריית המנזר, מחשש פן יבולע לו מידיהם של קלריקלים קפדניים, הקנאים אולי לדת ולמוסדותיה יותר מן הנזיר מבנדיקט בוירן.


וכי כיצד ישלימו אנשי כנסייה, חמורי סבר ומחמירים במצוות, עם שורות שקלות-דעת, פריצות, תאוות בשרים ואי יראת החטא עולות ובוקעות מהם בלא בושה? במסורת ה-CARPE DIEM ("אכול ושתה כי מחר נמות"), מפציר כאן האוהב באהובתו:


"אל תתמהמהי יקירה / עת לנו אהבה קוראה / בלעדיך אין לי חיים / הגיעה עת לאהבים. // היוכל שנות מי, יקירה / את אשר מזמן קרה? / את הראוי עשי מהר / כי לא אוכל חכות יותר"

(שירו של פולברט משארטר מסוף המאה העשירית).


ורעהו בן המאה ה-12 - אוהב הנשים, היין וההימורים - מודה בשיר בעל שורות קצרות וקלילות, כי כל ראשו נתון להבלי העולם-הזה ולא לענייני שכר ועונש:


"נע אני ומתנודד / כספינה ללא ספן (... מסתגל לחטאים / שוכח מעשים טובים / נתון לתאווה / ולא לישועה סופי / אדע כי נשמתי תמות / אדאג רק לגופי (... כן, זהו רצוני / למות בבית מרזח / וכד היין עימדי / אלי פי קולח - -"

(שירו של ארכיפואט - "משורר המשוררים" - אביר שנטש את הסיף לטובת הספר).


את השירה הלאטינית הלירית של ימי-הביניים, שצמחה בעיקרה בצרפת בחבלי ארץ הנטועים בכרמים וזרועים בטירות (אך גם בצפון איטליה, בגרמניה, באנגליה ועוד כתבו לעתים קרובות משוררים, שנאלצו לרוב להרכין ראש לפני הפטרונים - האצילים או כוהני הדת - ולציית לטעמם. רובם לא הגיעו להישגיהם של הליריקנים הקלאסיים, וכחולית-מעבר בינה לבין שירת הרינסנס יש בה נסיגה מסוימת לגבי שיאיו של העבר המפואר. אף על פי כן, חשיבותה להבנת תולדות המערב, ובכללה הספרות העברית החדשה שהולדתה במערב אירופה, היא ללא עוררין. המעיין בספרו של ארנסט קורציוס "הספרות האירופית וימי הביניים הלאטיניים" (תרגם לאנגלית: ו' טראסק יגלה בנקל כי דפוסים (TOPOI מן השירה הלאטינית הביניימית נתגלגלו לשירתם של מיטב משוררי המערב מכל הדורות, וכי מאפיינים שנתחדשו בשירה ההומניסטית נכנסו ל"מחזור הדם" של השירה מאז ועד עתה.


זוהי הסיבה ששירתם של משוררים נשכחים מן המאות הראשונות לספירה, כדוגמת פטרוניוס ארביטר, פאולינוס מנולה, וננטיוס פורטונטוס, רלוונטית ורבת-עניין לגבי חוקר שירה בן ימינו, העוקב אחר שלשלת הזהב של התרבות. גם לחובב השירה, זה שאינו מתעניין בתולדות התרבות, ומחפש בספר שירה את ההנאה האסתטית, ותו לא, מזמן ספר השירים הזה, על עיצובו המהודר ועל שיריו המתורגמים והמוערים חוויה מענגת.


האסופה אינה כוללת רק שירים לאטיניים מן המאות הראשונות, ולמעשה היא מגעת עד לימי הביניים המאוחרים. כמה מטובי שיריה הם מן הרנסנס הקרולינגי, אותה תחייה של השירה הקלאסית, שידעה אירופה במאה השמינית והתשיעית, והקרויה על שם יוזמתו של קרל הגדול לקבץ לחצרו את גדולי המשכילים מאירופה ולשנות את פני הדור בעזרת החינוך. שירה זו חוברה בעיקרה במתכונת שירתם של אובידיוס ווירגיליוס, ונציגה הבולט הוא המשורר אלקווין, המגלם בשירתו את ערכי ההומניזם של התקופה.


במאה ה-12, עם התבססותן של האוניברסיטאות החשובות, פרחו גם ז'אנרים סאטיריים-פארודיים של צעירים אינטלקטואליים, שיריהם של סטודנטים, בעיקר אלה שלא נסתגלו וגורשו (ואת צערם, זעמם ולעגם השקיעו בשירי שנינה בדרשות של דופי, שכונו בשם "שירי גוליארדים" - שירתם של "בני גולית"). היו אלה וגאבונדים חסרי קורת גג וחסרי פרוטה (שזכו לגירסה עברית בשירת ה"הלך" האלתרמני), שחיו את רגעי ההווה ושלא התייסרו בחרטה ובחששות מעונש מידי אדם ומידי שמים (תקדימיהם של הבוהמיינים ושל ה"היפים", כפי שהעיר המתרגם והעורך בפתח הספר).


אני, כשלעצמי, קראתי בספר כמה שוב ושוב, פעמים מתוך הנאה אסתטית גרידא ופעמים מתוך סקרנות מחקרית. מצאתי בו, למשל, חיזוק להנחתי, בדבר חובו הנכבד של ביאליק הצעיר לשירה ההומניסטית, שהגיעה אליו בדרכי עקיפין, ממקורות רבים ושונים: דרך השירה הרוסית והגרמנית, שאותן החל להכיר בשהותו הראשונה באודסה, הן בכוחות עצמו והן בתיווכם של שמעון פרוג ושאול טשרניחובסקי (האחרון גם הכיר את דפוסיה של השירה הקלאסית וההומניסטית מכלי ראשון).


הקורא את שיר-הבוסר של ביאליק 'חלום חזיון אביב' על חצי גשם הננעצים בשושנים והחבצלות הנאות כחצי קופידון, לא יתקשה להבחין כאן בתקדימים הביניימים של שירת הטבע והאהבה ההומניסטית (אפילו שיר-אהבה מוקדם כ'נושנות' נראה כשיר אהבה הומניסטי שתורגם לעברית, לולא הבית האחרון המכניס אקורד צורם לתוך ההרמוניה). הקורא את שירי השנינה שכתב ביאליק בישיבת וולוז'ין כתלמיד-חכם שנתפקר, מתוך רמזים אובסצניים ('חווה והנחש'), מתוך לעג למנהיגי הדת ('תענית ציבור לעצירת צדיק' או לראשי הממסד הדתי והקהילתי ('חוכרי הדעת המלומדים'), לא יתקשה אף הוא למצוא את דפוסיהם בשירי הסטודנטים המופקרים. כל העשור הראשון ביצירת ביאליק, ששיריו נגנזו ברובם, מגלה זיקה רבה לדפוסים כאלה.


לכן, לא ייפלא שניתן למצוא פה ושם בשירה האנגלית והצרפתית שירים, שאותם לא הכיר ביאליק ככל הנראה כלל וכלל, ובכל זאת מתגלים בהם דפוסים שאותם חשב הקורא לדפוסים "ביאליקאיים" מובהקים. כך, למשל, נפתח השיר 'המנון לעילוי הנשמה' (1650 מאת המשורר המטאפיזי בן אוקספורד, הנרי ווהן, במלים: "כולם נישאו להם אל עולם האור", וממשיך בתיאור הדובר שנשאר יחידי בבית-התפילה או המנזר כגוזל רך מרוט נוצה. הדמיון ל'לבדי' עשוי להוליד מעקב בלבירינת רב-ממדים, לאורך "שלשלת הזהב" של תרבות אירופה. אנו נסתפק כאן בהצבעה על קו-הדמיון המפתיע.